|
|
| נשלח ב-18/9/2005 23:04 |
 |
| |
מייציץ,
ליתא שם.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/9/2005 23:12 |
|
| |
מובא בערוך ערך אביי.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/9/2005 05:27 |
|
| |
yossi2003 שואל:
בס"ד
בראשית דברי אני מקווה שאנני חוזר על דבר שנידוש כבר, ועמכם הסליחה.
רציתי לדעת מה הסיבה למנהג שבברוך שאמר אוחזים את שני הציציות הקדמים דווקא (ולא האחוריים - מדוע) ומנשקים אותם לבסוף ?
אודה למי שיאיר את עיני
|
|
|
|
| נשלח ב-19/9/2005 08:52 |
|
| |
קעלעמער,
ב"אורחות חיים" [וולוז'ין] מובא , כמדומני , בשם הגר"א
שאף בק"ש היה נוהג רק בשתיים שלפניו ואמר שכך הוא לפי
ההלכה , ומנהג כל הארבע , הוא ע"פ קבלה.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/9/2005 10:46 |
|
| |
מצאתי בפרשת "כי תצא" כי אונקלוס מתרגם "צמר ופשתים" - "עַמַּר וְכִתָּן". בתחילה תהיתי שמא נתחלף לו, לאונקלוס, פשתן בכותנה; אולם, בדקתי קצת את הנושא וגיליתי כי כִתָּן הוא, אכן, תרגומו לארמית של פשתן, וכי המקצוע "כַּתָּן" הוא שם נרדף לפשתני גם בעברית משנאית (אלו עורות טמאין מדרס... עור החמר, עור הכתן, עור הכתף, עור הרופא - כלים כ"ו ו'). עוד גיליתי כי גם בערבית, פשתן נקרא كَتَّان - כתאן. אם כן, אני צריך להפוך את השאלה: האם מישהו (מואדיב?) יודע כיצד נתגלגל הפשתן עד שהפך, בשפתנו, לכותנה? אני מניח שמקורה של הכותנה העברית הוא ב-cotton האנגלי ומקבילותיו בשפות הלטיניות; בספרדית, למשל, כותנה היא "algodon", שם המגלה את המקור הערבי - ואכן, הערבים הם שהביאו את הכותנה לספרד. אולם, כיצד הפך הכתאן מפשתן לכותנה?
|
|
|
|
| נשלח ב-19/9/2005 11:02 |
|
| |
פרופסור נכבד, (הבקשה בעמוד הקודם)
הכי פשוט יהיה להשיג את הספר 'עץ חיים' למוהרח"ו.
הספר נחשב לגולת הכותרת במה שקרוי 'כתבי האר"י', והוא ניתן להשגה בכרך בודד בנפרד (הכל בכתב רש"י). בספריה אקדמית בוודאי שאפשר למצוא אותו.
בספר זה תמצא, בין היתר, מענה לבקשתך.
שנה טובה
אורי
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2005 09:11 |
|
| |
yossi2003 שאל:
>''רציתי לדעת מה הסיבה למנהג שבברוך שאמר אוחזים את שני הציציות הקדמים דווקא (ולא האחוריים - מדוע) ומנשקים אותם לבסוף ''<
והרי התשובה לשאלתו:
אחיזת שתי הציציות הוא ממקור קבלי:
"ויאחוז ב' ציצית שבטלית שהם כנגד פניו בשעת אמירת ב"ש /ברוך שאמר/".(הכוונות). (מגן אברהם סימן נא ס"ק א).
אין שם כל זכר לנשיקה שבסוף, ואולי הועתק מנהג הנשיקה מנשיקת הציציות בק"ש.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2005 15:07 |
|
| |
ולמעונינים לדעת טעמו של דבר:
שער הכוונות - דרושי ציצית דרוש ו:
כי ציצית קטן הוא בחיצו' היצירה ולא בפנימיות ובמקום אחר אנו מוצאין כי ציצית קטן הוא בעשי', והענין הוא [כי] הציצית קטן הוא בהיותו בבחי' הקטנות דעיבור ראשון דג' כלילן בג' וזה עצמו ה"ס העשיה, והענין הוא כי אז אין בז"א אלא סוד העשיה. אבל הטלית גדול הוא בסוד היצירה דגדלות ממש. ונמצ' כי טלית קטן הוא ביצירה בהיות' בקטנות שהיא סוד העשיה.
