ייתכן ואנחנו בתהליך אבולוציוני של התאבדות לדעת?!
הידען.
במשך כ-10,000 השנים האחרונות, מאז שחר האנושות וראשית עידן ההולוקן, היה נדמה לנו שעולמנו גדול ללא שיעור. אופקים נרחבים של אדמה וים הבטיחו משאבים בלתי מוגבלים. בני האדם יכלו לזהם בחופשיות ולא לחזות בהשפעות הזיהום על סביבתם הקרובה, פשוט מפני שעברו למקום אחר. אנשים בנו אימפריות ומערכות כלכליות שלמות, שנסמכו על יכולתם לנצל את מה שנראה כעושר אין סופי, בלי להעלות על הדעת שיכולת זו תיעלם יום אחד.
אבל בזכות השיפור בבריאות הציבור, המהפכה התעשייתית ומאוחר יותר גם המהפכה הירוקה צמחה אוכלוסיית העולם מכמיליארד בני אדם ב-1800 לכמעט 7 מיליארדים היום. ב-50 השנים האחרונות בלבד גדל המספר יותר מפי שניים. השפע גם הביא את שימושנו במשאבים לשיאים מדהימים: ב-50 שנים גדלה צריכת המזון והמים בעולם יותר מפי שלושה, וצריכת הדלקים המחצביים גדלה פי ארבעה. היום אנו משתמשים בכשליש עד כמחצית מכלל תוצרי הפוטוסינתזה על פני כדור הארץ.
הצמיחה המופקרת הזאת הפכה גם את הזיהום הסביבתי מבעיה מקומית למתקפה על כל העולם. הידלדלות שכבת האוזון הסטרטוספרי ועליית ריכוז גזי החממה הן דוגמאות בולטות להסתבכות הזאת, אבל השפעות הרסניות רבות נוספות הולכות ומתגברות.
ההאצה הפתאומית של ריבוי אוכלוסיית העולם, צריכת המשאבים וגרימת נזקים סביבתיים שינתה את כדור הארץ. אנו חיים כיום בעולם "מלא", המתאפיין במשאבים מוגבלים ובכושר קליטת פסולת מוגבל. גם חוקי המשחק לחיים בעולם כזה הם שונים. עלינו לנקוט צעדים שיגבילו את פעולותינו רק ל"תחום הפעולה הבטוח" של המערכות הסביבתיות שלנו. אם לא נשנה את דרכינו, נגרום לשינויים נוראים שימיטו על המין האנושי תוצאות הרות אסון.
מה עלול לגרום לשינויים כאלה? וכיצד נוכל להימנע מהם? צוות מדענים מכל העולם, בראשותו של יוהאן רוקסטרום מן המרכז לעמידות בסטוקהולם בירת שוודיה ועמיתים מאירופה, מארצות הברית (ובכללם אני) ומאוסטרליה חיפשו לאחרונה אחר התשובות באמצעות שאלה רחבה יותר: האם אנו מתקרבים אל "נקודות מפנה" (tipping points) בתולדות כדור הארץ, שחצייתן תביא את הסביבה העולמית אל שטח חדש ומסוכן, שונה מכל מה שראינו בהיסטוריה האנושית?
לאחר שבחנו מחקרים רב-תחומיים רבים שעסקו במערכות פיזיקליות וביולוגיות, באנו לידי מסקנה שיש תשעה תהליכים סביבתיים העלולים לאיים על כושרו של כדור הארץ לתמוך בקיום המין האנושי. אחר כך קבענו ערכי קיצון לתהליכים אלה, גבולות המסמנים תחום שבו יכולים בני האדם לפעול בבטחה. לשבעה מן התהליכים יש גבולות גזרה ברורים, שמן הבחינה המדעית מוגדרים באמצעות מספר יחיד (שכמובן נתון לאי-ודאות מסוימת). שלושה מהם, הגבולות הבטוחים לשינוי האקלים, לעליית חומציות האוקיינוסים ולהידלדלות האוזון בסטרטוספרה, מציינים נקודות מפנה, ואילו ארבעת הגבולות האחרים מציינים את הנקודה שבה ייעשה תהליך ההידרדרות בלתי הפיך. שני תהליכים נוספים, זיהום האטמוספרה באירוסולים והזיהום הכימי הגלובלי, נלמדו באופן מעמיק פחות, ולכן עדיין לא סומנו להם גבולות גזרה.
