אסימוב מחזיר לכל הטוענים נגד האבולוציה כגמולם במאמר מתחילת שנות השבעים. מתוך פנטסיה ,2000 גליון מס' 10, 1980 המאמר מתפרסם לרגל העברת ידען אסימוב לאתר החדש
ציור של דארווין כקוף בידי מתנגדי האבולוציה
בהתחשב בעובדה, שאני מתאמץ כל-כך לבסס את תדמיתי כאדם המעריך ומוקיר את עצמו, אני רגיש לעתים עד כדי גיחוך לעובדה שמדי פעם טועים אנשים שאינם מכירים אותי ומחליפים את התדמית בי.
פעם רואיינתי על ידי עתונאי שהיה חביב מאוד, אך ברור היה שאינו יודע כמעט דבר אודותי. לכן הסתקרנתי לשאול אותן מדוע החליט לראיין אותי.
הוא הסביר ללא היסוס. "הבוס שלי ביקשני לראיין אותך", אמר. ואז הוסיף בתיוך, "יש לו רגשות דו-ערכיים חזקים בנוגע אליך." אמרתי, "כוונתך שהוא אוהב את כתיבתי אבל סבור שאני שחצן ויהיר."
"כן," אמר, כשהוא מופתע בברור. "איך ידעת ? "
"ניחוש בר-מזל," עניתי באנחה.
אתם מבינים, אין זו יהירות; זוהי הערכה עצמית מופרזת במקצת, וכל מי שמכיר אותי אינו מתקשה לראות את ההבדל. כמובן, הייתי יכול לחסוך לעצמי את הצרות אילו בחרתי לי תדמית שונה, של צניעות מעושה, ולמדתי כיצד לחפור ברגלי באדמה ולהעלות סומק בלחיי לשמע כל מילת שבח קטנטנה. אך לא, תודה. אני כותב כמעט על כל דבר ולכל גיל, ואילו התחלתי להתנהג בענווה מקסימה הייתי עלול להטיל ספק ביכולתי לעשות זאת, וזה היה הרסני.
על כן אמשיך לצעוד בנתיב שבתרתי לי ולסבול את הרגשות הדו-ערכיים כלפי, כדי שיהיה בי הבטחון העצמי לכתוב את מאמרי המגוונים ב'פנטסיה - '2000 והפעם על האבולוציה. אני חושד, שאילו ניתן היה שלא להכליל את האדם בעניין זה, לא היתה מעולם כל בעיה לקבל בהסכמה את תורת האבולוציה הביולוגית.
כל אחד יכול לראות, למשל, שבעלי" חיים מסויימים דומים מאד לבעלי-חיים אחרים. מי יכול להכחיש שכלב וזאב דומים זה לזה מבחינות רבות וחשובות; או נמר וברדלס, או סרטן-ים וסרטן-הנחלים ? לפני עשרים ושתיים מאות שנים קיבץ הפילוסוף היווני אריסטו מיני חי שונים יחדיו ובנה את 'סולם החיים', שבו סידר את כל סוגי החיים החל מהצמחים הפשוטים ביותר,- ועד לבעלי החיים המורכבים ביותר, כשהאדם (באופן בלתי נמנע) - בפסגה.
היום יכולים אנו, כחכמים לאחר מעשה, לומר שהיה זה מחוייב המציאות שהאנשים יבינו, שמין אחד של בעלי חיים התפתח למין אחר; שהמורכבים יותר התפתחו מהמורכבים פחות; ושבקיצור אין זה רק 'סולם-חיים' אלא מערכת שבה צורות החיים מטפסות במעלה אותו סולם.
אך לא אריסטו ולא כל אלה שבאו אחריו במשך אלפיים שנה, החליפו את סולם-החיים כדגם סטטי, באחר - דינמי והתפתחותי. מיני החי השונים, כך סברו, היו קבועים ותמידיים. אמנם ידעו שיש משפחות והירארכיות של מיני בעלי חיים שונים, אך חשבו שכך נוצרו החיים מבראשית. הדמיון בין מינים שונים היה קיים מבראשית, כך האמינו, ושום מין לא השתנה עם הזמן.