שער הכוונות - דרושי תפילת השחר דרוש א:
בהגיעך אל ברוך שאמר תקום מעומד כמשי"ת. וגם תאחוז בידך הימנית שני הציציות של הטלית אותם שהם כנגד פניך ותכוין כי ברוך שאמר הוא בעולם היצירה בבחינ' הדיבור בערך חלק המעשה שהוא הציצית שגם הוא ביצירה כמבואר לעיל.
ויש לעיין - בחורים שאין מתעטפים בטלית גדול, יש להם להחזיק ב' ציציות של טלית קטן בעת אמירת ברוך שאמר, כיון שסוף סוף גם הם בסוד היצירה, או שמא כיון שטלית קטן הוא בסוד העשיה יש להם להחזיקן בעת אמירת הקרבנות, אם בכלל, ולא בעת אמירת ברוך שאמר?
********************************************************************
תיקון ההנהלה ועם בניש הסליחה.
אחד מהכותבים המתמחה בנושא, הביא פענוח לטקסט הקבלי הזה:
"הנה כי ציצית קטן הוא בחיצו' היצירה ולא בפנימיות ובמקום אחר אנו מוצאין כי ציצית קטן הוא בעשי', והענין הוא [כי] הציצית קטן הוא בהיותו בבחי' הקטנות דעיבור ראשון דג' כלילן בג' וזה עצמו ה"ס העשיה, והענין הוא כי אז אין בז"א אלא סוד העשיה. אבל הטלית גדול הוא בסוד היצירה דגדלות ממש. ונמצ' כי טלית קטן הוא ביצירה בהיות' בקטנות שהיא סוד העשיה".
הנה הפיענוח הפשוט:
בכלל הקבלה גורסת שהבריאה מתרחשת בהדרגה. כלומר, בריאת העולם, הינה - לפי הקבלה - יצירת מיקום חומרי שהנוכחות של האלקים נעדרת ולא נראית. והקבלה מבינה שאירוע כה קיצוני אירע בתהליך של הדרגתיות של ירידה וצמצום, העלם ו"הורדה" עד שנוצר עולם כה ירוד כעולמינו זה שאין בו שום רוחניות אלקית ורוחניות בכלל. הכל גשם ואנוכיות בלבד.
מעתה, באופן כללי מאד יש לפי האריז"ל ד' עולמות שהם בעצם ד' דרגות של הורדת והגשמת האור האלקי, כל עולם מבטא שלב בהגשמת האור והוא מבטא איזה אידיאה מסויימת. עולמות אלו נקראים אצילות בריאה יצירה עשייה. עולמינו נקרא עשייה, שכן בו הכל קיים רק ברמה המעשית והפרקטית בלבד, גם השכל הוא תועלתני ומשועבד לתועלת המעשה והגשם. כעת כל "עשייה" הוא ביטוי למשהו לא מפותח שכלית ששם השכל הוא בהעלם בלבד בחינת עוברית כמו עובר שטרם התפתח, ואין שם שום צל של שכל, אם כי בפוטנציאל גם שם טמון השכל ומקובל בתוכו בחינה יולית ומופשטת מכל מהות. בעולמינו שהשכל הוא דבר שולי ורק משוגעים לדבר עוסקים בו נקרא עוברי מבחינת התפתחות, שכן הכל שם עלום ומוחבא ובכל לפתח אותם זקוקים למאמץ כמו חבלי לידה.