הניתוח שערכה הקבוצה שלנו מורה ששלושה תהליכים כבר עברו את גבולות הגזרה: אובדן מגוון המינים הביולוגי, זיהום החנקן ושינוי האקלים. כל התהליכים האחרים מתקדמים אל עבר גבולות הגזרה שלהם. ייתכן שבעתיד יעודנו כמה מן הגבולות ואחרים יתווספו, אך מערכת הגבולות המוצגת כאן מציעה סיכום מ"סדר ראשון" של התנאים הסביבתיים המסוכנים ביותר לעולם, ומשמשת מסגרת חשיבה להתמודדות עם האיומים.
סיבוכים הכרוכים בדלקים מחצביים
הבנת הגורמים לבעיות הסביבתיות החמורות ביותר שלנו מספקת גם רמזים לפתרונן. בשני תהליכים, שינוי האקלים ועליית חומציות האוקיינוסים, אחד הגורמים מוכר מאוד: השימוש בדלקים מחצביים, המשחררים פחמן דו-חמצני (CO2) לאטמוספרה.
שינוי האקלים. אף שכוכב הלכת שלנו כבר עבר, ובוודאי עוד יעבור, התחממות ניכרת עקב פעילות האדם, המדענים ומתווי המדיניות מחפשים דרכים למנוע את התוצאות ההרסניות ביותר: אובדן מעטה הקרח בקטבים, קריסת אספקת מי השתייה ושיבושים במערכות מזג האוויר האזוריות. ריכוז ה- CO2עכשיו הוא 387 חלקים למיליון (חל"מ) מנפח האטמוספרה, ויש חילוקי דעות לגבי ריכוז גזי החממה שיגרום לשינוי אקלים מסוכן. טווח הערכים המוצעים הוא בין 350 ל-550 חל"מ של CO2. בדוח שלנו אנו מציעים ערך מטרה שמרני של 350 חל"מ לטווח הארוך כדי למנוע מכדור הארץ להתקרב לנקודות מפנה אקלימיות. כדי להשיג מטרה זו האנושות חייבת לפעול מיד לייצוב פליטות גזי החממה ולצמצמן במידה ניכרת בעשרות השנים הבאות.
עליית חומציות האוקיינוסים. העלייה המתמשכת בחומציות האוקיינוסים היא קרובת המשפחה המוכרת פחות של שינוי האקלים. כשריכוז ה-CO2 באטמוספרה עולה, עולה גם כמות ה- CO2שמתמוסס במים ויוצר חומצה פחמתית. תהליך זה עושה את המים שעל פני השטח באוקיינוסים חומציים יותר. באופן טבעי, מי הים בסיסיים, בעלי ערך pH של כ-8.2, אך הנתונים מורים שה-pH ירד ומתקרב ל-8.0 ושהירידה ממשיכה. כדי לכמת את הנזק הנגרם משינוי כזה השתמשה הקבוצה שלנו במדד של ירידת ריכוז המינרל אַרַגוֹניט (סוג של סידן פחמתי), שנוצר על פני השטח. יצורים רבים, מאלמוגים ועד סוגים רבים מאוד של פיטופלנקטון, המצויים בתחתית שרשרת המזון הימית, זקוקים לארגוניט כדי לבנות שלדים או קונכיות. עליית החומציות עלולה לפגוע פגיעה קשה במערכות אקולוגיות ימיות ובמארג המזון, וזו סיבה נוספת לשאוף לעתיד של אנרגיה דלת-פחמן.
