| נשלח ב-14/6/2002 09:54 |
 |
| |
הגישה האידיאלית ללימוד
הנביא ירמיהו [ל"א ל'-ל"ג] ניבא [מובא בדילוג מילים:
"הנה ימים באים וכרתי ברית חדשה, לא כברית אשר כרתי ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנוכי בעלתי בם, כי זאת הברית אשר אכרות, נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמר דעו את השם כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"
באשכול 'דרשות חז"ל מהכתובים' הובא ציטוט מהרב הירש שנכתב לפני כמאה וחמישים שנה:
"הסכנה הגדולה המאיימת על ישראל תלויה באופן למוד המדע שלו: בדרך למוד התנ"ך, הגמרא והמדרש. זה מאה שנה נעשות עבירות המתנקמות בחיים: החיים הוצאו מתוך מדע התורה ועל כן גורשה התורה מתוך החיים"
האם ישנה תרופה למחלת הלימוד ועוד תרופה כזאת האמורה לקרב אותנו למצב המיוחל של נבואת ירמיהו?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2002 11:26 |
|
| |
הגמרא במסכת ברכות כותבת
מאז שנחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא אלא ד'אמות של הלכה
אומרים בשם הבעל שם טוב זצ"ל
שזה הצרה הגדולה של העם שלנו
כאשר יושב יהודי בבית המדרש ולומד בהתלהבות
אבל כאשר הוא יוצא מבית המדרש אל הרחוב הוא "שוכח" את מה שלמד!!
לא מיישם את מה שלמד--אכן בעיה גדולה
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2002 13:16 |
|
| |
כל זמן שלא יהיו מוכנים להכניס לראש שהשכל הוא הנתון הראשון, לא ימצאו תורה מחוברת לחיים. גם תינוק שמחליט לשמוע להוריו, זה כי הוא יודע בשכלו שאם לא ישמע, הוא יאכל צרורות ולא לחם.
לאחרונה אני יותר מתבונן מאשר כותב בפורום. אני פשוט משתומם לראות באיזו בהירות בולטת כאן העובדה, שאתם משוועים לשחרור מהסמכויות המחניקות את השכל, אבל בו בזמן פוחדים מהן. נורא ואיום! זה מזכיר לי סיפורים מהשואה ומרוסיה.
זה גורם לי לקום בבוקר ולומר בלבי: 'מודה אני שלא נהרס לי האימון בשכל ושמאידך יש לי הזדמנויות ללמוד ולשפר את שכלי (כולל מהתורה) ללא טרור'.
הפתרון הוא שוב: 'אל תפחדו להודות לעצמכם שכל האינדוקטרינציה שקבלתם מעוותת לכם את ההשקפה'. בתור מסגרת לתזכורת 'סאבאבא' אבל בתור קבלת הדברים כאמת מוחלטת, הגזמתם!
ודאי יודעים אתם שהאדמו"ר מסאטמר ז"ל קבע שאין מצות יישוב ארץ ישראל נוהגת כיום. שמעתי על זה הערה: "נו מילא שהכריע כך להלכה, אבל למה לו לומר שגם הרמב"ן (הדוגל במצוה) סבר כך".
זה בא מנטייה לבלתי סבול את הסתירה בין איך שאני נוהג לבין איך שאני חושב. גם מה שנכון לנקוט כהתנהגות ברירת מחדל, זה לא עושה את זה לאמת.
חוסר הישרות מלהודות שדרכי שלי אינה בהכרח תואמת לגמרי את האמת, הורסת את נפש האדם. סליחה על הבוטות, אבל היא באה מתוך כאב על המצב.
מפני הכבוד והסובלנות איני נכנס לפרטים המוכיחים את נקודתי, אבל בתיבה האישית, איענה בחפץ לב!
תוקן על ידי - בוגיעלון - 6/14/2002 1:34:56 PM
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2002 16:13 |
|
| |
שובך לשלום בוגי,
ככתיבתך כאן כך כתיבתך באשכול העדר בתגובה למיימוני אתה מתריע על ההבדל שבין יראה ופחד. הבה אעתיק מרשימותיי הבהרה בזה:
"יראה משורש 'רא', ערנות דעת מקיפה, הנדרשת לבל הסיח דעת [מההתאמה].