מעל עולמינו יש שלב יותר עדין שהוא עולם יותר מפותח ונשגב, (כמובן שהביטוי "מעל עולמינו" מגושם הוא, ואין הכוונה קומה פיזית, אלא קומה פנימית שאין אנו מודעים לכך אבל בהגיון הקבלי של התפתחות בהכרח קיים כזה עולם פנימי יותר) ששם הרוחניות יותר בסיסית וניכרת, ובדרך כלל ענין עולם זה שהעולם הוא עולם יצירתי יותר ואינה חסרת חיות ודינמיות כמו עולם הגשם והגולמי. היצירתיות הינה בדרך כלל התפרצות של האמוציות של התחושות והחוויות, בעולם זה חווים רוחניות בצורה חזקה וחיה, האמצויות נקראות לפי קוד הקבלה "ז"א", שהם ראשי תיבות זעיר אנפין דהיינו פנים קטנות, שכן ביחס לשכל האדם שהם שלימות התפתחות האדם, הרי האמוציות ככל שהן מפותחות ומבטאים את פנימיות האדם הרי הן ביטוי האדם בצורה מוקטנת והמעטת הדמות שכם עיקר האדם הוא בשכלו, ולכן נקרא "זעיר אנפין". ובקיצור ז"א.
מעל עולם זה יש עולם פנימי ומפותח יותר שהינו עולם הבריאה, עולם זה הינו בעצם השלב הראשוני של תהליך הבריאה (האצילות הוא משהו אחר לגמרי ,שאין כאן מקומו לצורך טכסט זה שאני מפרשו עבורך). עולם זה הינו כה עדין וכה מפותח הדומה לפיתוח מלא של אדם כאשר שכלו והגיונו בהירה ושקופה והכל ברור ונהיר לו. בעולם הבריאה עדיין מובן היטב סיבות הדברים וטעמיהם של כל המתרחש בסדר האלקי והכל מובן וברור.
בכל עולם זה יש חיצונית העולם ופנימיותו, דהיינו תפיסה מאד שטחית ורדודה של עולם רוחני זה בלי יכולת להזדהות בשלימות עם תכני העולם, ויש פנימיותו, דהיינו השגת תכני העולם במלוא מורכבתו ושלימתו. וכך יש דרגות על דרגות של הזדהות כשם שיש בכל מהות שיש דרגות של הזדהות במהות ההיא.
בעצם, מה שקורה כאן זה תהליך הפוך מהתפתחות עוברית רגילה: מהתפתחות של שלימות, שנעוצה בעובדה שהבורא שלנו הוא שלם בתכלית השלימות, אנו מתחילים כדברים מושלמים עד שאנחנו הופכים לעוברים חסרי התפתחות ועיוורים וחרשים לגמרי.
כעת כל מצוה לפי הקבלה, מכיון שהוא ציוו ישר של ה', הרי קיומה מזכך אותנו שנוכל לבקוע ולרכך ולעדן את החומריות של עולמינו הגשום. כל מצוה יש לה הנתיב המיוחד שהיא סוללת וחותרת בבועה שלנו ויוצרת חור ואשנב לתוך עולם אחר, דהיינו מישור רוחני יותר של הווייה וקיום, רמה יותר גבוה של התפתחות שבאופן כללי הוא או עולם יצירה הנמוך או עולם הבריאה הגבוה.
אחרי הקדמה זו נשוב לטכסט:
"הנה כי ציצית קטן הוא בחיצו' היצירה ולא בפנימיות ובמקום אחר אנו מוצאין כי ציצית קטן הוא בעשי', והענין הוא [כי] הציצית קטן הוא בהיותו בבחי' הקטנות דעיבור ראשון דג' כלילן בג' וזה עצמו ה"ס העשיה, והענין הוא כי אז אין בז"א אלא סוד העשיה. אבל הטלית גדול הוא בסוד היצירה דגדלות ממש. ונמצ' כי טלית קטן הוא ביצירה בהיות' בקטנות שהיא סוד העשיה".
