| נשלח ב-10/2/2005 10:54 |
 |
| |
האם 'בוררות' יכולה להתקבל כמדיניות
כשיש ריב משפטי בין בני אדם בבית דין, מציעים בפניהם -ע"פ הלכה- לבחור בי"ד של בוררות, כלומר אדם אחד המועדף על כל אחד והשלישי המקובל על שניהם.
הרהרתי, למה מתכונת זו אינה מקובלת גם בסכסוכים של מדינות, כלומר לבחור אדם הקרוב לכל צד ואדם שלישי שנדמה שיש להם את היכולת לקדם את העניין.
כך גם מצאתי הזדמנות לדון על עצם הבורוות, שמא על ידי שאלה זו אבין טוב יותר הצדדים בעד ונגד בוררות.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/2/2005 18:40 |
|
| |
מתענין,
בכמה הליכים של בוררות זבל"א שיצא לי לראות מקרוב, מה שקרה הוא שכל צד בחר בורר מטעמו, כל 'בורר מטעם' נטה לצד שהזמין אותו וברגע שהבורר הבלתי תלוי העלה חשד של הבעת עמדה - הצד שזה לא היה נוח לו, פסל אותו.
כשעסקינן בסכסוכים בין-מדינתיים העניין חמור יותר: האם אפשר למצוא בכלל בורר ניטראלי?
טול לדוגמא את הסכסוך הישראלי-ערבי. המדינות היחידות שאינן מוטות מלכתחילה לכיוון האינטרס הערבי הן מדינות שנחשבות בעיני הערבים פרו-ישראליות (ארה"ב, מיקרונזיה ואולי עוד מדינה או שתים). יתר המדינות הן פרו-ערביות מלכתחילה כיון שהן חלק מהעולם הערבי או תלויות בעולם הערבי (נפט) או מפחדות להסתבך עמו מפחד שדין מגדל אייפל יהיה כדין מגדלי התאומים. אז את מי ניקח כבורר בלתי תלוי? את מובארק?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/2/2005 21:03 |
|
| |
ממללא
וכי חסרים סכסוכים בינלאומיים (בקנה מידה קטן אומנם ובין מדינות ידידותיות) המוכרעים בבוררות בינלאומית? דומני שגם המחלוקת בין ישראל למצרים בעניין טאבה הוכרעה בבוררות, לא?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/2/2005 22:54 |
|
| |
מייציץ, וכך בדיוק נראתה ההכרעה. רק אנחנו מטומטמים מספיק כדי להסכים לדבר כזה.
ולגופו של עניין, נדמה לי שכדי שזבל"א יעבוד צריכה להיות מטריה סמכותית גבוהה ומוצקה יותר סביב כל העניין. בתוך מדינה יש משמעות לזבל"א, שכן יש בתי דין קבועים שיאכפו את התוצאות. אולם בתחום הבינלאומי המצב סבוך יותר, שכן המשפט הבינלאומי סובל תמיד מחוסר סמכות חד משמעית על-מדינתית (פרט לאמצעי לחץ בינלאומיים שונים).
מעבר לכך, בשאלות של סכסוכים בינלאומיים בד"כ הנושאים כבדים וגורליים יותר, ונדמה לי שבנושאים כאלה גם בתחום האישי יש פחות נטייה ללכת לבוררות.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-10/2/2005 23:05 |
|
| |
האו"ם אינו מין בורר, או אמור היה להיות?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/2/2005 23:33 |
|
| |
מיכי
אין לי מושג מה היה בטאבה , אבל באופן כללי ברור שיש הרבה סכסוכים משפטיים בין מדינות שנפתרים בבוררויות, הרי לא יוצאים למלחמה על פרשנות של סעיפים בהסכמי סחר.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/2/2005 23:56 |
|
| |
מייציץ,
לפי הבנתי, בעל האשכול לא דיבר בשבח מוסד הבוררות אלא בוררות הזבל"א.
