סדר תיכנון החיים הכרחי להצלחת תלמיד חכם

שיניתי את הכותרת על פי המלצתו של מיימוני ובכל זאת - השאלה עומדת בעינה, המציאות הוכיחה שהבעייתיות בשיטת "תורתם אומנותם" -נקלעה למבוי סתום גם מהבחינה החברתית/פוליטית, וגם מבחינת האינדיוידואל שבתנאים בהם הוא נתון - סיטואציה בה הוא מרגיש מקולל, מן קללה שרובצת עליו והוא אינו מסוגל להשתחרר ממנה, איננו יכול להתרכז בלימודיו, ובמצוקותיו וחולשותיו פונה לאפיקים מפוקפקים כמו בקשת ברכות, הסרת עין הרע, וכו'

האם אין דבריו של הרמב"ם בהלכה זו, בבחינת נבואה שהתגשמה?


"דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אישה, שנאמר:
ומי הוא האיש אשר נטע כרם ולא חללו, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ומי האיש אשר ארש אישה ולא לקחה (דברים כ ה-ז) אבל הטיפשים מתחילים לשא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות, או יתפרנס מן הצדקה. וכן הוא אומר בקללות: אשה תארש, בית תבנה, כרם תיטע (שם כח/ל), כלומר: יהיו מעשיך הפוכים(פסיקתה זוטרתא) כדי שלא תצליח את דרכיך. ובברכה הוא אומר: ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עימו"

רמב"ם, הלכות דעות פ"ה הלכה יא

בס"ד
אין התורה מתקיימת אלא במי שממית אצלו עליה ולא במותרות
וברצון לקבל הנאה ותענוג לעצמו ולהגדיל את שמו ונעשה לנו שם.היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה.

"הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כר' שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידן" (ברכות לה)

מפאת קוצר זכרוני ומאחר שהייתי נער כאשר הסדר "תורתו אומנותו" שודרג ע"י מנחם בגין, אני מצרף לינקים מויקיפדיה ומ-Ynet לרענון הזכרון.

http://he.wikipedia.org/wiki/תורתו_אומנותו
www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2015594,00.html

כפי שניתן לראות, הרעיון נולד כמעין מילגה או פטור למצטיינים, משהו בנוסח "מוסיקאי מצטיין" או "ספורטאי מצטיין" הפתוחים לכמה עשרות בכל שנה, ורק ב- 1977 הפך לסוג של מעמד.
לדעתי, אלמלא היה החוק בא לעולם, היה נמצא אופן מכובד יותר לפטור תלמידי ישיבות מחובת שרות בצה"ל - שרות לאומי בקהילה או משהו בדומה. אלא שאנשים ש"תורתם קרדומם" חברו כדי להפוך את "תורתם אומנותם" למכשיר פוליטי לעשיית נפשות.
רק שהיום אין איש שליח ציבור שיקום ויאמר שהיה כאן מעשה שטות. לדעתי, פשוט בשל ההרגל שלא להטיח בקורת בקודמים. משהו בנוסח "ראשונים כבני אדם".

תוקן על ידי - מאן_דבעי - 14/06/2005 9:14:41

תלמוד תורה / ולומדי תורה - רי"ל

–בעקבות מלחמת ששת הימים נתחדש בקרב הציבור הדתי הוויכוח – הנמשך כבר למעלה מדור (למעשה כבר מימי ההגנה הקדם-מדינתית) – בדבר שירותם של תלמידי-הישיבות בצה"ל או פטורם משירות זה. הוויכוח נתחדש על רקע האמונה, הכנה או המוצהרת, שלמלחמות מדינת ישראל יש משמעות דתית, שנצחונותיה הם מסימני הגאולה המשיחית ושההחזקה בכל שטחי א"י שנכבשו בידי צה"ל היא חיוב הלכתי. בהסתמכם על הדעות הנ"ל מצדדים חלק של הנוער הדתי-לאומי, ביניהם גם תלמידי-ישיבות, ואישים תורניים מסויימים בביטול הפטור שעליו הוסכם בשעתו בין השלטונות ובין המפלגות הדתיות. אולם רובם הגדול של ראשי-הישיבות, וכן הרבנות הרשמית ומנהיגויותיהן של המפלגות הדתיות, עומדים בתוקף על קיום ההסדר הזה. פוליטיקאים דתיים אף עושים אותו תנאי להשתתפותם בקואליציה הממשלתית השלטת או לתמיכתם בשלטון. עמדה זו מעוררת רוגז הגובל בזעם בחוגים רחבים של הציבור החילוני; ואילו השלטון החילוני מקבל הסבר זה ברצון : זהו השוחד שהוא נותן ליהדות הדתית תמורת תמיכתה בו.