יש לו שאלה: מצד אחד מבואר שציצית קטנה יכולה לזכך את האדם לרמה של יצירה, ומצד שני מבואר במקום אחר שהיא רק מסוגלת לעשיה? ועוד תמוה, הכיצד ניתן לומר שהמצוה היא בעשי'? הרי היא בכל זאת מצוה, והיאך זה שאינה יכולה לזכך את הלובש "ציצית קטן" בדרגה גבוהה יותר מאשר עשיה, שהיא הרמה הקיומית שלנו בלאו הכי?
נתבונן כעת בהבדל: יש לנו "ציצית קטן" ו"ציצית גדול", ה"ציצית קטן" היא כזאת שאין בה עטיפה מלאה ורק לבושה על גוף האדם ואינה מקיפה את הראש שהוא המוח, ולכן מראה שבקיום מצוה זו אין התפתחות שלימה, אין שם ההתכוונות המלאה שיש בפעולה של עטיפה, והיא "קטנות", דהיינו חסרה בה את ממדי התפתחות והתבגרות המלאה, העדר התפתחות זה נקרא "הקטנות דעיבור ראשון דג' כלילן בג' " כלומר, שהוא חסר לגמרי פיתוח ופירוט (שכל פיתוח הינו גם פירוט לפרטים ולא יולי וכללי, כמו למשל שככל שאדם מפותח יותר הוא יודע לחשוב בצורה מפורטת יותר ולהתבטאות בצורה מדוייקת ולא בצורה כללית וסתמית) והוא במצב עוברי לגמרי, ובדרך כלל פיתוח שלם של דבר הוא במספר עשר, ומתוכם העיקר הם התשע היסודיים שהם שלש פעמים שלש, ואילו כאשר דבר חסר לגמרי התפתחות נקרא הדבר שהוא כלול ג פעמים ג' , חסר צורה ופירוט לחלוטין כמו עיבור בשלשת הירחים הראשונים שאז העובר הוא במצב קמאי ויולי.
וממשיך: "זה עצמו ה"ס דעשייה (נדלג כעת על משמעות הר"ת ה"ס, ובאופן כללי הוא מדבר על ספירות של עשייה) והענין כי אז אין בז"א אלא סוד העשיה", כלומר, שלמרות ש"ציצית קטן" שייכת שליצירה, אך מכין שהיא רק מצליחה להתרומם עד לרמה מאד חיצונית של יצירה, דהיינו מכיון שהמצוה חסרה כל כך ממדי התפתחות שהיא בחיצוניות דיצירה, שכן היצירתיות שמתגלית על ידה אינן אלא צל של יצירתיות והם חיקויים בלבד, ולא חדירה לתוך ולנבכי פנימיות הדבר, ודבר זה נחשב לדרגה המעשית בלבד של עולם היצירה, כהבדל בין יוצר ואמן אית בעל שאר רוח לבין מי שמחקה אותו בצורה מוקיינית שחיקוי זה נתפס כפעולה די מגושמת עד שהיא כמו "עשיה" בלבד. וזה ש"אין בז"א (קרי: יצירתיות של עולם האומציות) אלא סוד עשיה", "סוד" היינו מהותה האמיתית שאינה נראית לעין במבט ראשון , כאשר אתה מבחין היטב תראה שלמרות שציצית קטן מתרוממת אלעל ליצירה, אך בכל זאת אין היא אלא כחיקוי בלבד וממילא ב"סוד" הדבר תראה שזה רק עשיה. ולפי זה מיושבת הסתירות, שבמקום אחד מבואר שהוא יצירה ובמקום אחר שהוא עשיה.
מאידך, "ציצית גדול" היא בסוד היצירה דגדלות ממש", דהיינו הטלית גדול הינה גם ביצירה ולא בעולם שלמעלה, שכן הטלית באופיה אין בה תכנים שכליים, היא לבוש חיצוני בלבד בניגוד לתפלין למשל שמתרוממת ומזככת את האדם שהוא יכול להגיע ל"בריאה" לעולם הבהיר והברור ביותר ולא מטושטש כביצירה, שכן התפלין הם "מוחין" שיא התפחתות האינטקלטואלית, אך בכל זאת מכיון שהטלית גדול עוטפת את המוח, יש בה מדה גדולה של זיכוך ועידון האדם להגיע לתובנות רוחויות נעלות שהן ב"סוד" הגדלות ולא עוברי כלל."