בבוררויות בי"ל הבורר לרוב נכפה ע"י גורם גבוה יותר (האו"ם או ארה"ב) וזה לא זבל"א. בוררות רגילה גם אינה נחלת ההלכה דוקא וקיימת בכל שיטת משפט.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/2/2005 00:37 |
|
| |
אגב, דומני שאחת הבעיות הקשות עם בוררות זבל"א ועם דין תורה בכלל, היא חוסר הסמכות אפילו ברמה התיאורטית, שהרי כמעט תמיד מי שהפסיד יכול לטעון 'קים לי' ולא לקבל הכרעה שלא נוח לו איתה.
המחוקק הישראלי, ייסד מוסד של בוררות שמבחינה מסויימת כוחו גדול מכוח בית משפט. אם הצדדים מסכימים להפנות את הסכסוך לבורר, הרי שפסק הבורר מחייב ואף לא ניתן לערער עליו! (אא"כ נפל פגם מהותי בעצם ההכרעה). אגב, דוקא סכסוכים מורכבים ויקרים ביותר מגיעים כיום לבוררות שכזו (כך למשל ניתצן להבטיח דיון ענייני ע"י מינוי בורר מומחה שקרוב לתחום הסכסוך - למשל, מדען כבורר בסכסוך על פטנט מדעי). בכל מקרה, בד"כ ביהמ"ש הוא שמפנה את הצדדים לבורר.
במקביל, מתקיים בישראל בשנים האחרונות הליך המכונה 'גישור', אשר יותר מזכיר את בוררות זבל"א - בעיקר בגלל שלמגשר אין סמכות לפסוק בסכסוך אלא תפקידו הוא להביא את הצדדים להסכם מחוץ לכתלי ביהמ"ש. מה שקורה הוא שצדדים הולכים לדיון כזה בהצעת השופט כדי לא להשיב פניו ריקם, מבזבזים קצת זמן וכסף ומודיעים על כישלון המגעים - מה שמחזיר את הכדור לביהמ"ש.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/2/2005 00:50 |
|
| |
ממללא,
זבל"א, לפחות כפי שעולה מן הסוגיות בהלכה, אינו גישור. זהו בי"ד לכל דבר ועניין.
מאותה סיבה, בעיית הסמכות של ההלכה בזמננו (בלבד!) היא בעיה כללית, ואינה קשורה לזבל"א כלל ועיקר. סמכותו של זבל"א היא כסמכות בי"ד קבוע. דבריי נאמרו רק כאשר הצדדים אינם מוכנים לקיים את הפסק, ואז שולחים אליהם שוטרים מהבי"ד הקבוע.
באשר ל'קים לי', זה בכלל לא קשור לעניין. אחרי פסק אין שום קים לי ושום בטיח. יש רק שוטרים, וכנ"ל.
בכל זאת, אולי ההלכה לא כל כך מטומטמת כמו שהיא נראית.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-11/2/2005 10:09 |
|
| |
מיכי,
מעולם לא העליתי על בדל שפתי או מחשבתי טענה לפיה ההלכה מטומטמת, או אף נראית כזאת.
איני יודע מה ההלכה והדין לאשורו, ואולי יש מקום לברר זאת. על בעיית ה'קים לי' שמעתי מדיין כששאלתיו על מצבים (ויש כאלו לא מעט, ואפשר להיווכח בכך בין היתר בפורום השכן) שבהם צד מסויים לא מקבל הכרעה של דין תורה שהוא עצמו הלך אליו.
כמו כן ברור שלא מדובר בבעיה שאינה ברת פיתרון או שנובעת מכסלות ההלכה - אלא מכך שלבתי דין הלכתיים אין יכולת אכיפה משמעותית (למעט חרמות שיכולים לעבוד בציבורים מסויימים, אך ברי לכל שלא כל בעל דין יעזו להחרים).
האפשרות היחידה כיום לאכיפה משמעותית היא בפס"ד רבני שחוסה בצל השלטון הציוני: בי"ד רבני בענייני משפחה מסויימים, או לחילופין כל הרכב רבני שממונה כבורר.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2005 13:45 |
|
| |
לממללא.
