המדריך למתעולל החרדי

סמדיה היקר

צר לי על שחשדתיך חשד שווא. בעבר היו אשכולות כאלו, שנראו כאילו נכתבו עבור הפורום השכן שמותר להזכיר את שמו.

אם כוונתך לעיין בתופעות של גילוי אלימות משפחתית/עריות/הומוסקסואליזם/פדופיליה לכל סוגיהן כמחקר סוציולוגי, מי אני שאמנע זאת ממך.

כל מה שאני מבקש להקפיד הוא לדון בשפה נקיה, בלא פירוט זול. ומסתבר שאין צריך לומר זאת לכותבים אשר כמוך.

אמנם, אם הנושא הזה של המחקר הסוציולוגי אינו שייך ישירות לנושא של נישטאיך, יש לשאלו אם לא מתאים יותר לפתוח על כך אשכול אחר. זאת בגלל שהנושא המרכזי כאן הוא יחס הרבנים בפועל ויחס ההלכה הראוי לתופעות כאלו. כמובן, יתכן שמה שאתה רוצה לכתוב ולדון בו הוא בדיוק יחס הרבנים המתעלמים, וזה מתאים מאד לאשכול.

לפיכך, הריני מוציא עצמי מהדיון אלא אם כן יהיה לי מה לומר.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ניהול רשימת אלימים ואנסים נחשדים ואפילו מורשעים נחשב לעבירה פלילית בחק הישראלי למיטב ידיעתי, וזו הסיבה שאין כזו.

ולעניין שלשמו נתכנסנו:

לענ"ד העניה מאוד, יש חובה חינוכית מצד האחראים לדווח על כל מעשה שהם נתקלים בו ומשתכנעים בנכונותו/הסתברותו, וזאת בלי לנסות 'לטפל' בבעיה בכלי המקום.

אתן דןגמא מהחיים, רק כדי לסבר את האוזן על ההרסנות החינוכית האפשרית.
בישיבה מסויימת, התלוננו תלמידים על בכיר מת"ח של הישיבה באזני ת"ח מהחשובים שבדור, על מעשים עליהם נאמר 'לא טובה השמועה'.
אותו ת"ח חשוב, בעצה אחת עם מנהל הרשת של הישיבות, החליט, לאחר לחצים על ההחלטה שלא להחליט, לערוך 'שימוע' לרב, ולאחר שהודיע לו שאינו מאמין לו, הפרישו לפנסיה בטיעון רפואי.לאחר לחץ של הורים רבים, שכעבור שנה תמהו למה אין מוצאים לו ממלא מקום בשיעור קומתו, הוחזר אותו ת"ח בסייגים רבים.
לאחר ששמעו על כך אותם נפגעים, שהם כבר אנשים בוגרים, ניסו שוב לפנות לאותו גדול ולמנהל הרשת, ומשלא נשאו מאמציהם פרי, התלוננו במשטרה מחשש לבחורים שעוד לומדים בישיבה.

הפרשה התפוצצה, והבוץ עף על כולם.
הת"ח הורשע ונשלח לאיזו תקופת מאסר.
לשאלת רבים מהתלמידים, מדוע לא הוסגר האיש למשטרה, ענה הת"ח החשוב:"למשטרה יש את הזכות המוסרית לסגור תיקים מחוסר עניין לציבור?
אז גם לי!
אני טוען שלציבור רק יזיק לשמוע על ת"ח שסרח, ועדיף "לסגור את התיק"."

בשל ההלכות המוסריות החמורות של המעשים, ושל ההשתקה ע"י הממסד הרבני, רבים מבוגרי המוסד אבדו את אמונם באותו ת"ח ובפסיקותיו והדרכותיו החינוכיות, וכמה אף יצאו לתרבות רעה בכלל.
לצערי אני מכיחר את כל הדמויות והסיפוק ככלי ראשון.

האם חילול השם הגדול שיווצר מפרשיות שמתפוצצות לנו בפרצוף, שווה לנו את היכולת להשתיק חלק מהמקרים באמתלאות חינוכיות כאלה ואחרות?






ומדוע לא יראתם לדבר?

שובקש

זה סיפור עגום מאד.

בהנחה שכל הפרטים כאן ואין עוד פרטים נוספים שמשנים את התמונה, כמדומה לי שאותו תלמיד חכם גדול צדק. האם לא די היה לפטרו ולהרחיקו?

