בכדי שדבריי כאן לא יהיו בבחינת נביאות וכמענה להשואל, הריני מביא קטע של הרוג' שבו דנתי על כל פרט ופרט, ובחנתי בחינה מדוקדקת לכל השוואה והשוואה לכל הקבלה והקבלה שבדבריו. כפי שיראה הקורא והלומד, כל דבריו נותרו בעיניי כחידה סתומה. ומאז שפרסמתיו טרם ניגש אלי אדם להסביר אף קטע. המאמר הוא ארוך ואני מבקש סליחתכם
מסע מסחרר אל תוך דברי הרוגוצבי בדין חיובי סוכה:
דברי הרוגוצבי הם מספרו על הרמב"ם הל' סוכה פ"ו ה"ב
האמת היא שטרם זכיתי להבין על בוריים דבריו העמוקים והגאוניים. ורוב עיוניי הם איפוא בגדר שאלות בלתי פתורות, ביסוד דבריו ובמסקנות הנובעות ממנו. והיות שדרכו בספריו, שמציין שפע של הפניות קצרות בלי ציטוטים, כידוע, לכן, אצטט דבריו בצרוף הפענוח ומשמעותו הנלע"ד ואעיר על כך בהתאם.
אך לפני כן, למען הבנת רצף הדברים, אקדים בקווים כלליים את חדושו של הגאון.
בעצם, מניח הגאון הרגוצ'ובי שתי הנחות יסודיות התלויות זו בזו. א)יש ליצור חלות של שם סוכה על הסוכה, כדי שהסוכה תחשב כסוכה של מצוה ולא "בית שתשמישו לאויר" דהיינו, בית בשביל צל. כיצד פועלים זאת? ע"י האכילה בסוכה דוקא. ע"פ הלכה (ערובין דף עג, א), שנפסקה כרב שעיקר "מקום דירה" הוא "מקום פיתא" דוקא, ולא כשמואל הסובר "מקום לינה" הרי מוכרחים ליצור שם דירה על הסוכה דוקא באמצעות אכילה. לפי זה מובן שמצוות סוכה היא האכילה בלבד. אולם שינה בסוכה, מכיון שאינה קובעת "מקום דירה" כפי ההלכה שנפסקה בעירובין, אינה חלק מקיומה של מצוות סוכה אלא הינה בגדר איסור בלבד אך אינה מצוה חיובית.
עפי"ז מיישב א)מדוע בגמרא וברמב"ם בהל' סוכה אינם מונים שינה כחלק מן המצווה (בניגוד לרש"י שבכ"מ אומר במפורש ששינה הינה חלק מן המצוה). ב)למה בנדרים ובשבועות נוקטת המשנה ביחס לסוכה הלשון "עושה סוכה"? כי כאמור, יש לעשות וליצור שם סוכה באמצעות אכילה. ג)שאלת התוס' למה אין מברכין על שינה בסוכה? מכיון – שבניגוד לאכילה – הרי, אינה מצוה חיובית.
ב. בתוך דבריו שם, הוא משלב חידוש יסודי אחר, שיש הבדל עקרוני בין פטור של סוכה במצטער, לבין פטור של סוכה כשיורדים גשמים. בגשמים, הסוכה חודלת להיות סוכה והיא "בטילה", לא שנפטר אדם מן ישיבת סוכה, אלא שאין כאן סוכה; משא"כ במצטער, הסוכה קיימת. אך מצד סיבה חיצונית מותר לו לישב מחוץ לסוכה. (בלשון אחרת ורווחת יותר, לכאורה: בגשמים יש כאן גדר של "הותרה", לעומת זאת במצטער זה "דחוי'" בלבד. ועצ"ע אם הגדרה זו מתאימה, אך למען הבהרת הדברים ניסחתי' כך).
ועפי"ז מיישב 1)דעת הרמב"ם בפיה"מ הסבורה ש"סימן קללה בחג" בירידת הגשמים הוא רק בלילה הראשון של חג, כי כאשר יורד גשם בליל ראשון אז הסוכה לא נקבעת לכל משך ימי החג; משא"כ בשאר ימי החג הגשמים אינם פוסלים מאומה. 2)מיישב מה ש"מקשין העולם" (ה"עולם" מביאים את הקושי' מ"עונג יו"ט" סי' מ"ט) – כיצד מותר לישב בסוכה בשעת גשם, הלא מכיוון שפטורים אז – נהנין מהסוכה שלא מחמת המצווה, והסוכה הריהי כקרבן? אלא מכיון שבשעת גשמים "אין שם סוכה עליה".
המסקנות מחידושים הללו להלכה:
1) אם הסוכה ראוי' לשינה בלבד, ולא לאכילה, אין כאן שם סוכה ופסולה לישב בה (ולהיפך, כאשר ראוי' לאכילה, ולא לשינה, כשרה לדעת הרמב"ם).
2) בגשמים, אפילו כשפסק הגשם פטור מלחזור לישון עד עלות השחר אף כשניעור, אך במצטער חייב לחזור לסוכה אפילו לפני כן.
3) בגשמים מותר לו לצאת מן הסוכה אפילו באמצע הסעודה אך לא במצטער, שאם התחיל לאכול אסור לו לצאת.
4) בגשמים מותר להיעדר מן הסוכה גם עבור אכילה; אך במצטער "לא מצינו גבי מצטער פטור רק מן שינה לבד גבי חתן".
5) אם בליל ראשון ירדו גשמים ולא יכל לאכול שם מתוך הנאה, אז אין גדר של סוכה לכל החג.
והסיבה שהרגוצ'ובי מרכיב את שני החידושים הללו יחדיו – כי לכאורה הם שני יסודות נפרדים? – כי מפני שההגדרה שלו, שעיקר הסוכה היא האכילה בלבד, יחד עם היסוד, שגשמים – בניגוד למצטער – מתיר גם לאכול מחוץ לסוכה, ניתן להסיק, שכאשר בליל ראשון של חג יורד גשם, וממילא לא יתכן לאכול בה מתוך תענוג, אז הסוכה אינה כשירה. (משא"כ אם רק מצטער, משום שעדיין חייב לאכול בסוכה, הסוכה לא בטילה). עד כאן סקירה קצרה, לפענ"ד מדבריו.
בין אנוס שבכל התורה לבין מצטער?
כעת נביא לשונו ואת הוכחותיו:
הרוג': [להרמב"ם] ""מצטער פטור" אך זה רק בגדר פטור; משא"כ גבי גשמים דאז הוי בגדר שהסוכה נדחה".
מסתברא: ולכאורה פשוט שהכוונה בדבריו כאן – בניגוד למשמעותן השגרתית של המלים – ש"פטור" במצטער הוא בלשון הידועה דחוי בלבד, ואילו כשכותב "נדחה" כוונתו באמת, להמושג הרגיל בהלכה: "הותרה" ולהלן הוא משתמש בזה בביטויים אחרים: "בטילה הסוכה" וכיו"ב.
ברם יש לעיין בדבריו. מהו ההבדל בין גדר פטור של אנוס בכל התורה כולה, לבין פטור של מצטער בסוכה – דלפי דעת הגאון היינו הך: בשניהם אריה הוא דרביע עלייהו המונע ממנו לקיים המצוה? אך עיין בראשונים (ריטב"א ד"ה חולין, מהד' ליכטנשטיין ע' רכז) המבחינים בין שאר המצוות לבין סוכה. בסוכה, מכיוון שנכתב לגבה "תשבו" ודרשו החכמים: "כעין תדורו", לכן נאמרה בה הלכה מיוחדת שאפילו מצטער בלבד פטור. והטעם, שגם בגלל סיבה קלושה כזו פטורים מקיום המצוה – משא"כ בשאר מצות (שהמצטער ממצוה אינו פטור ממנה) מכיוון שבמצטער מסוכה חסר אצלו מרכיב יסודי של המצווה: היותה דומה ל"תדורו".
