מתוך המקור התלמודיח לערך זה שלשימוש ת"ח, יוצא שהערך המיסטי הוא העיקר, יותר מהערך השימושי, כדלהלן:
ברכות ז ע"ב:
ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, שנאמר: (מלכים ב ג) פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו, למד לא נאמר אלא יצק - מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה.
המאמר כמות שהוא אינו מובן, וכי כיצד יוצאת מפסוק זה המסקנה של 'גדולה' שמושה 'יותר' מלמודה? וכי מפני שלא נאמר למד, אלא יצק, משמע ששימוש גדול יותר? האם אכן הכוונה היא שעל ידי שמוש זה של יציקת מים היה אלישע גדול כל כך יותר מאשר למודו מאליהו? גם על יהושע נאמר שהיה משרת משה, והיה מסדר את הספסלים בבית מדרשו של משה, וזכה להיות ממשיכו של משה, ומדוע לא למדו משם.
ההסבר הוא שאסור לנו להתעלם ממה שכתוב בכתובים שמהם למדו מה שלמדו, ולא לומר כדרך ראשי הישיבות, שבדרשות אין אנו מבינים. נכון שזה מקצוע קשה, אך הוא לא נעלם ונסתר מעינינו לגמרי. יש שהמפתח נמצא ויש לגלותו על ידי עיון במקור הדברים. הדבר שהרשים אותי, כאשר השתדלתי פעם לשמוע את שיעורו של הרג"ן בשב"ק בשעות הצהרים בביכ"נ לדרמן, היה שעל הגמרא שמתוכה לימד היה מונח ספר תנ"ך, ולא זז ממנו, ועיין בו כל אימת שהדברים התקשרו בין הגמרא לתנ"ך!
והנה הסיפור בשלמותו:
מלכים ב פרק ג:
וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:
(ו) וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשּׁמְרוֹן וַיִּפְקד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל:
(ז) וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמר מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה וַיאמֶר אֶעֱלֶה כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ:
(ח) וַיאמֶר אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה וַיאמֶר דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם:
(ט) וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם וַיָּסבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וְלא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם:
(י) וַיאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲהָהּ כִּי קָרָא יְי לִשְׁלשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב:
(יא) וַיאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פה נָבִיא לַיי וְנִדְרְשָׁה אֶת יְי מֵאוֹתוֹ וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיאמֶר פה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ:
(יב) וַיאמֶר יְהוֹשָׁפָט יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר יְי וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם:
(יג) וַיאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ וַיאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַל כִּי קָרָא יְי לִשְׁלשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב:
(יד) וַיאמֶר אֱלִישָׁע חַי יְי צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ:
(טו) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְי:
(טז) וַיאמֶר כה אָמַר יְי עָשה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים:
(יז) כִּי כה אָמַר יְי לא תִרְאוּ רוּחַ וְלא תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם:
(יח) וְנָקַל זאת בְּעֵינֵי יְי וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם:
(יט) וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתמוּ וְכָל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים:
(כ) וַיְהִי בַבקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְהִנֵּה מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת הַמָּיִם:
(כא) וְכָל מוֹאָב שָׁמְעוּ כִּי עָלוּ הַמְּלָכִים לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּצָּעֲקוּ מִכל חגֵר חֲגרָה וָמַעְלָה וַיַּעַמְדוּ עַל הַגְּבוּל:
(כב) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבקֶר וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם:
(כג) וַיאמְרוּ דָּם זֶה הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְעַתָּה לַשָּׁלָל מוֹאָב:
(כד) וַיָּבאוּ אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם וַיַּכּוּ בָהּ וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב:
(כה) וְהֶעָרִים יַהֲרסוּ וְכָל חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ וְכָל מַעְיַן מַיִם יִסְתמוּ וְכָל עֵץ טוֹב יַפִּילוּ עַד הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר חֲרָשֶׂת וַיָּסבּוּ הַקַּלָּעִים וַיַּכּוּהָ:
(כו) וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלא יָכלוּ:
(כז) וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עלָה עַל הַחמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ:
עכשיו הדברים מאירים ושמחים. עומד לו מחנה גדול של אנשי צבא ישראל, בעומק השטח, והמים אזלו, והחרדה גדולה, הכול עומד להתמוטט, והמלחמה נדונה לכשלון צורב. בצר להם, נבוכים יהורם מלך ישראל (שבהמשך שמו לא נזכר) ויהושפט מלך יהודה, חיפשו מוצא והצלה ונשאו עיניהם קצת לשמים, ויחפשו נביא, היינו נביא לה', נביא אמת, שיושיע ויציל את המצב הנואש. והנה מעיר אחד מעבדי המלך, יש,נמצא נביא. שני המלכים יורדים אליו, ואלישע בתחילה נוזף בהם, לכו לנביאיכם, מדוע אתם באים אלי, ולולא פני המלך יהושפט הוא נושא לא היה נעתר להם. כאשר מציגים את הנביא אלישע, מציגים אותו כמי 'אשר יצק מים על ידי אליהו', פירוש הדברים שהוא שימש את אליהו וקבל ממנו בדרך של שמוש כיצד מייצרים מים בשעה שהשמים נסגרו ונעצרו, כשם שאליהו ידע לעשות (משלושת המפתחות שקבל אליהו, לשעת הצורך). ואכן הוכיח אלישע שהוא למד ויודע כיצד עושים מים בשעת מצוקה: 'כִּי כה אָמַר יְי לא תִרְאוּ רוּחַ וְלא תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם', היתה ישועה והצבא וכל ישראל ניצלו.
מכאן אנו למדים, ששימוש כזה אצל רב, גדול מלמוד שגרתי אצל רב, היינו ישנם דברים שאינם עניין ללימוד שכלי בלבד, אלא יש לקבל רז זה מרב, איש מפי איש, איך אפשר להושיע ולהציל בעזרת כוחות של נביא ה', נביא אמת.
 |
|
|