אמנם היה ראוי לחייבו לקבל טיפול הולם, אם היה חשש שיעשה מעשים מגונים מחוץ למסגרת הישיבה.

הבעיה, לפי הסיפור שלך, התרחשה לאחר שרצו להחזירו. היה על מנהל הישיבה שמכיר את הסיפור לעמוד על שלו. ואם היה צורך, היה יכול לערב אותו תלמיד חכם חשוב שנתן את ההוראה הראשונית.

כמובן, מה שכתבתי כאן אינו אלא התרשמות.

הנקודה המרכזית היא שבעיה כזו מחייבת טיפול בנפגעים, כולל הפוגע עצמו, ומניעת חזרה על התופעה. ניתן לעשות זאת באמצעות החוק, וניתן לעשות זאת במסגרת החברה החרדית, שיש לה מערכת חוקים - ואפילו כפיה - משלה. מה נבחר? אני משער שההנחה של הרבנים היא כזו:

א. בדרך כלל ניתן להסתדר ב"בית".
ב. הפירסום יביא לחילול ה', ולכן עדיף להימנע ממנו.
ג. יתכן שהחוק יעניש את הפושע לא לפי מה שההלכה היתה מטילה עליו.

אלו שלושה שיקולים שנראים לי נכונים. עם זאת, אסור לבכר אותם על החשש מפני פגיעה באחרים. הדוגמא שלך מראה כיצד השתמשו בהם בצורה לא נכונה. אבל נראה לי שאין זה שולל את הטענות האלו לכשעצמן.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני

קשה לי מאד מאד להבין את שיקול דעתך בנושא הזה.

למה מספיק לפטר ולהרחיק מהישיבה? האם העובדה שאדם נחשב לתלמיד חכם אמור לפוטרו מעונש על מעשיו?

לגבי מערכת החוקים והכפייה הפנימיים, על מה בדיוק מדובר? על מערכת ששמה את השקיפות נר לרגליה והמשווה גדולים עם קטנים ? בסך הכל מדובר בהפעלת אלימות ספורדית במקרים מסוימים מאד.

א. לא ניתן להסתדר בבית. הרי עינינו הרואות כיצד זה נראה. מי שיש לו קשרים ומשפחה מגייס אותם לטובתו ללא כל קושי.
ב. הנושא הכי מעצבן הוא זה שיהודים חרדים למדו לזהות עצמם עם ה'. זה נהיה כבר עניין מובן מאליו שחילול כבודם הוא חילול ה' .
ג. העונשים שההלכה מטילה, חמורים בהרבה.

בחברה מתוקנת , פשעים צריכים להיחקר לעומק, ועל פושעים לשלם על מעשיהם כפי הראוי להם והעיקר , על אלה שתפקידם לטפל בבעיות אלה להיות accountable . לא הסתודדויות עם "עסקנים" במחשכים ובחדרי חדרים ולא טיפול דיפרנציאלי לפי שיקולים של כבוד ותוך התחשבות בלחצים כאלה ואחרים.


תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 23/02/2005 23:55:22

מציץ

אפשר שטעיתי.

אני הנחתי שהאדם שעושה מעשים כאלו הוא חולה, יותר מאשר עבריין. והפתרון הוא לסייע לו בריפוי.

אבל, בסופו של דבר, אפשר לטעון שכל פושע הוא חולה. אחרת לא היה עושה את מעשיו.

אין צריך לומר שאם החברה החרדית אינה מסוגלת להתמודד עם העבריין ומעשיו, אם הוא יצליח להתחמק מאחריות, אם יגייס את קרוביו ומקורביו כדי להמשיך במעשיו - בוודאי שאז אין מקום לחפות עליו. אך האם אז אין המדיניות המקובלת להסגירו לידי החוק?

נראה לי שהנושא שלנו הפך להיות היחס הראוי לעבריין בחברה החרדית. האם עלינו להתמודד עם הנושאים בעצמנו, כפי שהיינו עושים בימים עדיין היתה לקהילות ישראל אוטונומיה שיפוטית כלשהי, או שעלינו להסתייע במוסדות שמעמידה לרשותנו המדינה המארחת - או ארצנו (שלא כולנו רוצים או מוכנים בצדק להכיר בה).

