חשש פריקת עול, מיראה או מפחד?

אנו חוזרים שוב, לדעתי, לנושא ישן, שבא לידי ביטוי במגוון אופנים.

התורה היא חבילה. גם במקומות שהיא מתפתחת, וגם במקומות שהיא טעונה שינוי ותיקון, הם יכולים להתרחש רק לפי כללי השינוי המותרים. "מבפנים".

אילו היה חילוני שואל אותי על תורה ומצוות, הייתי נאלץ להפנות אותו אל כל החבילה של השולחן ערוך, מפני שלא שייך לומר לו שילמד ויפסוק בעצמו, כדעת הגר"א.
אם יזכה, יזכה.

ובי היה מעשה, שמישהו התייעץ איתי בקשר לשאלה אם מותר לאשה נידה ובעלה לשאת יחד שולחן כבד. המקור לאיסור הוא הרחבה של האיסור להושיט דבר מיד ליד. ואיסור זה עצמו הוא התפתחות בימי הראשונים. הוא אינו נזכר בגמרא, וגם לא ברמב"ם וברי"ף. תוס' מייחסים לרש"י זהירות בהעברת מפתח, דבר קטן, מידו לידה בימי האיסור. אבל ראשונים אחרים כבר מעתיקים את האיסור הזה בין דיני ההרחקה של איש ואשתו בימי האיסור.
האחרונים כבר עשו מה שעשו. באחד הספרים שיצאו לאור בא"י בשנים האחרונות מובא כי אסור להעביר מאומה מיד ליד, אפילו מקל ארוך במקום שאין חשש נגיעה ולא חשש חיבה, משום "לא פלוג".
דעתי, כמי שלמד את המקורות בעיון, שונה. זו חומרה על גבי חומרה.
אבל כאשר נשאלתי בנושא, לא יכולתי לענות מהי דעתי האמיתית. כמו כן, השואל לא ציפה ממני לומר את דעתי, אלא את הפסיקה המקובלת בציבור. אם הייתי עונה את מה שאני חושב, היה משווה זאת למה שישמע מאחרים, והיה חושב שאיני יודע הלכות בסיסיות, או מזלזל.
(אחר כך נודע לי שר' משה פיינשטיין כנראה מתיר בזה.)

האופן היחיד שבו באמת ניתן לשנות הוא לבנות קהילה חדשה, שלא תהיה תלויה במנהגים, וגם לא בפסיקות שמבוססות על חומרות, אלא מתוך בירור אמיתי של הסוגיות.
אקדמאי הזכיר כאן את קיומן של קהילות קטנות כאלו בירושלים. איני מכיר אותן, פרט למה שקראתי בפורום סמוך על הנסיון להקים בית כנסת שבו אשה יכולה להיות חזנית, מאחורי הפרגוד. איני יודע מה הכוונה, אבל לא התרשמתי שמדובר במשהו רציני, אלא במשחק ילדים. אולי טעיתי. אולי הכותבים הציגו אותם בצורה לא נכונה.

יתכן שהדרך הנכונה היא לכתוב שולחן ערוך. אבל לא שולחן ערוך כזה שיצא עליו הקצף, אלא שולחן ערוך שיהיה מבוסס על אותם דיני הגמרא "שפשטו בכל ישראל". שולחן ערוך כזה צריך להכיל בראש העמוד את ההלכה הפשוטה, ובתחתיתו הסבר למדני אך מובן שיצדיק מדוע אפשר וראוי לשנות מן הנאמר בספרים של האחרונים מפאת חומרה, קבלה, ספקות, מנהגים ועוד.

אי אפשר להפריז בחשיבות הזהירות במפעל כזה, מפני שהוא עלול להידרדר מהר מאד לגישה רפורמית, או לקבל שם של כזה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני היקר,

איני מבין איך אתה לוקח אחריות לשלוח את ההוא על כל הקופה? אתה באמת יודע שבודהיזם וכו' לא יותר טובים עבורו כמו שכתב בוגי באשכול משמעות היהדות! איני אומר לשלוח לשום מקום אבל אולי הגיע הזמן שנלמד את לשונינו לומר איני יודע ובינתיים לברר מה שאנו באמת יודעים?