יתר מכך: ממרבית הראשונים משמע בפשטות שהסיבה שפוטרים מצטער והסיבה שפטורים בגשם – אחת היא, מצד "תשבו – כעין תדורו". ומנין להרמב"ם – לפי הבנת הגאון – לחלק? ולהלן עוד אדון בזה.
הלשון "עושה סוכה" ומשמעותה
וממשיך הרוג': "דהנה באמת עי' מש"כ לקמן רבינו ז"ל בהל' ה' והוא מדף כ"ח ע"ב, שנאמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים" ולא חשב שם שינה? ועי' רש"י סוכה דף כ"א ע"ב ד"ה לא יצא ודף ז' ע"א ברש"י מאי . . ועי' בהך דנדרים דף ט"ז ע"א דאמר שם "סוכה שאני עושה וכן בשבועות דף כ"ט ע"א – ולא נקט שאני "יושב""?
מסתב: כלומר, הגאון מוכיח שיש מחלוקת בין הרמב"ם ורש"י. בהל' ה' אין הרמב"ם מזכיר בתיאור עיקר המצוה, שזה כולל שינה – ע"פ הברייתא בסוכה דף כ"ח, שגם אינה מזכירה; מאידך, רש"י במקומות הרבה כותב במפורש ששינה מהווה חלק עיקרי מהמצוה כגון בדף כ' ע"ב (וט"ס יש בצפע"נ שם) שכותב להדיא בד"ה לא יצא: "ועיקר ישיבת הסוכה אכילה שתי' שינה" וכן הוא להדיא בשאר המקומות שצויינו בצפע"נ שם. ואחר כך שואל הגאון: שבנדרים ובשבועות משתמשת המשנה בלשון יוצאת מן הכלל: "קונם שאני עושה סוכה" ודומה לכך בשבועות. ומתפלא איפוא הגאון: מדוע לא נקטו בלשון הטבעית: "יושב" כי הלא זה עיקר המצוה? עד כאן תוכן דבריו.
ונפלאתי, מדוע אין הרוגוצ'ובי מציין שלשון זו ביחס לסוכה נפוצה מאד בשדה ההלכה. ידוע לשון הירושלמי (ברכות פ"א ה"ב) "ולא מודה שמפסיקין לעשות סוכה". וכמו כן יש לציין (כתובות פו, א, חולין קלב, ב) "כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה . . ", ובמיוחד שיטת הירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג): "העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעושת סוכה" (ועי' בתוספתא (ברכות פ"ו י"ד) "העושה סוכה צריך לברך" ועי' בסוכה מו, א, ובמנחות מג, א ובתוס' שם שהבבלי חולק על הירושלמי). כמו כן, ראה (גיטין נב, א) "ועושין להן לולב וערבה וסוכה . . ", לפי זה הרי המשנה בשבועות, תוכל להתפרש שהכוונה לעשיית הסוכה כמו בכל המקומות דלעיל, ומהו הדיוק?
אך שמא יש לומר ששאלתו היא דוקא על המשנה בשבועות. שם המשנה מפרטת ציור הפרטי של כל מצוה: "נוטל לולב" וכיו"ב, ואילו בשאר המקומות נוקטים כלפי כולם, לולב ציצית וכו', אותו ביטוי של עשי', ולפיכך השאלה היא דווקא על המשנה בשבועות: מדוע נוקטת המשנה לשון "עושה" על עצם קיום המצוה?
אולם בעיקרו של דבר לא הבנתי:
הרי בנדרים ובשבועות ישנו הכלל ש"הולכים לפי לשון בני אדם" והכיצד יש לדייק רעיון הלכתי במשפט המשקף את השפה הרגילה דבני אדם? ובלשון בנ"א בסוכה, יותר רגיל לדבר על עשיית סוכה כי מדובר בעשי' ובבני' ממשית, משא"כ בלולב, ולפיכך המשנה משתמשת בלשון זו. ובמיוחד עפ"י לשון הכתוב (דברים טז, יג) "חג הסוכות תעשה לך"?
ונדון עוד להלן בזה.
מהו המקום דירה?
וממשיך הרוגוצ'ובי לבאר: "אך כך, דהנה אנן קי"ל כמ"ד בעירובין דף ע"ב (צ"ל ע"ג) ע"ב דעיקר דירה של אדם הוא מקום פיתא, נמצא, דבמה שהוא אוכל הוא עושה את הסוכה לסוכה. דמצוה של סוכה שתהי' כל ז' קבע ואז נקרא שם סוכה וכשיש לו סוכה אז צריך לישב שם וצריך לעשות הסוכה לז' ימים ולכך מבואר בירושלמי פ"ג דשבועות ה"ב דסוכה לא נקראת רק בז' ימי החג דבשאר הימים לא נקרא רק צל. ועי' בעירובין דף כ"ב גבי דירה שתשמישה לאוויר וד' ט"ו ע"ש. ובזה א"ש מה שהקשה התוס' ברכות דף י"א ע"ב דלמה אין מברכים על שינת סוכה? עיי"ש דזה לא הוה קיום מצוה רק שאסור לישון חוץ לסוכה: משא"כ אכילה שבזה עושה את הסוכה לסוכה דאם אינה סוכה לא מקיים כלל המצוה. ולכך נקט בנדרים הנ"ל לשון "סוכה שאני עושה" דבאכילתו הוא עושה את הסוכה". עכ"ל.
מסתב: כלומר, מביא ראי' מעירובין ששם מדובר בחובת עירובי חצירות שזוהי רק כאשר האדם דר בבית אז זהו מקום דירה. וכיצד היא הדירה? רב סבור ש"מקום פיתא" דוקא, דהיינו, שזה צריך להיות מקום אכילתו. ושמואל סבור "מקום לינה". דהיינו, גם מקום שנתו מספיק. וההלכה נפסקת כרב. ובכן, אומר הגאון, יש להסיק מכאן שכדי ליצור שם דירה חייבים דוקא לאכול שם אך שינה אינה פועלת מאומה. (ומביא עוד הוכחות להגדרותיו כפי שאבאר להלן).
אך לא הבנתי עיקר יסודו. כי הלא גדר של דירה בסוכה וגדר הדירה בעירובין נבדלים הם במהותם ובתכליתם: בעירובין בכלל, מדובר בדירת קבע שצריך ראשית כל להיות ד' על ד' וכל דיני דירה המבוארים בכ"מ (ראה סוכה ג, ב, יומא דף י' ורמב"ם פכ"ח מהל' שבת ה"ה). ובנוסף על כך בכדי שיאסור הבית על שאר דיירי החצר, צריך להיות שיהא אדם דר בתוכו, ועל כך פוסק רב, שכדי ליצור איסור על אדם אחר – זקוקים למקום פיתא דוקא. אבל מעולם לא שמענו שבכל דיני "בית דירה", כגון בנוגע עירובי תחומין (סוכה ג, ב, רמב"ם פכ"ח), שכדי להגדיל את גבולי תחום העיר צריך הבית להיות בית דירה ולדור שם, שצריך שידור שם לאכילה ולא לשינה?! או בהלכה, שרק הדר בביתו שלושים יום חייב במזוזה (עי' מנחות מד, א ובתוס' שם ד"ה כללית ועי' ע"ז כא, א), שדוקא כשאוכל בתוכו ולא כאשר ישן?!
