העיסוק בנושא הצניעות- מתוך כתב העת ראשית

מסתברא
ראשית. איני קשור בשום צורה למערכת העיתון או לכותביו.(פשוט כתבת "אתם")
שנית. נראה לי שזו היתה מטרת העיתון להראות שניתן לשמוע מ"אחר".
לאן יגיע כתב העת איני יודע אבל השאלה היותר חשובה לאן יגיע הקורא שהוא מטרת העיתון.

הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

מסתברא

משום מה מניתי את עצמי לסניגור של עורכי כתב העת מולך.

המגזין מיועד אמנם עבור הציבור החרדי, אולם ברור שאין כוונתו להשפיע על כל אדם חרדי. אחת התכונות היסודיות לקהל היעד, היא התכונה של "קבל האמת ממי שאמרה". ובמילים אחרות, "לא משנה מי אמר, משנה מה אמר". הרי כל המגזין נכתב כפי שכבר ציינתי במקום אחר עם שמות פיקטיביים, הרי שההתייחסות אמורה להיות רק לתוכן. בנוגע לדתיותו או אי דתיותו של כותב המאמר אינני משוכנע שמדובר כאן בפרט אמיתי, כנראה שהמדובר באדם שאיננו חלק אינטגרלי מהציבור החרדי וכוונת העורכים להצביע על נקודת מבט מבחוץ. נקודת מבט חיצונית איננה אמורה לדעתי לשכנע היא אמורה לעורר למחשבה. לדוגמא, אני קראתי את ספרו של שחר אילן על החרדים ועוד ספרים רבים על החברה החרדית לא בשביל לדעת מי הם החרדים, זאת אני יודע טוב יותר מהם, חשוב לי לדעת איך נראים החרדים. ידיעה זו היא משמעותית מאוד למי שמבין שהתדמית איננה מותרות כפי שנאמר בתוה"ק "והייתם נקיים מה' ומישראל".

אל תמהר כ"כ להספיד את המגזין, אני דוקא רואה התעניינות ועניין בקרב הציבור.

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

תוקן על ידי - בןציוןכהנא - 11/02/2005 9:38:43

דרך אגב

אשתי מאוד הזדהתה עם המאמר.

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

איני מבין את הנפנוף במציאות האכזרית של 'אפשר להיות נבל ברשות התורה'.

אפשר גם להיות נבל שלא ברשות התורה. אפשר גם להיות נבל ברשות התורה בכל מיני גרסאות.

מדוע האפשרות הזו אמורה להשליך על התורה?

מבלי להיכנס לשאלת 'חומרות בני ברק' המתרחבות, הרי כמי שאינו מצוי בן הקהילה החרדית אך מהלך לעתים בר' עקיבא או בשינקין, הרי שלדידי רחובות השכונות החרדיים משדרים הרבה יותר צניעות וניטרול מתח מיני מאשר מקומות אחרים. השאלה מה יותר 'טוב' - החנקת היצרים או מתן דרור להם, היא כבר שאלה ערכית, ואי אפשר לבקר את החברה החרדית על בחירתה הערכית.

אותה דמות שעליה נבנתה תיאוריית 'נבל ברשות התורה' מייצגת אולי פלח קטן ואליטיסטי (במובן הכלכלי של המונח) בחברה החרדית. מהתרשמותי, העיסוק בחיצוניות בקרב נשים וגברים חרדיים בגילאי ה 25 ומעלה (כלומר, הנשואים) פחותה ביותר, וזאת בניגוד לחברה החילונית.

שוב, מבחינת איך שהחברה החרדית רואה את זה זו מעלה, גם אם בעיני הלא חרדיות יש בכך טעם רע - מעצם ראייתי הערכית השונה.

