על מצות קריאת שמע ולימוד ה'דף היומי'

מחר ישלימו יהודים רבים בארץ ישראל ובעולם כולו את לימוד התלמוד הבבלי, מהחל עד כלה, דף ליום ועוד דף ליום, במחזור שנמשך כשבע שנים. למחרת היום, יחלו לומדי הדף היומי במחזור חדש ותחילתו בלימוד מסכת ברכות.

הנושא המרכזי בפרקים הראשונים של מסכת ברכות היא מצות קריאת שמע. מהמשנה ניתן ללמוד כי בעת כתיבת המשנה היתה נהוגה בישראל המצוה לקרוא את פרקי שמע-והיה-(ולפחות בבוקר...)ויאמר כחובה יום יומית, אם כי האמוראים עדין נחלקו בשאלה האם מדובר במצוה מדאורייתא או מדרבנן.

קושי גדול מעוררת הטענה המייחסת לתורה את החובה לקרוא ק"ש מדי יום, וזאת בהסתמך על פסוקי ק"ש שכפשוטם מדברים לכאורה על לימוד תורה בכלל, כחובה יום יומית בשכבך ובקומך ובלכתך בדרך, ולא על קריאת פרקים מסויימים כחובה בפני עצמה. לדעת חוקר התלמוד רי"ד גילת (במאמר על חובת ק"ש שנדפס בספרו 'פרקים בהשתלשלות ההלכה'), הבסיס לטענת מאן דסבר שק"ש היא מדאורייתא, היא זיהוי החובה לומר את הפרקים הללו כקיום מינימאלי, שווה לכל נפש, של מצות תלמוד תורה - שהיא, בודאי מדאורייתא (ומאידך, לשיטת מאן דסבר שק"ש מדרבנן - הר שמדובר במצוה עצמאית, דממילא אין כל קושי לראותה ככזו)[לגישה שונה שרואה בהתפשטות החובה מעין תחליף לקריאת עשרת הדברות שהיתה נהוגה ובטולה, ראה בפתיחת ספרו של החוקר רא"א אורבך 'חז"ל - פרקי אמונות ודעות']. גישתו של רי"ד גילת עולה בקנה אחד עם דברי האמורא ר' יוחנן בשם רשב"י (בבלי מנחות צט, ע"ב) "אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש" דמשמע שק"ש נתפסה כמעין 'שיעור כזית' למצות ת"ת.

היו מן הסתם יהודים רבים שהגו בתורה יומם ולילה, אך נראה שאף הם הקפידו לקרוא את פרקי שמע עד שהריטואל הפך להיות למצוה עצמאית בפני עצמה ממש, שאין לך יהודי שומר מצוות שאינו מקיימה.

איני יודע מה יעלה בגורלה של יוזמתו המבורכת של המהר"מ שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, להכריז על לימוד דף יומי קבוע ע"י הכלל ולאחד בכך את עולם התורה.

אמנם, שנות חיי אינן עולות לכדי מחזורים רבים של לימוד הדף היומי, אך דומני שבשנים האחרונות הופכת המסגרת לפופולארית יותר ויותר במקומות רבים ושונים (גם רוחנית).

כך למשל, דומני שבעבר נתקל המנהג בזלזול מצד מי שתורתם אומנותם, ודי בצדק מבחינתם שהרי מקובל בעולם הישיבות להתמקד בלימוד מסכתות מסויימות ולעשות זאת בעמקות, עם חזרות על החומר וכיו"ב - מה שמציב את לימוד הדף היומי כמסגרת שטחית. דומני שלאחרונה הולך ומשתנה היחס, בישיבות רבות משתדלים בחורים ור"מים להקדיש זמן גם למסגרת של הדף היומי.

המסגרת תופסת תאוצה גם מחוץ לכותלי הישיבות. עיני ראו לאחרונה אנשי עסקים לא מעטים אשר לצד שולחנם מונחות מסכתות מסדר קודשים לצד ספרי עזר כאלו ואחרים, בכדי לנצל דקה פה דקה שם ולהכין את השיעור לערב.

שמעתי שבמחזור הנוכחי אף קבוצה של תלמידות חכמים ממדרשת לינדנבאום שמסיימות את השס.

דומני, שהגורם המרכזי בעיצובם של נוהגים דתיים היא העוצמה של הכלל. הידיעה שר"מ בבני ברק, עו"ד מת"א, מתכנת מניו יורק, תיכוניסט מהצפון ובת מדרשה מירושלים - כולם לומדים אותן סוגיות, כ"א ורמתו - יש בה משהו מרומם ומושך.

מי יודע, אולי בעוד מאות שנים ילמדו יהודים על מנהג ישראל תורה הוא - לסיים את השס כל שש וחצי שנים (ואולי בפורומים של חרדים מתחכמים ידונו בלגלוג על הספר 'דיני סיום השס בערב פסח שחל בשבת' ).

