בס"ד הדרדעים כופרים בחכמת הקבלה.

אשתומם ואשתעמם כמה אפשר ללעוס את נושא קדמות הזהר, חבל שאין בידי להעלות כאן את ספרו של אפרים דיינארד "עלטה" (ד' סט. לואיס, תרפ"ו), בנושא קדמות הזהר, אפרים דיינארד אמנם לא מהימן אבל לפחות מהנה.

בקשר לדרדעים חשבתי שיעלו כאן קצת רקע, איך התפתחה קבוצה זו דוקא בתימן שהיתה מעבר להרי החושך, ומה המניעים שהביאו אותם לא להתיחס לקבלה (חוץ מהטענה שהם היו רמבמיסטים).

ולדעתי סוד יסוד הדרדעים טמון בזה שבתימן היו שטופים באמונות תפלות, מעשה שדים ומעשה כשפים, הנשים מבכות לאוב וידעוני ומקטרות לפיתומים.

סיפור שאדם נשא כבשה על כתיפיו ולפתע פתחה הכבשה פיה ודברה, היה מעשה שנידון בכובד ראש.
על כל צדיק ממוצע, יש סיפור שיבש ידי גנבים או שהיכה בסנוורים ערלים וכהנה וכהנה.
ובידי מספר ספרים העוסקים בסיפורי צדיקים הנ"ל, לפי הספרים הללו היו בתימן אלפי בעש"ט.

על רקע זה אין פלא שתתפתח ריאקציה (ובמיוחד אצל ת"ח בעלי הלכה) נגד מיסטיקה עד שבחלו וכפרו בכל תורת הסוד, או תורת הקבלה שלא היתה אצלם בקבלה ואדרבה.

פועל יוצא מהנחה זו שלא רק שאין להתיחס לדרדעים ככופרים, אלא שיש להעלותם על נס כמקדשי ה' הלוחמים בחרוף לעקור עבודות זרות מכרם ישראל. ואפי' תימה שיש חובה להאמין בתורת הקבלה, בודאי שהיתה זו הוראת שעה בזמנם.

תחילת הדרדעים היתה ממשכיל אירופאי שהגיע לצנעא בירת תימן,ושם ראה אותם הוגים הרבה בספר הזוהר.יומם וליל.חרה לו על כך ופנה לחכם אחד שם,והריץ בפניו טענות נגדיות.הדברים נפלו על אוזן שומעת ומכאן החל הגלגל ליסוב.(ראה בספרו של הרב קאפח שמתאר בפירוט)ונמשך למלחמה חרפות ובזיונות.הדרדעים לא הצליחו לשטוף את תימן,לא מפני שלא היו בה ת"ח,אלא מפני שראו בעיניהם הפך מהטיעונים שהופנו כלפיהם


הטיעון כי ת"ח,פוסקים,הם אלו שקבלו בסבר פנים יפות את ההתנגדות היא בורות עצומה.רוב ככל גאוני תימן האמינו בקבלה,והדרדעים היו מיעוט שולי ביותר והיו גאונים יותר מהם בנגלה.והם חרגו מהמסורת המקובלת מדורי דורות.ואדרבה ההשענות הרדיקאלית אחרי הרמב"ם לא קדמה לשיטתם בקבלה,אלא ריאקציה כתוצאה מהתנגדותם לקבלה והמה חיפשו להם אילן גדול להישען עליו.שהרי הדברים אומרים דרשני מדוע נטו בכל הדורות בתימן אחר הלכות הרמב"ם(לא בכל) ואילו את דבריו במורה לא קבלו ! ולא די בזה אלא שאף הריצו אגרות נגדו בהשקפה וכנ"ל.זה מלמד על מסורת קדומ החזקה יותר מההתלהבות מ"הגאון העצום רבי משה בר מימון ש"צ"(לשון אחד מהראשונים בתימן לפני שחלק על דבריו עוד בחיי הרמב"ם-ראה כנסת הגדולה חלק ב סימן כה)

