מעלת החסיד השלם - 'המגיד' על פי הרמב"ם

בדרך כלל נחלקים הדעות על תופעת המגיד לשניים:

1) התומכים בתופעת המגיד - רואים בה תופעה יהודית טיפוסית מקובלת. התערבות ממשית מוחשית שבה מתגלה מלאך בגולם, ומדובר בישות חיצונית המתגלה לחכם, וסודות התורה מתגלים לו שלא בשליטתו וכוחותיו הוא, אלא, הוא מקבל עזרא מן החוץ, סודות שלא היו עולים על דעתו אילולי המגיד – תפיסה זו מעוגנת על ידי תפיסת ריה"ל והרמב"ן את תורת הנבואה – שאין הנבואה היא הכרת תודעתית את האמת, והיא איננה בהישג ידו ורצונו של האדם, אלא מושגת רק לבני אדם 'קדושים' שמגיעים ליכולות על אנושיות שאינן טבעיות לאדם באשר הוא אדם, ומדובר בסגולה שמיימית המוענקת לאותו החכם –

התומכים, מצטדקים ומסתפקים כהגנה על עמדתם בברירת מחדל - כשהם רומזים לכך שכמו שיש דברים שאינם מובנים להם, כגון קבלת דברי הרמב"ם במו"נ כשהם מהווים המשך ישיר למשנה תורה – ושרוח הדברים שונה בין החיבורים, והם מפרידים ביניהם. ועל אף על פי שדבריו במו"נ כביכול נוגדים דברי תורה מקובלים במשנה תורה, – למרות כל זאת, הם מקבלים אותו. כך גם דין מתנגדי תופעת המגיד בעל כורחם יקבלו את הב"י, על אף חיבורו את המגיד משרים כאדם שמוגדר 'הוזה'.

זאת ועוד, בעלבונם תומכי גישה זו, מתנגדים נמרצות כנגד שימוש במונח 'הוזה', ומגינים בצדק על כבוד התורה וביזוי חכמיה, שמעיזים לדון על מידת שפיותו של הב"י. ויוצאים כביכול נגד העזתם של המתנגדים בשפיטת הב"י יוסף את מעשיו כשהוא מכונה הוזה שרואה חזיונות דמיוניות. מכיון שמבחינת תפיסתם את ההתגלות, אין החכם מגיע מתודעתו בלבד להשגת המגיד – אלא שמתגלה אליו מלאך 'גשמי' מן השמים שאומר לו דברים מקודשים שהם זהים לאמת, ואין לערער או להרהר אחריהם.

הגדיל לעשות אחד מתומכי ה'תופעה' כשכתב לי באישית, וממחיש את תיסכולם של התומכים בתופעה, כאילו הרמב"ם מתנגד לתופעת המגיד או החסידות - סותר את עצמו במו"נ -(שעיקרו פירוש סתרי תורה – ומהות תורת הנבואה שכולל כל שלבי המדרגות בדרך אליה)

וזו לשונו:

"נפגשתי בדברי הרמב"ם ריש חלק, שם כותב''
בספרים החיצונים - ספרי מינים. כגון ספרי ארס"טו היוני וחבריו
כיון שאת "אפוטרופוס" להרמב"ם, אולי תוכל לללמדינו, מהו התירו של הרמב"ם לעסוק בספריו, ולהביאו בספרו המורה כל כך? והרי אין לו חלק לעולם הבא!!!
אני שואל באמת. הרמב"ם הוא גם אצלי צדיק ויר"ש, אלא שאין אני מונע מביקורת על הסתמכותו בספרי פיליסופי' בענינים העומדים במרכז מחשבת היהדות. לא רציתי לכתוב זה באשכול לפי שאין אני רוצה שירו חיצים עלי. אבל אם את רוצה לפתוח אשכול בנדון (אם עוד לא הי') אז כל הכבוד."