ברכות לכל המסיימים/ות, ושנזכה כולנו להגדיל תורה ולהאדירה.
______________

ועצה קטנה לסיום,

בעבר עלה רעיון בפורום לנסות וליצור אשכול לימוד סוגיות, בכדי להפרות זא"ז. דומני שהמחזור החדש הוא הזדמנות טובה לנסות וליצור בית מדרש שכזה. אין הרבה הזדמנויות וסוגיות שבהן חלק ניכר מהציבור, כך אני מניח, 'מונח' באותה סוגיא ולא מנסה ללקט שאריות מזכרונו על מנת להחזיק מעמד בדיון.

כיון שאני מסופק באם מסגרת של שיעור קבוע אפשרית בפורום, אני סבור שאפשר לנסות:

א. אשכול שבועי של אחד הגולשים, איש לפי מעלתו ואופי לימודו, בסוגיא מהסוגיות שנדונו בשבוע החולף.

ב. אשכול קבוע שבו יעלו גולשים שאלות שהתקשו בהם בלימוד.

אשמח לשמוע את דעת הציבור בנושא וכן יזומות אלטרנטיביות.

עוד לגבי הטענה שק"ש זה בבחינת לימוד תורה מינימלי
נראה מהירושלמי בברכות דף ח,א פרק א הלכה ב
שדן על מה שנאמר במשנה מתחילת מסכת שבת

תנינן מפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפילה. אמר רבי אחא קרית שמע דבר תורה ותפילה אינה דבר תורה. אמר רבי בא ק"ש זמנה קבוע ותפילה אין זמנה קבוע. אמר רבי יוסי ק"ש אינה צריכה כוונה ותפילה צריכה כוונה. אמר רבי מנא קשייתה קומי רבי יוסי ואפילו תימר קרית שמע אינה צריכה כוונה שלשה פסוקים הראשונים צריכין כוונה מן גו דאינון צבחר מיכוון: רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין. רבי יוחנן אמרה על גרמיה כגון אנו שאין אנו עסוקים בתלמוד תורה אפילו לתפלה אנו מפסיקין.

ניתן אולי לראות (שוב מדברי האמורא ר' יוחנן בשם רשב"י כמו שהביא ממללא מהבבלי מנחות צט, ע"ב)
שמי שלימוד התורה שלו נעשה בצורה המלאה והמושלמת - עסוק בתלמוד תורה - אינו מפסיק לק"ש שהיא לכאורה למוד תורה באופן המינימלי.

אבל דוקא מהתוספת של רבי יוחנן אח"כ:
כגון אנו שאין אנו עסוקים בתלמוד תורה אפילו לתפלה אנו מפסיקין.
(וכש"כ לק"ש)

אפשר לראות שק"ש זה אולי לא כל כך מינימלי כמו שזה נראה בהתחלה , ובאמת צריך להבין מדוע מפסיקין למוד תורה (כמו של ר' יוחנן!) כדי לקרא קריאת שמע.

עושניק,

מה שנראה לעניות דעתי מדבריך שחובת מצוות תפילת הקבע איננה פוטרת גם את חושבי שמו כר' יוחנן - אך איננה סותרת את המינימלי.

אמשלום,

לא ירדתי לסוף דעתך. נשים פטורות מק"ש כיון שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ובכל אופן שנסביר אותה, אם כמצוה עצמאית ואם כסוג של ת"ת - עצם קביעתה על ציר הזמן פוטרת את הנשים.

הסוגיא בקידושין היא ניסיון להסביר את המקור לעיקרון הגג של פטור נשים ממ"ע שהזמן גרמן, ולענ"ד המדובר ב'מדרש מקיים' ולא ב'מדרש יוצר' (מדובר בסוגיא אמוראית שמסבירה הלכה קבועה במשנה, ונראית כמאוחרת).

ברגע שעיקרון הגג קיים, אין כל משמעות לתוכן מצות ק"ש אלא היותה מ"ע שהזמן גרמא.

עושניק,

אולי יש ללמוד מכאן את החשיבות של לימוד שכלל ישראל שותפים בו (בדומה לקריאת התורה או קריאת שנים מקרא ואחד תרגום) - שדוחה ת"ת בדרגה גבוהה יותר (וידועים דברי הגר"א על ביטול תורה באיכות - שאף הוא ביטול תורה, ואכמ"ל).

עושניק

עניין זה שק"ש נועדה לשנן ד"ת מוכח יותר מהמשך הקטע שציטטת:
"דין כדעתיה ודין כדעתיה רבי יוחנן כדעתיה דאמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום למה שאין תפילה מפסדת רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה דרשב"י אמר אלו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין חד דהוי לעי באוריתא וחד דעבד ליה כל צורכיה. חזר ומר ומה אין חד הוא לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה אילו הוו תרין עאכ"ו. א"ר יוסי קומי רבי ירמיה אתיא דרבי יוחנן כרבי חנינא בן עקביא דתני כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה ר' חנינא בן עקביא אומר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפילה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה. ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב. ולית ליה לרשב"י הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. וא"ר יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם. טעמיה דרשב"י זה שינון וזה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון".

