|
|
| נשלח ב-11/3/2005 00:46 |
 |
| |
ממללא,
הסיפור הזה מלמד יותר מכל על בריסק ודרך חשיבתה.
אם אין 'טאטע', אין בורא לעולם, הכל דרך 'טאטע'.
איך שלא יהיה, ביידיש או בעברית, באוזני זה ממש לא נשמע טוב. זוהי כמעט פרסונליזציה של האל בדמות ה'טאטע', וכמעט הייתי אומר שזה מזכיר דת שילוש מסויימת...
השאלה היא האם כיום אימץ כל הציבור החרדי את המודל הבריסקאי, או שהקתוליות ההמונית הזו היא יצירה מקורית..
|
|
|
|
| נשלח ב-11/3/2005 00:50 |
|
| |
שלוימלע
שפתים ישק משיב וכו.
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-11/3/2005 01:05 |
|
| |
איני יודע לשון יידיש, ועקב תסביך נחיתות עדתי מולד, אמירות של רבנים גדולים באידיש מהלכות עלי קסם, יהיה אשר יהיה תוכנן.
לגופו של עניין -
חזקה על יהודי כרי"ד סולוביצ'יק שלא בא ללמד לתלמידיו את אמיתות הבני-ברקיות העדכנית. אני מבין את טענתו (ודומני שכך גם הרטמן הציג את זה במקור) שהעמדה הדתית שלו נובעת, ראשית כל, מהערוגה בה צמח (אבא, לצורך העניין), והיא בסופו של דבר משליכה על שיקולים פילוסופיים אלו או אחרים ועיצוב תיאולוגיה כלשהיא.
דומני שאף מאמריו של הרי"ד גדושים בהתרפקות חווייתית על בית אבא (פעם בשיעור רמב"ם, פעם בערב ר"ה וכיו"ב).
האם אפשר להכחיש זאת?
האם אכן ההכרעות הפילוסופיות-דתיות שלנו מנותקות מהסביבה בה גדלנו או מושפעות ממנה באורח ניכר?
האם רוב האנושות אינה מקבלת את עיקרי אמונתה ו/או אי אמונתה מן המוכן?
אגב, ההשפעה יכולה כמובן לעבוד גם לצד ההפוך, למשל, לעתים עזיבת הדת או שינוי אורח חיים מולד בא בצותא עם מרידה כוללת בהורים, וזו בדיוק תשובת הרי"ד בהיפוך.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/3/2005 01:29 |
|
| |
אצל הגרי"ד יש כאן שני דינים אחד, שהאמונה באלקים היא דין במסורה, ואין זה קשור להמדובר כאן כלל, ושני, התרפקות בריסקאית חולנית (אני כותב כך בהשפעת מכתבי הר' מיימון על ר' משה שבעיניו הי' בנו גדול הדור ואכמ"ל) על דמות האב ודמות הסבא החורגת ממשפחה רגילה, חולי זה ישנו בבריסק הירושלמית. דברי שלוימלע לא זכיתי להבין מה הקשר לפרסונלזציה של הא-ל לכאן.
אך לעצם הענין דומה שדמות בולטת שהשתמש בטיעון זה כיסוד לאמונות בזהר, הוא ר' יצחק איזיק חבר בספרו מגן וצינה על אמיתות הזהר, הכל מבוסס שם על אישיות הגר"א וגדלותו החד פעמית. (דומה שזה בניגוד ליסוד ספרו של הרד"ל על קדמות ואמיתות הזהר, הבנוי על בקיאות מפליאה כדרכו)
תוקן על ידי - מסתברא - 11/03/2005 1:38:10
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/3/2005 02:40 |
|
| |
אני מכיר את הטענה מ"שיעורי דעת" של ר' אליהו מאיר בלוך (אינו תח"י בגולה הדוויה).
ולגוף העניין, יהא כלל זה נקוט בידינו: אם אתה מקבל מסקנה ב', בגלל שהתקבלה מתוך מבחן א', הרי שעליך לקבל את מבחן א' גם כאשר יוליך למסקנה הפוכה מ-ב' (ובכלל, לתוצאה כלשהי שאיננה רצויה לך). אחרת אתה סתם צבוע, או לפחות לוקה בהנחת המבוקש.
ולעניין דידן: אם הטיעון מאמונת חכמים תקף - הרי שגם הטיעון הבא תקף:
"אם שפינוזה/מארקס/דארווין/ניטשה/פרויד/ראסל/הוקינג היה כופר נחרץ, מי אני ומה אני שאהיה מאמין??"
אידך גיסא
|
|
|
|
| נשלח ב-11/3/2005 02:50 |
|
| |
אוי ..אידך.
אלו סתם היו בעלי תאוה.
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2005 20:49 |
|
| |
שלויימעלע,
אתה כותב: "הסיפור הזה מלמד יותר מכל על בריסק ודרך חשיבתה. אם אין 'טאטע', אין בורא לעולם, הכל דרך 'טאטע' ".
נפלאתי למצוא ששורש הלך חשיבה זה הוא קדום מאוד, אם כי באותו גבול גיאוגרפי.
בהקדמה לשו"ת חוט המשולש מובא רעיון בשמו של ר' חיים מוולוז'ין, המברר מניין ידעו חז"ל ש'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן על נהר כבר'? (וזה על דרכו של הגר"א לאתר מקור מקראי לכל מדרשי חז"ל).
רבי חיים עונה באילתור כמעט גאוני: דרשה זו נדרשה על הפסוק 'זה אלי ואנווהו' - ואין 'זה' אלא מורה באצבע.