******************************************************



2) המתנגדים לתופעת המגיד רואים בה - תופעה זרה שהיהדות אימצה לעצמה מתקופת 'החסידות' ומייסדה הבעש"ט–

או, כעוד נספח למנהג שנוצר בעקבות אוירה ולחץ חברתי – בהסתמך על ערבוב אגדות ועובדות היסטוריות, סיפורי ניסים ונפלאות,ומשיחי השקר שקמו לישראל.
העובדות ההיסטוריות מצביעות על כך שחלק גדול מהמקובלים(בצפת) נטו לקצוות ונטו מהדרך היהדות – כדוגמאת יוסף דלה ריינה, מקובל, שמספרים עליו , שיצא אל ההרים לסדרה של צומות וסיגופים, במטרה לקרב את ביאת המשיח. הנסיון נכשל ונראה כי רבי יוסף דהלה ריינה התאסלם.
למען האמת ההיסטורית ראוי לציין שדלה ריינה מעולם לא ביקר בצפת. הסיפור הועתק לצפת בלבוש ספרותי.

בעיניי המתנגדים התופעה הוגדרה כשלילית שנוגדת את רוח התורה בחז"ל והיהדות בכלל. והיא המצאה של אנשי רוח קבליים שעוסקים אך ורק בתורת הנסתר – ומרחפים בעולמות עליונים, 'הוזים' המוגדרים כלא נורמלים ומנותקים מהתורה הנגלת שנבחנת על פי קריטריונים שכליים אנושיים – ועל כן נפסלת בעיניהם תופעת המגיד על הסף בטענה שאדם ש'הוזה' שמסתמך על דמיונו,אינו כשיר לפסיקת הלכה המוכרעת כפי השכל האנושי.

הקיצוניים שוללי תופעת המגיד אף מרחיקים ונתלים כביכול על אילן גבוה כרמב"ם, שידוע שעמד בראש ה'מתנגדים' -ומעוותים את מהות התנגדותו- ההתנגדות לא היתה לכך שיתכן שאדם שהגיע ל'שלמות' יעסוק ב"מעשה מרכבה", והאפשרות שיגיע לכך שיהיה ראוי להכנס לפרד"ס לגיטימית בעיניו, במידה ורכש לעצמו שלושה מעלות מינימום הכרחיות. התנגדותו הנחרצת והחד משמעית של הרמב"ם היתה ללימודי הקבלה, כסודות המקובלים שאין האדם מסוגל להגיע אליהם בכוחות עצמו ,והוא מקבל אותם 'אמת' מן המוכן- אזהרותיו לאלה פזורים לכל אורך חיבוריו, ובפרט בהלכות יסודי תורה פרקים א, ב, ג, ד, -

המתנגדים המתיימרים לייצג את ההיבט הרציונלי חסר המיסטיות הנסתרת = גלישה אל מעבר להשגת האדם האנושי.
ופסיקת ההלכה כשהיא לא ביחס למציאות הקיומית שבה האדם חי – הם שהופכים בעיניהם את הב"י ר' יוסף קארו לאדם שפסול לפסוק ספר הלכתי כשו"ע , וכשרותו מוטלת בספק, מכיון שמייחסים לו את מגיד מישרים בו הוא הוזה במובן השלילי, (בדיוק, כמו תומכי התופעה -)

********************************************

אני מתקוממת נגד גישה זו של הסתמכות על הרמב"ם כנגד תופעת המגיד בכללה, וכשלילה של התופעה בפרט בתופעת 'מגיד'= התגלות 'מלאך' שמובע על ידי הרמב"ם כיסוד להבנת תורת הנבואה,וכלגיטימית ומעוגנת בה – שמוצגת על ידי השוללים את התופעה של התגלות "מגיד" שמגלה רזי תורה למי שנשלח לו. שאיננה עמדתו של הרמב"ם על התופעה

המכנה המשותף של שתי הגישות הוא חוסר ידע בתורת הנפש של הרמב"ם, ובתורת הנבואה בכלל. כשהעקרון הוא שמראות אלוהיים יכולות להתגלות רק בחלק המדמה של הנפש שנשלט על ידי השכל, והם באים לידי ביטוי בחלום, או בהזייה. או במילים אחרות , המדמה אינו מוצג בתורת הנפש של הרמב"ם רק כדבר שלילי שמהווה לשכלי מעין הפרעה, בבחינת תקיעת מקל בגלגלי השכל, כשהוא נכנס ללא שליטה של האדם למחשבות השכליות העיוניות ומסיט אותם מהעיון המדעי – מהעיסוק באמת ובשקר - להכרעות ערכיות. באם האדם מצליח להתגבר על הדמיונות ש'תוקפים' אותו בהיותו יצור אנושי בעל חומר כשתאוות והיצרים הם חלק ממנו – ומצליח 'להדבק' ולשים מחשבותיו בכל מעשיו כשהם בבחינת שוויתי ה' נגדי תמיד, החלק המדמה הופך להיות חיובי.