וגם שבעיקר דין המזוזה – שהיא דוקא כשהוא "בית דירה" לא שמענו שהדירה צריכה להיות לאכילה בלבד?! ועיין שם (סוכה ג, ב) דבורגנין נחשב כבית שניתן לעשותו עירוב משום ד"מ"ט בורגנין חזו למילתייהו" וברש"י ד"ה "למילתייהו" מפרש: "ללינת לילה לאדם אחד". הרי שמספיק, לגבי דינים מסויימים כדי ליצור בית דירה, רק "לינת לילה"?
כמו כן במזוזה. ראה רמב"ם הל' מזוזה פ"ו ה"ז שפוסק "לפיכך רפת הבקר שהנשים יושבות בה ומתקשטות בה חייבות במזוזה שהרי "יש בה יחוד לדירת אדם" הרי שניתן ליצור חלות דירה בשימושים שוליים וטפלים?! מכאן שזה דין מיוחד בעירובי חצירות בלבד, והיאך ניתן להקיש משם לגבי סוכה?
ואוי"ל שהסיבה שבעירובי חצירות הדין ד"בית דירה" מחייבת מקום פיתא דוקא כי בניגוד לכל שאר ההלכות ד"בית דירה" דלעיל, הרי בעירובין כופה איסור של ממש על כל בני החצר. ולשם כך צריכה הדירה להיות מתוך אכילה כי אכילה היא מעשה חשוב שיש בו מחשבה מסוימת כמבואר בכ"מ ביחס לקביעות סעודה וכיו"ב. אך בשינה אין בה שום מחשבה של הדר. ומבחינה זו הרי שונה דין עירובי חצרות משאר דיני דירה, של עירוב למשל, שצריך בעירובי חצירות דוקא "שני ישראלים שאסורים זה על זה". ועי' עירובין סא, ב, ועי' שם בדף סב: "חצרו של עכו"ם הרי היא כדיר של בהמה" וברש"י ד"ה הרי הוא "ואין לו כח לאסור", כנגד זה ביחס לעירוב תחומין אפילו בית של הכמרים בע"ז נחשב כמקום דירה (עי' שם סוכה ג, ב).
זאת ועוד לא הבנתי. כיצד יפרש לפי"ז מש"כ ברמב"ם "שיהי' אוכל ושותה ודר" (שמקורו מהברייתא שם בדף כח. אגב, שם כתוב "מטייל בסוכה" וצ"ע מדוע שינה הרמב"ם את ביטוי הברייתא?) הרי "דר" כולל כל עניינים האחרים שמחוץ לאכילה ושתי' ואעפ"כ זהו נחשב מחלק המצוה ולפי הגאון כיצד ולמה? הלא זה אינו עושה הסוכה לסוכה? ואדרבא, דוקא הדברים האחרים ולא האכילה נכללים בתוך הביטוי הכוללני "דר" שזהו מבטא צד חשוב בדירה?
שם מיוחד של סוכה על ידי אכילה
ומביא ראי' מירושלמי שבועות פ"ג ה"ד שכשאומר "שבועה שלא אוכל אסור לאכול מצה בלילי הפסח. שלא אוכל מצה בלילי הפסח, לוקה ואוכל מצה. שלא אשב בצל, אסור לישב בצל סוכה. שלא אשב בצל סוכה, לוקה ויושב בצל סוכה", הרי שכשאומר מישהו מלת "צל" בלבד אין הכוונה לסוכת מצוה וכדי לכוון לסוכת מצוה צריכים להוסיף במפורש "צל סוכה", ומכאן ניתן להוכיח, לפי הגאון, שבשבעת ימי סוכה יש חלות מיוחדת לסוכה שאינה בית לצל בלבד, אלא שם מיוחד "סוכה". וזאת ע"פ דרכו נוצרת ע"י אכילה.
ומלבד שכאמור, הרי אין הכוונה במשפטים הללו לבטאות את המבט ההלכתי אלא לשקף לשון בני אדם (ועיין במלחמות פ"ג דשבועות ע' 24 בדפי הרי"ף), עוד זאת, כשאומר "צל" אין הכוונה בכלל לביתן מסויים או דמות סוכה, אלא כולל כל הצללים: צל עץ, צל כותל וכדומה, ולפיכך איפוא צריכים לנקוב במפורש "צל סוכה". יתירה מזו, הרי הרמב"ם בעצמו אינו סובר כמו סברת ירושלמי זה. ראה דבריו בהל' שבועות (פ"ה הי"ח) (ועי' בר"ן שבועות שם ועי' בכ"מ ובלח"מ ועי' בדברי הרגוצ'ובי עצמו על ההלכה הנ"ל). ואם כן צריך עיון, כיצד יש להסתמך על הירושלמי בנוגע לשיטת הרמב"ם?
ומביא ראי' מהמבואר בעירובין טז, א, וכב, א. וש"נ: "וכל דירה שתשמישה לאויר כגון בורגנין שבשדות בית סאתים מותר יתר מבית סאתים אסור" אולם המובן שם בדירה שתשמישה לאויר הוא כפירש"י שם דף כב ד"ה וכל דירה "והיא עשוי' לשמירת אויר שחוצה לה", ועי' ג"כ בדף טז ד"ה משום (ורש"י ד"ה זה צריך ביאור גדול). אך אין הכונה שזה לצל ולכן אינה בית דירה, אלא שאינה עשויה בשביל עצמה והיא אמצעי בלבד לשמירת האויר וא"כ מה ראייתו?
ומיישב הרוגוצ'ובי לפי חדושו את שאלת התוס' בברכות, למה אין מברכים על שינה בסוכה, עיי"ש בתוס' וברא"ש. ולפי דבריו מובן בפשטות, שמכיון שאין מצוה לישון בסוכה, אלא רק איסור שלא לישון מחוץ לסוכה, לכן לא יתכן לברך על השינה משא"כ אכילה כמשנ"ת. ודבריו הם בגדר תעלומה עבורי, הלא יצירת חלות דירה, לפי דבריו בהמשך, היא רק בלילה הראשון של החג ואז זו נעשית לכל החג (ועי' בהמשך דבריו שנצטט להלן). וא"כ תינח ליל ראשון שיש לברך על האכילה דוקא, אך בשאר הימים שאין שם שום החלת דירה, וכן בשאר הימים שאין שם חיוב לאכול בכלל בסוכה, אז במה נבדלת אכילה מן שינה; הלא גם באכילה בשאר הימים העיקר שלא לאכול חוץ לסוכה, ראה לשון הרמב"ם "ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה"?
ואם כוונתו שבאכילה ישנה מעשה חיובי, אך בשינה, הרי כלשון הידוע (הל' ח') "עד שחוטפתו שינה", "מנמני אכתפי" (מס' סוכה), היינו שאין כאן פעולה יזומה אלא מאליו זה קורה. וממילא אין כאן עשיה מסויימת שיברכו עלי' ושלכן כל גדרה רק שאסור שישנו מחוץ לסוכה. אז לשם מה זקוק הגאון להניח בכלל את ההנחה המסובכת שבסוכה צריכים ליצור חלות דירה בשביל החג; הלא מבלעדי ביאור זה ניתן לתרץ שאלת התוס'?
האם יש קיום מצות סוכה על ידי שינה?