השפעות ייצור המזון
בני האדם כבר הפקיעו 35% משטח הקרקע של כדור הארץ לצורכי גידול יבולים ומרעה. הרחבת השטחים החקלאיים היא המניע העיקרי לבירוא שטחי אדמה חדשים ולהרס מערכות אקולוגיות טבעיות הנובע מכך. אנו עומדים בפני סכנה של חציית כמה גבולות כלל-עולמיים בשל אופן שימוש האדם בקרקע:
אובדן המגוון הביולוגי. פיתוח קרקע גורם לאחת ההכחדות הגדולות בתולדות כדור הארץ. על פי הראיות הגאולוגיות, אנו מאבדים מינים בקצב המהיר פי 100 עד פי 1,000 מן הקצב הטבעי. שיעור האובדן הזה נרשם בעולם כולו, הן ביבשה והן במערכות אקולוגיות ימיות, והוא עלול לפגוע בתהליכים אקולוגיים בקנה מידה אזורי ועולמי. יש לייחד הרבה יותר תשומת לב לשימור המגוון הביולוגי, בייחוד ביערות הטרופיים הרגישים. יוזמות שונות – כמו תכנית REDD של האו"ם לצמצום הפליטות עקב ביעור יערות וירידת פוריות הקרקע, שמפתחת משאבים להאטת בירוא יערות טרופיים – עשויות לתרום לא רק לטיפול בנושא אובדן מגוון המינים, אלא גם לצמצום פליטות הפחמן ביעילות.
זיהום הסביבה בחנקן ובזרחן. שימוש רחב היקף בדשנים כימיים הפר את האיזון הכימי של כדור הארץ. השימוש בדשנים הגדיל את זרימת החנקן והזרחן לסביבה יותר מפי שניים, והיום היא עומדת על 133 מיליוני טונות של חנקן ו-10 מיליוני טונות של זרחן בשנה. שתי התופעות מביאות לידי זיהום מים רחב היקף הפוגע באגמים ובנהרות רבים ויוצר באזורי חוף "שטחים מתים" הסובלים ממחסור בחמצן (היפוקסיה). אנו נדרשים לשינוי הרגלי העבודה החקלאיים שיאפשר לנו להגדיל את ייצור המזון תוך שמירה על קיימות הסביבה.
דלדול מאגרי מים מתוקים. אנו שואבים מים מנהרות, מאגמים ומאקוויפרים בכדור הארץ בכמות עצומה של 2,600 קילומטרים מעוקבים בשנה ומשתמשים בהם לצורכי חקלאות (70%), תעשייה (20%) ושימוש ביתי (10%). לפיכך זרימת המים בנהרות רבים קטנה, וכמה מהם עומדים לפני התייבשות. דוגמאות בולטות לכך הן נהר הקולורדו, שאינו נשפך עוד אל האוקיינוס, וימת אראל באסיה המרכזית, שהיום רובה מדבר. הצריכה העתידית עשויה להיות אדירה. ייעול קיצוני של השימוש הגלובלי במים, בייחוד לצרכים חקלאיים, עשוי לעזור להימנע מדלדול גדול יותר.
לתפוס מרחק
פרסום המאמר המקורי של הקבוצה שלנו בכתב העת Nature לפני כמה חודשים יצר ויכוח מדעי בריא. רוב המדענים קיבלו את העבודה יפה ותפסו אותה כפי שהיא: ניסוי מחשבתי שמנסה להגדיר בשביל העולם קווים מסוכנים שאסור לחצותם. עם זאת כמה מדענים ביקרו אותה בחריפות בשל עצם הניסיון להציב גבולות. אחרים אינם מקבלים את המספרים שקבענו.
אולי ההערה החשובה ביותר היא שבעצם הצבת גבולות ייתכן שאנו מעודדים אנשים לחשוב שמותר להשלים עם הרס הסביבה כל עוד נשארים בתחום הבטוח. למען הפרוטוקול, זוהי אינה עמדתנו! אסור לחברה להרשות לעולם להיסחף לכיוונו של גבול מסוים לפני שתנקוט פעולה. התקדמות משליש מערך הסף לשני שלישים שלו, לדוגמה, גם היא תגרום נזק חמור. אנו קוראים לאנשים להיות חכמים ואלטרואיסטים (כלפי הדורות הבאים) מספיק כדי להישאר רחוק ככל האפשר מן הגבולות משום שכל אחד מהם מייצג משבר סביבתי.
רוב הביקורת הייתה סבירה למדי, וצפינו חלק ניכר ממנה. ידענו שעצם התפיסה של גבולות תדרוש מחקר מעמיק יותר ובייחוד קביעה מדויקת יותר של המספרים, שאנו ממשיכים לעסוק בה. אבל חשנו שהרעיון חזק ויכול להשפיע על החשיבה הקיבוצית בנושא גבולות סביבתיים לקיום האנושות. קיווינו שהתוצאות יעוררו דיון רחב היקף בקרב הקהילה המדעית, ונראה שבכך הצלחנו.