– אני מציעה דרך שלישית להבנת התופעה והלגיטימיות שלה כתופעה שהרמב"ם מגדירה כשלב הסופי שבו החכם העובד לשמה ,מגיע אליה, והיא האצלת רוח הקודש עליו , והיא מעלה קדם נבואית בסולם המעלות אל השלמות הסופית כתכליתו של האדם באשר הוא אדם הנתון בחומר כחלק בלתי נפרד ממנו. ואפילו כמשה רבינו שאמר לו הקב"ה "לא יראני אדם וחי" .

מדרגת "רוח הקודש" הנעלה היא כאשר הכוח המדמה, שלאדם אין שליטה עליו,והוא פועל בו בלי הפסקה – כשכוח זה 'ניזון' מתוכן חייו ,מחשבותיו והגותו,ומעשיו של האדם באורך חייו - אליה מבחינת הרמב"ם ראוי כל אדם החותר להגיע, שיגיע - וזאת מבחינת הפוטנציאל הגלום בכוחות נפשו באשר הוא אדם




תוקן על ידי - riv - 12/02/2005 22:15:27

העובדה שניתן לאדם הכושר להגיע לנבואה, היא ודאי "עזר אלוהי". הרמב"ם במו"נ פמ"ה מחלק שני, מציין את דרגות הנבואה, דרגות שונות של הכרה, כפי שגם בחשיבה הרציונלית, האדם מגיע למדרגה גבוהה יותר של ההכרה.
העיסוק בנבואה מתחיל מהכרת ה' שעדיין איננה ממש נבואה אע"פ שלפעמים היא נקראת כך, וכל נביא עובר שני שלבים של "מדרגות לנבואה" - "רוח השם" ו "רוח הקודש"...

"והמדרגה השנייה הוא שימצא האדם כאילו עניין אחד חל עליו, וכוח אחד התחדש *וישימהו לדבר*, וידבר בחוכמות או בתשבוחות, או בדברי הזהרה מועילים, או בעניינים הנהגתיים או אלוהיים, וזה כולו בעת היקיצה (=הזייה), והשתמש החושים על מנהגיהם, וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש..."(פמ"ה)

דירוג זה נעשה על ידי הרמב"ם כדי לכנות תופעות כגון 'התעוררות' במקרה המדרגה הראשונה "רוח השם" בו האדם נדחף לפעולה, התעוררות הנובעת מהאדם עצמו. ו'השראה' כמו במקרה של "רוח הקודש" שנאצלת על האדם,והוא מדבר ברוח הקודש - התגלות/הארה, הכרה תודעתית הנובעת מהאדם עצמו -
כלומר: מדובר באדם שמתחדש אצלו משהו בהכרתו 'וישימהו לדבר'.

ואני שואלת את תומכי התופעה ומתנגדיה, במיוחד אלה שנתלים על הרמב"ם בהתנגדותם לתופעה, מה לא מסתדר בתופעת המגיד של הב"י עם דברי הרמב"ם?

האם העובדה שר' יוסף קארו 'הזה' מורידה מערך גדולתו?
האם העובדה שהוא כתוב בארמית הופכת אותו לחשוד?
האם העובדה שלרמב"ם לא היה מגיד, הופכת אותו לחשוד?
האם העובדה שצפת היתה מוצפת במקובלים מטורללים הופכת אותו לחשוד?

האם יש במגיד מישרים דברים שסותרים דברי תורה וחז"ל מקובלים?

האם העובדה שמעיזים לחשוד שהמגיד מישרים מזוייף מורה בעצם על חוסר ההבנה של החושדים במהות האמונה היהודית?






תוקן על ידי - riv - 13/02/2005 19:19:07

כי ,לכאורה, המגיד דיבר בשפה,
שכותב מסוים דיבר בה,
ולא שיצק תובנות אלוקיות
לב"י. וזה טעון בירור.
בכלל מצטייר מתיאורך,
שנבואה היא הזיה,
ודבר זה קשה להולמו
ביחוד לרמב"ם האמון
על שלילת ההזיה המוחלטת.
והאם זה פוגע בגדלותו של הב"י הקדוש?
בהנחה שהיתה זו הזיה, כן!
מה השאלה בכלל.