והנה בנוסף לתמיהות שהעליתי לעיל, הרי דומני שיש להמעטת חשיבותה של שינה בסוכה, סתירה מגמ' מפורשת. אך לפני כן אקדים עוד קטע מדבריו: "ובזה (כלומר, ביסוד ששינה אינה מצוה) א"ש מה שהקשה הרמב"ן במלחמות פ"ב דשבת בשם רש"י על הך דסוכה ד' כ"ט גבי שולחנו בתוך הבית דאמרו לו לא קיימת וכו', דהרי עכ"פ קיים מצות שינה דבזה לא שייך שמא ימלך? ע"ש אך כיון שאין סוכתו כשרה לאכילה אין שם סוכה עליה כלל וא"כ אינו ישן בסוכה". עכ"ל. ביאור דבריו: במלחמות שם מנסה ליישב שיטת הרי"ף ורש"י בנוגע חובת סדין בציצית הסבורים שעל בגד סדין חייבים בציצית שהבעה"מ חולק עליהם שם. הרי"ף ורש"י מסבירים את הספור הידוע במנחות עם רב קטינא ד"אשכחי' מלאכא, וא"ל: קטינא קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתיא, ציצית מה תהא עלי'?" כלומר המלאך תבע מרב קטינא על שמשתמט מללבוש בגד החייב בציצית. ומפרש רש"י, שרב קטינא לבש לבן אך לא תכלת מפני חשש דשעטנז ועל התכלת תבע אותו המלאך. ועל כך שואל הבעה"מ ור"ת (עיין בתוס' ד"ה סדין שבת), שלא מצינו תכלת לבדה שנקראת ציצית בשום מקום? ועל כך מביא הרמב"ן את תשובת רש"י "והאי דקאמר לי' מציצית משום דעיקר מצוה בתכלת והמקיים לבן בלא תכלת אין כאן מצוה שלמה אלא אחת מן השנים ושנינו אצל רבי יוחנן בן התחנית שהי' יושב בסוכה וכו' אמרו לו: אם כך היית נוהג, לא קיימת מצות סוכה מימיך. לפי שלדברי ב"ש לא היה מקיים מצות אכילה ע"כ. דהיינו שמוכיחין מסוכה שמשתמשין בביטוי "לא קיימת מצות סוכה". למרות שישן בסוכה וקיים את המצוה, בכל זאת אם לגבי פרט מסוים של המצוה לא ניתן לקיים המצוה נחשב הדבר כאי קיום של כל המצוה. וכמו"כ יש להקיש לגבי ציצית.
על שאלה זו – מדוע לא קיים מצות סוכה מימיו הלא קיים המצוה בשינה – המרומזת בתשובת רש"י, כוונת הגאון במש"כ "מה שהקשה הרמב"ן", ועל כך עונה הגאון, שאין כאן שאלה מעיקרא, מכיון שלדעתו אם ישן בסוכה בלבד (ללא אכילה), לא נוצר חלות סוכה מעולם וממילא אין כאן סוכה כלל, וכאילו ישן ברחוב. ולכן נאמר בגמרא "לא קיימת מצות סוכה מימיך".
ויש להוסיף, שכמובן רש"י לשיטתו, ששינה מהווה מצוה כמו אכילה, ואם כן, ההוכחה הינה איפוא הוכחה חזקה. (אך צ"ע, כי מכאן יש להביא ראי' עצומה שאם יש בעי' בסוכה, שאי אפשר לאכול בה וכיו"ב, אז אין הסוכה פסולה, כי אם זה מהווה פסול, אז אפי' לשיטת רש"י – ששינה בסוכה היא מצוה – אין כאן שום ראיה ביחס לציצית, כי בסוכה אפילו כשאפשר לישון בה עדיין תהיה הסוכה פסולה מצד שאי אפשר לאכול בתוכה כראוי, ולכן אין זו חפצא של סוכה כי חסר כאן החפצא של תשבו כעין תדורו כמבואר בפוסקים בשם היריאים (וראה בסוף דברינו מש"כ בדבריו); לעומת זאת בציצית, זה שאין כאן תכלת, הלא התכלת לא מעכבת את הלבן. אלא מאי, מוכרחים לומר שאין רש"י מקבל דעה זו! וצע"ג).
אך קביעתו העיקרית כאמור נסתרת מדברי הגמ' (ר"ה כח, ב, עירובין צו, א), שהגמ' שואלת: "אלא מעתה (דאין מתכון למצוה כמתכון דמי – רש"י ד"ה "אלא מעתה") הישן בשמיני בסוכה ילקה?" ולפי דברי הגאון כיצד נקטו "שינה" כדוגמא לעובר בל תוסיף הלא שינה אינה מצוה כלל ועיקר"?!
זאת ועוד, כאשר הגיע יום השמיני אז בודאי ירדה חלות הסוכה של חג שנוצרה ביום הראשון כי שמיני עצרת הוא מועד בפני עצמו, ואם כן לפי הגאון כיצד השינה יכולה ליצור כלל ועיקר שם סוכה של מצוה, ומאידך, אם אין כלל חפצא של סוכה, כיצד יש לעבור בבל תוסיף הלא זה כמו לישון בבית?
ביטול הסוכה: הקבלות וניגודים
וממשיך הגאון: ". . בזמן הגשמים דאז בטילה הסוכה, לא נפטר האדם, ולכך אין מטריחין אותו לעלות וגם אין מקיצין אותו. ועיין עירובין ד' ס"ה ע"א בהך דמסר שינתיה לשמעיה ע"ש ברש"י ותוס' וכאן לכולא עלמא כן, ועיין הוריות ד' י"ב ע"ש: אבל גבי מצטער אין הדין כן וגם פטור גם מליכנס: אבל אם נכנס ובאמצע הסעודה נצטער אינו יוצא. ועי' בהק' דב"מ דף ל' ע"ב גבי דרכו להחזיר בשדה ע"ש בדברי הראש ורבינו. עכ"ל.
מסתב: כלומר, שהוא חוזר למה שהתחיל בפתח דבריו, שבגשמים אין כאן סוכה כלל ועיקר וממילא נגזר מזה, שאין כאן חיוב לאכול בתוך סוכה: לעומת זאת, במצטער, יש עליו רק פטור חיצוני ואין כאן ביטול מציאות הסוכה.
למושג זה שקיים ביטול המצוה בנסיבות מסויימות ושלכן האדם פטור לגמרי, מביא הקבלות וניגודים משני מקומות:
א) מעירובין ד' ס"ה. שם הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי חנינא ורבי יוחנן בענין שיכור, שאסור לו להתפלל בשעת שכרותו. לפי רבי יוחנן (אליבא דפירש"י בסוגיא; אך בתוס' ד"ה "מס" מפרש הוויכוח לענין אחר) שיכור חייב להרדם כדי להתפכח ולבקש ממישהו לעוררו לאחר זמן מסוים כדי להתפלל כראוי, ואילו רבי חנינא סבור ש"אסור להתפלל עד שיעור מאליו" (רש"י ד"ה מסר) כלומר, ברור שכאשר הינו שיכור הרי אסור לו להתפלל. השאלה היא: מה יעשה שיכור ויפוג יינו מעליו? לפי רבי חנינא – עד שיקוץ מאליו אין יינו סר ממנו, ולפי רבי יוחנן – מכיון שישן מעט (כגון שאדם אחר עוררו), כבר כשר לתפלה.
עד כאן פשוטו של מקרא.