פחד הוא הקדמה מחשבתית של הנוגד לרצון האישי. [נגיד אני רוצה שלווה ומישהו עלול להפריע, אני מקדים בחשיבות את רצונו להפריע מעל רצוני לשלווה] הקדמה זו הנובעת מחוסר אונים מול חשש [הפך הכעס], אינה עצם היראה אלא תוצאת יראה חסרה.
השלם ביראתו, מודע בדיוק לנוגדי ההתאמה, משלים עמם ואין לו מה לפחד מהם. לעומתו, החסר מודעות מדויקת לנוגדים, מלבד חוסר היראה וההתאמה שבכך, הרי חושש מהנוגדים עד כדי הקדמתם המחשבתית. מתוך כך הוא מעניק להם חשיבות יתר ונבהל מהם"
ובכן אני מודה על חולשתנו. כח חונכנו. זה מזכיר לי סיפור כשפעם הייתי בחו"ל במסיבת ברית או בר מצוה ובא אלי איזה יהודי "מודרני" והצביע למחיצה שבין הגברים לנשים ואמר לי: "אתה הרי מבין עניין, אתה לא חושב שהמחיצה היא סימן חולשה?"
עניתי לו: "בהחלט שזה סימן חולשה, אבל בלי המחיצה היו מתגלים סימני חולשה גדולים יותר!"
נחזור לעניין האשכול.
אני מסכים אתך שאין לנתון הפחד מהשכל שלנו, להיכנס בשעת הלימוד. השאלה טכנית-נפשית איך עושים את זה?
איך עושים שהשכל הטהור ישלוט בלימודינו ויובילנו למצב של נבואת ירמיהו ולא ינתק את הלימוד מהחיים שלא תהיה תורת חיים כתורת אלג'ברה?
אני לומד את הנושא כרגע ומקוה למצוא נוסחה מבהירה. יה"ר שאצליח ואחזור אתה במהרה!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2002 17:30 |
|
| |
מטרת הלימוד היא בעיקר-ושיננת לבניך
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2002 18:56 |
|
| |
יישר כוחך ווטו!
השתתפתי בשיעור דומה לצורה שהצגת.
שטחית נוטים לחשוב שההקדמות פשוטות ושאין בהן צורך. אבל לאחר שמתרגלים בכך רואים שזה הבדל הרבה יותר גדול משים וארץ. אז הדברים הנלמדים חודרים במקסימום. אשריך ושבת שלום!
|
|
|
|
| נשלח ב-15/6/2002 23:31 |
|
| |
ווטו,
אני מעריך מאד את פועלך!
אבל הראה לעיניך מה שמקלדתך כותבת!
מה קורה למי שמנסה ללמוד כמוך ועונה לעצמו שהוא בא לקיים את האמונות שהנחילה לו סביבתו?
הרי זה לא יספיק להניע אותו לחבר את תורתו לחיים. חברים אתם חייבים להתעורר!
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2002 11:05 |
|
| |
מסכים אתך בוגי,
מה כוונתך "להתעורר"?
ראה על הנידון באשכול על החזרה בשאלה ועל סוג קהילה חדשה קראתי היום ואתן לך את ההפנייה באשכולך 'חשש פריקת עול'.
תוקן על ידי - ווטו1 - 6/16/2002 4:04:49 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2002 17:48 |
|
| |
בפורום אחר ראיתי ויכוח פוליטי על שיטת 'נטורי קרתא'. שלחתי תגובה שנראה שמקומה ראשית כל כאן.
הנה התגובה:
הרי ידוע שבכל דעה מחילוקי הדעות, ישנה נקודה אמיתית, אלא שהיא מנופחת.
כאשר היא מנופחת, היא מתנגשת עם נקודה אמיתית אחרת. למשל, שניים אוחזים בטלית שכל אחד טוען "כולה שלי", לשניהם יש כאן אחיזה אבל כל אחד מנפח לפרש את אחיזתו שמשמעותה "כולה שלי". באה התורה ומכריעה: ללא ניפוח האחיזה, הרימגיע לכל אחד חצי.