העובדה שמדובר בפשע מתועב כל כך רק מעצימה את החומרה, אך בסופו של דבר אנו חוזרים, כמדומה, אל הדילמה העתיקה. האם יש "להסתדר" בתוך האוטונומיה שאנו בונים לעצמנו, כחרדים, או להסתייע במוסדות רשמיים.

ברור שגם כאשר יורה רב לפנות למוסד רשמי, זה לא יהיה מתוך הכרה בסמכותו אלא מתוך כך שאין פתרון טוב יותר. (סמיילי עצוב, על אחת כמה וכמה בנושא זה).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

למיימוני.

ברשותך אגיב לדבריך.

<"אשר לטעות - לא הבנתי בדיוק את הטעות שלו. ולדעתי חשוב מאד לראות את ההקשר. הלא יתכן שיש שם פרטים שאין לי, או אפילו לך">

בעיני לא חסרים כל פרטים, מה שחסר שם, הם הפרטים המביאים "פוסק", לכתוב דברים כדבריו. שהרי התשובה לא עסקה ב"מקרה מסויים", שנוכל לומר שחסרים לנו פרטים בשאלה, אלא היא שאלת רופא להנחייה כללית, כיצד עליו להתנהג כאשר הוא מבחין בסימני התעללויות.

אני דן אותו לכף זכות.

דבריו לא נאמרו באשמתו.

הדברים שהבאתי, היו בלשונו של הרב קליין, ולא הוספתי משלי, אלא מספר משפטי קישור קצרים.

הסברך אינו מקובל עלי.

<"יש כמה קריטריונים ושיקולים בהכרעה אם לדווח ולמי לדווח. יתכן שיש לחלק בין רמות של בעייתיות">


כך היה עד שנחקק החוק המחייב לדווח לשלטונות, עד אז לא היו קריטריונים, וכל אחד היה יכול להחליט, אם לדווח או לא לדווח, מתי לדווח ואיך לדווח, ותמיד היה גם מי שהחליט לא לדווח, מסיבה שאינה קשורה למצבו של הילד. החוק כפי שהוא היום, ביטל את זכות ההכרעה אם לדווח, למי ומתי.

<"במקרה של גילוי עריות - להבדיל מהיטפלות סתם, שגם היא חמורה, אך לא באותה מידה - יש למצוא פתרונות רדיקליים, אך כאן ראוי לדעתי לשאול בעצת מומחה. לא רב, אלא פסיכיאטר. אמנם פסיכיאטר חרדי וירא שמים במידת האפשר, שמכיר את צרכי הציבור וטובת הכלל לנגד עיניו">


לא הבנתי את כוונתך בקביעתך: "ראוי לדעתי לשאול בעצת מומחה. לא רב, אלא פסיכיאטר. אמנם פסיכיאטר חרדי וירא שמים במידת האפשר", האם היא מתייחסת לדרך הטיפול בפוגע ובנפגעים, או לבחינת חומרת הפגיעה בילדים, כדי לדעת אם לדווח, או שניהם, איך שלא יהיה, קביעתך אינה מעשית מבחינה חוקית, (לפחות במדינתי), מאחר ורופא )פסיכיאטור(, חייב מבחינה חוקית לדווח לשלטונות, תוך 24 שעות, על כל חשד של התעללות בילדים, טיפול בילד ללא דיווח לשלטונות, יביא לשלילת רשיונו לעסוק במקצוע ולעמידה במשפט.

היום סופר לי ע"י חבר "מומחה", שנשאל אודות "בעיה" מסויימת, והוא הודיעם, שמבחינה חוקית, הוא והם חייבים לדווח לשלטונות, על המידע שהגיע לידם , תוך 24 שעות. רב הקהילה סירב להחליט, והעביר את סמכות ההחלטה להנהלת בית הספר, שגם היא סירבה להחליט, עד שתקבל אישור מרב מוסמך לעשות כן, ואכן, הם קבלו רשות מרב מוסמך לדווח לשלטונות, אלא שהם ניצלו את ה-24 שעות שעמדו לרשותם כדי להבריח את החשוד מחוץ לגבולות המדינה לארץ ישראל, ורק אח"כ, הם הודיעו לשלטונות.