ההשואה בין רחוב ר"ע ורחוב שיינקין חוטאת לאמת ויותר מכך חוטאת למאמרו של פרומן.
האמת שאני לא מכיר את רחוב שיינקין טוב -זכור לי רק שיש שם הרבה חסידים- אבל הבעיה אינה ברחובות כלומר הביטוי החיצוני של העיסוק בצניעות. יש עיסוק בחיצוניות בחברה החרדית העומד בניגוד משוע לדקלרציה על העיסוק בפנימיות לכאורה. זה בהחלט מתבטא בדקדוקי עניות על פרטי פרטים של הלבוש (אגב,גם אצל הגברים.)ברמה כזו שמי שלא נכח או ראה את החומר על הנושא הזה יכול להתרשם רק מהמראה החיצוני של הרחוב העליז של בני ברק.
הדבר מתחיל מגיל אפס. כל הזמן מחדירים לילדה ש"רואים" לה, את פרקי ידיה וכו. והיא מפנימה את השלילה המוחלטת בתפיסתה את גופה.
אתם יכולים לזעוק מהיום עד מחר שכך נכון, והגוף דינו להתליע בקבר, אבל הדיכוי הזה נותן את אותותיו. וחבל שהפורום לא יאפשר לי לומר את מה שאני יודע על כך. לא יכול להיות שאדם יבלה ויכלה לפחות מחצית מחייו ,מבלי שירגיש אפילו, בעיסוק של איך לדחות ולהדחות מחיבור נכון ואמיתי.
שיהיה ברור, מי שיצעק לעומתי "ואצל החילונים יותר טוב?" רק מוכיח שדתו כל כך 'חיצונית' שכל מה שהוא עושה אינו אלא להיות אחרת מהחילונים ואין בו שום דבר פנימי .ניתן להיות חקיין לחילוניות בשתי דרכים, האחת, להיות חילוני.והשניה, לבזבז חיים שלמים באיך לא להיות חילוני. מה שברור שדתי במובן הרגליוזי האמיתי הוא לא.

(פורסם בח"ח, לפני למעלה משנתיים)



ברכת כהנים: אלייך בת ישראל

בִּשְׁמוֹנָה בְּגָדִים
תְּשָׁרְתִי
כְּכֹהֶנֶת בְּמִקְדַּשׁ
הַגְּבָרִים

הִּזָהֲרִי פֶּן יִזַּח
הַצֲוָּארוֹן
וּפֶּן יָסוּרוּ מִלְּבָבֵך
הַבְּגָדִים הַנְּכוֹנִים
הַחֲתּוּמִים בְּחוֹתָם הָרֶעבֶּצְן
הַמּוֹרָה, הַמְּעוֹרֶרֶת
הַגוֹרֶרֶת
אֶת רַבָּנֵינוּ
נָשֵׁינוּ
טַפֵּנוּ

הֵי בַּת כֹּהֵן!
בִּשְׂרֵיפָה
בְּאֵשׁ קֹדֶש
נַקִּיפֵך בְּקַּוִים קַּוִים
כַּחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת
קַו הַצַוָּאר וְקַו הַמַרְפֵּק
קַו הָעֹרֶף וְקַו הַבֶּרֶך
זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם
רַב-קַּוִית שֶׁלִי
הַכֹּל מִדְּאוֹרַיְיתָא
חָרוּת בְּאֵשׁ שְׁחוֹרָה
עַל גַּבֵּי אֵשׁ זָּרָה

מִּילִימֶטֶר דָּרוֹמָה מִּן הָעֶצֶם
הַלָכָה לְמֹשֶׁה מִּסִינַי
וְהַמִילִימֶטֶר הַצְפוֹנִי
גְּזֵירַת הַקַּדְמוֹנִי,
מִשָׁם תִּפָּתַח הָרָעָה
לְאַנְשֵׁי הַקֹדֶש
אַנְשֵׁי בֵּית אָב
אַנְשֵׁי מִשְׁמָר
הָאוּרִים וְהַתּוּמִים
הָרוֹאִים הַכֹּל
גַּם אֶת הַחוֹשֶׁן
אַשֶׁר עַל לִיבֵּך
תָּמִיד

אֵינֵךְ מַלְכָּה
אֶלָא בַּת מֶלֶךְ
אֵינֵךְ כֹּהֶנֶת
אַתְּ בַּת כֹּהֵן!
הִשָׁאַרִי נָּא הֶדְיוֹטִית
לְמַעֲנֵינוּ
בְּאַרְבָּעָה בְּגָדִים
לְשָׁרְתֵינוּ
לֹא זָהָב, לֹא פַעֲמוֹן
וְלֹא רִימוֹן
וְלֹא יִשָׁמַע קוֹלֵךְ
בְּבוֹאֵךְ וּבְצֵאתֵךְ
אֶל הַקוֹדֶשׁ
אֶל הַחֹל
כִּי מִי יָכוֹל?

