על איסור אינוס נערה (דיון הלכתי\מוסרי)

מה פתאום? עין תחת עין, שן תחת שן... ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה בו....
וכי יריבון אנשים- והרשיעו את הרשע- והיה אם בן הכות הרשע- אברעים יכנו (חז"ל הם שהוציאו את זה מההקשר של מריבות בין אנשים, משמע שבאים לידי אלימות, וייחסו את זה להקשר של עוברי מצוות לא תעשה לפי פירושם)

כמובן אין לזה כל קשר לאנס, שלמעשה לא נחשב לפושע אלים אלא לאדם שמסיג את גבול רעהו (במקרה זה, בתו או אשתו)

"שלישית, מערכת הענישה הפלילית של התורה היא חלשה מכדי לבנות עליה חברה. אין ספק בכך, והדבר היה עובדה מוסכמת עוד בימי הראשונים. יש אפשרות להפעיל מנגנונים אחרים, עוקפים, המאפשרים שימוש בעונשים כבדים יותר, אבל לא זה עניננו. אם ללכת על פי הדינים כפי שהם מופיעים בתורה, על גניבה משלמים כפל, ועל אלימות משלמים שבת וריפוי."

תגובה לאלה מנסים להצדיק את "לן תהיה לאשה"

נכון, שזה מבוסס על אורח חיים של זמנו-

חברה חקלאית, שמונעת מנשים להחזיק בקרקעות לפי חוקת התורה שלנו- משאירה את האשה חסרת כל אופציות למחיתה, תקוותה היחידה להנשא לכל גבר- פושע אלים אשר יהא- לפנות לזנות, ההשעון על צדקה (והנאנסת\גרושה\רווקה אפילו לא נכללת ב"גר, יתום, ואלמנה...")

נקודה שניה, לא פחות חשובה
מה עלול האנס לעשות לה כל החיים? אם לא פגיעות חוזרות ללא גבול?

לעניין ההתעלמות מהעניין של ההשפלה המינית, ולחיזוק האספקט הממוני של ערכה המסחרי של הנאנסת והפגיעה בו:

א חמישים כסף של קנס, הם דמי הנאת שכיבה בלבד. וחייב המפתה ליתן בושת ופגם, יתר על הקנס הקצוב בתורה; יתר עליו האונס, שהוא נותן את הצער: שהנבעלת ברצונה, אין לה צער; ואנוסה, יש לה צער--וכן הוא אומר באנוסה "תחת אשר עינה" (דברים כב,כט). [ב] נמצא המפתה משלם שלושה דברים--קנס, ובושת, ופגם; והאונס, ארבעה--קנס, ובושת, ופגם, וצער.
ב [ג] קנס, שווה בכול; אחד הבא על בת כוהן גדול, ואחד הבא על בת גר או ממזרת--קנסה חמישים כסף. אבל הבושת והפגם והצער--אינן שווין בכול, וצריכין שומה.
ג [ד] כיצד שמין הבושת: הכול לפי המבייש והמתבייש--שאינו דומה המבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסה, למבייש קטנה ענייה בזויה; ואינו דומה המתבייש מאדם חשוב וגדול, למי שביישו אחד מן הנבלים וקל מן הקלים. [ה] ולפי זה, רואין הדיינין מעלתה ומעלתו; ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להן דבר זה מאדם זה, וכמוהו חייב לשלם.
ד [ו] פגם, לפי יופייה--רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק, כמה היא שווה בעולה וכמה הייתה שווה בתולה, כשאדם רוצה לקנות שפחה בתולה ליתנה לעבדו, שהוא רוצה בהנאתו וטובתו; ורואין כמה פחתה, וישלם.
ה צער, לפי קטנותה ובניין גופה ולפי שניו וגופו--אומדין כמה האב רוצה ליתן ולא תצטער זו מזה, וייתן.
ו [ז] המפתה--נותן בושת ופגם, מיד; ואינו נותן את הקנס אלא אם כן לא נשאה, שנאמר "ואם מאן ימאן אביה, לתיתה לו--כסף ישקול, כמוהר הבתולות" (ראה שמות כב,טז). אבל האונס--נותן ארבעה דברים מיד, וכונס; לפיכך כשתרצה להתגרש, או אם מת--אין לה כלום.