טאטסיזער.

א. השפה שבו כתוב הספר, אין לו משמעות ממשית לתוכן הדברים, הדיאלוג הפנימי שאדם מדבר בו בינו לבין עצמו, איננו מוגבל לשפה מסוימת. אם יש לך הערות עיניניות לגבי תוכן הדברים שסותרים דברי תורה מקובלים,או שנוגדים את רוח היהדות המקובלת אתה מוזמן להעלות אותם.

ב. תיקון קטן, זה לא שמדברי מצטייר...
אלא, זה הרמב"ם שמסביר ומפרט לא רק במו"נ, אלא, גם ובעיקר במשנה תורה, שהנבואה היא או בחלום,או ביקיצה, ודבר זה קשה להולמו לכל הדוגלים בשיטת הרמב"ן- ועמדתי על כך בהודעתי למעלה.
ולכן זה לא פוגע בגדלותו של הב"י, בהנחה שהיתה זו הזייה - זה רק מוסיף לו כבוד.

ג. השאלה היא איך שוללי גישת הרמב"ם מסבירים את תופעת "רוח הקודש" או 'המגיד" לפי שיטת הרמב"ן?

איך נבקש את עלבון האיש
שהשיא לנו עיצות אהבה טובות.
שלא נאהב את הרחוקות
נקח מן הקרובות
כמו שבית נכון
לוקח מאבני המקום
שסבלו בקור
ולהטו בשמש
ונצרבו.

איך נבקש את עלבון האיש
שהשיא לנו עיצות אהבה טובות.
שלא נאהב אהבה אחרת
כזאת שהיא עודף מן הקודמת
ועם זו האחרת עם מה שנשאר לך ממנה
עשה אחת אחרת
עד שלא ישאר לך כלום

אם הרמב"ם לא חווה את אותם ההשגות הרוחניות,מניין לו בכלל שדבריו נכונים?

כיצד יכול אדם ללמד כיצד להגיע לרוח הקדש,ולתאר בפירוט את שלבי החויה אם הוא עצמו לא חוה אותה?

מי שהגיע לראש ההר,מורשה לספר לנו מה נמצא בפסגה.ואין אומרים למי שלא ראה את החדש בוא העד לנו.

כעת,אם נניח כי הרמב"ם אכן חוה זאת ,ולמרות היותו מצוי כל זמנו עם הציבור לא נגלה עניין זה.על כרחך שעניין ההשגה שעליו דיבר אינו תואם את החויה של הב"י.מכאן שאין לנו לדעת מה תהיה דעתו על חויה זו.אך ברור שלא על חויה כזו הוא דיבר,שהרי לא הגיע אליה.(או לא "התדרדר אליה"-כפי ראיית כל אחד)

ואם נניח שהרמב"ם לא חווה כל עניין רוחני מכל דרגה שהיא בהשגות הללו הנבואיות למחצה לשליש ולרביע.והנחתינו היא כי היה גדול מהב"י בחכמה ובקדושה,למה לנו להאמין כי זכה הב"י למה שלא זכה הגדול ממנו בכל פרמטר? ואם אכן זכה הב"י, נאמר שהגדרות הרמב"ם להשגות הללו אינן נכונות מעיקרן!

לב,

בקצרה,

אם כלל חכמי התורה ומפרשיה לא חוו את אותם השגות הרוחניות שמשה רבינו חווה - מניין להם (ולנו) שדבריהם נכונים על השגותיו?

שלבי החויה ההתגלותיות כפי שהרמב"ם מסביר בהלכות יסודי תורה והמו"נ ובכל שאר יתר חיבוריו, כתובים במקרא בראשי פרקים בחידות ובמשלים, חז"ל וגדולי התורה לדורותיהם הם שמצליחים לפענח סתרי תורה אלה, ולהעבירם הלאה, כל אחד בדרכו ודרגת הבנתו,גם אם הם עצמם לא חוו אותה.