<"יש לזכור המטרה אינה להעניש, אלא לעזור. ויתכן שזה אחד השיקולים המרכזיים אצל הרב מנשה הקטן">

נכון, המטרה אינה להעניש אלא לעזור, אולי תסביר לי, איך כשאסור לדווח, ואסור להאמין לתלונות, אפשר לחייב אדם לקבל טיפול, כאשר אין לו בעיה, והוא "לא עשה דבר".

<"בנוגע לאדם הכועס, שהושמע ברדיו, אני סבור שיש להבדיל בין האופן שתיאר את מצבו לבין המצב במציאות. אנשים נוטים להגזים ולשנות, בין לרעה ובין לטובה. זאת גם אם נניח שהסיפור אמיתי">

תשובות "מומחים" ברדיו, אינן למאזין הבודד שואל השאלה, אלא הן לציבור המאזינים בכללו שלא שאל את השאלה, וזה נעשה "דרך" המאזין הבודד, ולכן נראה לי, שאותו ה"מומחה", הביע לא את דעתו הפרטית, אלא את "קו המפלגה". השלב הבא המשתמע מאותה התשובה, הוא הליכה ל"רב", לשאול אותו, אילו פרקי תהלים עליו לומר.

הרב שהשווה בתשובתו את התורה למים ואת הכעס לאש. רק חיזק פתרון שהוא טוב אולי לדרשנים ומליצי עוקם, אך אינו עושה דבר לפתרון הבעיה.

<"כמובן, הסבר זה אינו יפה לגבי תשובת הרב קליין. עם זאת, יתכן שהוא מיתן את התשובה בשל השואלים. למשל, אולי מפני שלא רצה לתת ביד הקוראים היתר לפנות לסמכויות המדינה בקלות יתרה מדי">

התשובה היתה לרופא, ולא נראה לי שהרופא יקבל את דבריו.

<"עם זאת, ראוי להדגיש שאם יש פתרון שאינו כרוך בפירסום - מוטב. זאת כדי לחוס על המשפחה, ועד כמה שרגש הצדק שלנו מתמרמר, אולי גם כדי לחוס על האדם עצמו. יתכן שזו מחלה">

גם אני רמזתי רמזתי לבעייתיות שבקיום החוק, אך בו בזמן, גם הדרך בה פותרת היהדות החרדית את הבעיה, היא בעייתית לא פחות, והדגמתי זאת בתשובתו של הרב מנשה קליין, שלדבריך הוא בהגדרת "ת"ח".

לא העליתי את נושא המחקר הסוציולוגי, מפני שאיני יודע בו דבר, נושאי עסק רק בדרך בה פותרים את הבעיה בציבור החרדי:

העברת הבעיה לרשותו של השני, שאינו מיוחד לבעיות שהעליתי.

לסיום, ברצוני לציין למאמרו של פרופ' מאיר בר אילן, (ממבדש הפעם דייקתי בשמו): "הילד היהודי המוכה בעת העתיקה":

http://faculty.biu.ac.il/~barilm/benali.html

שבו הוא טוען,שאלימות כלפי ילדים, היתה דרך "חינוכית" מקובלת באותה תקופה, בכל רבדי החברה, אם כי איני חושב, שכל חברי הפורום יסכימו לדבריו.



תוקן על ידי - נישטאיך - 24/02/2005 1:56:34

הר' מיימוני

אינני בא לסנן את ההלכה בנפותי את הענין החברתי והנפשי. האי בהאי תליא. הדבר מתבקש כאשר הנדונים הם אנשי "החברה החרדית" וההלכה היא דגלם.

יה"ר שלא אכשל...

לפני שמנסים לבאר ולהבהיר איזו היא דרך שיבורו להם עסקנים או רבנים בבואם לטפל בבעיה סטייתית, יש להבין מה הם המניעים הנפשיים והחברתיים לבעיה.

הקונספט של פרי רקוב על כל עץ, ידוע לכולנו. עדיין חובה על בעל השדה להשתדל ולטפל בגורם לרקבון.

בכל חברה ישנם סוטים, אין חברה אשר בה סטיה היא מקובלת. ישנם סטיות הנחשבות לסטיה בחברה מסוימת אך אינם נחשבות לסטיה בחברה אחרת.

בחברה החרדית כל סטיה הנחשבת לסטיה בעולם המערבי, נחשבת גם כך בחברה החרדית.