הרגשתי היא שהעמידה על אותה קביעות של המינים נבעה, בחלקה לפחות, מהתחושה הלא נוהה שאם יורשה קיומן של תמורות, יאבד האדם את ייחודו ויהפוך ל'סתם חיה נוספת'.
לכשהשתלטה הנצרות על העולם המערבי, הפכו ההשקפות על קביעות המינים קשוחות-שבעתיים. פרק א' בספר בראשית לא רק מתאר בברור את בריאת המינים השונים כנפרדים מלכתחילה ובצורתם הנוכחית, אלא מתאר גם כיצד נברא האדם בנפרד מכל היתר. "ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו…" (בראשית, א' 26)
אף יצור חי אחד לא נברא בצלם אלהים, ודבר זה הציב מחסום בל-יעבור בין האדם לבין כל יתר בעלי החיים. כל השקפה שהובילה לאמונה שהמחסומים בין מיני החי השונים אינם בלתי-עבירים, נטתה לערער את יסודותיו של אותו מחסום רב-חשיבות, שהגן על האדם. היה נחמד, אילו כל צורות-החיים על פני כדור הארץ היו שונות לאין-שעור מהאדם, כך שאותו מחסום בלתי-עביר ייראה בברור ובאופן מוחשי. לרוע המזל, הכיר העולם הים-תיכוני, אפילו בימי קדם, בעלי חיים מסויימים הקרויים בפינו כיום 'קופים'.
הקופים השונים שעימם באו במגע אנשי הזמן העתיק היו בעלי פרצופים אשר, במקרים מסויימים, נראו כפניהם של אנשים קטנים ומצומקים. היו להם ידיים שהזכירו בברור ידי-אנוש, והם אחזו חפצים באצבעותיהם בדומה לאדם, ועשו זאת בסקרנות וערנות. אבל היו להם זנבות, ועובדה זו הצילה קצת את המצב. בן-אנוש הינו חסר זנב כה מוצהר, ורוב ההיות הינן בעלות-זנב כל-כך מוצהרות, עד שעובדה זו לבדה נראתה כסמל לאותו מחסום בלתי-עביר שחצץ בין האדם לקוף.
אמנם, קיימים בעלי חיים אחדים מחוסרי זנב, או בעלי זנבות קצרים מאד, כמו צפרדעים, חזירוני גויניאה, או דובים - אבל אלה, אפילו בלי זנבות, אינם מאיימים על מעמדו של האדם. ובכל זאת - בתנ"ך מופיעה התייחסות לקופים, התייחסות אשר בשבילה השתמשו מתרגמי התנ"ך במילה מיוחדת. בפרק הדן בעסקי המסחר של שלמה המלך, נאמר (מלכים א' פרק י', פסוק .." 2)22.אחת לשלוש שנים תבוא אני תרשיש נושאת זהב וכסף, שנהבים וקופים ותוכיים."
תרשיש מזוהית תדיר בתור טרטסוס, עיר על חוף ספרד ממערב למיצר גיברלטר; מרכז מסחרי פורח מימי שלמה, אשר הוחרב בידי לוחמי קרתגו בשנת 480 לפני הספירה. בצפון-מערב אפריקה, סמוך לטרטסוס, היה מצוי אז (וגם היום) מין של קוף ממשפחת קופי-המקק. קוף זה זכה לשם מיוחד בשפות אירופיות (באנגלית: ,APE בניגוד לMONKEY), ובתקופה מאוחרת יותר, כאשר נעשתה צפון-מערב אפריקה לחלק מ'ארץ הברברים' עבור בני-אירופה, כונה קוף זה בשם הקוף הברברי. זהו קוף חסר-זנב, ולכן דומה יותר לאדם מקופים אחרים, אריסטו, ב'סולם החיים' שלו, מיקם אותו בפסגת קבוצת הקופים, ממש מתחת לאדם. גלן, הרופא הרומאי מסוף המאה השניה לספירה, ניתח גופות של קופים אלה והראה שהדמיון לאדם איננו חיצוני בלבד, כי אם גם פנימי.
