סיפור קפקאי עם מסר יהודי

למך

ברוך הבא אל הפורום!

דבריך נכונים. ואכן, משל דומה קיים בחסידות, כמדומה לי משם הבעש"ט, וזה המסר שלו. שהכל דמיון, ורק הדמיון מפריע לאדם להגיע אל המלך.

ואין זה רעיון כה חדש. שהלא הרמב"ם פירש שהדמיון הוא הוא יצר הרע, ונושא זה נידון באשכול מיוחד על מהותו של יצר הרע. עיין בדפים קודמים של הפורום. (אם אמצא, אצרף לינק).

לאחר הבהרה זו אוסיף כי יש כאן שתי הבנות, או שתי גישות.

הגישה התמימה, של הילד, סבורה כי ברגע שהבנו בשכלנו כי עלינו להתמודד עם השפעת הדמיון, מייד אנו נמצאים לפני המלך, נצחנו במלחמה והמאבק תם.

הגישה הבוגרת מזהה כי מדובר בתהליך ארוך, אולי אינסופי. יש בו עליות ומורדות. לעתים אנו מזהים תופעה מסויימת בתוך נפשנו ככניעה שלנו ליצר הרע הוא הדמיון. לעתים אנו מצליחים להפוך את הדבר קנין בנפשנו, שלא ללכת שבי אחרי דמיון זה. אך כנגד זה יש עוד דמיונות רבים אחרים שעלינו לטהר את נפשותינו מהם. ובמידה שבהם אנו מטהרים את עצמנו, כך אנו מנקים את האספקלריה שלנו לראות בזיוו של מלך מלכי המלכים.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אם תשימו לב, בסיפור המרתק הזה ככל שעובר הזמן והאיש מתקדם בדרכו הוא גם למעשה קטן כל הזמן - בתהליך, מאור עיניו פוחת והולך והוא מזדקן עד אשר אינו יכול לזקוף עוד את גופו הנוקשה והשומר מוכרח להתכופף אליו מטה מטה "משום שהבדל שיעורי הקומה נשתנה הרבה לרעתו של האיש" . למעשה כאן מתגלמת הנקודה החשובה והנכונה/טראגית בסיפור ; באופן אבסורדי ככל שהאדם מתקרב למימוש יעדו בחיים כך גם מתקרב קיצו. כך גם בחיים, ככל שהאדם גדל ומתבגר הוא למעשה מצליח לממש מטרות נוספות בחייו אך למעשה מתקרב אל קיצו. דעיכת האנרגיה הויטלית של האדם אל מול מימוש יעדו והשגיו בחיים.
כל אחד ושאיפותיו האישיות , כל אחד ושערו, ואולי דוקא כשנסגר השער זהו פתחו של שער אחר...(שבו נמצא המלך...)

ראשית חכמה יראת ה'.

החפרפרת

הצבעת על יסוד אמיתי, שכולנו צריכים להתמודד איתו, ואנו מעדיפים שלא לחשוב עליו.
זה אחד היסודות של האקזיסטניאליזם.
זמננו המוגבל מאד בעולם הזה. והעובדה שגם לא כל הזמן הזה עומד לרשותנו במידה שווה.

מצד שני, ידיעת הקץ הצפוי תורמת לעורר אותנו.

הופעת מוטיב זה בסיפור אופיינית, לדעתי, לקפקא. זה חלק מהאוירה הדכאונית שהוא, קפקא, מבקש להשרות. לא רק שאין מוצא ואין דרך אל המלך, אלא שהזמן מידפק על הדלת ומאזכר את עובדת חולשתנו המתקדמת.

מה שאת אולי דורשת לזכות, קפקא ודאי דרש לגנאי. אך כל הרעיון *שלי* היה נעוץ בקריאה סלקטיבית ביותר של הסיפור המקורי - שאותו אכן לא קראתי אלא שמעתי בגרסה מקוצרת, אולי ללא הקטע הזה. קריאה זו איפשרה לי לעמוד על הפן החיובי של הסיפור. העובדה שכל אחד ודרכו הפרטית אל המלך, שרק היא מיועדת עבורו. וממילא, (כפי שציינתי עוד בהתחלה הרחוקה של האשכול) אין מקום לצער או לרגשות אשמה על שאין אנו מסוגלים ליטול איש עמנו במסענו המופלא אל המלך. זה מסע פרטי, כמו שהחיים פרטיים ואישיים. (היידגר: המוות של כל אחד הוא פרטי שלו).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אכן נקודה קפקאית אופיינית, אך מעבר לפסימיות שהוא משדר (ובל נשכח את חייו הקצרים ומלאי הסבל) הוא מעביר תחושה בסוף של חוסר ודאות ובלבול גדול.
-מה שהזין את הדיון כאן...
כל אחד ודרכו אל המלך, ואולי החוק שונה בפני כל אדם?

חפרפרת,

קיצנו יגיע גם אם לא נשיג מטרות בחיים, אז עדיף כבר להשיג אותן...


לסיכום עיקר האמור בתגובות אני חושב שניתן לומר במשפט אחד:
האושר הוא הדרך.