ישנם סטיות הנחשבות כסטיה בחברה החרדית ולא בחלק מהעולם המערבי, כגון: יחסים חד-מיניים, הנחשבים כצורת חיים אלטרנטיבית.

מבחינת ההלכה, הסטיות המופרשות הם: גילוי עריות, חד-מיניות, משכב בהמה, ויש המפרשים זנות כסטיה.

שאר הסטיות המצויות, נכללים כ"תולדות" באיסורים שונים אך לא כסטיה בפני עצמה.

במקורות חז"ל ההתייחסות לסוטים הם על פי השתייכותם האיסורית והעונשית, ללא התייחסות מוסרית כמעט.

חכמי העמים חלוקים בדעותיהם האם הסטיה היא טבע הטבוע בכל נפש או לא.

ממחקרים עולה שסטיות מין (Homosexuality, Pedophilia, Exhibitionism)הם תאוות שכמעט ואין לסוטה שליטה עליהם, במקרים שסטיות אלו ומניעיהם הם פתלוגיים ומדעיים. (לשיטת אלו שזה חלק מטבעו הרי שאנו דנים במקרה קיצוני).

יש לחלק בין סטיות המנצלות את תמימותן של קטינים לבין סטיות אחרות. בהנחה שהבעיה היא פתלוגית אצל הומוסקסואלים היא הורמונית, אצל מנצלי קטינים היא פסיכופיזית. (אין זו עובדה מדעית ברורה, להמחשה בלבד).

לסטיות הנ"ל יכולות להיות בנוסף מניעים מכח השפעות סביבתיות, פרוידיות ועוד.

עוד מניע אפשרי הוא, השפעה נפשית על הסוטה על ידי גורם חיצוני המפתחת את הסטיה (לדוגמא: נפגע התעללות מינית עלול לפתח סטיות).

לקבוצה הראשונה כמעט ואין מוצא מן הסבך, הטיפול התרופתי ובית הכלא אינם יעילים במיוחד כדי לקעקע את הבעיה.

לקבוצה השניה יש את הסיכוי לעלות על דרך המלך על ידי פסיכותרפיה וכדומה.

בחברה החרדית ישנם מניעים העלולים להכריע את הכף לרעה במקרה וישנה נטיה פתלוגית לסטיה וגם לאלו שהסטיה התפתחה אצלם בשלב מסוים. המניע החשוב שבהם היא הסגירות המינית.

אלו שמניעיהם הם פתלוגיים וגם כך הקושי להתמודד עם בעייתם רב הוא, הסגירות המינית מקשה עוד יותר.

אלו שהסטיה נובעת אצלם מהשפעה חיצונית, הסגירות המינית יכולה להוות בעיה יותר גדולה מכיון שהיא גם השפעה חיצונית.

חכמינו לא התייחסו למניעים רק לתוצאה. אינני יודע מה בי"ד היה פוסק אם היו מציגים בפניו עובדות פסיכופיזיולוגיות, האם היה מחלק בין שתי הקבוצות.

מה שעצוב זה, שהנפגע, נפגע.

רציתי להוציא לאור כמה ממצאים סטיסטיים אבל עדיין לא קבלתי את רשות בעלי הסטיסטיקה.


בעריכה:

הנפגעים, שיטות הטיפול בהם והמסתעף.

הטיפול בפוגעים ופעילות מונעת (חיסול ממוקד?) בחברה החרדית בהיבט סוציאלי לאור ההלכה.

חינוך מנע.

הנפגעים נחלקים לו' קבוצות.

א. נפגעי הטרדה או אונס ע"י אדם זר.

ב. נפגעי הטרדה או אונס ע"י אדם מוכר.

ג. נפגעי הטרדה או אונס ע"י אדם סמכותי.

ד. נפגעי הטרדה או אונס ע"י קרוב משפחה.

בתוכם:

ה. שילוב של התעללות פיזית.

ו. הטרדה שנעשית ללא ידיעת המטריד על מודעות המוטרד.

נפגעי אדם זר הם בדרך כלל הנפגעים הקלים יותר. מפני שהפגיעה איננה אורכת זמן. יש מקרים שהפוגע בוחר את קורבונותיו מחוץ למעגלו החברתי, כדי שלא יעלו על עקבותיו. באותה מדה הסיכוי שהנתקף יתלונן גדול יותר.

נפגעי הפוגע המוכר גם מסוגלים להתלונן אך בסיכוי מופחת מאשר אדם זר, גם חוסר האימון שלהם גדול יותר.