דמיונו של ה'קוף הברברי' לאדם נראה לקדמונים משעשע ומטריד כאחד. המשורר הרומאי אניוס מצוטט כמי שאמר, "הקוף, הנקלה שבחיות-הפרא, כמה דומה הוא לנו?" האמנם זהו 'הנקלה שבחיות-הפרא' ? מבחינה אובייקטיבית, ודאי שלא. דמיונו לאדם, ועל כן איומו על ייחודו הרם של האדם, הוא אשר עשה אותו לנקלה. בימי הביניים, כאשר הפכו ייחודו של האדם ועליונותו לדוגמה מטופחת, היה קיומו של הקוף מטריד עוד יותר. על כן נקשרו הקופים עם השטן. השטן היה, אחרי הכל, מלאך מושפל ומעוות, וכשם שהאדם נברא בצלם אלוהים, כך נברא הקוף בצלם השטן.
אך ההסברים לא הועילו בהסרת אי הנוחות. המחזאי האנגלי וויליאם קונגריב, כתב בשנת :1695"מעולם לא יכולתי לתת מבט ארוך בקוף, בלא להרהר הרהורים מייסרים." לא קשה לנחש שאותם הרהורים מייסרים היו על כך, שניתן לתאר את האדם בתור קוף גדול ומעט יותר נבון.
העת החדשה החמירה את המצב, בכך שהפגישה את האירופאי הגאה בצלם-האל שבו, עם בעלי חיים שלא היו ידועים עד כה ואשר דמו לו עוד יותר מ'הקוף הברברי'. בשנת 1641 התפרסם תיאורה של חיה שהובאה מאפריקה והוחזקה בהולנד בביבר החיות של הנסיך מאורנג'. על פי התאורים נראה שהיתה זו שימפנזה. היו גם דיווחים על חיה גדולה דמוית אדם שנמצאה בבורנאו, חיה הקרויה בפינו כיום -אורנגאוטן. גם השימפנזה וגם האורנגאוטן נתגלו כחסרי זנב. בשנים מאוחרות יותר, כאשר התברר שהם דומים יותר לאדם ופחות למיני קופים אחרים, זכו לכינוי 'קופים אנתרופואידים' (דמויי אדם). בשנת 1758 עשה חוקר הטבע השבדי קארלוס לינאוס את הנסיון השיטתי הראשון לסווג את כל המינים.
הוא האמין בדבקות בקביעות המינים, ולא הוטרד בשל העובדה שמיני בעלי-חיים מסוימים הזכירו מאוד את האדם. הוא סבר שפשוט כך הם נבראו מבראשית. על-כן לא היסס לגבב בערמה אחת את מיני הקופים השונים, יחד עם האדם עצמו, וכינה את כל הקבוצה הראשונה בשם 'פרימאטים', מהמילה הלאטינית 'ראשון', שכן האדם נכלל בקבוצה. עד היום אנחנו משתמשים במונח זה. את הקופים מיקם לינאוס בתת קבוצה של הפרימאטים וכינה אותה 'סימיה', שפירושה בלטינית -'קוף'. עבור יצורי אנוש המציא לינאוס תת-קבוצה בשם 'הומו' שפירושה בלטינית אדם. לינאוס השתמש בשני שמות לכל מין (מה שמכונה 'כניון דו שמי') כשהשם הראשון הוא שם המשפחה. כך זכו בני האדם לכינוי הומו סאפיינס (אדם נבון).