בנוגע לסוג 'קהילה חדשה', ראיתי היום בפורום 'חדרי חרדים' אשכול 'מבית אלפא עד בית הכנסת', כתבה על סוג קהילה חדשה מעניינת. אנא עיינו שם והביאו את התרשמותכם.

תוקן על ידי - ווטו1 - 6/16/2002 4:02:48 PM

וטו

צהרים טובים

לאיזה מן ה"אחד"ים אתה מתכוון?

לאחד החילוני של בוגי
או לאחד ששאל אותי באמת בהלכות נידה?

התשובה, על כל פנים, היא זהה.

למדתי ולמדתי, ויש לי תשובות. אמנם עדיין לא כתובות על ספר.
אני יודע מה שאני יודע, ואני יודע מה שאיני יודע.
אבל אני לומד מהנסיון שהאפשרות להעביר לאחרים את הידע היא מוגבלת מאד. כפי שכבר ביכינו כמה פעמים בפורום שלנו.
אני יכול רק לחזור על הצעתי והצעתך. לשבת, לסכם, ולהכין את הספר.
ואז תהיה אלטרנטיבה.
רק צריך להיזהר, ל-ה-י-ז-ה-ר, שלא יצא מכשול מתחת ידינו.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תוספת לנ"ל

היתה תקופה מסויימת שלימדתי שיעור במקום פלוני. אחד ממשתתפי השיעור נתקל בבעיה רפואית מאיימת. הוא רצה לפנות ל"צדיקים" ול"באבות". עבדתי קשה מאד כדי להסביר שמה שדרוש זו תשובה ומעשים טובים, וכי עדיף שיקבלו, הוא ובני ביתו, קבלות טובות לזמן קצר, כדי שיוכלו לעמוד בהן, וכו'.
במקרה אחר, פרץ ויכוח בנושא הלכה בשבת, שיש בה מתירים ואוסרים. הייתי אמור להכריע בדבר. אך למרות שדעתי היתה להקל, היה ברור לי כי התייצבות לצד אחד פירושה הכפשת הצד השני. ואיני מתכוון רק לשואלים, אלא לרבנים שהם הסתמכו עליהם.
הייתי צריך לתמרן מאד בזהירות כדי להציל את כבודם של הרבנים, כי זה אחד העקרונות היסודיים של ההלכה, אותם כללי-על שעליהם דיברנו באשכולות אחרים.

ואם תרצה להגיב בחריפות שאותם "רבנים" מפורסמים אינם אלא "מיישמים", אודה לך שאתה צודק. אלו לא היו הגדולים ביותר.
אבל גם להם מוענקת ההגנה שהתורה רוצה להבטיח לחכמים.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

וטו,

אולי מקהילה כזאת יכולה הגאולה להתפתח. ניתן לשער שזה תהליך איטי, אבל מי יודע? גם קריסת הקומוניזם אירע מהר מהצפוי.

וטו ומיימוני,
אני חש (כמו בתגובתי ב'מי עדיף') שהויכוח ביניכם וביני מתחדד. בעוד נראה שוטו ניסוג מהזירה, מיימוני נשאר בה. איני רואה את עצמנו במאבק, אלא אדרבה, כולנו שוחרים לאמת מהזוית בה אנו נמצאים כרגע.
נראה כדבריך וטו, שדרושה תעוזה לדייק יותר במה שאנו יודעים ואולי באמת מחוץ לפורום.

בכן, אני תמיד פתוח להצעות. העיקר איך שאומרים חכמנו: 'את והב בסופה'!

להמון, החשש בא מפחד.

אבל לחכמים, זה בא מיראה.
העיקרון שלהם הוא:
"איפוק שלם קל יותר מאיזון מושלם".
לכן כל זמן שהם לא בטוחים שיש להם כוח לאיזון מושלם, הם נוקטים בקו האיפוק השלם. אבל מצד שני, האיפוק השלם גורם להתפרצויות נגד בהיותו בלתי נסבל הגיונית או יצרית.
לכן הפתרון הוא, איזון נכון, שאינו עדיין 'המושלם' אבל מקדם אליו. האיזון הנכון הוא להתאמן ביכולת לאיפוק שלם ובו בזמן לפתח את יכולת האיזון.
זו נקודה אינדיבידואלית שצריך לדעת איך ליישמנה לגבי כל יחיד. לכן עוול עושים הרע-בנים הנותנים פסק גורף לכולם, בענייני נשים, אינטרנט וכדומה, בין המתירים ובין האוסרים.
התיאוריה של האוסרים היא:
'אם תתיר בגורף, לא תוכל לאסור לקטנים, אבל אם תאסור בגורף, עדיין תוכל להתיר לגדולים'.
אבל זה לא צודק כי פסק כזה:
א. מטיל אימה ציבורית
וב. גם אימה עניינית על הגדולים שמרוב ישרותם וזהירותם חושדים בעצמם.

