בן ברית

הגמ' בגיטין כג: דנה לגבי שליחות בעבד. היא אומרת שיש שליחות בעבד ואין שליחות בגוי.

הגמ' שואלת מדוע יש שליחות בעבד, הרי אותו הגיון שפסל שליחות בגוי צריך לפסול שליחות בעבד - מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל.

הגמ' מתרצת שצריך לדרוש אחרת מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, ואז עבד נכלל.

יוצא שעבד אינו מישראל אבל הוא בן ברית. רש"י מסביר שם את המושג בן ברית בהקשר של מילה ומצוות ובהקשר של ברית מואב שנאמר חוטב עציך, וזהו עבד.

תוס' בסנהדרין אומרים שבן ברית אינו כולל מומר כי הוא אינו חלק מהברית.

ואני תמה - מהי הגדרה מוזרה זו של ברית שמאגדת אנשים שאנו משתיכים אליה שאינה חופפת להגדרה של ישראל

ומדוע מושג זה רלוונטי לשליחות יותר מהמושג של ישראל?

בנוסף לדברי ר' מיכי,
נראה לומר שבזה בדיוק אפשר להגדיר את ענין שליחות שהשליח אינו משויך במצוה לגמרי מצד עצמו, אלא מעורב בענין בשביל השולחו, בדומה למעמדו ההלכתי של עבד כנעני שמצד עצמו אינו משויך לתורה ומצוות (שהרי במוצאו נכרי הוא) אלא שדרך אדונו הוא נתחבר לישראל ולכך מחויב חלקית בתורה.

(ונראה לומר שלכך הוא פטור ממ"ע שהזמן גרמן שדורשות הזדהות ואחריות אישית, אך חייב בל"ת ועשה שלא הזמן גרמן, כדי להשתייך באופן כללי לעם ישראל)

שומע כעונה-

שאלת מדוע מושג זה של בן ברית רלוונטי יותר לענין שליחות. וכמדומה שכוונת שאלתך היא, דמהיכי תיתי למסקנת הגמרא, דמה דאמר קרא "אתם" הוא גדר בני ברית שבכם, שכשם שאתם בני ברית כן שלוחכם בן ברית. נימא דגדר ה"אתם" הוא מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל, וממילא אין עבדים בכלל.

ודומה שרש"י שכתב שהמקור לכך שעבד נחשב בן ברית הוא מקרא ד"חוטב עציך", יישב בדבריו קושיא זו. דלשון הפסוק שם (דברים כ"ט) הוא: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹ-הֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ:" הרי להדיא בקרא ד"אתם" כולל גם עבדים, ועל כרחך שכשכותבת התורה "אתם" אין כוונתה לישראל דווקא אלא לכל בני ברית, ואם כן הכא נמי בקרא דאתם דשליחות, גדרו הוא מה אתם בני ברית אף שלוחכם בן ברית. ופשוט.

קושיתך הראשונה לא הבנתי.