דיון רציני בנושא זה מחייב הבדלה קפדנית בין שלוש עמדות שונות (שהן למעשה שתיים) בקרב מחייבי ,שיחרורם של לומדי-תורה מן השירות הצבאי. מול תלמוד-תורה כערך עליון במציאות הדתית, כמצוה השקולה כנגד כל המצוות, יש מציגים את הקמת המדינה, את ההיפנות לעיסוק בבעיותיה ולהגנה עליה - כעבירה, כהרמת-יד בתורה (עמדת נטורי-קרתא) ; ויש הרואים בכך רשות, ביטוי לשאיפה או מגמה או משאלה כשרה של יהודים, גם של יהודים דתיים, אולם לא כחובה דתית (עמדת אגודת-ישראל או עכ"פ חלק ממנה), ורשות אינה נדחית מפני חובה. עמדות אלו נשללות ע"י יהודים - חילוניים ודתיים כאחד - הרואים בחידוש העצמאות הלאומית-מדינית של העם היהודי בארצו, ז.א. בהקמת המדינה ובקיומה, וממילא גם בהגנה על המדינה, חובה המוטלת על יהודים, בין מטעמים דתיים בין מטעמים לאומיים, או עכ"פ הכרח הנובע מן המציאות היהודית בימינו. אולם הם לא ימצאו פסול מוסרי בעמדתם של נטורי-קרתא. גם בעמדתו של אותו אגף של אגודת-ישראל אין לתת דופי מוסרי, אם הדוגלים בה עקביים בעמדתם זו ומסיקים את המסקנה המתחייבת ממנה 1: אינם דורשים גם מיהודים אחרים - שגם עליהם חלים כל חיובי התורה, ובכללם מצות תלמוד-תורה, בין אם הם מקיימים אותם או אם לאו - שהללו ישרתו בצה"ל ויגנו בגופם על המדינה. אולם יש מן הדוחה - מבחינה דתית ומוסרית כאחת - בעמדתם של אישים דתיים שנתפסו להתלהבות-של-קדושה למדינת ישראל ול"א"י השלמה" ושמחייבים את המלחמה עליהן חיוב הלכתי, ויחד עם זה הם מעמידים תנאי : שהדם היהודי שיישפך על ערכים דתיים אלה יהיה דמם של יהודים אחרים ולא של בניהם-הם או של תלמידיהם ומקורביהם.

אולם נפנה מן הצד האינטרסנטי השפל וממידת הצביעות המתגלמת בו אל הצד העקרוני של הבעיה. במסורת היהדות, המייחדת למצות תלמוד-תורה מקום ראשון-במעלה בין המצוות, מתנגשות שתי תפיסות של מעמדו וזכויותיו החברתיים של האדם המקיים מצוה זו. התפיסה האחת היא זו של תורה- לשמה, במובן העילאי של מושג זה, ז. א. כחובתו וכתכליתו העליונה של האדם. באשר היא חובתו - אין שירות וטובת-הנאה מצד בני-אדם אחרים מגיעים לו על עשיית חובה זו : "אם למדת תורה הרבה - אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת" (אבות). ובאשר היא התכלית - אסור להפוך אותה לאמצעי להשגת תועלת או הנאה ממנה או פטור מחובות אנושיות אחרות "אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בו" (שם) ; "לא יתעסק בתורת ה' להתפרנס בה ולא לקבל כבוד או ממון מבני-אדם, ולא תהיה תכליתה אצל האדם אלא לדעת אותה בלבד... ואין תכלית האמת אלא לידע שהיא אמת, והתורה אמת ותכלית ידיעתה - לעשותה" (רמב"ם). ברור הוא, שאם אסור לאדם להטיל על בני-אדם אחרים לפרנס אותו תמורת עיסוקו בתורה, ק"ו שאסור לו להטיל על אחרים לשפוך את דמם למענו ולהגן עליו תמורת עיסוק זה.