בין פטורים בסוכה לבין פטורים בתפלה
אך להרוגוצ'ובי יש הבנה אחרת בדבר: מה בין רבי חנינא ורבי יוחנן? וכי פליגי רק במציאות: אימתי השיכור מתפכח? אלא שלדעתו השאלה היא, מהו גדר הדין ששיכור אסור לו להתפלל. האם הוא, שאז האדם אין לו חובת תפילה כלל ולכן אינו חייב אפילו לדאוג לכך שמישהו יעוררו? או, שמא אדם מחויב בתפלה, אלא מפני דבר חיצוני – שיכרותו – פטרוהו, אך הוא חייב עדיין לדאוג לכך שבהזדמנות הראשונה יתפלל כראוי.
זוהי איפוא מחלוקתם: רבי חנינא סבור שבשעת שיכרותו סרה ממנו כל חובת תפילה ולכן אינו זקוק למישהו לעוררו. לא כן דעת רבי יוחנן, הסובר ששיכור בעצם מחויב בדבר ורק דבר חיצוני מונע ממנו, לפיכך עליו לדאוג לכך שיעוררוהו להתפלל.
אמנם, טוען הגאון, כך הם חלוקים רק ביחס לשכרות בתפילה, אך, לגבי סוכה, כשיורד גשם, ברור שכולם יודו שאכן הסוכה בטלה לחלוטין ואין כאן שום חובה על האדם. וממילא פטור הוא גם מלמנות שמשו לעוררו כאשר פסק הגשם. (עד כאן הסברת דבריו לפענ"ד).
אך כאמור, מלבד שלא זכיתי להבין עדיין עיקר יסודו המבחין בין מצטער לגשם, והלא שניהם ממקור אחד נובעים, מצד תשבו כעין תדורו, ומנין לנו להבדיל בין פטור של ירידת גשמים לבין פטור מצטער – הרי עוד זאת לא הבנתי – לפי זה – מה הקשר בין הדין, שאינו חייב לעלות לסוכתו באמצע סעודתו או באמצע הלילה, להשאלה, אם הסוכה בטלה או רק פטור מלישב בה.
הלא לכאורה הסיבה שבסוכה אדם פטור מלחזור לסוכה באמצע סעודתו, פשוטה ביותר: מכיון שבסוכה תנאי עיקרי הוא, תשבו – כעין תדורו, לכן אין לו להטריח את עצמו באמצע סעודתו ובאמצע הלילה כי אין לך אי נוחיות יותר מזה! והרי זה יהא היפוך בתכלית מתשבו – כעין תדורו, שבאמצע הסעודה יצטרך לשנות מקומו. זאת ועוד, אף אם ננקוט כטעמו של הגאון, הרי עדיין הדברים בלתי מובנים לכאורה, תינח בשעה שיורד גשם אז הסוכה אמנם בטלה, אך כאשר באמצע הסעודה נפסק הגשם הרי אז הסוכה עומדת וקיימת, ומה טעם להיבטל ממנה?!
משל למה הדבר דומה? לאדם שהשתכר בבוקר והתפכח לפני סיום זמן התפילה על ידי שישן מספיק, וכי תהא קס"ד שלא יתחייב בתפלה בזמן הנותר – אפילו לדעת רבי חנינא?! אתמהה!
אלא מוכרחים אנו לומר, שבסוכה אכן ישנו דין מיוחד ויוצא מן הכלל – מבוסס על הלימוד, תשבו – כעין תדורו – שבאמצע הסעודה אינו חייב להטריח את עצמו, ואין זה קשור כלל מצד סיבת הפטור.
ואולי יש להסביר את דבריו. לדעת הגאון, הסיבה שאין לחזור למעשה לסוכה באמצע הסעודה, נעוצה אכן בטעם הפטור בתחילת הסעודה. כי לו יצוייר שאדם התחיל סעודתו במזיד מחוץ לסוכה, האם יעלה על הדעת, שבמסגרת סעודה זו יהא אדם פטור מלהכנס לסוכתו מפני שזהו היפך תשבו כעין תדורו?! הלא בודאי יתחייב להכנס. מכיון שכן, נראה שהסיבה שהאדם פטור מלהכנס באמצע הסעודה, קשורה קשר הדוק בסיבת הפטור. כי מכיון שהתורה פטרתו מלכתחילה לכן דוקא הוא פטור גם בכל משך זמן זה. ויש איפוא הבדל, אם הפטור הוא מצד ביטול המצוה, כמו גשם בסוכה, שאז פטור מלהשלימו אח"כ, אך אם הפטור הוא רק מצד הפרעה חיצונית כמו שכור בתפילה, מצטער בסוכה, יתחייב שוב פעם.
(וצריך אכן עיון לפי האמור במקרה שאדם הגיע למקום שלא ידע שיש בו סוכה והתחיל לאכול מחוץ לסוכה, ובאמצע הסעודה, נודע לו שיש סוכה בקרבת מקום. האם יתחייב להכנס לסוכה באמצע הסעודה, או לא?) אך עדיין כללות הענין צריך לתלמוד, כלום יש כאן זה (הסיבה) וזה (הטירחא) גורם?
פטור בסוכה כשסיבת הפטור איננה
ב) כמו כן מציין השוואה אחרת, להוריות דף י"ב. הגאון אינו כותב להדיא למה כונתו, אך נראה שכונתו לשאלת רבא שם: "בעא מיניה רבא מרב נחמן: משיח שנצטרע מהו באלמנה, מידחא דחי או מיפטר פטור?" ועיין ברא"ש שם, שמפרש שהשאלה היא: האם כאשר נצטרע הכהן גדול הוא נדחה רק מדיני כהן גדול ולכן רק בעבודה הוא פסול אך בשאר איסורים המוטלים על כהן גדול, כמו לשאת באלמנה וכיו"ב עדיין מחויב בהם, או שמא "מיפטר פטור" – כלומר, הכהן גדול פטור לגמרי מכל ענין היותו הכהן הגדול ולכן יהא מותר לו לשאת אלמנה?
בגלל נקודה זו – האם האדם פטור לגמרי או לאו – מביא הגאון שאלה זו לעינינו. ורצונו לומר – בניגוד להשאלה בדיני כהן גדול, הרי כאן בסוכה אין שום שאלה, שאכן "מיפטר פטור", ואין בשעת הגשם שום חובת סוכה עליו.
ויש להעיר, שבמידה מסוימת יש אכן בדין אלמנה לכהן גדול בזמן שנצטרע, דמיון רב לדין גשם בסוכה. כי בשאלת אלמנה לכהן גדול שנצטרע, הרי להשאלה ישנה השלכה מעבר לזמן הפוטר: כאשר כהן הגדול מצורע, דהיינו, באם הכהן הגדול מצורע לתקופה קצרה, ואז, בימי צרעתו נשא אלמנה בהיתר (לפי הצד של הבעי' "מיפטר פטור"), וכעבור ימים ספורים נטהר מצרעתו, וכי חייב אז לגרשה? הדבר בלתי מסתבר. ואם כן הרי זה דומה מאד לפטור סוכה בעת הגשם, שגם כאשר הגשם פסק באמצע סעודתו עדיין אינו חייב לחזור לסוכה.
מאידך ניתן לומר, שהסיבה שבאלמנה לכהן גדול אינו צריך לגרש אח"כ, כי האיסור אינו חל אלא על מעשה הקידושין (קיחה) ומעשה הביאה (נישואין). אך אין כאן איסור להיות נשוי לאלמנה (בניגוד לשאר איסורי עריות, שהאיסור אינו פעולת הנשואין, אלא חיי האישות בכל הזמן). ודומים הדברים לכהן שנשא אלמנה כשהיה הדיוט שאין צריך לגרשה כשנתמנה לכהן גדול (כמבואר ביבמות סא, א במשנה ושם בדף נט).