נפגעי אדם סמכותי סובלים עוד יותר מחוסר האפשרות להתלונן מרוב פחד המושלט על ידי התוקף גם ללא איום מפורש. מבחינה דתית, אם התוקף מהוה סמכות דתית, הרי שהנזק הדתי – סמכותי, עצום.

נפגעי קרוב המשפחה הם הנפגעים הקשים ביותר (בד"כ). היכולת להתלונן הוא כמעט אפסי. בעיות נפשיות (בנוסף לבעיות שיפורטו) עלולות לצוץ, ישירות ובעקיפין.

שילוב של התעללות פיזית מחמירה את המצב כמובן.

הטרדה ללא ידיעת המטריד על מודעות המוטרד היא שונה במקצת. גם כי ההטרדה מוגבלת.

ישנם מקומות שונים בהם יכולים התוקפים למצוא טרף. ברחובות, בבתי כנסיות, בישיבות, בבתי הספר, במקוואות, בקייטנות ובחיק המשפחה.

בחברה החרדית מוטבעת בקטינים הרתיעה מאנשים זרים, כך שתקיפות אלו אינן שכיחות כבחברה אחרת.

התוקף המוכר הוא התוקף המצוי בחברה החרדית. בסקטורים מסוימים התוקף הסמכותי הוא היותר מצוי.

תקיפה בתוך המשפחה היא הנדירה, אך מצויה.

הסטטיסטיקה מצביעה על שיעור נמוך בפשע (כגון: שוד ורצח) בחברה החרדית. בפשעי מין קלים הסטטיסטיקה מצביעה על שיעור מקביל לחברה הכללית.

יש גם לחשב שישנם מספר בלתי מבוטל של נפגעים שלא יצאו לאור. נכון, גם בחברות אחרות ישנם כאלו שלא ספרו על עצמם, אבל בחברה החרדית הקושי להתלונן גדול יותר. הן בגלל המבנה החברתי והן בגלל המבנה המשפחתי. אין אדם חרדי שעבר את מה שעבר ויכתוב ספר על חוויותיו. קשה גם להיות חרדי ללא תמיכה (לאו דוקא פיננסית) משפחתית יציבה. התוצאה היא שישנם יותר נפגעים בסכום הכולל.

הנפגעים כולם סובלים מכל או חלק מהבעיות דלהלן:

בעיות הקשורות למין, קשיי למידה, חוסר ריכוז, חוסר אימון, דיפרסיה, בטחון עצמי לקוי, הערכה עצמית לקויה, תחושות אשמה, סיוטים בלילות, פחדים בהקיץ, רתיעה ממגע פיזי כלשהוא, התפרצויות כעס, התמכרות לחמרים המזיקים לגוף, הזקה עצמית, זנות.

כאדם חרדי, הנפגע מסוגל לפתח בעיות בצניעות (גם אצל נפגעים זכרים), וקשיים בשמירת מצוות (מתוך קושי התמודדות עם סמכות).

אין התייחסות מיוחדת בהלכה לנפגעים. הסיבה לכך נעוצה בשיטות תאולוגיות ומציאויות היסטוריות.

הנפגע נכלל בכל הנצרכים לעזרה, שיש על פי התורה לעזרם.

החברה החרדית כיום מודעת לבעיה ולצורך לעזור לנפגעים יותר מבעבר. החברה החרדית מודעת לצורך בטיפול נפשי לנצרכים. לרב ממוצע כמעט ואין ידע בנושאים אלו הגובלים לפעמים בנוריופיזיקה. במגזרים מסוימים בחברה החרדית יש אפילו התנגדות לטיפול פסיכולוגי.

במדה והנפגע מחליט להתלונן או לטפל בבעיותיו, הריהו לוקח סיכון של סטיגמטיזציה, ו/או נידוי מסוים, ו/או במקרים מסוימים נתק משפחתי.

ההגנה על התוקפים בחברה החרדית מפני העברת הנושא לידי השלטונות מוסיפה תחושה שלילית.

ברוב המקרים הפעולה העיקרית היא מה לעשות עם התוקף ואיך להענישו או להרחיקו, הנתקף הוא רק "מסכן". כשלמעשה ההגנה על שפיותו חשובה יותר, מדקדוק יתר באיך לא לבזות את התוקף.