אבל לינאוס צרף חבר נוסף באותה קבוצה. בהכירו את תאורי האורנגאוטן של בורנאו, הוא העניק לו את השם הומו טרוגלודיטס (אדם, שוכן המערות'.) השם אורנגאוטן בא מהמילה המלאית שפירושה איש היער. המלאים, בהכירם את הקוף מקרוב, היו דייקנים יותר בתאורם, שכן האורנגאוטן הינו שוכן-יער ולא שוכן מערות, אך בשום אופן אין לייחס לו קרבה כה רבה לאדם עד כדי הצדקת הקידומת 'הומו'.
חוקר הטבע הצרפתי ג'ורג' דה-בופון היה הראשון שתאר, במחצית המאה ה,-18 את קופי הגיבון, המייצגים את הסוג השלישי של הקופים האנתרופואידים. הגיבונים למיניהם הינם קופי האדם הקטנים ביותר. ודמיונם לאדם קטן ביותר. בגלל סיבה זו נהוג לעיתים לסווגם בנפרד מכל שאר האנתרופואידים, המכונים בשם 'הקופים הגדולים'.
ככל שסיווג המינים נעשה מפורט יותר, גדל והתחזק הפיתוי אצל תוקרי הטבע לשבור את המחסומים שביניהם. מיני חיים מסויימים היו קרובים כל-כך למינים אחרים, עד כי לא היה ברור אם ניתן להפריד ביניהם בכלל בקו גבול כלשהו. מלבד זאת, יותר ויותר תיות גילו סימנים לכך שהן 'נתפסו' באמצע תהליך התמורה. כך, למשל, הבחין בופון ברגלי הסוס מבנה של עצמות מנוונות שהצביע על כך שפעם היו לסוס שלוש פרסות מפוצלות בכל רגל. בופון טען שאם עצמות ופרסות יכולות להתנוון - יכול הדבר לקרות גם למינים שלמים. ייתכן שהאל ברא רק מינים מסויימים, וכל אחד מהם התנוון עד דרגה מסויימת ויצר מינים נוספים. אם יכלו הסוסים לאבד חלק מפרסותיהם, מדוע לא להניח שחלקם התנוונו והלכו עד שהפכו לחמורים?
מכיוון שבופון צריך היה להעלות השערות שיסבירו מהו החידוש הגדול שבתאוריה של תולדות הטבע שהאדם במרכזו, הוא העלה סברה שהקופים אינם אלא בני אדם מנוונים. בופון היה הראשון שהציע את רעיון השתנות המינים. היתה זו השערה שעקפה את סכנה הגרועה מכל - ההנחה שמא האדם שנברא בצלם האל היה פעם משהו אחר - אך היא אמרה שהאדם היה יכול להפוך למשהו אחר. אפילו זה היה יותר מדי, שכן משנתאפשרה דליפת הגבולוה לכיוון אחד, קשה היה לאטמם בכיוון ההפוך. הופעל לחץ כבד על בופון לחזור בו מגרסתו - וכך אכן עשה.
אולם הרעיון של השתנות המינים לא גווע. לרופא בריטי בשם אראסמוס דארווין היה מנהג לכתוב שירים ארוכים, שבהם הציג את רעיונותיו המדעיים המעניינים בספרו האחרון 'זואונומיה' שראה אור ב-1796 הוא פיתח את רעיונו של בופון וקבע שבעלי החיים עברו תמורות כתוצאה מהשפעתם הישירה של תנאי הסביבה עליהם. אחריו המשיך הלאה חוקר הטבע הצרפתי ז'אן בפטיסט דה-למארק אשר פרסם בשנת 1809 את 'הפילוסופיה הזואולוגית', והיה המדען הראשון הראוי לשמו, אשר ניסח את תיאוריית האבולוציה; תאור כולל של המנגנון שבאמצעותו יכלה האנטילופה, למשל, להשתנות אט-אט דור אחר דור עד שהפכה לג'יראפה. (הן דארווין והן למארק נודו על ידי הממסד המדעי והלא מדעי של אותם הימים.)
למארק שגה בגרסתו אודות מנגנון ההתפתחות, אך ספרו הפיץ את רעיון האבולוציה בקרב העולם המדעי והאיץ באחרים לחפש אחר מנגנון מעשי יותר.