ואדרבה בתחילה היו עוסקים בפילוסופיה בדורות הראשונים ע"פ דרך הרמב"ם והרס"ג ודומיהם(ראה בספר מכמנים) ואף התנגדו לו בסוגיות שונות.(ראה למשל עניין תחיית המתים והאגרות ששלחו התימנים לגאוני בבל,ולהרמ"ה אבולעפיא-ראה יד רמה סנהדרין ריש פרק חלק)וכשהגיעה הקבלה,היא נתקבלה בזרועות פתוחות מפני שתאמה את המסורת ה"מיסטית" שקיבלו מאת גאוני בבל וחותמי התלמוד מדורי דורות.מה גם שנמצאו ספרים עתיקים בידם שתאמו השקפות אנטי רמבמיו"ת עוד קודם לזמן הופעת הקבלה הצפתית בתימן.והעיסוק בזה היה עוד בימי הרמב"ם כדמוכח מאיגרתו הידועה אליהם.מה מתברר כיום שאכן תואם לדעת הקבלה של ספר הזוהר.

הדרדעים עיקרם היה בצנעא,ואילו המקובלים בעיקר ישבו במחוז שרע"ב המרוחק מהם והיו ביניהם גאונים עצומים בנגלה כידוע ומפורסם אצל כל יושבי תימן,ואדרבה שם חכמתם היה למשל.לו רצה אחד מן הדרדעים לשמוע תירוצים והבהרות,יכל בנקל לפנות אליהם ולקבל יישוב לדברים.אלא שאז היה שצף קצף וכל אחד התבצר בעמדתו,ולא היה בזה תועלת שוב.

"סיפורי הנפלאות" בתימן היו נפוצים,אבל הגם שאין דבר ללא גוזמא,מכל מקום יש יסוד להאמין כי אכן פעלו שם נפלאות.וישנן עדויות ממבקרים אירופאים ת"ח,שמעידים על "אותות ומופתים" (לשון אחד ממחברי הספרים האירופאים שביקש הסכמה מבי"ד של מהר"ש קארה אב"ד צנעא)אם כן,יש להניח שדברים בגו.ולו רק אחד מאלף מהסיפורים הללו אמת די בזה כדי להבין מדוע פנו עורף לדרדעים.כי אינו דומה תא חזי לתא שמע.ראה מה טען הר"י קאפח הזקן,נגד יכולת הפעולה של בעלי הקבלה.בספר מלחמותיו.ותבין מדוע לא קבלו את טענותיו כי ראו בעיניהם ההפך.(ולא בדברים הקשורים לאוטוסוגסטיה או לפסיכוסומטיות)והשוה למה שהביא פרופסור שלום בספרו ראשית הקבלה מדברי הר"י סגי נהור בכת"י על יכולת הפעולה כטיעון נגדי.

תוקן על ידי - לב32 - 16/03/2005 7:30:31

ולו רק אחד מאלף מהסיפורים הללו אמת די בזה כדי להבין מדוע פנו עורף לדרדעים.
התאבה לומר אותם דברים על סיפורי קדושים נוצריים, להבדיל אלף אלפי הבדלות (או אחת מאלף)?

לא.

ואני מכבד אותך לומר את ההבדל.

סומך עליך.

תודה על הכבוד שחלקת לי. היושר מחייב שאדחה אותו שכן אין בידי לומר ההבדל, אלא אם תשנה טענתך.
הנימוק "אין עשן בלי אש" הוא בסיס הכוח של תופעות מגונות כמו הוצאת דיבה ואמונות טפלות, אשר על כן יש באמתחתך בוודאי ראיה טובה יותר להוכיח שבין כל הנסים שנתפרסמו בתימן, היה מיעוט של מופתי אמת.

שי
מה זה זת"ל?
ולמה לא להסתפק בנוסח התנ"ך 'זכר צדיק לברכה'
או נוסחת הש"ס 'זכרו לברכה לחיי העולם הבא'?






ומדוע לא יראתם לדבר?