ולאחר המחירון דלעיל, רעיונות לחסכון:

ח [ט] כבר הודענו הבנות שאין להן קנס, ועשר הן--הבוגרת, והממאנת, והמגורשת, והאיילונית, והשוטה, והחירשת, והגיורת, והשבויה, והמשוחררת, והיוצא עליה שם רע; ושאר הבנות, יש להן קנס.
ט [י] כל בת שיש לה קנס--יש לה בושת, ופגם; ואם הייתה אנוסה, יש לה צער. וכל בת שאין לה קנס--כך אין לה לא בושת ולא פגם, אם נתפתתה; וכן אם נאנסה, חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחירשת.

ולבסוף, על פילוסופיית הענישה:

טו [יז] אני אומר, שזה שנאמר בתורה "אל תחלל את בתך, להזנותה" (ויקרא יט,כט)--שלא יאמר האב, הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שייתן ממון לאב, הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עליה בכל ממון שארצה; או אניח זה לבוא עליה בחינם, שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה: לכך נאמר "אל תחלל את בתך, להזנותה".
טז שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון, לא מלקות--בשאירע הדבר מקרה, שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך, שדבר זה אינו הווה תמיד, ואינו מצוי; אבל אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה, גורם שתימלא הארץ זימה, ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו, שאם תתעבר ותלד לא ייוודע בן מי הוא.
יז והמכין בתו לכך, הרי היא קדשה. ולוקה הבועל והנבעלת, משום "לא תהיה קדשה" (דברים כג,יח); ואין קונסין אותו, שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה. אבל זו שהכינה עצמה לכך, בין מדעתה בין מדעת אביה--הרי זו קדשה; ואיסור קדשה אחד הוא, בין בבתולה בין בבעולה. ולפיכך אמרו חכמים שהיוצא עליה שם רע בילדותה, אין לה קנס כמו שביארנו--שהרי זו בחזקת שהפקירה עצמה לדבר זה, ברצונה.

(משנה תורה – ספר נשים – הלכות נערה בתולה – פרק ב')

קעלעמר,

מהתורה אינך יכול לצפות לעמדה נוקשה יותר. הקריטריון לנוקשות מערכת השפיטה והענישה בתורה היא בהתאם לטבע האדם שנתון תמידית תחת השפעת היצרים והתאוות. חז"ל יוצאים מנקודת הנחה שעולם כמנהגו נוהג.
ל"פתח חטאת רובץ" "ויצר האדם רע מנעוריו" - במקרה הטוב: "אין צדיק שלא יחטא" - ובמקרה הרע: "כשאדם נדמה לבהמה" -

"הרשעים ברשות ליבם, והצדיקים ליבם ברשותם".

הסוטים הרשעים למיניהם תמיד יהיו. את הפשעים האלה גם גזר דין מוות לא ימנע, מפני שלרוב, פשעים אלה נעשים בידי אנשים 'חלשים' שנתונים תחת השפעת יצרם שהתגבר עליהם - ולראיה, ראה ערך הקשת הרחבה של הפשיעה בימינו, בכל העולם גם במדינות שגזר דין מוות כלול בחוקתם, אין יום אחד מבלי שיופיעו בכותרות העתונים דיווחים מזעזעים על מנוולים,אונסי ילדים וסתם אנסים, סוחרי סמים, מטפלות המתעללות בתינוקות, ובריונים השולפים סכינים.

השורה התחתונה מכל הדיון הזה לעניות דעתי היא הטענה שהתורה לא רואה בחומרה מעשי אינוס, ולא היא במשמעות הרחבה שלהם.

ולקיסרית.