האיש שהפיח רוח חדשה בעניין היה חוקר הטבע האנגלי, צ'ארלס רוברט דארווין (נכדו של אראסמוס דארווין), אשר בילה כמעט עשרים שנה באיסוף נתונים ובליטוש טיעוניו. הוא עשה זאת, בראש ובראשונה, מפני שהיה אדם קפדן מטיבעו. שנית, הוא ידע מה עלה בגורלם של כל אלה שקידמו את התיאוריה ההתפתחותית, ורצה לפרוק את נשקו של האוייב על ידי חישול טיעוניו.
כשפרסם בשנת , 1859 את ספרו 'על מקור המינים באמצעות ברירה טבעית' נזהר מלדון במסגרתו באדם עצמו. זה לא עזר, כמובן. הוא היה אדם הגון ועדין נפש, קדוש כמעט, לא פחות מכל כמרי הממלכה, אבל גם אילו היה מכה את אימו עד מוות, לא היה זוכה לגינויים והתקפות מרושעות יותר.
אבל הראיות לטובת האבולוציה המשיכו להצטבר. בשנת 1847 הובא סוף סוף קוף- האדם הגדול ביותר, הגורילה, לאורה של השמש האירופאית, וזו היתה ההוכחה הדרמטית מכולן. בגודלו, לפחות, הוא נראה כמעט אנושי, או אפילו על-אנושי.:בנוסף לכך נתגלו ב1856 שרידים מאובנים של יצור חי שהיה מפותח יותר מכל האנתרופואידים החיים, ועם זאת יותר פרימיטיבי מכל יצור-אנוש. היה זה 'האדם הניאנדרטאלי.' לא זו בלבד שההוכחה לאבולוציה הלכה והתבססה, אלא גם, ההוכחה לאבולוציה האנושית.
בשגת 1863 פרסם הגיאולוג הסקוטי צ'ארלס ליאל, את ספרו 'קדמוניות האדם' שבו הסתמך על כלי עבודה עתיקים מאבן כדי לטעון שהאנושות היתה וותיקה בהרבה מ-6000 השנים שהקצה לה (וליקום), התנ"ך. הוא גם תמך בלהט בהשקפתו של דארווין על ההתפתחות. בשנת 1871 החיל סוף סוף דארווין את תורתו גם על האדם, בספרו 'מוצא האדם'. שוללי האבולוציה מצויים עימנו עד "עצם היום הזה, כמובן, קנאים ותקיפים בדעתם.
אני מקבל מהם יותר מכתבים מאשר בכל נושא אחר, כך שאני מכיר היטב את נימוקיהם. הם מתמקדים בנקודה אחת, ובנקודה אחת בלבד - מוצא האדם. מעולם לא קיבלתי מכתב שטען בלהט שהבונה אינו מקורב לעכבר, או שהלוויתן לא התפתח, מיונק-יבשתי. לעתים נדמה לי שהם אפילו אינם מבינים שהאבולוציה תופשת לגבי המינים כולם. הם מתעקשים רק על כך שהאדם לא, לא, לא התפתח מהקופים, ואינו מקורב להם כלל.
אחדים מהדוגלים באבולוציה מנסים לשלול זאת באומרם שדארווין מעולם לא טען שמוצא האדם הוא מהקוף, ושאף בעל חיים רב-יונק החי כיום איננו אבי אבותיו של האדם. אך זהו פלפול ותו לאו. ההשקפה ההתפתחותית היא שלאדם ולקופים היה אב קדמון משותף, שאיננו חי כיום אבל נראה כמו קוף בימים בהם חי. אם נרחיק לכת לאחור, ניווכח שלאבותיו הקדמונים. השונים של האדם היה מראה קופי ברור - לפחות בעיני מי שאינו זואולוג.