המתחיל במצוה אומרים לו גמור
עד כאן הדברים אמורים ביחס פטור של ירידת גשמים. כנגד זה ביחס לפטור של מצטער, טוען הגאון, שלא רק שהוא חייב לחזור גם באמצע הסעודה, אלא יתירה מזו: "אם נכנס, ובאמצע הסעודה נצטער, אינו יוצא . . " ומביא על כך השוואה מבבא מציעא דף ל' ששם הגמרא שואלת: "איבעיא להו, דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר מהו?" דהיינו הסוגיא (לפי הרמב"ם, כי גירסאות שונות יש שם כמבואר ברא"ש ובב"י) מדברת על הדין, שזקן שאינו לפי כבודו פטור מלהשיב אבידה, ועל כך נשאלת השאלה מהו הדין כשאין זה לפי כבודו לטפל באבידה רק בעיר (שהוא בוש משכניו. רש"י), אך בשדה אינו מתבייש (שאין שם רואים כל כך ואינו בוש. רש"י), האם מחויב להחזיר האבידה בשדה ומכיון שהתחיל במקום חיובה (בשדה) חייב כבר להמשיך במקום הפטור (בעיר), "אף על פי שאין דרכו בכך" (לשון הרמב"ם הל' גזו"א פי"א הי"ג). או שמא, פטור – כי מכיון שהתהליך יחייב אותו, בשלב מאוחר, לטפל במקום הפטור הריהו פטור כבר מלכתחילה?
הרמב"ם פוסק לחומרא: "מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לרשות הבעלים ואע"פ שהרי נכנס בהן לעיר" כלומר, מכיון שהתחיל בחיוב אינו יכול בהמשך להפטר ממנו בגלל תנאי המקום ואילוצים אחרים, והרי זה דומה לפי הגאון, לדין מצטער, שאם התחיל לאכול בסעודה ונתחייב בה, הרי אינו יכול להפטר ממנה באמצע קיומה.
[ונראה, שלפי הגאון, הרמב"ם מבין את ההלכה, שזקן שאינו לפי כבודו – הוא פטור בלבד, דוגמת מצטער בסוכה. אך לא, שכלפי זקן זה אין כאן שום חובת השבת אבידה. לעומת זאת, להרא"ש שם, הסובר שבאיבעיא זו פוסקים, שאין הזקן מחוייב כלל מלהתחיל להשיב אבידה זו (אפילו בשדה), ולהרי"ף הסובר שאכן חייב להתחיל בשדה, אך לא להכניסו לעיר, נראה לפי הגאון, שהם סבורים שזה שהזקן פטור הפירוש הוא, שלגבי הזקן מצוות השבת אבידה אינה קיימת – כמו גשמים בסוכה, ולכן פטור. אולם להרא"ש אף יש איסור בדבר, שאין הזקן רשאי לחלל כבודו עיי"ש ואכמ"ל]
אך לא זכיתי להבין יסוד דברי הגאון – שכל התורה גלויה וידועה לפניו. הלא בירושלמי מסכתין (פ"ב ה"י) כתוב להדיא וז"ל: ירדו גשמים מאמתי מותר לפנות וכו'. תני כשם שמפנין מפני הגשמים, כך מפני השרב והיתושין", הרי בעליל, שאין שום הבדל בין גשמים למצטער וכשם שבגשמים מותר אף לפנות את הסוכה באמצע הסעודה, כך בדיוק במקרה של שרב ויתושים מותר, אפילו באמצע הסעודה, לפנות את הסוכה?! אלא, אם נאמר שמזה עצמו, שהרמב"ם לא הביא את הירושלמי, רואים שאינו סובר כמו הירושלמי, אך דוחק גדול הוא. ועיין להלן שהגאון מביא הוכחות גם מדברים שאין הרמב"ם מביא. וצע"ג. (ובאמת תמוה מדוע אין הרמב"ם מזכירו ואכמ"ל).
האם מצטער העוזב הסוכה מבעט הוא?
וממשיך הגאון: "וזהו מה דר"ל בע"ז דף ג' בעוטי מיד מבעט, ע"ש".
מסתב: אומר כאן הגאון פרוש גאוני ומבריק כדרכו, באגדה הידועה במס' עבודה זרה שם. הגמרא אומרת, שלעתיד לבוא הגויים יבקשו מהקב"ה: "רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה. לכו ועשו אותה . . מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקב"ה מקדיר עליה חמה בתקופת תמוז וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא . . והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה? נהי דפטור – בעוטי מי מבעטי?"
ועדיין הסיפור תמוה: וכי בגלל הבעיטה בלבד "הקב"ה יושב ומשחק עליהם"? אולם לפי דברי הגאון – המבחין בין גשמים, שמותר לעזוב באמצע הסעודה, לבין מצטער שאסור לעזוב באמצע – שיעור הגמרא כך הוא: "בבעוטי" אין הכוונה שאכן בועטים ממש, אלא עזיבת המצוה באמצע עשייתה, בעיטה קרי לה.
לפיכך זהו ההבדל בין ישראל לגויים, אדם מישראל שהתחיל לאכול והחמה קודרת עליו לפתע, ממשיך בכל זאת בסעודתו. אם היה שרב מעיקרא אכן לא הי' נכנס לסוכתו, אך כאשר התחיל כבר, לא יבעוט ויעזוב, כי במצטער הרי הסוכה קיימת שלכן עזיבתה אסורה ומהוה גדר של "בעיטה" למצוה קיימת. משא"כ אומות העולם, "בועטים" ועוזבים באמצע הסעודה, למרות שרק מצטערים, וכאמור במצטער, אין לעזוב הסוכה באמצע הסעודה.
ומעניין, שהגאון הופך כאן הקערה על פיה. משום שלפי פשוטו של האירוע ותגובת הגמרא עליו, הרי שיש מכאן סתירה עצומה לכל בנינו של הגאון, כי בפשטות משמע ברור שלמדים מרבא שבמצטער מותר אף לצאת מן הסוכה, ולכן אכן מסבירה הגמרא שהבעיה היחידה היא רק זה שאוה"ע יבעטו, לעומת עם ישראל היוצאים מתוך הכנעה וביטול. לעומת זאת, הרי סובר הגאון שהמצטער אסור לצאת באמצע מן הסוכה?!
משום כך מציע הגאון פירוש חדש ההופך לגמרי את מובנה של בעיטה, כפי שהוסבר לעיל באריכות. ולפי זה אדרבה, תשובת הגמרא מבטאת את הנחת הגאון – במקום לסותרה.
אך עדיין צ"ע לשון גמרא: "נהי דפטור - בעוטי מי מבעטי", כי הלא לשיטת הגאון אין כאן פטור, דהרי במצטער עסקינן, ובמצטער, הסיק הגאון, שבאמצע הסעודה החובה לא מוסרת?
יש מצטער ויש מצטער
ומבאר: "ובהך דרב יוסף ד' כ"ט שם אמר דהוה אצלו כמו גדר גשמים"
כלומר: לכאורה יש סתירה למסקנתו מן התנהגותו של רב יוסף, שהגמרא מספרת ש"אביי הוה קא יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא נשב זיקא וקא מיתא ציבותא [קיסמין של סכך הי' משיר על המאכל. רש"י] אמר להו רב יוסף פנו להו מאני מהכא אמר לי' אביי והא תנן משתסרח המקפה? אמר לי' לדידי כיון דאנינא דעתאי כמי שתסרח המקפה דמי לי".