אולם במסורת היהדות מעוגנת גם תפיסה אחרת, מנוגדת לראשונה, והיא - שמחובתו של הציבור לספק את צרכי לומדי-התורה ולשחרר אותם מכל חובות ציבוריות, כדי לאפשר להם להקדיש את כל זמנם וכוחם לתלמוד-תורה. מבחינת גישה זו מסתבר, שהצורה של קיום מצות תלמוד-תורה היא חלוקת עם ישראל לשתי חטיבות : מזה - חטיבת לומדי התורה, ומזה – חטיבת יוצרי התנאים המאפשרים את קיומה של החטיבה הראשונה ע"י פנייתם מן העיסוק בתורה לעיסוק בכלכלה ובצרכי-ציבור. לפי התפיסה הראשונה, תלמוד-תורה הוא משימה דתית עילאית המוטלת על כל אדם מישראל מעבר למה שמוטל עליו, כעל כל אדם, לעמול בסיפוק צרכיו הקיומיים, ולפיכך לא יוכל כל אדם לקיימה - ואין הוא חייב לקיימה - אלא כמידת יכלתו. לפי התפיסה האחרת, תלמוד-תורה הוא משימה אינסטיטוציונאלית של עם ישראל, שהוא המקיים אותה כפונקציה ציבורית ע"י בעלי-מקצוע מסויימים, שיוחדו לתפקיד זה, וצרכיהם הקיומיים מסופקים להם ע"י הציבור המשוחרר ממשימה זו. במסורת האגדה מובע רעיון זה בדרש על הפסוק "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" : זבולון, היושב לחוף ימים, יוצא למרחקים לשם ריווח, כדי שיוכל לפרנס את יששכר היושב באהלה של תורה. בתפיסה הזאת ניתן למצוא הצדקה גם לכך, ש"אחרים" (בני זבולון) יצאו ללחום את מלחמת עם ישראל ולהגן "עלינו" (בני יששכר), כדי ש"אנחנו" - לומדי התורה – נוכל להתמיד בלימודנו.

נמצא, שקיימות שתי תפיסות של מעמדו של לומד-התורה במסגרתו החברתית, והניגוד ביניהן הוא קו הנמשך לאורך כל המסורת התורנית ביהדות. הביטויים הקלאסיים של ניגוד זה הם המחלוקת בין ר' ישמעאל ור' שמעון בן יוחאי (ברכ' ל"ה) והמחלוקת בין ר' יהושע ור' אליעור (מכיל' בשלח) : ר' ישמעאל מכליל תלמוד-תורה ב"דרך-ארץ", ור' יהושע אף ממחיש עקרון זה ע"י העמדת קיום מצות ת"ת ביד כל אדם על שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית ששונה אדם העושה מלאכה כל היום ; ואילו רשב"י ור' אליעזר תולים אפשרות קיום מצוה ת"ת בסיוע מן החוץ דווקא – מזונות מידי שמים או מידי בשר-ודם. הרמב"ם פוסק : "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת...", וזאת משום הקפדה על כבודה של התורה "בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהן אדם - ותתבזה בעיניהם" אולם כבר נושאי-כליו של הרמב"ם עושים מאמצים אינטלקטואליים נואשים למצוא פתח-היתר לנוהג שהרמב"ם מגבה (ר', למשל, כסף משנה, הל' ת"ת פ"ג, הל' י'), ובמרוצת הדורות אף חל מעבר לקיצוניות האחרת: לחייב את תופס-התורה להיפנות לתורה בלבד ולקבל "הכנסה וסיפוק" מן הציבור... "אפילו יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בהן ולהרוויח כדי לפרנס ביתו", משום שאם יעסוק במלאכה "תתבזה התורה בפני ההמון" (ר' שו"ע יו"ד סי' רמ"ו: הגה, וכן ש"ך).

בין שתי התפיסות הללו לא תיתכן הרמוניזציה, והאדם הדתי - ואף הציבור הדתי - חייב להכריע ביניהן, ובהכרעה זו תלויה גם העמדה לגבי הבעיה האקטואלית של גיוס בני-הישיבה. הנסיון ההיסטורי והנסיון בהווה מוכיחים שהתפיסה של פרקי-אבות ושל הרמב"ם בכוחה לקיים יהדות של תורה, ואילו ישראל - כפי שצפה הרמב"ם. הקולר של חילול-השם ובזיון התורה, הנגרמים היום במדינת ישראל ע"י ענין וה, תלוי בצוארם של הנציגים הרשמיים של התורה. וכבר שאלני ש. י. עגנון ז"ל לפני הרבה שנים - מה דעתי על סיבת השבר הגדול של התורה בקרב עם ישראל [ההתחבטות בשאלה זו היא – כאשר יבין כל מבין - הנושא העיקרי של כל יצירתו של עגנון!], ומה נטל מן התורה את כוחה העצום שהיה בה עשרות דורות לגבי אדם מישראל ולגבי עם ישראל. עניתיו : כוחה של התורה נשבר משהיתה התורה לתלמוד-תורה.

ריב,

אני מסיר את כובעי הוירטואלי.