והנה, סיום הפסוק הוא 'אלוהי אבי וארוממנהו', כלומר שחלק זה בנסוב על המיוחסים שבישראל, שיכלו לומר 'אלוהי אבי', ואם כך, בהכרח שהרישא 'זה אלי' מתייחסת לבלתי מיוחסים, דהיינו השפחות, כמשל.
ומה מוסר ההשכל של אבי הישיבות (הכל מובא שם)?
רק שפחה, או כל בלתי מיוחס אחר, של הכיר דרך אמונה מבית אביו הוא היה צריך לגילוי של 'זה אלי', ואילו המיוחסים לא נזקקו לגילוי זה שכן האמונה באה להם מבית אבא...
אפוא, ה'פרסונליזציה', כפי שאתה מכנה זאת, התחילה אצל יהודים שאתה עדיין מעריץ, 170 שנה לפני הרב סולובייציק.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2005 21:40 |
|
| |
קעלעמער
"אם שפינוזה/מארקס/דארווין/ניטשה/פרויד/ראסל/הוקינג היה סתם בעל תאווה, מי אני ומה אני שלא אהיה ??"
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2005 22:55 |
|
| |
מציץ, אתה זכית לגדול בדור כזה שמילוי התאוה אינו סתירה לאמונה, ועל כן אינך חייב לכפור כדי לעשות את העולה על רוחך. וסימנך:...
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2005 23:31 |
|
| |
מיציץ
הלוגיקה שבא אידך לסתור אומרת כך: אין לנו ראיה לאמונה אז אנו מסתמכים על הגאונים שחקרו והגיעו למסקנא הנכונה.
זאת אין לפרוך ע"י הבאת גאונים שבליבם פנימה הגיעו לאותה מסקנה. אך יצרם גרם להם להתרחק מהמסקנא הנכונה.
ובשביל להיות סתם בעל תאוה מה לי להזקק לגאונותם של אלה.
הבעיה היא שאיני בטוח איזה תאוה גדולה יותר.(וד"ל)
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2005 18:57 |
|
| |
אם מביעים ראיה מאמונה או חוסר אמונה של אחרים אזי ניתן לטעון:
1. יש להתעלם מכל מי שנולד וחי כמאמין או כלא מאמין שכן הינם תינוקות שנשבו לעניין זה וכל אמונתם/חוסר אמונתם אינה אלא מצוות אנשים מלומדה. ואם כן יש להביא ראיה רק מאלו שחצו את הקווים ל-2 הכוונים.
2. טענת הדוסים לגאוני הכופרים הומצאה לפני השואה כטענת "הלך לבו אחר כרסו" או כפירכתו של קעלמאר שאיננה דורשת ראיה - בעלי תאווה.
טענת הכופרים לגאוני המאמנים - אין הם מסוגלים להתחיל אפילו תהליך מחשבתי שיוביל לכפירה שכן לשיטתם של אז אסור באיסור חמור להרר בעניינים כאלו או במחשבות כפירה שכאלו. דהיינו הדיון עצמו בשאלת אמונה - כחוקר לדעת את האמת - לא על מנת להשיב - אסורה לאדם מאמין.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2005 19:43 |
|
| |
יוריקס, גם חציית הקוים אינה מלמדת דבר, שכן בדרך כלל היא נובעת מצורך נפשי ל"התנתקות" מן העבר (הורים סביבה וכו'), ואדרבה. ושוב אנו בתחום הפסיכולוגיה.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2005 20:28 |
|
| |
"רק יחידי-סגולה הם, אשר יוכלו להעיד על הדת,והם:אנשים,
אשר לפנים בערה בהם השלהבת,ועתה-כאילו כבתה הלהבה,
אבל עוד "גחלת לוחשת בערימת הדשן". יודעים הם את
לידת הדת ואת חבלי הלידה מעצמם ובשרם.אבל,באותה שעה
רחוקים הם מן השלהבת ההיא כדי כך,שיש להם פרספקטיבה.
באופן זה הרי הם עדים ודיינים,נשפטים ושופטים,בעלי אמת
סובייקטיבית ובעלי אמת אובייקטיבית גם יחד"
[ר' הלל צייטלין הי"ד "על גבול שני עולמות" עמ' 11]
|
|
|
|
| נשלח ב-24/2/2010 14:07 |
|
| |
www.nrg.co.il />
במקור הנ"ל דן הרב בן דוד בהשלכות של פרשת הרב אילון לגבי הנושא של אמונת חכמים.
.
אבל אותו כותב לא שם לב שהקטע האחרון במאמרו שאצטט אותו במלואו:
"אחת המטרות החשובות של העיסוק בלימוד התורה, היא היכולת שרוכש האדם לאתר את חולשותיו, ואת תחומי העיוורון שלו. לימוד התורה הוא הכלי שבאמצעותו לומד האדם להכיר את עצמו; בכך, אמור האדם לשפר ולשכלל את האופן שבו הוא משתמש ביכולת הבחירה שלו. שהרי, לעיתים, כפי שיודע כל אחד מאיתנו, 'תתע הנפש בתוהו לא דרך'! "
קטע זה מעורר תהיות וסותר את דבריו שהרי נוכחנו לדעת שהתורה לא הגנה והצילה את החוטא,(לכאורה)נשוא מאמרו,אז איזו ערובה יש לכך שידיעת התורה ו/או עיסוק בה יכוונו את בני הנוער באופן עצמאי לדרך הנכונה?
|
|
|
|
|