כדוגל באבולוציה אני מבכר לציין, שהאדם אכן התפתח מהקוף כדי להדגיש ביתר שאת את אמונתי בכך, שהאבולוציה היא עובדה קיימת. ועלינו לדבוק בקופים גם בדרך אחרת. הדוגלים באבולוציה עשויים לדבר על ההומנידים הקדומים על ה'הומו ארקטוס' (האדם הזקוף'), על האוסטרלופיתקוס וכן הלאה. אנו יכולים להשתמש בזה כעדות להתפתחות האדם והתפתחותו של סוג האורגניזם ממנו בא. אין בכל אלה, חוששני, כדי להרשים את שוללי האבולוציה, ואף אין זה מטריד אותם כלל. נראה שהשקפתם היא שאם כנופיית כופרים הקוראים לעצמם 'מדענים' מוצאים איזו שן כאן, עצם ירך שם, וחתיכת גולוגלת במקום אחר, ומשבצים אותם יחד לאיזה אדם-קוף - אין זה אומר דבר.
על פי כמות הדואר שאני מקבל, והספרים שראיתי, נראה לי שלהטם של שוללי האבולוציה מצטמצם אך ורק לאדם ולקוף. קיימות שתי דרכים, לדעתי, בהן יכול שולל אבולוציה לטפל בנושא האדם והקוף. הוא יכול לדבוק בתנ"ך, להצהיר שכתבי הקודש נכתבו בהשראה אלוהית, שנאמר בהם שהאדם נברא מעפר האדמה על ידי האל ובצלמו לפני כששת אלפים שנה, וזהו זה. אם זוהי עמדתו, הרי שהשקפותיו אינן ניתנות כלל לויכוח, ואין כל טען לנסות ולדון בהן. אני מוכן לדון על מזג האוויר עם אדם כזה, לא על אבולוציה.
דרך שניה הפתוחה בפני שוללי האבולוציה היא להעלות איזו הצדקה רציונלית לעמדתו; הצדקה שאיננה מבוססת על סמכות, אלא ניתנת לבחינה באמצעות תצפית או ניסוי, ולהנמקה הגיונית. הוא יכול לטעון, למשל, שההבדלים בין האדם לבין בעלי חיים אחרים הינם כה יסודיים עד שאין להעלות על הדעת שניתן לגשר עליהם, וששום חיה איננה יכולה להתפתח ולהפוך לאדם אך ורק כתוצאה מפעולתם של חוקי הטבע - ושנחוצה לשם כך התערבות על טבעית.
דוגמא לפער בלתי ניתן לגישור שכזה היא הטענה שלאדם יש נשמה שאיננה קיימת בבעלי חיים, ושנשמה איננה יכולה להתפתח בשום תהליך אבולוציוני. לרוע המזל, אין כל דרך למדוד או לגלות את קיומה של נשמה, אלא על ידי התייחסות לסוג כלשהו של סמכות מיסטית. לכן עניין זה חורג מהמסגרת של תצפית או ניסוי.
במישור פחות נשגב, יכול שולל אבולוציה לטעון שלאדם יש חוש הבחנה בין טוב לרע; שהוא נתברך בהערכה של צדק, שהוא בקיצור, אורגניזם מוסרי - בעוד החיות אינן כאלה, ולא יכולות להיות כאלה.
עניין זה לדעתי, משאיר מקום לויכוח. ישנן חיות הנוהגות כאילו הן אוהבות את וולדותיהן, ואשר לעיתים מקריבות את חייהן למענם. יש חיות המשתפות פעולה ומגינות זו על זו בעת סכנה. להתנהגות כזו יש ערך קיומי, וזהו בדיוק הדבר שדוגלי האבולוציה היו מצפים שיתפתח צעד אחר צעד, עד הרמה המצויה אצל האדם.
אם תטענו שהתנהגות, 'אנושית' לכאורה שכזאת אצל חיות הינה מכאנית טהורה, הנעשית ללא הבנה, אזי אנו חוזרים לויכוח על הכרזות סתמיות, שכןא יננו יודעים מה מתרחש בתוך מוחה של חיה, ולאמיתו של דבר, אין זה בטוח כלל שהתנהגותינו שלנו איננה מכאנית בדיוק כמו זו של החיות - אלא בדרגה אחת יותר מורכבת ורבת פנים.