אבל יש נקודה אחת תמימה בדברייך
(למה כשזה יוצא ממני זה חייב להיות קצת מרושע)
כתבת: לפי התפיסה האחרת, תלמוד-תורה הוא משימה אינסטיטוציונאלית של עם ישראל, שהוא המקיים אותה כפונקציה ציבורית...
אולם לי יש ספק רב אם מה שהוביל את שליחי הציבור החרדי לבוא בברית הזו, היתה התפישה שתיארת.
לדעתי ראשי הציבור שהיו צד להסכם לא ראו במדינת ישראל את התגלמותו של "כלל ישראל" שעליו חלה התפישה, וממילא לא סברו שיכול לחול כאן העקרון. מה שהנחה אותם לדעתי היה שיקולי שרידה פוליטיים ורצון לקבל הכשר-בדיעבד לנוהג שכבר היה קיים ממילא, לקצר מאד את זמן השירות של תלמידי ישיבות החפצים בכך, נוהג שהיו שותפים לו מערכת הבטחון מחד וראשי ישיבות מאידך, כששני הצדדים מעוניינים היו לגמד את העניין. ואילו בגין, שהיה חסיד של מנהל תקין, רצה לתת לזה מעמד רשמי.
עכ"פ, גם אם בציבור החרדי הוסבר ההסדר שנחתם כ"יששכר וזבולון", לחילוניים אף-פעם לא הוצגו כך הדברים, כמימוש של איזה אידאל. תמיד הסכינו המנהיגים עם "תורתו אומנותו" כמי שכפאם שד וראו בו הכרח בל יגונה.

מאן דבעי

הדברים שהבאתי הם של ר' ישעיהו ליבוביץ.

והדברים שכתבת אינם סותרים את העובדה שהתפיסה הזו של 'זבולון יששכר' קיימת לאורך כל המסורת.

מאידך אתה צודק שלא יכול לחול העיקרון, מפני שהסכם יששכר זבולון הוא ממהותו זמני, הסכם שתקף ונכון רק לזמן מלחמה, אי אפשר לקיים אותו לאורך זמן מפני שהוא הסכם שסותר את הגדרת מהותו של היהודי, יהודי לא יכול ללמוד בשביל יהודי אחר, ואי אפשר לקחת מאדם זכות/חובה אלמנטרית זו - ההסכם הזה בין השבטים התקבל בתקופה בה הם היו עסוקים בכיבוש הארץ וישובה, הם התחלקו ביניהם באופן הכי טבעי בין בני אדם שמטבעם הם יצורים חברתיים שחיים חיי שיתוף בין איש לרעהו, ויש להם אינטרסים משותפים. זה לא שגזרה היא מן השמיים שזבולון יפרנס את יששכר, זה שהיהדות המשיחית עשתה לה כנפיים ותלתה את הצידוק להנהגה זו בפסוקים, לא הופך אותה לנכונה או אמיתית.

כל הסיפור הוא כמו שכתבת, להנהגה הדתית היו שיקולי שרידה פוליטיים, והיתה תחת הטראומה של אימת תקופת ההשכלה, הם פחדו לאבד את המעט שנותר, ורצו בכל מאודם לשמר את מה שיש. בן גוריון שידע להעריך את יתרונות הקואליציה הרחבה, רצה להחזיק את הדת בידיים שלו, טמן להם רשת, הציע להם את מה שהציע, והם בתמימותם קפצו על המציאה, בבחינת טוב ציפור אחת ביד, משתיים על העץ. הוא פחד שהדת תהווה לו אופוזיציה כמו שהיא אמורה היתה להיות, וכמו שהיא היתה במשך כל תולדותיה עד הקמת המדינה. הדת אף פעם לא היתה חלק מהמימסד השלטוני -


ואולי המנהיגים תמיד הסכינו עם "תורתו אומנותו" כמי שכפאם שד וראו בו כביכול הכרח בל יגונה. אבל כמו שכל בר דעת יודע, אפשר לשטות בבני אדם מידי פעם, אבל אי אפשר לשטות בבני אדם כל הזמן- היום אחרי שהגולם קם על יוצרו,והמפלצת שהפכה לחברה שתעשיית הקבצנות היא ההישג היחיד שלה, ותפחה למימדים שאי אפשר לתחזק אותה יותר. גם מבלי שיסבירו לחילוני הוא הבין יפה מאוד מאיפה הדג משתין, והוא לא מוכן יותר לשאת את נטל המשא הכבד גם אם הוא מפוצה בכבוד הגדול, בלהיות, חמורו של משיח! מי האידיוט שיסכים לקבל מן הסכם כזה שהוא מפרנס כדרך קבע חברה של טפילים ?




תוקן על ידי - riv - 16/06/2005 23:31:36