לאור נתוני הפשיעה בעולם, האם לדעתך מערכת הענישה הפלילית של העולם המערבי הנאור אלפי שנים לאחר חתימת התלמוד, איננה חלשה מכדי לבנות עליה חברה?

מה היו הראשונים אומרים עליה?



תוקן על ידי - riv - 11/03/2005 15:06:58

רבותינו,

אנשים כאן מערבבים את פשט הפסוקים ("עין תחת עין") עם הפרשנות שנתנו חז"ל ומקובלת על היהדות האורתודוכסית כהלכה.

אם מישהו מעוניין לתקוף את האורתודוכסיה, נא להתיחס לפסוקים דרך משקפי ההלכה ולא לפשט ה"צדוקי" שלהם. בהלכה אינוס מהווה עבירה שהיא מושא לתביעה בדיני ממונות על צער בושת וכדומה, ובנוסף ישנו גם את אותו קנס ואת האפשרות לאלץ את האונס לשאת אותה לאשה. בהלכה אין עונשי מאסר, ועונש מלקות או מיתה אינו מוטל על המאנס כשם שאינו מוטל על כל חובל בחברו.

הייתי מציע, באמת, להפריד את הדיון לשניים: שאלת הצדק שיש או אין בשיטה הזו, ושאלת היכולת לבסס על פרמטרים כאלו חקיקה שתחזיק מערכת חברתית.

ועוד לקיסרית,

מדברי אחד הראשונים הראשיים, הרמב"ם, שכותב במו"נ פכ"ט חלק שלישי, שאלמלא התורה על המערכת המשפטית שלה היו 'זמנינו' יותר חשוכים ואפלים מימי העמים הקדמונים - העובדה המוסכמת,היא לא כפי שאת מכנה 'חלשה' במובן שתיתכן מערכת מושלמת (יותר חזקה) - אלא, שהיא הרע במיעוטו, ויתכן שיגרם נזק ליחידים ממנה.

"מסיפור-הבדים הארוך הזה אתה לָמֵד - אם עמדת עליו - איך היו שׂכליהם של אנשי אותם זמנים וידיעותיהם! והללו היו חַכִּימֵי בָבֶל (דניאל ב', 12) רבי-המעלה45 באותם ימים חשוכים! כי אלה היו דתיהם אשר עליהם חונכו. אילולא המידה הזאת של אמונה במציאות האל, המפורסמת היום בין האומות, היתה אמונתנו בזמנים אלה חשוכה יותר מבאותם ימים, אך מבחינות אחרות46."

http://taupress.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_3_29.htm




תוקן על ידי - riv - 11/03/2005 16:16:56

ואני בבואי לסיים את קונטרס המדריך למתעולל החרדי וכבר נתווספו גליונות רבים לנושא זה.

האשכול דרוש קצת סדר וסיכום השיטות, אשמח אם יבואו מסדרי האשכולות ויבהירו את שיטת כל אחד ואחד ולהעמיד דבר על אופנו.


למפיסטו,

על דבר מה שכתבת בענין עונש מאסר, אחלוק עליך על פי דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות רוצח ושמה"נ ה"ד: "וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהם שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו. (ה"ה) הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לחזק הדבר הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר."

אפשר וכוונת הרמב"ם היתה רק לרוצחים שאינם נתנים למיתת בית דין ולא לאנסים. אך ישנו מסר ברור של ענישה שלא מן הכתוב בתורה.

ועיין גם בשולחן ערוך חו"מ ס"ב, על דבר הוראת שעה של בי"ד וסמכויות טובי העיר ובמפרשים שם הדנים לגבי עבירת יחיד.



לגופו של ענין לענ"ד בימים אלו שאונס ורצח מהלכים יד ביד האנס, וגם החשש שתטרף עליה דעתה ישנו, דינו כספק רודף.

ולגבי הצלה ומניעה מבחינה חברתית מלבד דיני ספק רודף, בספר המצוות להרמב"ם ל"ת רצ"ז ביאר את גדר החיוב להציל נפש ואלו הם דבריו: "היא שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו. כמו שיהיה טובע במים ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו. או יהיה גוי משתדל להרגו ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזקו. ובאה האזהרה מהמנע להצילו באמרו יתעלה לא תעמוד על דם רעך."