היו זמנים בהם היו העניינים קלים יותר מאשר היום, כאשר האנטומיה ההשוואתית היתה בחיתוליה, וכשאפשר היה להניח שקיים איזה הבדל פיסיולוגי כביר בין האדם ליתר בעלי החיים. במאה ה-17 סבר הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט, שבלוטת האיצטורבל היא מקום משכנה של הנשמה, בקבלו את הדעה שרווחה בזמנו שהבלוטה קיימת רק אצל האדם ולא אצל שום בעל חיים אחר.
אבל אין זה כך. בלוטת האיצטורבל נמצאת אצל כל בעלי החוליות והיא מפותחת מאוד אצל זוחל פרימיטיבי מסויים הקרוי טוואטרה. למעשה, אין אף אבר גוף אחד שהינו בלעדי לאדם בלבד, ואיננו מופיע בכל מין אחר.
הבה נהיה יסודיים יותר ונתייחס לביוכימיה של האורגניזמים. כאן ההבדלים בולטים הרבה פחות מאשר במבנה הפיסי של הגוף ואבירוי. אכן כה רב הדמיון בפעילות הביוכימית של כל האורגניזמים (לא רק אם אנו משווים אנשים לקופים, כי אם גם אם אנו משווים אנשים לחיידקים), על שאילולא הדעות הקדומות והרגשת העליונות, היתה עובדת האבולוציה נחשבת למובנת מאליה.
עלינו להתעמק באמת ולחקור את המבנה הכימי העדין של מולקולת החלבון הרב צדדית עד אין קץ, כדי לגלות דבר מה ייחודי לכל מין. בצורה זו, על סמך ההבדלים הדקיקים באותו מבנה כימי, אפשר לקבל אומדן גס על הזמן שחלף מאז ששני אורגניזמים שונים הסתעפו מאב קדמון משותף.
בחקר מבנה החלבון אין אנו מוצאים פערים גדולים; שום הבדל בין מין אחד לכל השאר איננו כה אדיר עד כדי להצביע על אב קדמון משותף לפני זמן כה רב, עד שבכל תולדות כדור הארץ לא היה מספיק זמן להסתעפות שכזו. אילו היה פער כה גדול בין מין אחד לכל היתר, יכלה להתבסס המסקנה שאותו מין נוצר מגרעין שונה של חיים קדמוניים, שונה מזה האחראי לכל היתר. עדיין היה אותו מין מהווה תוצאה שלה התפתחות ממינים פשוטים יותר, אבל הוא לא היה מקורב לכל צורת חיים אחרת. אבל אני חוזר ואומר שלא נמצא כל פער כזה, ואף לא צפוי שיימצא. כל החיים הארציים קשורים באופן הדדי.
בוודאי שאין האדם נבדל מכל יתר צורות החיים בפער ביוכימי גדול כלשהו. באופן ביוכימי הוא שייך לקבוצת רבי היונקים ואינו נבדל במיוחד יותר מכל מין אחר. בעצם הוא נראה מקורב למדי לשימפנזה. על פי בדיקת מבנה החלבון, השימפנזה קרובה יותר לאדם מאשר לגורילה או לאורנגאוטן. הנה כי כן, בעיקר מפני השימפנזה צריכים להגן עלינו שוללי האבולוציה, לבטח, אם בנקל על ידי ההתפתחות האבולוציונית - בייחוד לאור העובדה שלמאובנים דמויי האדם שנתגלו היו מוחות בגודלי ביניים בין זה של השימפנזה לזה של האדם המודרני.