הרי שרב יוסף מצטער הי' ובגלל זאת פינה הסוכה באמצע אכילתו ולכאורה סתירה מכאן לכל היסוד – שבמצטער אין לעזוב באמצע הסעודה? ומסביר איפוא הגאון שרב יוסף יוצא מן הכלל הי' כי הי' אנין הדעת ולכן צערו הפרטי נחשב כגשמים של כולם.
ולא זכיתי בינתיים לרדת לעומקה של קביעה זו. וכי התורה ניתנה לשיעורים? אם קובעים שיש הבדל מהותי בין מצטער וגשם ונפקא מינא להילכתא, הייתכן לפרוץ הגדר ולהתיר עבור צערו הפרטי של רב יוסף לעזוב באמצע הסעודה?
(ואכן במהדו"ת (כ"ה רע"ג) מבאר הגאון את המקרה של רב יוסף באופן אחר. הוא מבחין בין צער הבא מן הסוכה עצמה כבמקרה של רב יוסף – אז אין כאן גדר של סוכה, לבין צער הבא מבחוץ שאז יש סוכה רק פטורים מלישב בה אך צ"ע לדידי כי הלא רב יוסף נימק את סיבת הפטור בגלל "אנינא דעתאי" ולא משום איזה פטור של הסוכה? ויש להאריך בזה ואכמ"ל).
יחודו של ליל הראשון של חג
וממשיך הגאון: "ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפיהמ"ש סוף פ"ב דסוכה דירידת הגשמים בתחילת הסוכה הוא סימן רע ע"ש. ר"ל דכבר כתבתי דדי במה שבלילה הראשונה קובע סוכתו לד' ימים וא"כ אם בלילה ראשונה ירדו גשמים בטלה סוכתו".
מסתב: כלומר, מסביר ששיטת הרמב"ם בפיהמ"ש שרק בלילה הראשון גשם הינו סימן רע, מובנת ע"פ ההנחה שהניח לפני כן שעיקר הסוכה נקבעת ע"י אכילה. וזאת דוקא על ידי אכילת לילה הראשון של חג שאז דוקא נקבעת לכל ימי החג.
וכך הוא כותב לעיל (לא ציטטתי קטע זה בגליון הקודם כי רציתי לשלבו בהקשר הכולל של הרעיון): "וזהו מה דר"ל בירולשמי בפ"ב דסוכה על הך דכ"ז ע"א מה דפליגי שם ר' אושיעא ור"י, דחד אמר כל ז' חובה ואמר שם בשלא נתן דעתו. ר"ל דמתחילה עשה סוכה לז' ימים אז די בלילה ראשונה משא"כ אם לא נתכוון לז' אז צריך לאכול כל ז' דאל"כ אין לו סוכה כלל".
מסתב: דהיינו, הגאון מפרש פירוש מקורי במחלוקת הירושלמי בין רבי יוחנן ורבי אושיעא. רבי יוחנן מביא את ר' ישמעאל נאמר טו בפסח ונאמר טו בחג מה טו שנאמר בפסח – לילה ראשון חובה ושאר כל הימים רשות, אף טו שנאמר בחג – לילה ראשון חובה ושאר כל הימים רשות.
ובכך הוא מסביר את דעת חכמים, החולקים על רבי אליעזר – הסובר, שארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה – וסוברים, שרק בלילי יום טוב הראשון בלבד חייבים לאכול בתוך הסוכה.
על כך מביא הירושלמי: "רבי הושעיה אמר כל שבעה חובה". ומבאר הירושלמי, ש"רבי אבונא אמר לא פליגין: מה דאמר רבי יוחנן בשנתן דעתו, ומה דאמר ר' הושיעא בשלא נתן דעתו". ע"כ.
ומפרשים פרשני הירושלמי, הק"ע ופנ"מ, הכוונה: שאם נתן דעתו בליל ראשון "לצאת ידי סוכה באכילת לילה ראשון תו לא צריך"; ובשלא נתן דעתו "לצאת באכילת לילה ראשון יש לו תשלומין כל שבעה".
כלומר, אם לא כיוונו לצאת בלילה הראשון, חייבים במשך כל החג להתכוון פעם אחת (והסברת הסוגיה צריכה עיון גדול כמובן לכל מעיין אך אכמ"ל) לשם חג.
כמובן שהירושלמי כפי הבנה רווחת זו, סותר את כל היסוד של הרגוצ'ובי, שהעיקר שיש לכוון בלילה הראשון בלבד, כי מבואר שאם לא התכוונו בלילה הראשון, הרי כל הימים שווים ללא הבדל. לכן מציע הגאון פירוש מחודש משלו, שהכוונה ב"אם נתן דעתו" היינו, אם בלילה הראשון אכל בסוכתו, ולכן החיל על הסוכה שם של סוכת מצוה, התקדשה הסוכה לכל החג. אך אם "בשלא נתן דעתו", היינו, שלא אכל בלילה הראשון, אז לא יצר חלות שם סוכה וממילא חייב לאכול כל החג. ועל זה הוא מתכוון כשכותב כאן "דכבר כתבתי דדי במה שבלילה הראשון קובע סוכתו לז' הימים".
ולא הבנתי משמעות הפשוטה של קטע זה: מה הפרוש שדי לאכול בלילה הראשון כדי לקבוע שם סוכה ואם לא – יש לאכול בה כל יום?! הלא אם לא אכלו בלילה הראשון, קבע הגאון, שנעדר שם וחלות סוכה: וכיצד מותר בכלל לאכול בסוכה זה? ומה הפירוש, שאם לא התכוונו בלילה הראשון, צריך לאכול כל הז' ימים, האם האכילה של שאר הימים יוצרת חלות ארעית בלבד (בניגוד ללילה הראשון היוצר חלות לכל הימים)? בער אני ולא אבין!
וכי אדם שאכל בסוכת חברו בלילה הראשון כדת וכדין, חסר משהו בסוכתו שלו למרות שקיים את המצווה כהלכתה?! כי לפי הגאון, זה הדין בחלות כשרות הסוכה ולא – כפי מפרשי הירושלמי – דין על האדם!! (בכלל שצריך עיון שבינתיים לא ראיתי אף שאחד מן הפוסקים יביא מחלוקת זו. ובודאי שהרמב"ם אינו מביאה וזאת למרות שהרבה מעניני הסוגיא מובאים בכל הראשונים. וצ"ע).
בכל אופן, לפי הנחה זו, מסיק הגאון, שאם בלילה הראשון ירדו גשמים, "בטלה סוכתו" כי הלא בלילה הראשון הסוכה נוצרת לכל הימים ולכן דעת הרמב"ם בפיה"מ, שהסימן רע בירידת הגשמים הוא רק בלילה הראשון.
ולא זכיתי להבין, מדוע אין לומר בפשטות שכיון שבלילה הראשון בלבד חובה, לכן רק אז מוכיח הגשם, שאין הקב"ה חפץ ב"כוס" שלנו, אך בשאר הימים אין שום הוכחה, כי אם אדם רוצה לאכול פירות בלבד, לא חייב להכנס לסוכה. במיוחד לפי הבנת הגאון בדעת הרמב"ם, ששינה אינה מצוה, וממילא עיקר הסוכה הוא רק באכילה בליל ראשון, כי בשאר הימים: 1) לא חייב לאכול פת כביצה. 2) השינה הלא, אינה קיום המצוה. (אולם לשיטת רש"י ששינה מצוה, הלא מכיון שאי אפשר לאדם בלא שינה ארעי לפחות (וידועים דברי הרז"ה (שלהי פסחים) שלכן מברכים בסוכות כל פעם שמשתמשים בסוכה דאי אפשר בלי שינה) לכן מוכרח שישתמש בסוכה גם בשאר הימים).