אף אחד מן החכמים לא מגיע לדרגת השגתו של משה רבנו במעמד הר סיני, וכל אחד משישים ריבוא אלה שעמדו למרגלותיו, העידו שהשיגו כל אחד כפי דרגת מעלתו, כולל שבעים הזקנים כשאהרון עומד בראשם. משה "ניגש לבדו". האם עלינו ללמוד מכך שמי שלא הגיע לראש ההר, אינו מורשה לספר לנו מה נמצא בפסגה.ואין אומרים למי שלא ראה את החדש בוא העד לנו?


כשהרמב"ם מסביר את תהליך רכישת השלמת מידותיו של האדם בדרך האמצעית, עד להגיעו לתואר הנכסף "החסיד השלם" הוא כותב את הדברים מתוך ידיעה שזו האמת ולא על דעתו בלבד. ידיעתו זהה עם דעת התורה/היהדות בבחינת סיכום דעת חז"ל ומסקנותיהם והוצאת הסברא הנכונה מכל התורה כולה - וזה בהנחה שאנו אכן מאמינים לדבריו ולעדותו בהקדמה למשנה תורה שהוא פטר את הבריות מכל העבודה והטורח שבאיסוף כל דברי חז"ל מזמן משה רבנו ועד לזמנו הוא. באם אנו מקבלים את דבריו אחרי כל הקדמותיו והסבריו על תפקיד חלקי הנפש בהבאת האדם לתכלית אחת והיא הכרת ה', הרי שהתנאי שאדם יגיע למראות אלוהיים הוא ביכולתו של הנביא לשלוט על כוחו המדמה בשכלו "שיהיה חכם ומבין מדעתו" -אם כן מלכתחילה למה בכלל לחשוד שאלה מהחכמים שמצאו לנכון להודיע על כך שיש להם מגיד הם בגדר חשודים, לא נורמלים?

את גדולת מעלת חוכמתו של החכם אנו שופטים אך ורק לפי תוכן הדברים אותם הוא אומר או כותב. אם יביאו הוכחה כזאת שהדברים ב'מגיד מישרים' סותרים את רוח הדברים המקובלים ביהדות שעליהם דברו חכמים,אלו שנכללים בקטגוריית "אלו ואלו", יהיה מקום לדון במידת שפיותו של הב"י- עד אז עלינו לדון אותו לכף זכות - ולא בשל חוסר ידיעה את מהות הנבואה לשלול אותו, ולדון אותו לכף חובה עד כדי ביזוי שמו.

וכפרפרזה, הרי יבוא יום ומשיח צדקנו יאמר שה' בעצמו ובכבודו נגלה אליו, מה נאמר עליו? שהוא אינו שפוי ונזקק לאישפוז?
מה נאמר: עד עכשיו הוא עסק בנגלה, שכתב חיבור ענק 'כשו"ע' שמתבסס רובו על הרמב"ם הרציונלי, ומכיון שהרמב"ם לא אמר שהתגלה אליו מגיד, אז זה 'המשיח' מתיימר?

ולמה שנניח שהרמב"ם לא חווה כל עניין רוחני בהשגות הללו - אצל הרמב"ם ישנה חלוקה של הנביא השליח, לנביא לעצמו- זה שבטוח שהאמת שהוא יודע זאת האמת.
(כברוך בן נריה, שמשו של ירמיה הנביא -שהשלים כל מעלותיו והיה מוכן ומזומן לנבואה, ובכל זאת לא היה בו הדחף לשליחות.

- על כל פנים מבחינת הרמב"ם יכול האדם לדעת את האמת, ולהיות בטוח שהאמת שהוא יודע זו האמת. ובכל זאת לא יהיה בו הדחף לשליחות והוא לא יאמר שהמלאך התגלה לו



שבת שלום




תוקן על ידי - riv - 18/02/2005 14:47:09

ריב,

על השגותיו של משה רבנו יכלו חז"ל לספר לנו גם אם לא חוו אותם,אומר שזה בא להם בקבלה,או נגלה להם ברוח הקדש.ואכן אם היו מוציאים דבריהם רק מכח סברתם ללא קבלה ומסורת וללא רוח הקדש וחויה עצמית,תיאורם היה טוב כתיאורו של אריסטו את הנבואה.(או של כל פילוסוף אחר)

אבל הרמב"ם הרי לא קבל דבריו בקבלה איש מפי איש אלא הוציא זאת מכח שכלו העצום,האם יש בכח השכל לתאר חויה רוחנית ממשית העוברת על האדם גם ללא שהוא עצמו חווה אותה? האם יכול אדם שלא חש מימיו מהי התאהבות לתאר לנו מה מתחולל בלב האהוב ואהובתו? לדעתי לא! כלל לא!