תוקן על ידי - עצכח - 29/03/2006 23:53:43
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2005 15:23 |
|
| |
הואיל והגענו לענין ציצית.
שאלתי, מה המקור לברכה נפרדת לטלית קטן ולטלית גדול? היש כאן שתי מצוות?
הכתיבה ככה-ככה,
החתימה טובה!
|
|
|
|
| נשלח ב-20/9/2005 16:00 |
|
| |
.
תודה לכל מי שהחזירו לי אבדתי, ובראשם אמשלום שעשתה זאת באישי די מהר.
כוונתי היתה לביטוי ממסכת עדיות, וכנראה שהביטוי היה מוכר, לפי איך שהרשב"ץ משתמש בו.
ושוב, תודה לכל הטורחים והעונים.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/9/2005 01:28 |
|
| |
תודה לעונים, המשך שאלתי היא האם יש לזה הסבר ע"פ פשט - לא קבלה ?
תודה מראש
|
|
|
|
| נשלח ב-22/9/2005 01:36 |
|
| |
בן איש אחד, אתה גם מבין מה שציטטת?
----------------------------
הייתי קנוט המסון וגיליתי פתאום
שהיה אוהד נאצים - כמה איום!
|
|
|
|
| נשלח ב-22/9/2005 08:29 |
|
| |
בין הקבלה לבין הפשט וההנהגה המעשית יש יחסי גומלין.
א. לפעמים הקבלה סיפקה הסבר תיאורטי מדוע כך טוב יותר, לפי תורת הספירות.
ב. לפעמים הקבלה סיפקה תוספת מעשים, שמשלימים את ההשפעה התיאורגית על מערכת הספירות.
יש לברר אם במקרה זה המנהג להחזיק את הציצית התפתח מעצמו, ללא קשר לקבלה, והמקובלים - במקרה זה הרח"ו בשם האר"י - הוסיפו הסבר תיאורטי כהרגלם, לייחס עקרונית לכל מצוה טעם תיאורגי (=השפעה על מערכת הא-להות לשיטתם), והשאלה היא זיהויו המדוייק. או שהמקובלים באו והציעו לעשות זאת כדי להשלים טוב יותר את המעשה התיאורגי שנעשה כחלק מסדר תפילת הבוקר וכיו"ב.
כמדומה שכאן המנהג קדם לטעם הקבלי. ואם זה כך, לא קשה להבין מדוע. נטילת הציצית ביד קשורה באופן טבעי לקריאת שמע, שבה היא נזכרת, והחזקת חפץ המצוה ביד "זורמת" עם האמירה. ומכאן היא מתפתחת הלאה. כיון שכבר התורה קושרת בין הציצית לבין זכירת יציאת מצרים, והיא עשויה להיות כנגד כל המצוות כולן, זה "מתאים" לאחוז בחפץ המצוה בשעת פתיחת התפילה ה"רשמית". מדוע נטלו דווקא שתי ציציות מקדימה? מסתבר שזה עשוי להיות יותר נוח מאשר נטילת כל הארבע. יתכן מאד שהדברים אין להם הסבר הכרחי. כך נהגו לעשות, ואז מישהו ישב ותיעד את הדברים, וציין שנהגו בשתים, וממילא הפך אז הדבר לחוק, כדרך התפתחותם של מנהגים.
כל מה שכתבתי הוא על דרך ההשערה בלבד, בהכירנו את דרך התפתחותם של מנהגים והסברים קבליים ויחסי הגומלין ביניהם. השערה יש כאן. עובדות אין לי, ויש לחכות למי שבא ומתמצא.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/9/2005 13:34 |
|
| |
מיימוני,
החילות להשתמש בדרך מחשבתו ואף בסגנונו של ווטו 
ואולי הכל הולך אחר המקור - ר"ג.
|
|
|
|
|