הרי שהחיוב להציל הוא גם בהפסד ולא רק בסכנת מות, ובנד"ד דתרוייהו איכא ודאי שיש את החיוב להציל. המאסר של בי"ד שהוזכר לעיל בדברי הרמב"ם בהל' רוצח, יכול לשמש כאפשרות.

פדופיליה כיום נכללת בעבירות הנתנות לאותה שפיטה הנזכרת לעיל, במצור ובמצוק.

יש גם לזכור כי בעולם המערבי גיל ההסכמה "age of consent" היה נמוך מאוד עד לאחרונה ומה שיקרא כיום פדופיליה היה נחשב לפני מאות שנה לסטנדרטי. באנגליה העלו את גיל ההסכמה מעשר בסביבות שנת 1875.


ובטעם המצוה מצאתי דברי בעל החנוך במצוה תקנ"ז והם: "משרשי המצוה כדי ליסר הנבלים מן המעשה הרע הזה, ושלא יהיו בנות ישראל כהפקר, שאם יחשוב האונס למלאת נפשו בה וילך לו יקל בעיניו לעשות כן פעמים הרבה. אבל בדעתו שתהיה קשורה עמו ומוטלת עליו כל ימיו לחיוב שאר כסות ועונה, ואפילו אם יקוץ בה לא יהיה לו רשות לגרשה לעולם, ושיתחייב ליתן לאביה חמשים כסף, מיד באמת יכבוש יצרו וימנע מלעשות הנבלה עם הקנס הזה. וגם יש בזה קצת תנחומין על העניה המבוישת שתשאר עמו לעולם פן יבישנה איש אחר בדבר הרע שאירע לה, ופקודי ה' ישרים משמחי לב."

ההתחשבות עם כאב הנערה אם כי מזערי, בנמצא. "קצת תנחומין" ומה עם השאר?

לא השכלתי פרש דבריו באחרונה "ופקודי ה' משמחי לב". והמשכיל ישכיל.


ומצאתי עוד טעם בדבר בדברי החכם דון יצחק אברבנאל שכתב: "...והטעם בעונשים האלה הוא לפי שהאיש המפתה האשה יהיה פתויו אם בנדר ושבועה שיעשה לה לקחתה לו לאשה ויאהבה ובזה תתרצה אליו, ואם שיתן לה מהר ומתן באופן שהוא לאהבת הממון תתרצה בזה, אבל האנס לגובה לבבו ורשעו לא נדר אליה שום דבר לא לישאנה לאשה גם לא ליתן אליה מתנות כי לא פתה אותה באחד מהדברים האלה אבל בחזקה החזיק בה. ולכן הענישתו התורה כנגד שניהם אם כנגד המתנות אמרה תורה שיתן לאבי הנערה נ' כסף, ואם לא נדר אליה שישאנה ענשו שיקחנה לאשה ולפי שלא יגרשנה צוה מפני זה אחר כך שלא יוכל לשלחה כל ימיו, והוסר בזה ספק הז' (על דבר כ"ו הספיקות שפירטם בתחילת פר' כי תצא, וספק ז' היה מדוע עונש אונס גדול ממפתה, לכאורה היה די בזה שישאנה ומדוע התחייב גם בנ' כסף)."

מדברי האברבנאל רואים התייחסות ישירה לפיצוי הנערה ורוע לבבו של האונס אך לענ"ד הפתרונות נראים כעונש לאנס ולא כפיצוי הולם לנערה.

ולא הוסר לי בזה הספק.

http://new.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=548028&contrassID=2&subContrassID=16&sbSubContrassID=0.

אחד מהמשפטים הפליליים הגדולים ביותר בהיסטוריה הצרפתית נפתח בעיר אנז'ה בצרפת - 66 גברים ונשים הועמדו לדין בבית משפט מיוחד בעיר באשמה שהשתתפו ברשת פדופילים רחבה בה נאנסו עשרות ילדים בגילאי חצי שנה עד 15.