תוקן על ידי - הבאבא_תור - 01/03/2005 23:56:26

ממללא,

כמדומני שלא נזכר הדבר במפורש אצל הגר"א,

אכן ב"ברכת שמואל" על מסכ' קידושין,סימן כ"ז,

מפרש כך בדעתו.

ממללא,

ה"כלל" לגבי מצוות עשה שהזמן גרמן אינו כלל כלל (מכיון שרבים היוצאים ממנו על פני אלה שבתוכו), והדברים ידועים. במשנה שציטטתי מברכות הוא אינו מופיע, למרות, שכביכול, הוא מתבקש שם.

ההסבר בבבלי קידושין באמת מנסה למצוא עקרון גג לכל המצוות שנשים פטורות מהם. הפתרון המוצע שם - כל מה ששייך לתלמוד תורה ונובע ממנו - הוא עקרון גג חליפי לזה שמציע רשב"י (מ"ע שה"ג). צריך להודות, שמבחינה הגיונית, העקרון הזה טוב ומדויק יותר, ומתאים לרשימת מצוות ה"פטור", הרבה יותר מעקרונו של רשב"י (ומכאן גם דברי על קישור ק"ש לתלמוד תורה).

אתה בודאי צודק בכך, ששני העקרונות הללו, או למעשה - המתודולוגיה של חיפוש העקרונות, היא "מקיימת" ולא "יוצרת" (באה להסביר מצב קיים של הדרת נשים ממצוות מסויימות). אם כי, יש לבדוק, האם "קיום" אינו גם "יוצר", לפחות במובן הזה שהוא מטביע ומטמיע נוהגים ובונה להם בסיס יציב. בנוסף, ברגע שנוצר כלל "טוב" (והכלל של בבלי קידושין, הוא כלל "טוב", שלא כמו זה של מ"ע שהזמן גרמן - הוא נותן הסבר גלוי וברור ומתאים), הוא כבר מחייב, גם לגבי עניינים חדשים שתהיה לגביהם התלבטות.

וכל זה התכוון להיות הערת שוליים קטנה, ולא ניסיון להסטת הדיון ממטרתו -
אולי כדאי להפיק לקחים מן הניסיונות ללימוד מסודר וקבוע, שהיו ולא צלחו.
ובכל מקרה, אני אשמח להצטרף ללימוד כזה.

אמשלום,

את הכלל של פטור נשים ממצות עשה קובעת המשנה בקידושין ואין במשנה מחלוקת לגביו (ומן הסתם המשנה בברכות עולה עמו בקנה אחד, ולא בכדי השאלה שעולה לגביה היא למה בתפילה, שהיא לכאורה מ"ע שהזמן גרמא, נשים חייבות, ועל כך דומני משיבה הגמרא באופן נקודתי - 'תפילה רחמי היא').

נכון שהכלל הנ"ל אינו מוחלט, וכבר דנו בכך באותה גמרא בקידושין והראו שכל חריגה מהכלל היא נקודתית ('שאף הן היו באותו הנס' - יתכן שיש בכך הצדקה לנוהג שכבר היה מושרש, ואולם זה לא גורע מהכלל אלא באופן נקודתי).

כמו כן נקבע כלל נוסף (באותה גמרא בקידושין - דף שמאלה או ימינה): 'אין למדין מן הכללות' - כלומר, לכל כלל יש יוצא מן הכלל, וממילא קיומו של חריג אינו מעיד על תוקף הכלל (וכך הדבר, להבדיל, בטקסטים משפטיים בימינו שקיימא לן שהוראת חוק ספציפית שחורגת מהכלל, גוברת עליו במקרה הספציפי והכלל בעינו עומד).

הסוגיא שציטטת שואלת לגבי הכלל דנן, ששוב, לענ"ד אין חולק על תוקפו (אם כי יתכן שיש מקור תנאי אחר שאיני מכיר) 'מנלן?' - כלומר מה המקור לכלל, ומשיבה שהוא נלמד מפטור נשים מתפילין (ועל כך דנים מדוע לא נקיש למזוזה ובקשר למצות ת"ת 'לבניך' ולא לבנותיך וכו').

באופן כללי, התלמוד לא מנסה למצוא עקרונות חליפיים לעקרונות המוטבעים במשנה כיון שהוא מחוייב למשנה. הוא יכול, מנקודת מבטו, לכל היותר להעמיד אותם בסיטואציות מסויימות בלבד ('אוקימתא') או להסביר מהיכן הם נובעים, וזה מה שעושה שם הסוגיא (שיש לי אליה באופן אישי חיבה מיוחדת, כיון שנבחנתי עליה בבגרות בתלמוד בכיתה יא ), הא ותו לו, ואידך זיל גמור.

תוקן על ידי - ממללא - 02/03/2005 9:23:40

ספרן,

תודה רבה!

(מבחינתי המקור לכך - שיחות מוסר שבועיות של ראש הישיבה...)