כך בחילוקי הדעות שבחיים (כמו שהם גם מתבטאים בפורומים), דרושה הכרעה המודדת במדוייק את רמת השפעתה של נקודת האמת ללא ניפוח וכך הכל על מקומו יבוא בשלום.
גם בויכוח בין נטורי קרתא ושאר פלגים, למה שלא תקום מועצת חכמים שתנתח את הנקודות ותגיע להכרעה. (וכן בכל העניינים כנ"ל)
מוחות קטנים מדברים על בני אדם, מוחות בינוניים מדברים על מאורעות, מוחות גדולים מדברים על רעיונות - קונסטנטין קרמנליס
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2002 18:55 |
|
| |
ומי יבחר את החכמים?
זו שאלה של ממש, וכבר אפלטון טיפל בה. איך מזהים את החכם?
התשובה המקובלת בעם ישראל היא להסתמך על המינוי של הדור הקודם.
אם מקבלים את סמכותו של החזון-איש, הרי שאלו שבאו אחריו היו, למשל, הרב שך, וממילא אלו שהרב שך אישר.
התורה הועידה מנגנונים מסודרים להעברת סמכות ההכרעה, אך ברבות הצרות והגלויות, המנגונים שותקו. הסמיכה בטלה. התחליפים בטלו. יש לנו בתי דינים, אבל עצם מציאותם של מספר בתי דינים הוא בעיה מצד איסור התורה "לא תתגודדו" (ואיני אומר שאין פתרונות ותשובות לקושיא). אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים.
ועל המלאך שהופקד אצלנו כדי להנחות אותנו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2002 19:21 |
|
| |
תודה רבה קוני!
מיימוני, איני יודע לאיזה חכמים מתכוין קוני. אבל לגופו של דבר המכוון למי שמייצג את החכמה.
האם קנה המידה לחכמה מצטמצם לציבור מצומצם שה'שמים' שלו מסתכם ברדיוס מצומצם של עיר מצומצמת. (אני מתכוין לאמרה שבעצם 'כולם יראי שמים, מה שמשתנה הוא השמים של כל אחד'!)
אני לא מדבר על מי "ייקרא" חכם להמונים. הם מחליטים לבד לפי כוח הרושם של הציבור. אני מתכוין ליחידים רציניים.
איני מתכוין גם לקנוכיה שדרושה לפעמים ליחידים כדי לאבטח את מצבם (ראה אשכול חשש פריקת עול), אלא להתקדמותו בחכמה בעזר המלאך שהזכרת, מיימוני, הלא הוא שכליאל של וטו, לא?
|
|
|
|
| נשלח ב-25/6/2002 14:45 |
|
| |
היום למדתי כמה דפי גמרא (אמרתי לכם שאני חוזר בתשובה), בה כמה פעמים מיישבים חכמי התלמוד אמרות תנאים לפי אוקימתות או שיטות מרוחקות. כל נבון מבחין כי בהחלט לא התכוונו להן התנאים, שאם כן לא היו משתשמים בלשון מטעה. העניין הוא פשוט שחכמי התלמוד מנסים למצות את כל האפשרויות הרחוקות שייתכן להעמיד בהן את דברי התנאים. יש בזה שתי מעלות:
1. 'להגדיל תורה' שזה שם את כל דבר על דרגתו ויחסיו,
2. חידוד השכל (חוץ ממה שקראו כאן ספורט אינטלקטואלי)
3. מיצוי הלכתי, שהרי לקביעת ההלכה יש להתחשב בכל הדעות האפשריות (אולי מלבד בית שמאי מאיזו סיבה שהיא)
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2002 19:34 |
|
| |
מצאתי דוגמא טובה ופשוטה להמחשת גישה ישרה ללימוד.
הרמב"ם בהלכות שבת פרק ל' הלכה ד' כתב:
"אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת, מפני כבוד השבת". הבין המגיד משנה ש"כל היום בכלל האיסור".
לעומת זאת כתב שם הראב"ד: "דווקא שאסור לקבוע מחצות ולמעלה".