פתרונות בחיתולים
כשאנו באים לטפל בהשפעות הכלכליות, החברתיות והסביבתיות של קיימות עולמית, עלינו לנסות להגביל את עצמנו לתחום הגזרה המסומן על ידי מערכת שלמה של גבולות. אמנם החברה החלה להתמודד עם כמה אתגרים, אך עדיין באופן מצמצם: כל גבול כשהוא לעצמו. אבל הגבולות קשורים זה לזה במידה רבה. כשחוצים גבול אחד, נוצר לחץ גם בכיוון הגבולות האחרים וגדל הסיכון של חצייתם. לדוגמה, חציית גבול שינוי האקלים עלולה להגביר את קצב הכחדת המינים. כמו כן זיהום בחנקן ובזרחן עלול להפחית את גמישותן של מערכות אקולוגיות ימיות, ולהאיץ מאוד את אובדן המגוון הביולוגי בהן. לכן, על אף הכוונות הטובות, נראה שהניסיון לפתור כל בעיה בנפרד נדון לכישלון.
בתקופה הקריטית שבה אנו חיים מדענים אינם יכולים להסתפק בהגדרת הבעיות בלבד. עלינו גם להציע פתרונות. הנה כמה רעיונות שאפשר להתחיל מהם:
לעבור למערכות אנרגיה יעילות הפולטות מעט פחמן. הסוגיות הבוערות של שינוי האקלים ועליית חומציות האוקיינוסים מחייבות אותנו לייצב את ריכוז ה-CO2 האטמוספרי מהר ככל האפשר. עלינו לשאוף לייצבו בריכוז נמוך מ-350 חל"מ. המעבר ידרוש שיפורים ניכרים של נצילות השימוש באנרגיה, ואחר כך הרחבה מהירה של השימוש במקורות אנרגיה הפולטים מעט פחמן.
להפחית במהירות את ביעור הקרקעות, להאט את קצב ירידת פוריות האדמה, ובעיקר לצמצם את כריתת היערות הטרופיים. כבר חצינו כמה מן הגבולות, ובייחוד גבול אובדן המגוון הביולוגי, בשל ההתפשטות הבלתי פוסקת של התיישבות האדם.
להשקיע בשיטות חקלאיות מהפכניות. כמה גבולות, ובכללם אלו הנוגעים לזיהום דשנים ולצריכת מים, מושפעים מתיעוש המערכות החקלאיות. אפשר לנקוט גישות חדשות, כמו שימוש בזני צמחים חדשים או בטכניקות חקלאות מדויקות יותר, וכן להשתמש ביעילות רבה יותר במים ובדשנים.
בבואנו ליישם פתרונות עלינו להבין שאין אוסף כללים פשוט להשגת עתיד בר-קיימא. עם הזמן נפתח בוודאי עקרונות עבודה חדשים למערכות הכלכליות, למוסדות הפוליטיים ולפעולות החברתיות שלנו מתוך הכרה במוגבלות הבנתנו את התהליכים הסביבתיים והאנושיים. כל בוחן ביצועים או עקרון עבודה חדש אמור לאפשר לנו להגיב על שינויים במדדי בריאות הסביבה והצרכים החברתיים ובד בבד לשפר את כושרן של מערכות טבעיות ואנושיות לעמוד בזעזועי פתע, שוודאי יתרחשו. לשם יצירת כושר כזה נצטרך לעשות כל שביכולתנו כדי לחיות בתוך גבולות הגזרה של כוכב לכת מתכווץ.
מושגי מפתח
על אף תשומת הלב הרבה שמקבל שינוי האקלים, הכחדות של מינים וזיהום הסביבה בחנקן כבר חרגו הרבה יותר מן הערכים הבטוחים. תהליכים סביבתיים נוספים מתקרבים אף הם אל עבר רמות מסוכנות.
מעבר מהיר אל מקורות אנרגיה דלי פחמן, צמצום ביעור הקרקעות ומהפך בשיטות העבודה החקלאיות חיוניים לשיפור כושרו של המין האנושי לחיות חיים בני-קיימא בכדור הארץ.