<"בוררות רגילה גם אינה נחלת ההלכה דוקא וקיימת בכל שיטת משפט">
לא שהבוררות מופיעה גם בחוקי זרים בנוסף ליהדות, אלא שבוררות הזבל"א ביהדות, היתה "העתקה" מהחוק הרומי כתקנת שמד הנוגדת להלכה, שעם הזמן הפכה להלכה, ואף מצאו לה הצדקות הלכתיות, ראה ז. ורהפטיג, "מחקרים במשפט העברי", (בר אילן 1985) עמ' 25, בפרק "דיני בוררות", מ. אלון, המשפט העברי, עמ' 18.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2005 19:31 |
|
| |
נישטאיך,
1. עיון במקורות שציינת מעלה שקבלת הבוררות לא היתה
"העתקה" מהחוק הרומי כתקנת שמד הנוגדת להלכה,
אלא בדיוק להיפך, ניצול פירצה בגזירת השמד שאסרה על בתי דינים יהודיים עצמאיים, כדי לשמור באופן פרקטי על המשפט היהודי הפנימי.
2. מאחר ומוסד הבוררות לא נאסר על ידי הרומאים, והוא איננו נוגד את ההלכה, הוא אומץ על ידי חכמים בנסיון לשמר את המשפט היהודי הפנימי על ידי משמעת עצמית של הימנעות מערכאות ופניה לבוררות.
3. אדרבא, הוא שונה (ו שרוקה) באופן מובהק ממשפט הבוררות הרומי, שהיה בדרך כלל בבורר אחד, בעוד שחכמי ישראל קבעו שהבוררות תהיה בשלושה, כדוגמת ב"ד. (ראה מ' אלון שם).
ר"מ
תוקן על ידי - רמ_במזל - 12/02/2005 19:35:21
|
|
|
|
| נשלח ב-13/2/2005 01:26 |
|
| |
נו שויין, למדנו משהו. אם כי כעת כשעברתי על הדברים אני נוטה (ולא לראשונה בחיי) לדעת רבינו הרמ במזל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2005 11:33 |
|
| |
ממללא
<"נו שויין, למדנו משהו">
המשהו הוא כולו ריווח.
________
לרמבמזל
<"עיון במקורות שציינת מעלה שקבלת הבוררות לא היתה "העתקה" מהחוק הרומי כתקנת שמד הנוגדת להלכה.
אלא בדיוק להיפך, ניצול פירצה בגזירת השמד שאסרה על בתי דינים יהודיים עצמאיים, כדי לשמור באופן פרקטי על המשפט היהודי הפנימי">
ראה תלמוד ירושלמי מועד קטן פרק ג ה"ג: "ושטרי בירורין רבי יוחנן אמ' קומפרומיסין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד", ועי' ערוך וערוך השלם ערך קומפרומסין, והוא מלשון רומי. ועיין אצל אלון מעמוד 16.
לכל גזרות השמד, היתה מטרה אחת, והיא הריסת העצמאות היהודית, (להבדיל מגזרות אנטיוכוס שהיו גזרות נגד הדת), הגזרה נגד הסמיכה, (עבודה זרה דף ח עמוד ב: "כל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג"), לא היתה מכוונת נגד דיני ה"קנסות" בלבד, אלא כנגד כל מערכת החוק והמשפט היהודית העצמאית, כדי להביא לתלות בשלטון הרומי, גזרה על הסמיכה מבלי לאסור את קיומם של בתי דין של בוררים, הדנים לפי ההלכה היהודית, לא היתה מערערת את העצמאות היהודית, ולכן עלינו לומר, שבתי הדין של הבוררים, לא היו לפי ההלכה.
שאם לא כן, מה הועילו בגזרתם.
אם החוק שלפיו היו דנים הבוררים היה החוק הרומי, מה הועילו חכמים, שקבעו שיש צורך בשלושה בוררים במקום אחד?