יועצי נישואין בחברה החרדית מצביעים על בעיות המצויות בתפקוד זוגי (גם רגשית) בקרב זוגות חרדים, הנובעות מחוסר טיפול נפשי לנפגעים.

אין דרך המובילה להחלמה מוחלטת מההשפעות השליליות הנובעות מהטרדה מינית (אין זה אמור לגבי הטרדה קלה) או מאונס.

הרפואה הנפשית מציעה היום פתרונות רבים ויעילים (חלקם) לטיפול בסימפטומי הבעיה, גם מתודות האמורות לשכך את הכעס ו/או את הכאב הנפשי.

לאדם מאמין הרי יש את היתרון (לדעת מחקרים מפורסמים) לעבור מכשולים פסיכופיזיים על ידי אמונה.

לפעמים גם האמונה לא תהיה לו למזור.

בעוברי מלמעלה באשכול, חשתי שעיקר הנושא היה סביב תיקון הבעיה ועצירתה "די לפטר את המורה" "המטרה היא רק לעזור ולא להעניש"

נדמה לי שנשכח הנושא המרכזי של הענישה, הרתעה, ושוב פעם הרתעה. כשרבה בחיידר יודע שהמקסימום הוא פיטורים דיסקרטיים, מה ימנע ממנו לבצע את זממו במשך שנים, הסיכון מצדיק את הסיכוי.

לעומת זאת, עשרים שנה בכלא, עלולים לגרום להרתעה, כזאת שתגן על הילדים שלנו, אין לנו שום מערכת אכיפה יעילה, וממילא גם ההרתעה על הפנים.

ולא מדובר רק במלמדים בחיידר, אלא גם בשכנים בבנין ובבית הכנסת, רק הרתעה יכולה להגן על הילדים, ולכן צריך להיות שכל סוטה ישלח לכלא אחר כבוד.

אני כותב זאת כנפגע מיני בגילאי השלוש עשרה, אין לי שום דרך להעריך את הנזק שזה גרם או לא גרם לנפשי. אבל בפירוש היתה זו פתיחה גרועה למדי של חיי ההתבגרות, וכל זה משום שאין הרתעה.

"חוסו על נפש עולליך..."

לפני שאמשיך בהרצאותיי רציתי להפנות את תשומת לבכם ולבי להודעה של "לפום ריהטא".

עדיין לא נחשפתי לפתיחות (גם באינטרנט) בנושא כה אישי וכאוב כפי שהציגה הכותב.

בפורום זה שמלא דעת כמים לים מכסים, התועלת ב"הסתר פנים" היא שהכותבים מרגישים בנוח להביע את השקפותיהם ודעותיהם. באותה מדה יש להעריך את האפשרות שיש לכותבים להביע את רגשותיהם מדי פעם, ללא תופעות לוואי. התגובה המתבקשת במקרה שכזה היא תגובת עדוד ותמיכה (אינני יודע אם הכותב הנ"ל מעונין בתגובות אלו, והתיבה האישית לכך יצרה).

ראיתי מספר פעמים שיכתוב הכותב בעת דיון תורני, מדעי או חברתי, על מקרה אישי שאירע לו, התגובות חסרות הרבה מן הרגש.

נכון, זה פורום רעיוני ולא קבוצת תמיכה. יש ומרוב מדע נמוג הרגש.

(לא נדבר על הערצה לראנד, למשל).

כדאי לעצור ולחשוב על כאב של אנשים, כאב של ילדים.

רגשות אלו אינם נתנים למדידה משקלית או מדעית, הטראומות אינן מורגשות בבדיקה סייסמוגרפית.

אבל כדאי לפעמים לשנות ל"עצור! כאן מתחשבים".

לא באתי בדברי להשכילכם מוסר, כי אם לעורר את הנרדם.

מה יתרון לאדם ברוב עמלו שיעמול בנבכי התורה והמדע ללא יכולתו להכיר ברגשותיו של חברו.


תוקן על ידי - semedia - 02/03/2005 4:36:55

בס"ד
לענ"ד יש לשאול מורה הוראה אם מותר לדווח לרשויות מאחר ומדובר בדיני נפשות ובמיוחד שניתן לגרום לנזק בלתי הפיך
כאשר מדובר בחשד סתם ולא בהתעללות פיזית בילד.