ועוד זאת לא הבנתי כי מן פירוש המשניות האמור יוצא להדיא שדעתו, ששינה בסוכה היא אכן חלק קיומי מן מצות סוכה. וכך לשונו שם בספ"ב (מהדורת קאפח): "ענין קבע, עיקר ותמידות והוא שיציענה במצעות היפות ביותר שיש לו, ויעטרנה ויאכל בה וישתה ויישן". הרי במפורש שהוא כולל השינה כחלק עיקרי ממצות דירה בסוכה?! הרי שחזר בו בספר היד ממש"כ בפיה"מ. וא"כ תמוה כיצד הגאון מתעלם מזה? ובמיוחד, כיצד מבאר את סיום הקטע של פירוש המשניות לאור שיטתו בספר היד?! וצע"ג וה' יאיר עיני.
(אגב, שיטה זו שבפיה"מ יש לה מקבילות אצל כמה מהראשונים והגאונים. עיין בריטב"א תחילת תענית בשם רבי אפרים, ובמאירי תחילת תענית בשם "קצת גאונים". ואכמ"ל).
וממשיך הגאון: "ובזה א"ש הך דיומא דף י' ע"ב, ע"ש בתוס' ותו"י דסוכה לא מקריא דירה בע"כ ע"ש דאם הוא דירה בע"כ שוב אינו יוצא בה ידי מצוות סוכה" (ומביא עוד ראיות שם שאינן נוגעות לכאן) כלומר הוא מבסס, שבאם יורד גשם וממילא ישיבתו בעל כורחו, ולכן אין כאן ישיבת סוכה כלל ועיקר, ומכיון שכן, אין כאן אפשרות ליצירת חלות סוכה.
אך טרם הבנתי האם לפי זה יש לנו עוד ביאור מדוע הסוכה בטלה, הלא הוא כבר הסביר, שעצם ירידת הגשם פוסל הסוכה ולהלן אף יטען שהסוכה כאילו נפלה, ומדוע זקוק להוסיף הוספה זו.
ועוד, מהו איפוא ההבדל בין אי נוחות מחמת גשם, או מחמת מצטער, הרי בשניהם ישיבתו בעל כרחו?! ושמא מבדיל בין המצטער הנובע מן הסוכה בעצמה או מסיבה צדדית, כפי שהבאנו לעיל ממהדורא תניינא ועצ"ע.
בכל אופן מבסס מהסוגיא ביומא בתוס' שם רבנן, שכותבים: "שלא יאמרו היושב בסוכה בחג חבוש בבית האסורין הוא ויש בדבר גנאי וביזוי המצוה ונראה כאילו מטריח על ישראל וחובשן בבית האסורין" ובתוס' ישנים ד"ה ורבי כותב: "וסוכה לאו דירה דבעל כרחי' הוא, שאינו זז מביתו ואשתו ובניו בבית והולך הנה והנה".
ולא זכיתי להבין, הלא ה"רבנן" חולקים אדרבי יהודה, (וכפי שמשמע ברמב"ם (הל' מזוזה פ"ו ה"ו) הלכה כמותם), שאף דירה בע"כ שמה דירה. וכל ההסברים של התוס' מתאימים רק לפי שיטת רבי יהודה – כיצד אם כן יכול הגאון להביא הוכחה משיטה שאינה כהלכתה?!
הבדלים להלכה: בין סיבת מצטער לירידת גשם
וממשיך הגאון: "ולכך לא מצינו גבי מצטער פטור רק מן השינה לבד גבי חתן ועיין סוכה דף ע"ב ואכמ"ל".
מסתב: כלומר, 1) לאור ההנחה, שהניח שיש הבדל בין גשם – שהסוכה בטילה, לבין מצטער – שהסוכה קיימת ופטור רק בשל סיבה צדדית, יש להסביר מדוע לא מצינו בגמ' שום התבטאות שמצטער פטור מן אכילה, מכיון שבמצטער הפטור איננו בעצם לכן אין כאן פטור גורף. 2) ומצטרף לכך גם ההנחה הקודמת, שיש הבדל בין אכילה לבין שינה, ששינה אינה מצוה קיומית, משא"כ אכילה שהינה עיקר המצוה. ושלכן מובן שרק שינה פטורים הימנה המצטער כי היא איננה עיקר המצוה.
ויש להעיר ששיטה כזו – המתירה במצטער רק אכילה מחוץ לסוכה ולא שינה – מביא הרא"ש בשם ספר המצות (והוא בהגהות רבינו פרץ על הסמ"ק) וז"ל: "כתב בספר המצות דוקא למיגני אבל מיכל אסור ולא מסתבר דיותר מזיק הריח בשעת אכילה נקט למיגני לרבותא משום דחמירא שינה מאכילה דאוכלין אכילת ארעי חוץ לסוכה ואין ישנים שינת ארעי חוץ לסוכה". ע"כ.
אולם מובן, אליבא דהגאון, שאכן שינה אינה קיום המצוה פירכת הראש איננה. ואכילה אם כן חמורה משינה. ומדברי רבינו פרץ אלו ראיה עצומה לשיטת הגאון, ששינה אינה עיקר המצוה, ולהלן אדון בשיטת רבנו פרץ שיש בזה אריכות דברים.
וממשיך: "ובזה א"ש מה שמקשים העולם, היאך מותר ליהנות ולישב בסוכה בשעת גשמים הא הסוכה איתקש לחג? אך לפי"ז דאז אין שם סוכה עליה א"ש".
כלומר, מבאר שעפ"י ההנחה שהניח לעיל, שבגשם הסוכה בטילה מובן מדוע מותר לישב בסוכה בגשם למרות שהסוכה קדושה? כי מכיון שהסוכה בטילה לכן אין כאן סוכה. וכפי שמשמע בהמשך הדיון, הדבר מתבסס על שיטת התוספות (סוכה דף י"ב) הסבורה, שכשנפלה הסוכה, איסור הנאה הינו מדרבנן בלבד.
אך לא הבנתי גישה זו על בוריה. כי לכאורה נראה שהגאון מנסה ליישב בעיקר מנהגי חסידים היושבים בסוכה חרף הגשם כידוע. ולכאורה, לפי הגאון, הרווחנו אמנם, שאין כאן שאלת הנאה בסוכה, אך אם הסוכה בטילה, מתעוררת שאלה הפוכה, כיצד מותר לברך בסוכה בשעת גשם? וכי על סוכה הנופלת ברכינן?!
הנה נראה, שלפי ההנחה, שבגשם אין כאן סוכה כלל אין שום ענין לשבת בליל א' (כפי שיטת הראשונים [הרא"ש והטור מביא בסי' תרל"ט וכ"נ ברמ"א ובעוד הרבה ראשונים]) של חג כשיורד גשם, כי מה תועיל ישיבה בסוכה כאשר אין כן חפצא של סוכה. ולהלן אדון בזה. וה' יאיר עיני בתורתו ויתקיים "גל עיני ואביטה וגו'
תוקן על ידי - מסתברא - 10/02/2005 16:54:55
 |
|
|
דבר שאכן כלל אין לו מובן אלא כך:
