השחיטה היהודית

ברצוני לשאול מהיכן בכלל אנו למדים הלכות שחיטה? ואיני מדברת על טעם המצוה. למצוה זו מסתמא טעמים אלו ואחרים. אני מדברת על מקור המצוה. אם נמצא כי שאול לא הקפיד בהלכות שחיטה, האם ניתן להסיק מכך כי הלכות אלו כלל לא היו נהוגות בזמנו והתפתחו רק מאוחר יותר?

להלן חלק ממה שכתב דרום חוקר בסעיף 6 באשכול זה:

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1410321&forum_id=14109


"ידוע לכל, שההוכחה המפורשת בתורה על מציאותה של פרשנות בעל פה לדיני התורה, היא מהפסוק בספר דברים על השחיטה.
יב,כ כִּי-יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר--בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר. יב,כא כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לְךָ, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ--וְאָכַלְתָּ, בִּשְׁעָרֶיךָ, בְּכֹל, אַוַּת נַפְשֶׁךָ.

בפסוק כא נאמר, שיש לשחוט את הבקר והצאן כפי ציווי ה', והיכן ציוונו ה' בתורה כיצד לשחוט, אלא מכאן הוכחה שביאר ה' למשה בעל פה כיצד לשחוט, והיתה תורה שבעל פה במקביל לתורה שבכתב.

ונבאר את הדברים, כבר בתחילת דברי במכתב הראשון כתבתי שדבר פשוט וברור שעם התורה שבכתב הגיע לעם פירוש בעל פה לחוקי התורה, אלא שעם המחקר גליתי שהפרשנות שבידינו היא של החכמים בתקופת בית שני, אבל הפרשנות שהיתה ביד משה אבדה מאיתנו ואיננה.

על פי האמור, ברור שה' הראה למשה כיצד לשחוט, שישחט מהצואר וכדו', אבל מכיוון שהוכחנו בהוכחות מוחלטות על נתק במסורת, כי אז כל ההלכות וההקפדות שנמצאו במסכת שחיטה כגון חלדה וכדו', הם של חכמים, והם נוצרו בתקופת בית שני, אבל קודם לכן מעולם לא חשב אדם שצריך להקפיד בדברים אלו בכדי לשחוט.

בהקשר לזאת כדאי להביא את אשר אירע עם שאול ובעלת האוב, הפסוקים מספר שמואל
א כח,כא וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל, וַתֵּרֶא כִּי-נִבְהַל מְאֹד; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ, וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי, וָאֶשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. א כח,כב וְעַתָּה, שְׁמַע-נָא גַם-אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ, וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת-לֶחֶם, וֶאֱכוֹל; וִיהִי בְךָ כֹּחַ, כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ. א כח,כג וַיְמָאֵן, וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל, וַיִּפְרְצוּ-בוֹ עֲבָדָיו וְגַם-הָאִשָּׁה, וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם; וַיָּקָם, מֵהָאָרֶץ, וַיֵּשֶׁב, אֶל-הַמִּטָּה. א כח,כד וְלָאִשָּׁה עֵגֶל-מַרְבֵּק בַּבַּיִת, וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ; וַתִּקַּח-קֶמַח וַתָּלָשׁ, וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת. א כח,כה וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי-שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו, וַיֹּאכֵלוּ; וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ, בַּלַּיְלָה הַהוּא.

שמת לב קורא יקר, שאול אכל מידיה של בעלת האוב, די היה לו בזה שהיא זבחה את העגל מרבק שהיה לה בבית בכדי שיאכל ממנו, לא נראה לי שהוא חשב לרגע על הקפדות בדיני שחיטה, הוא בטוח לא בדק את בעלת האוב האם היא בקיאה בכל דקדוקי דיני שחיטה שבתלמוד.

כמו כן כדאי לכתוב את אשר אירע עם העם במלחמה, הפסוקים מספר שמואל
א יד,לא וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, בַּפְּלִשְׁתִּים, מִמִּכְמָשׂ, אַיָּלֹנָה; וַיָּעַף הָעָם, מְאֹד. א יד,לב וַיַּעַש (וַיַּעַט) הָעָם אֶל-ַשָּׁלָל (הַשָּׁלָל), וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ-אָרְצָה; וַיֹּאכַל הָעָם, עַל-הַדָּם. א יד,לג וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר, הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַיהוָה לֶאֱכֹל עַל-הַדָּם; וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם, גֹּלּוּ-אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה. א יד,לד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ, וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא-תֶחֶטְאוּ לַיהוָה, לֶאֱכֹל אֶל-הַדָּם; וַיַּגִּשׁוּ כָל-הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ, הַלַּיְלָה--וַיִּשְׁחֲטוּ-שָׁם. א יד,לה וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; אֹתוֹ הֵחֵל, לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיהוָה.

לסיכום- העם התעייף מאוד במלחמה, הם לקחו מהשלל ושחטו ארצה ואכלו על הדם, כלומר אכלו בסמיכות לדם.
הדבר נאסר בתורה, הרמב"ם במורה הנבוכים ח"ג ביאר, שבזמנם האמינו שהדם הוא מזון השדים, לכן מי שאוכל את הדם הרי הוא מתחבר לשדים והם ינבאוהו. מכיוון שבני אדם קצו באכילת דם, הקילו על עצמם לאכול בסמיכות לדם, כך שהשדים יאכלו את הדם והאדם יאכל את הבשר, בכך הוא גם מתחבר אליהם והם ינבאוהו. מעשה מכוער זה אסרה תורה והיא אסרה לאכול על הדם, כלומר בסמיכות לדם, ולכן גם צריך לכסות את דם החיה הנשחטת.
כאמור העם אכל על הדם, לשאול הוגד את חטאת העם, והוא פיקד על השחיטה בכדי שלא יאכלו על הדם.