קעלעמר ידידי,

מבין אני היטב את טרוניתך כלפי. אומר ראשית כל שגם אני הייתי שמח לראות את התורה מענישה את האנס בעונש כבד יותר. כבר כתבתי לעיל שהעונש שנותנת התורה אינו מספק את חוש הצדק הטבעי שלנו (שאלה היא, האם חוש זה הוא אכן "טבעי" כל כך, אך לגבינו הוא נתון ואין בכוונתנו לשנותו). אלא מה? התורה אינה עושה זאת, וגם זאת אין בכוחי לשנות (כפי שכתבתי לאמשלום ביחס להומוסקסואלים). אם כן, אין ביכולתי אלא לנסות למצוא תפישה או מסר ערכי כלשהו בהשקפתה של התורה שיוכל לתת לי כיוון שיתקבל על דעתי. המאמץ הפרשני הזה הוא, במדה מסוימת, אפולוגטי. למרות זאת, אני מאמין שלפני שאני נכנע לקושיה אני צריך לנסות ליישב אותה. בינתיים לא מצאתי יישוב שיתקבל על דעתך, ואף אני מסכים שבמדה רבה עדיין אני בקושיה. מה לעשות.

איני מסכים אתך שהתורה אינה מתיחסת כלל לצד הערכי של האונס. היא מתיחסת למעשה במלים "עינה את בתולת ישראל". עינוי הוא מונח שמשמש במקרא באופן קבוע לתאורם של מעשי אונס, אך גם לתאורם של מעשים אחרים שהם חמורים מבחינה ערכית, כמו עינוי אלמנה ויתום (מעשה שהוא חמור מספיק כדי להצדיק עונש של "והרגתי אתכם בחרב") או שעבוד מצרים. יש גם לראות זאת בהקשר של הפסוקים הסמוכים, על אונס המאורשה: "ולנערה לא תעשה דבר... כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה". אמנם, ההתיחסות היא לכך שאין לנאנסת אחריות במונחי גילוי עריות, אבל דימוי האונס לרצח תקף גם לגבי הנערה הלא נשואה. נשיאת הנאנסת, אגב, שחלק מהכותבים כאן הציגו כפרס לאנס, היא מבחינת התורה עונש. במציאות ימינו המצב אחר, אבל ההצגה כאילו התורה מחלקת פרסים לאנסים היא סילוף, כיוון שהתורה בפירוש אינה מתכוונת כאן לפרס, וההלכה הוסיפה שנישואין כאלה הם רק לרצונה של הנערה.

מערכת ענישה אחרת קיימת בהלכה, לא בתורה (בי"ד מכין ועונשין שלא מן הדין, וכבר הובא כאן הרמב"ם בענין, וידועה תפישת הר"ן בנושא ועוד). גם העמדת כל הדין הפלילי על הממון ולא על ענשי גוף קיימת בהלכה ולא בתורה. לכך כיוונתי בהערתי קודם לנאךאמלנישט, ואולי חטאתי גם אני בשימושים מתחלפים בשני המינוחים - פועל יוצא של נושא שבו ההלכות כמעט אינן מרובות מהמקרא.

עוד חשבתי לכתוב מעט בענין מערכת הענישה שלנו, שאנו גדלים עליה ומקבלים אותה כטבעית למרות חסרונותיה הרבים, אבל עוד יש הרבה לעשות הערב...

עונש או פרס?

שופטים כ"א

והעם נחם לבנימין כי עשה השם פרץ בשבטי ישראל

ויאמרו זקני העדה מה נעשה לנותרים לנשים כי נשמדה מבנימין אשה...

ויצו את בני בנימין לאמר, לכו וארבתם בכרמים.

וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחלות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אישתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימין...

ויעשו כן בני בנימין וישאו נשים למספרם מן המחוללות אשר גזלו...