תשובתי היא:
בשעת השמד חיפשו חכמי ישראל דרכים, איך שלא לקיים את המצוה, שגזרו על קיומה, כדי שלא להסתכן, ובאותה העת גם איך לשמר את המצוה כדי שלא תשכח, לדעת ר"ר מרגליות, ב"יסוד המשנה ועריכתה", עמ' כג, (מובא גם אצל ר"ג פעדלער, יסודי ישרון, ח"א מהדורא תנינא, עמ' קב), תיקנו החכמים, ש"קיימו" מצוות "כאילו מצווה", שלא סכנו את חיי מקיימיהם, למשל, בשעת הגזירה על התפילין, "שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו" (שבת דף מט עמוד א), עשו את התפילין עגולות ככמיעות, אף שאינן תפילין כשרות, זהו פירוש המשנה, מגילה פרק ד משנה ח: "העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה", ובפירוש התוס' במגילה, (דף כד עמוד ב): "סכנה ואין בה מצוה - פר"ת בשעת הסכנה יכול להסתכן בהן, ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו לאלישע בעל הכנפים".
ר"ר מרגליות מסביר באותו ה"מהלך" גם את ההלכה, (מנחות דף לב עמוד ב): "התולה מזוזתו בתוך פתחו סכנה ואין בה מצוה, נתנה במקל ותלאה אחר הדלת סכנה ואין בה מצוה", ולדבריו, בשעת הסכנה לקבוע מזוזה, קבעוה במקל שניתן להסתירו עם בא הקסדורים, וראה גם הערת שכטר (גנזי שכטר ח"א עמ' 4): "בכל זאת נראה שלפי פשוטן של דברים, המאמר "סכנה ואין בה מצוה" ... שבימי השמד נאמר, שאם עושה המזוזה שלא כדין, או מניח המזוזה אחר הדלת, כדי שלא יכירו בו שאינו יהודי, הוא מביא עצמו לידי סכנה...".
ועליהם אמרו: "אין מביאין ראיה משעת הסכנה".
כשחלף השמד בוטלו רבים ממנהגים אלה, אך גם היו מנהגים רבים שהתאזרחו, ונמצאו להם "הצדקות" הלכתיות. ראה לדוגמה את מנהג הדלקת נרות החנוכה בבית, שהחל כמנהג שעת הסכנה. (שבת דף כ"א ע"ב).
והיו גם מנהגים שהחלו כמנהגי שמד, שכשבטל השמד, הם בטלו במספר מקומות והמשיכו במספר מקומות אחרים, ראה לדוגמה את מנהג בעילת הארוסה בבית אביה, שהחל כתקנת חז"ל בשעת השמד, והמשיך כמנהג אבותינו: ו"אף על פי שבטל השמד המנהג לא בטל". (ירושלמי כתובות פרק א הלכה ה).
<"אדרבא, הוא שונה (ו שרוקה) באופן מובהק ממשפט הבוררות הרומי, שהיה בדרך כלל בבורר אחד, בעוד שחכמי ישראל קבעו שהבוררות תהיה בשלושה, כדוגמת ב"ד">
השינוי מאחד לשלושה, אינו שינוי *מובהק*, אלא הוא שינוי "קוסמטי" בלבד, ואינו אלא עוד תקנת *כאילו* מימי השמד, אשר בהם גם למנהגי "כאילו" היתה משמעות "מובהקת".
<"מאחר ומוסד הבוררות לא נאסר על ידי הרומאים, והוא איננו נוגד את ההלכה, הוא אומץ על ידי חכמים בנסיון לשמר את המשפט היהודי הפנימי על ידי משמעת עצמית של הימנעות מערכאות ופניה לבוררות">
לדבריך, "הוא לא נגד להלכה, ואומץ על ידי חכמים בנסיון לשמר את המשפט היהודי הפנימי".
אף שמוסד הבוררות לא נאסר ע"י הרומאים, הרי הם אסרו את החוק היהודי, ואעפ"כ אומץ מוסד בבוררות ע"י החכמים של אותה העת, מאחר ובדרך זו השיגו מטרה חשובה-היהודים לא פנו לערכאות הרומאיות.
תוקן על ידי - נישטאיך - 14/02/2005 11:36:39
 |
|
|
|
|
|
