מואדיב
כשראיתי שאלתך, חייכתי ואמרתי לעצמי: כיצד נעלם ממואדיב דבר זה. אין זה אלא שהוא מנסה אותנו.
כיון שהכל יודעים שפירוש המימרה הוא שבימי התלמוד חלוקת התארים לפי סדר חשיבות בעליהם היא:
רב - אמורא בבבל.
רבי - נסמך. בדרך כלל תנאים בארץ ישראל.
רבן - בדרך כלל תוארם של גדולי בית הלל, שעמדו בראש הסנהדרין.
ויש שנזכרו בשמם בלבד, כגון הזוגות (הלל ושמאי, שמעיה ואבטליון, שאין שם שם "רבי" כלל, ואין זה לציין חסרון במעלתם לעומת אלו שאחריהם. כנראה טרם שימשו במונחים אלו טכנית).
כל זה ידוע לכל ובוודאי לך. לכן שיערתי שאתה מחפש מראה מקום.
חיפשתי ב"פרוייקט השו"ת" (את הצירוף "מרבן שמו") ונדהמתי לגלות שאינו מופיע בכל ספרות התלמוד, כולל מדרשי הלכה ואגדה, ואין צריך לומר תוספתא וגמרא בבלית וירושלמית.
אפשר שהוא מופיע בלשון שונה במקצת.
חיפשתי בספרות הגאונים ובשו"ת, וגיליתי כי בימי הראשונים והגאונים זה נזכר פעמיים שלוש.
למשל, "במגן אבות" לרשב"ץ:
מגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק א משנה א
משה קבל תורה מסיני לפי שהתנא רוצה לסדר מאמרים מפורסמים לבעלי הקבלה שהיו אחרי הנביאים, והיו ראויים שתשרה שכינה עליהם אלא שדורם לא היה ראוי לכך, כמו שנזכר במס' סנהדרין בפ"א [יא א] ובפרק אחרון מסוטה [מח ב] ובמדרש חזית [שהש"ר פרשה ח פיס' ט; ג], לא לגרעון מדריגתם ממדריגת הנביאים ולזה הוא מזכירם בשמם לא בתואר אחר כמו רבן, ורבי, ורב, לפי שהם למעלה מכל תאר מאלו התארים, כמו הנביאים שאנו מזכירים אותם בשמם לבדם כמו שאמרו בתוספתא של מסכת עדיות [פ"ג הל"ד] וכבר אמרו, גדול מרב, רבי גדול מרבן שמו.
וכן ב"כפתור ופרח" ובספרו של מהר"ם אלשאקר. וכולם מביאים זאת בשם חז"ל, בלי לציין מקור נוסף.
עתה אני תמה על מקורו של הביטוי, ומצטרף לשאלתך.
(רק אעיר שאצל האחרונים הפך הביטוי לתואר כבוד בפני עצמו, כהרגל חלוקת התארים אצל אחרונים ואחרוניהם).
מעתה אנו זקוקים לממדבש, דגים או מופלא כמותם שיגלה היכן מסתתר המקור.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