הבעיה שרוב המנהיגים הם בעצמם בינוניים לכן אינם מבינים, אלא לנפש הבינוני.

הפתרון הוא אחד ויחיד אני שולחת אותו עכשיו לאשכול התפתחות ההלכה.

יענטע חן חן!

לו יהי שדברייך יירשמו כאן בפני כל המשתתפים.

הערה אחת!
כתבת "הגדולים מרוב ישרותם וזהירותם חושדים בעצמם" ובכן זהירות יתר היא חוסר ישרות. נדמה שכבר דנו על זה שחייבים להבחין שדבר הנעשה מתוך זהירות אינו הופך את הדבר לישר. זה היה החטא הראשון לפי חז"ל כשחוה הפכה את סייג אי הנגיעה בעץ הדעת כעצם העבירה או כלשון וטו את שמירת ההתאמה לעצם ההתאמה.

חוסר ישרות זה הוא גם קל יותר למחנכים.
1. מדי קשה להם להסביר שסייג הוא סייג
2. הם חושבים שכשיגלו שזה רק סייג הם ירפו את הסייגיות. אמנם כן, הרפייה זאת היא הישרות וחסרונה היא אם כל חטאת כפי שהיה בחטא הראשון.
3. זה בא מחוסר אימון בישרות הטבעית הנטועה באדם ש'עשאהו הא-ל ישר'. ככה נהרס החינוך. הנזק שינבע מחוסר הפחדה מהסייג הוא המחיר שלא ייכרת הענף עליו יושב החינוך "ישרות".

כבר כתבתי באשכול העדר על הנושא.

תוקן על ידי - בוגיעלון - 9/30/2002 10:41:07 AM

נזכרתי באשכול הזה לאחרונה כאשר נתקלתי שוב ושוב בביטוי 'יראת שמים' (או 'לשם שמים').

אין טעם להאריך, כי כבר האריכו כאן די והותר. אבל נדמה שהערה קצרה תהיה במקום.

ההמון על גדוליו, רגיל להשתמש בביטויים אלה כלפי מי שמדקדק בפרטי פרטים בציות עיוור או מי ששם שמים שגור על פיו. הביטוי ראוי כלפי מי שאין לו יראה אחרת, אלא יראת שמים - קרי יראת האמת. ייתכן שמחמת כן יחליט דווקא לא לציית למה שמכיר כמעוות. ייתכן שאינו מבלה את חייו בבתי מדרשות אלא לומד מקצוע ונהנה מיגיע כפיו.

קנה המידה ליראת שמים אינו ציות עיוור, אלא ציות תמים לאמת. אם העיוורון הוא מנת חלקו, אזי יוצא שהעיוור הוא גם תמים, במקרה. אבל אם העיוורון הוא מתוחכם מתוך סגירה מכוונת של העיניים, אז העיוור הוא פושע, כמו נהג שנוהג בעיוורון ודורס.

זה עתה נתקלתי בדברי יענטע. איני יודע מדוע נעלמו מעיני.
וזה מה שיש לי לומר, בינתיים:


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ובכן הלואי ותהא לנו שו"ע כמו זו שמציע מ'

האשכול של בוגי "עד היכן יחשוד אדם את עצמו למשוחד" מהתאים כהמשך לאשכול זה.

אני מקווה שאנו -משתתפי הפורום- נוכל להגיע למצב הכרעה עצמית, הדרגה הבאה אחר השו"ע.

מה שמיימוני מציג כבלתי אפשרי לאמן בעל תשובה, טעון אצלי בירור. יכול להיות שאם לכתחילה יראה השב את המערכת כמוסר חינוכי אנושי יהא לו קל להמשיך ולהכריע בדרך זו, אולי תחילה יטעה קצת פה ושם אבל זה שווה.