אבל שולל-אבולוציה עלול לדחות את המאובנים כבלתי ראויים לדיון, ולעמוד על כך שמה שחשוב זה לא גודל המוח אלא איכות הבינה שבו. אפשר לטעון שהאינטליגנציה האנושית עוברת את זו של השימפנזה במידה רבה כל כך עד שכל הרהור אודות קרבה בין שני המינים אינו בא בחשבון למשל, השימפנזה איננה מסוגלת לדבר. כל המאמצים הסבלניים, המתוחכמים והממושכים ללמד שימפנזות צעירות לדבר - נכשלו תמיד. ובהעדר כושר הדיבור נשארת השימפנזה בגדר חיה ותו לאו; אמנם נבונה, אך עדיין חיה. בעזרת כושר הדיבור מעפיל האדם לגבהים של אפלטון, בטהובן ואיינשטיין.
אבל שמא מבלבלים אנו בין תקשורת לדיבור ? מקובל שהדיבור הוא צורת התקשורת היעילה והמעודנת ביותר שהומצאה אי-פעם. (המכשור המודרני שלנו, החל מספרים ועד מקלטי טלוויזיה מחליף דיבור בצורות אחרות, אך זהו עדיין דיבור.) - אבל האם הדיבור הוא הכל?
דיבור אנושי מותנה ביכולת האנושית לשלוט על תנועות מהירות ועדינות של גרון,פה, לשון ושפתיים, וכל אלה נתונים ככל הנראה בשליטתו של חלק מוח הקרוי 'הפיתול של ברוקה'. אם 'הפיתול של ברוקה' נפגע על ידי גידול או על ידי מכה, סובל האדם מאפאסיה -אבדן כושר הדיבור - ואינו יכול לדבר ואף לא להבין דיבור. אך עם זאת שומר האדם עדיין על בינתו ומסוגל להתבטא באמצעות תנועות, למשל.האזור במוח השימפנזה המקביל ל'פיתול של ברוקה' איננו גדול ומורכב עד כדי לאפשר דיבור ברמה אנושית, אך מה בנוגע לתנועות? בטבע משתמשות השימפנזות בתנועות כדי ליצור קשר זו עם זו.
לכן בשנת 1966 בחרו ביאטריס ואלן גרדנר מאוניברסיטת נבדה בשימפנזה נקבה בת שנה וחצי, שכונתה בשם וושו, והחליטו לנסות ללמד אותה את שפת החרשים- אלמיס. התוצאות הדהימו אותם ואת העולם. וושו למדה ברצון עשרות תנועות, והשתמשה בהן כראוי כדי לבטא משאלות ואף מושגים מופשטים. היא המציאה ופיתחה תנועות חדשות וגם בהן.
השתמשה כהלכה. היא ניסתה ללמד גם שימפנזות אחרות את השפה, ונהנתה בברור מהתקשורת. שימפנזות אחרות עברו אימון דומה. אחדות מהן למדו לסדר עצמים ממוגנטים על פני לוח, בצורות שונות. בעשותן כן, הוכיחו יכולת להתחשב בדקדוק ובפיסוק, ולא הלכו שולל אפילו כשמוריהן יצרו משפטי שטות בכוונה תחילה.
זה איננו עניין של רפלקסים מותנים. כל העדויות מצביעות על כך, שהשימפנזות ויודעות מה הן עושות, באותו מובן שיצורי אנוש מבינים מה הם עושים כשהם הולכים. למען האמת, שפת השימפנזות פשוטה מאוד בהשוואה לזו של האדם. האדם הינו עדיין נבון יותר במידה עצומה. אבל מעלליה של וושו הופכים אפילו את יכולתנו לדבר לשונה בדרגה בלבד, ולא במהותה, מזו של השימפנזה.
תנו 'מבט ארוך בקוף.' אין כל טיעונים תקפים, מלבד אלה המתבססים על סמכות מיסטית, העשויים להפריך את הקרבה המשפחתית בין השימפנזות לאדם, או את ההתפתחות האבולוציונית של 'האדם הנבון' מ'הלא-אדם הלא-נבון'.
מקור: הידען, http://www.hayadan.org.il/wp/asimovkofim/