זהו אכן סיפור יפהפה של קפקא.
אפשר לנתח כל פרט בו בהרחבה ואין עיתותי בידי.

למיטב זכרוני, יש טענות שהסיפור הזה הועתק או נכון יותר נכתב בהשראת סיפורו של ר' נחמן מברסלב.
מכאן מוכיחים אותם חוקרים את השפעות ר' נחמן על קפקא.

מיימוני

אני חדש בפארום הזה אבל הבינני נא?

במשל של הבעש"ט הכל היה דמיון

בסיפור המקורי של קפקא עמד שומר והציע לו להכנס בלי רשות

בגירסא שלך הלא היה לו נשק דרוך?
מה היה עליו לעשות? כמדומני שמצות התאבדות היא בת ימינו

טענו חיטין והודו לו בזכר קדשו?

באכי

ברוך הבא אל הפורום.

כבר איני זוכר את הסיפור ואת מה שכתבתי, כי זה היה מזמן... אבל נראה לי שהרעיון בסיפור הוא שגם האימה שהטיל עליו השומר היתה דמיונית. השומר נועד לשמור על הפתח - עבורו. הוא, בטעות, חשב שהשומר נועד לחסום את המעבר, גם מפניו.

עם זאת, העלית שאלה גדולה. הרי אם לשומר היה נשק דרוך, והוא לא היה עונה על שום שאלה, מה היה עליו, על גיבור הסיפור, לעשות? להיכנס בכל זאת, ואז היה מתברר שהשומר אינו מפריע לו, אלא להפך, פותח לו את השער לרווחה? אבל אם היה יורה בו?

שתי תשובות בדבר.

א. יתכן שהתיארו הראשוני שלך אינו מדוייק. כלומר, אם היה מנסה להתקרב עוד בלי להסתכן, כבר היה רואה שהשומר אינו יורה בו. הפחד שלו שיתק אותו אפילו מלנסות דבר שאינו מסוכן במציאות.

זו כנראה התשובה האמיתית. והיא מאד מתאימה לרבים מאיתנו ברגעים רבים של חיינו. כמה אפשרויות אנו מחמיצים משום שאיננו מעיזים אפילו לנסות לעשות מעשה לא מסוכן, רק לחרוג מהקונכיה שלנו ושל הרגלינו?

ב. יש מקום לתשובה אנטינומיסטית יותר, לפיה באמת על גיבור הסיפור היה לסכן את עצמו ולנסות להיכנס. נניח, מעין גיבורי סיפורי המרכבה, המסכנים את חייהם בנסיון לעבור בין המלאכים ולעלות מהיכל להיכל. זה מסוכן, אבל לפי פירוש זה החיים כולם מסוכנים, ומי שרוצה לשאוף לדברים גדולים צריך להיות מוכן לסכן את חייו.

הפירוש השני הוא אכן מסוכן מאד - אך זאת מפני שהוא יכול לתת רעיונות...

מי מהם הפירוש ה"נכון"? אני עצמי איני יכול להכריע בין הפירושים, מפני שאיני מכיר את קפקא.

ובכלל, יש תיאוריות בספרות לפיהן הסיפור עומד בפני עצמו. שתי הפרשנויות נכונות, אם כן, בה במידה, כלומר - אפשריות. והבוחר יבחר.

אמנם אני סבור שאם יש מקום לפרש את הסיפור הזה באופן "יהודי", כפי שטענתי בהביאי את הסיפור לראשונה, אזי הפירוש הנכון הוא א'. אין סיכון בכניסה. אדם צריך להתמודד עם הדמיון, לא עם השומר. אם הוא עושה זאת, הוא פתח לעצמו את השער לעליה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אמנם אין לו לקפקא וליהדות, כי אם אפס אחד גדול.

אולם, לכל אחד הזכות ללמוד מכל דבר, בתנאי כמובן שיעזור לו הדבר בעבודתו יתברך שמו.

כחסידישער, אני מוציא הפרשנות מסיפור זה, כי ביהדות השגת המטרה הינה אמנם חשובה מאד, אולם המטרה הינה עצם רדיפת המטרה. הלא אין סוף היא התורה ומה לו לאדם כי ילמוד, אם אין סוף לה.
מהבעל שם טוב מובא על רעיון ארבעים ותשע שערים שזכה להם משה בחייו, ובמותו זכה לשער החמישים. פירש הבעש"ט כי שער החמישים הראה לו למשה כי ישנם עוד 49 שערים, וכן הלאה.
השאיפה של אדם היא לשאוף לשאוף, ועצם הרצון ללמוד ולהשכיל בינת ה' הינה מטרה.

מבקש חכמה,

תודה על הקריאה המעניינת שלך בסיפור.

עם זאת, אודה לך מאד אם תוכל להסביר את קביעתך [המקוממת למדיי] בראש הודעתך, בדבר טיב מערכת יחסיו של קפקא עם היהדות. רצוי בליווי אסמתכות ודוגמאות.

וחוץ מזה, ברוך הבא.

תוקן על ידי - שחרית - 07/06/2004 12:13:26