והשלילה לזה נכונה,גם אילו יימצאו גליונות על גבי גליונות של "ראשי פרקים" כי זהו עניין של חויה קרי רוח הקדש.או של קבלה ומסורת.

לכן חוזר אני לדבריי הראשונים,שלדעתי הם הכרח.או שאכן חוה הרמב"ם את אותם הדברים שעליהם הוא מדבר.

ודי באחת מהם כדי שימשיך לתאר את המעלות היותר נפלאות כיון שנכנס הוא בגדר של העולם שמעל השכל האנושי.מה שהטבת לתאר כשלטון השכל המוחלט בו הדמיון הופך להיות חיובי וההזיה הופכת למחזה.

או שהרמב"ם כתב זאת מהשגת שכלו בלבד ללא חויה ממשית.

אם הרמב"ם חוה את אותם השגות.הרי שהשגת הב"י היא שונה.(אם נתייחס למשל לתיאור המובא בשל"ה מסכת שבועות)אפשר שלא היה דוחה אותה,אך לבטח אין לנו אישור ממנו לתופעת המגיד.(אגב,גם האר"י טען נגד המגיד של הב"י.)

אם הרמב"ם לא חוה את ההשגות הללו,ואין לי סיבה לפקפק בהשגותיו של הב"י,אומר שהרמב"ם לא צדק בהגדרותיו.

לב,


ברור שהרמב"ם לא חווה את השגות משה רבנו על הר סיני או בכלל,ואין לך סיבה לפקפק בהשגותיו(אני מקווה) האם זה אומר שהרמב"ם לא צדק בהגדרותיו כשתיאר את דרגת נבואתו?


ברור שהרמב"ם כתב את מה שכתב מהשגת שכלו בלבד, אך אין זה סותר שקיבל בקבלה את כלל דברי חז"ל כשהוא לוקח בחשבון כגורם מרכזי בשיקוליו השכליים יש לציין, לבל ייסטה מדרך האמצע - הלכה למשה מסיני עליה לא גורעים ולא מוסיפים, להגעת מסקנותיו והשגותיו. -(הוא לא המציא לנו תורה חדשה שמתבססת על רציונליזם של אריסטו- הוא רק הסכים עם חלק מדבריו שהיו נכונים והוא הודה על האמת שבהם.כשאת חלקם הוא פוסל, ואת חלקם הוא 'מתקן'.

ההבדל בין הרמב"ם לאריסטו, או כל פילוסוף אחר, הוא בתכלית אליהם הם חותרים - אריסטו חותר להגיע ל"הכרת האמת" = הנגלה. והרמב"ם חותר להגיע ל"הכרת האמת" שהיא זהה ל"הכרת אלוהים" שהיא איננה רציונלית כביכול ולמעלה מהשגת השכל האנושי.."כי לא יראני האדם וחי"

אולי אתה מתוך הדברים שכותב הרמב"ם על המדרגה השנייה - תסביר היכן סותרים את תופעת המגיד של הב"י כקונספציה?

"והמדרגה השנייה הוא שימצא האדם כאילו עניין אחד חל עליו, וכוח אחד התחדש *וישימהו לדבר*, וידבר בחוכמות או בתשבוחות, או בדברי הזהרה מועילים, או בעניינים הנהגתיים או אלוהיים, וזה כולו בעת היקיצה (=הזייה), והשתמש החושים על מנהגיהם, וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש..."(מו"נ חלק שני פמ"ה)

אני אינני שוללת את תופעת המגיד בעיקרון, כפי שלומדים עליו מהרמב"ם - כדי לדון בתיאור המובא בשל"ה מסכת שבועות, תביא אותם ונראה איפה נופל החשד.

(אגב, הגר"א התלונן כנגד המגיד של עצמו, אז?





תוקן על ידי - riv - 18/02/2005 16:23:29