ראיתי ביאור נאה, כדלהלן:
"ונראה לבאר דהרמב"ם ס"ל דהטעם דאין קובעים סעודה בע"ש, הוא משום שעל ידי זה יימנע מלהתעסק בצרכי שבת וזה אכן שייך כל היום. משא"כ הראב"ד סבר שהטעם הוא משום שלא יהיה תאב לאכול בליל שבת, לכן קודם חצות מותר".
ביאור זה מניח שלרמב"ם ולראב"ד גישה שונה לגמרי ומה שסובר האחד לא סובר השני. גישה כזאת מצאנו גם בגמרא "מר מ"ט לא סבר כמר?"
אם כי ייתכן היסטורית שכך היה, אבל מצד החכמה אינו מן הראוי להניח שהאחד לא סבר כלל את הסברא האובביקטיבית והנכונה של השני, כלל. ועכ"פ לנו ראוי לאחד ולדון שאין המחלוקת רחוקה מן הקצה אל הקצה, שעל ההלכה להתחשב בכל הצדדים [ומה שהגמרא נהגה כך, מסתבר שזה לחדד ולהגדיל תורה כמו שהעיר בוגי].
כלל זה הוא פשוט, שהרי "אין לך אלא חידושו", שנחלקו במינימום וכלשון הירושלמי: "וכי בדבר שאפשר לעמוד עליו, נחלקו חכמים?"
לכן לגבי מחלוקת רמב"ם וראב"ד הנ"ל, יש להקדים שבמקרה שברור שסעודתו וכל עיסוק של האדם שגם מהבוקר ימנע ממנו מלהתעסק בצרכי שבת, הרי בזה גם הראב"ד יודה שאין לקבוע סעודה כזו אף מהבוקר. ובמקרה שברור שלא יפריע להכנות צרכי שבת אלא שימנע מתאבונו לאכילת שבת, הרי בזה גם הרמב"ם יודה שיש להימנע רק מחצות ואילך. המחלוקת -אם בכלל ישנה- היא אולי בדבר גבולי שקשה לעמוד עליו אם רק ימנע תיאבון או גם את ההכנות, אז קבע הרמב"ם כלל של סטנדרט הילכתי[לפי הבנתו את הגמרא גיטין] שיש להחמיר מתחילת היום והראב"ד שרק מחצות.
אך יתר על כן, ייתכן שאין מחלוקת כלל, אלא מר כסתמא דיליה ומר כי סתמא דיליה. [כך יוסבר גם ענין "אלו ואלו" וארשה לעצמי להביא חלק מהדברים באשכול המיוחד לכך.]
הכלל בגישה זו, הוא לתת לגיטימציה לכל סברא נכונה ולערוך אותה בדרגות. או בקיצור: "תורת הדרגות".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/12/2002 11:31 |
|
| |
נניח שהגישה האידיאלית ללימוד כפי שצויין למעלה, היא סידור הירארכי מכל עיקרון עד לפרטיו וכפי שהודגם על ידי וטו באשכול 'מצווה ועושה'
http://1364.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=215501.
ואז כשתגיעו לרמה של הבנת העקרונות, הרי יהיו הטקסטים כולל אלו של התורה מיותרים. האם אין סכנה שתהפכו למשועממים? לא יעניין אותכם שום טקסט למען החכמה שבו. תתעניינו רק בעובדות מעניינות ובטקסטים שעליכם לדעת לצורך פרנסה. האם לא כדאי להישאר 'לא חכם ולא טיפש' מלהיות חכם משועמם?
|
|
|
|
| נשלח ב-16/12/2002 13:37 |
|
| |
אז נחפש להתפרנס ברווח ולדוג דגים ומתוך הרחבת הדעת נדון בכל נושא שיזדמן ונסדר אותו בהירארכיה שהכנו.
זה בעצם מצב של "מעין עולם הבא" ו"מי שטרח בע"ש יאכל בשבת".
ברמב"ם והרמח"ל שניהם מצביעים על מצב כזה שעיקר הלימוד הוא באלוקות. למבין את העניין, היינו-הך.
לגבי הגישה ללימוד שהזכרת, בוגי. ראה את הודעתי השניה באשכול "מבנה הדעת" http://1364.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=242183 שם נוסף ניתוח מפורט.
תוקן על ידי - ווטו1 - 12/23/2002 7:34:08 PM
|
|
|
|
|