שמת לב קורא יקר, העם בתקופה ההיא חטא בעוונות השייכים לעבודה זרה, והם היו השוחטים, אם אתה חושב שהם חשבו על הקפדות בהלכות שחיטה שיערב לך, לי נראה שהם ידעו ששחיטה הכוונה להעביר סכין או כל דבר חד בצוואר הבהמה, ובכך לגרום למותה, כל ההקפדות והחומרות נוצרו אח"כ בתקופת בית שני. "

מי אומר שחייב להיות קשר בין דקדוק הלכה בדבר אחד, לבין עבודה זרה?
בהחלט ייתכן שבימי  ביאת ציון הראשונה, עד גלות בבל, נהגו בכל מיני דקדוקי הלכה, ובמקביל היו גם בעיות חמורות של שפיכות דמים ועבודה זרה.
ובאמת איננו מוצאים בנביאים ראשונים , ובעצם כמעט עד סוף הנביאים, שמטיפים על אי קיום חלק יו"ד הצורה נאותה.
או שלא היה יו"ד (וקשה לומר שלא היה בכלל קיום לכל חלק זה שבתורה, כיוון שהוא מופיע בכתוב בפירוש) או שהדברים היו מפורסמים לרוב פשיטותם, וכולם קיימו אותם.
הלכות שחיטה אינן קשות כלל לייישום, ובפרט למשתמש הביתי, הלא-תעשייתי.
להעביר סכין בצוואר הבהמה זה באמת כל הנדרש.
פשוט צריך לחתוך עמוק ורחב, בלי להבלבל או להבהל.
ברי לי שלא מדדו את גביע הקידוש בימי יהושע בן נון ועתניאל בן קנז, לראות אם יש בו רביעית לדעת חזו"א.
אבל אני בהחלט מאמין שהיה ליהושע גביע לקידוש, בגודל סביר (מה שנראה לו אז סביר, ולא הוצרך למדוד לרוב פשיטותו) ושקידש עליו בכל ליל שבת.

בנוגע למהות השחיטה, ווטו הביא רעיון נפלא, שמהותה היא להפוך את הבעל חי לאוכל, והסביר זאת על פי דרכו.
אכן רעיון זה חוזר על עצמו לאורך כל מסכת חולין, ולא זהו המקום להאריך בענין.
ברצוני רק לבארבדרך קצת שונה מהדרך בה ביאר ווטו את הקשר בין צורת השחיטה למהותה.
(מתוך רשימה שרשמתי לעצמי פעם)
 

ושחט – ממקום ששח חטהו, ביאור נחמד. הנה האדם הוא מהלך על שתים, ושאר בעלי חיים על ארבע. כי האדם חשוב הוא להלך מעל הארץ, אבל הבהמה כולה על הארץ, ואינה עומדת לעצמה, רק ראשה זקוף, כי הוא חשוב קצת, שעיקר צורת החיות בו. וחיתוך הראש מהגוף הוא הפיכת הבעל חי לבשר, כי בראש תלוי שם חי שבו. וזהו ממקום ששח, מאותו מקום שמחובר הדבר הזקוף לדבר השוכב, שהוא חיבור החיות לשאר חלקי הבע"ח, וזהו חיבור הראש לגוף.

כעת מצאתי שם עוד קטע שנוגע לזה, באופן שונה קצת: 
מה שבסימנים תלויה חיות הבהמה, אינו מצד המציאות, שאפשר שהמיתה ממהרת לבוא יותר ע"י דקירה בלב או במוח וכדו'. רק שבהמה שנחתכו סימניה מתה היא. ואף אם עדיין היא חיה, אינה אלא כמחוסרת זמן, אבל המיתה כבר נעשתה, שאין גוף החתוך בסימנים חשוב גוף חי. וביאור זה, שהרי הגוף אינו אלא בשר בעלמא, והחיות אין בה ממש, אבל כביכול מושפעת מהראש לשאר האיברים. כיון שהראש הוא עיקר הבעל חי, והגוף הוא משרת לראש. וחיבור הראש לגוף ע"י הסימנים הוא, ונחירתם או עיקורם, היא מיתת הגוף האמיתית. שמגוף חי נהיה לבשר בעלמא, והחיות שיש בו כבר אינה חשובה לכלום. ואף שאם לא היתה חיות הבהמה בפועל תלויה בזה, לא היה מועיל כל זה, אמנם כיון שאף בפועל צריכים אנו לחבור הגוף לראש על מנת שיחיה, חשוב זה החיבור כעיקר הגדול שמה שחשובה חיה תלוי בזה.

אני מתנצל על הסגנון, כנראה שכשהייתי צעיר הייתה שורה עלי מן רוח כזאת...

קישור לאתר של ד"ר גראנדין טמפל, מומחית לבקר ובתי מטבחיים (וטיפוס מענין בזכות עצמה, אוטיסטית שהגיעה להיות מומחית בעלת שם עולמי) שכותבת בין השאר על שחיטה כשירה.

http://www.grandin.com/ritual/rec.ritual.slaughter.html