שַׁנְּנִי נָּא אֶת הִלְכוֹת הַשֶׁסַע
וְדִּינֵי דֶּנְיֶיר
יִמָלֵא פִיךְ תְּהִילָּתֵנוּ
וְשִׁמְרִי מֶרְחָק מֵאִיתָּנוּ
מִתּוֹרָתֵנוּ
מִגְּמָרָתֵנוּ
פֶּן יִהְיֶה כְּפֶסַע
בֵּינֵךְ לְבֵין הַחָכְמָה
וּפֶן נֹאבַד כֻּלָנוּ.


סיפור הרקע: אברך עמד בתחנת האוטובוס, סביבו רחשו עשרות ילדות קטנות מרעישות, פקעה סבלנותו והוא גער בהן לשקוט. לפתע קלטה אוזנו שיח שתי בנות ארבע: נכון, אסור לנו לצעוק לידו, אסור לו לשמוע את קולנו בכלל.

נאךאמלנישט,

החסידים היחידים שמסתובבים היום בשינקין הם נחנחים.

מכל מקום, מדבריך ומדברי שלוימלע ניכר שאיני מודע למציאות לאשורה, ולאור זאת, הביקורת שלך בהחלט נוגעת ללבי (הערל, אגב).

ממללא.

החלק השני בתגובתי כבר לא כוון אליך. אלא למגיבים קודמים.

ביקורת לא רעה כלל.
בשונה מדוברים אחרים
איני רוצה לענות בשאלה,
או בהתקפה נגדית.
אבל באמת שאלה לי לכותב
מהי הדרך שהוא מציע?
כניעה לתכתיבי האופנה?
ואין צורך להרחיב בשלילתה.
והאם לא יגלה שכל סייג וגדר שיציב ,
יתקל בהתקפה על חוסר נאורותו.

[ברוך פרומן כותב כאן?]

"הרי שלדידי רחובות השכונות החרדיים משדרים הרבה יותר צניעות וניטרול מתח מיני מאשר מקומות אחרים. השאלה מה יותר 'טוב' - החנקת היצרים או מתן דרור להם, היא כבר שאלה ערכית, ואי אפשר לבקר את החברה החרדית על בחירתה הערכית."

למה צריך להיות או זה או זה? זה חלק מהבעיה, שאפילו לא יכולים לתאר לעצמנו תרבות שנותנת לתהליכים נורמליים להתפתח בצורה נורמלית- או שכופים עליך את זה ברחוב, ובכל מקום, או שחונקים...

קיסריתה,

כיון שאיני חרדי ואיני חילוני אלא סתם מיזרוחניק, הרי שמבחינתי זה לא 'או זה או זה', אלא הגרסה המנצחת.

ובכל זאת, דוקא מהמקום היותר מאוזן שבו אני נמצא, אני מכיר בכך שלאיזון ה'גופני' יש מחיר דתי.

השאלה אם המחיר שווה את המוצר, היא כבר עניין של טעם ערכי.

ממללא,

מחיר ערכי ודתי יש בכל כיוון.
כתמיד, השאלה אינה עניין של "ערך" מול "חוסר ערך", או של "רוח" מול "גוף", אלא של בחירת סדר עדיפויות בין ערכים שונים ואולי סותרים.




תוקן על ידי - אמשלום - 14/02/2005 18:46:11

אמשלום,

התורה לא ניתנה למלאכי השרת, שכל חייהם מאבק בין ערכים, אלא לבני אדם שיש להם צרכים, יצרים וערכים שמרסנים אותם. להגדיר את הכל כ'ערכים' זה למעשה לייתר את המונח 'ערך' מכל משמעות (וזה כבר מזכיר לי אשכול סמוך שקשור ל'מאפיינים', וד"ל).