יבוסי-

אם אתה כופר בניסים.זה עניין אחר.ולא נראה לי שאצליח לשכנע אותך להאמין.אני מאמין למסורת הבנויה על עדות ראיה של חכמים ושמרה על רצף וקביעות.וזאתצ החתה כוונתי שגם מי שלא רוצה להאמין בניסים,לא יימלט שאחד מאלף הוא אמת,כלומר שלא יצליח לדחותו.אבל אם יש לי עסק עם מי שמכחיש את הניסים הנעשים ע"י צדיקים.אני בכלל לא דן איתו.מיותר וחסר תועלת.

גם חשבתי שאתה שואל למה לא להאמין למופתי הנוצרים.
ואם זו שאלתך.כבר ענה עליה הרמב"ם.ולפניו הרס"ג.

בס"ד זת"ל ר"ת זכותו תעמוד לנו כ"כ חכמי-תימן וכן ראיתי
לרבנו הראי"ה קוק שכתב כן.

אל נא באפך, לב, לא חשבתי לרגע להכחיש ניסים ולו מפאת איום הצואה הרותחת שמתהפך מעל מקלדתי.
ממה נפשך? אם אתה מאמין בניסים, צריך להיות בידך לזהות הניסים האמיתיים גופם מבלי להשען על נימוק הסתברותי, שהרי אותו אפשר להחיל על כל מאחזי העיניים והבדאים בעולם, כדוגמת מופתי הנוצרים שהזכרתי; ואם חלילה אינך מאמין בניסים, הנימוק אחד מאלף אינו משכנע, שכן קל יותר להאמין שגם ה"נס" האלף הוא בדוי, כמו 999 קודמיו.

צודק,

בשביל זה יש חכמים,שיודעים להבחין מהו נס ומהו תעלול.והמסורת הועברה ע"י חכמים.
חוץ מזה,לא נראה לי שגדולי תורה ומורי הוראה ברבים יעסקו בתעלולים של אחיזת עינים כדי לגנוב דעת הבריות.פשוט לא מתלבש עם כל ארחות חייהם.

תנגב תמקלדת,אם אתה כופר בניסים מצבך הרבה יותר חמור.

לב

הערה לשונית:

ניתן להשתמש במילה "חכמים" בשני אופנים לפחות.

א. אנשים חכמים במובן של אנשים אינטליגנטים, למדנים, בקיאים, פיקחים, ביקורתיים.

ב. חכמים בחכמת התורה, כלומר תלמידי חכמים.

אין חפיפה מוחלטת או אוטומטית בין שתי הקבוצות האלו.

לאחר הבהרה זו, שאלה:

כאשר כתבת כי חכמים יודעים להבדיל בין נס לבין תעלול, האם התכוונת לסוג א' או ב' - או שניהם?

ומדוע אנו זקוקים למסורת כדי להבחין בין נס לבין זיוף? אמנם להבדיל בין נס לבין מקרה מוצלח, זו שאלה תיאולוגית, ויתכן שלזה צריך חכמת התורה (אם כי מסתבר שגם די בפילוסופיה). אבל כדי להבדיל בין אירוע מקורי לבין זיוף נסיבות - לזה צריך בינה וזהירות, ולאו דווקא חכמת התורה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לדידי,חכם תורני שאינו בקי בהויות העולם ותעלוליו אינו חכם תורני באמת.

הלב יקיר לי,

לא אמונת חכמים עומדת על הפרק ולא בטחון במציאות ניסים. אתה כתבת טענה, אני ערערתי על הבסיס הלוגי שלה (לא חלילה של היתכנות ניסים, שזו מן המפורסמות, אלא רק של טענתך). אינך חייב לענות לי, כמובן, אבל אם כבר החלטת לכתוב תשובה, למה להתייחס לשאלות שלא נשאלו? אם חכמים יודעים להבחין בין נס לבין תעלול, מה ענין אחד מאלף כאן? או שחכמים אישרו התרחשות נס מסויים, בתאריך מסוים, או שלא. כל הרעש מסביב אינו מעלה ואינו מוריד.