אישציפור

הגדרת את ענין השליחות ש"שהשליח אינו משויך במצוה לגמרי מצד עצמו, אלא מעורב בענין בשביל השולחו" אשמח אם תבהיר את כוונתך, אם כוונתך לכל שליח, היינו שליח לקנינים, לגיטין וקידושין, וכו'. או דווקא לשליח לדבר מצוה, כמשתמע מדבריך. ובין כך ובין כך יש לעיין בדבר, שאם כוונתך לכל שליח הרי שלבד ממה שנפלה פיתך בבירא, גם יש לעיין בגדר השליחות שהגדרת. שלכאורה הסכמת האחרונים היא דהשליח משתמש בכוחו שלו עבור המשלח [היינו שהשולח שליח לקדש אשה מקדשה ה"שליח" וחידשה התורה שאם מכוון לעשות זאת עבור משלחו מתייחס המעשה אחר המשלח. (או שנחשב כאילו עשאו המשלח עיין שערי יושר שער ז' כמדומני בפ"ז או ח' שהפליא לחלק בגדר השליחות, אם "מתייחסת" היא אחר המשלח או שנחשב כאילו "עשה המשלח")] ומ"מ העושה את המעשה [או המחיל את החלות] הוא השליח, (עיין בזה גם בלקח טוב סימן א', ובתורת ראשי הישיבות יש בענינים אלו אריכות גדולה.) וגם בדין שליח למצוה נידון גדרו באריכות בראשונים ובאחרונים [תוורי"ד בקידושין, מאירי סוכה מ"א, קצוה"ח קפ"ב, אור שמח בהלכות שלוחין, חת"ס בכמה מקומות, אבנ"ז ור' אלחנן. ועוד שאיני זוכרם בעוונותי אך ישנם עוד.] (וחילקו בין מצוות שבגופו למצוות שעל גופו ובין מידי דעשיה למידי דממילא כנודע.) והעולה מדבריהם דאדרבה רק במצוות שהמכוון בציווים הוא שחפץ ה' "שיעשה המעשה" כשחיטת הפסח, שייך שליחות, דמהני עשיית השליח אף דעשה בכוחו שלו, מאחר שסוף סוף נעשה המעשה, ומתייחס מדין שליחות אחר המשלח, אבל במצוות שחפץ ב' היה שיעשם "האדם" כתפילין וציצית לא שייך בהם שליחות דמ"מ הרי לא עשאם המשלח. וצריכים דבריך עיון.

דרך אגב: אם יש ממש בדבריך יקשה היאך יהודי גמור שכן משויך מצד עצמו בצורה מלאה לתורה, יכול להעשות שליח, היינו פעולה שמהותה היא שאין בה שייכות מלאה.



תוקן על ידי - חסדאי - 18/02/2005 3:30:58

חסדאי,
לענ"ד הדרישה ההלכתית שהשליח יהיה מי ששייך במצווה מורה על כך שיש בשליח עצמו מעין קיום המצווה עבור המשלח. יש ממד של קיום מצווה של השליח עצמו, אלא שזה 'לא לגמרי', כדברי אישציפ.
יש קשר לדיני ערבות ודין יצא מוציא. יש ראיות לכך שיש לשליח עצמו משהו מקיום המצווה עצמו. ואולי יש לקשור לדין עשרה זהובים אם 'לקח' מצוה מחברו.
לשון אחר: כדי שהמצווה תייחס למשלח אפשר לבין בב' צורות: או שמעשה השליח נחשב כמעשה של המשלח. או שהתוצאה מתיחסת למשלח אולם המעשה נעשה על ידי השליח. באופן הב' רואים שמעשה נעשה ע"י השליח, ואולי אף המצווה נעשית על ידו, ורק התוצאות (וגם מעט מהשכר) עוברותץ למשלח.
ובאמת הדברים עתיקים ואין כאן מקום להאריך.
נזכרתי גם בדוחפת את חברתה למקווה (חולין ל"א?), שביארו האחרונים שהיא עושה את המצוות טבילה ולא הטובלת. היא מטבילה אותה, והטובלת נטהרת.
סוף דבר, בהחלט יש מקום לדברי אישציפ


מיכי

בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון יש דיון בנושא זה. שם הרב קהאן טוען בדומה לטענת הרב מיכי, שעבד נמצא במצב ביניים. עבד התגייר מצד. השתיכותו למצוות ולא מצד שייכותו לעם ישראל, וזהו מצב הביניים שלו, לכן הוא בן ברית ואינו ישראל.

הרב קןק בטוב ראי על קידושין מסביר שיסוד השליחות נובע מדין כל ישראל ערבים זה בזה ולכן יש דרישה של אתם גם אתם - מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. בצורה כזו ניתן להסביר מהו הכח שמאפשר לאדם אחד חייצג את השני.,

דבריו מסתדרים היטב עם רש"י שפירש שהברית שהעבד כלול בה קשורה לפרשת ניצבים.

אני קצת הופתעתי מהקישור בין הערבות ההדדית לשאלת החיוב המשותף במצוות כבני ברית, אני תמיד חשבתי שהערבות קשורה דווקא להגדרה המשותפת שלהם כישראל.