על איסור אינוס נערה (דיון הלכתי\מוסרי)

לשם הבהרה יש לחלק את הטוענים לקבוצות:


א. שיטת הענישה שבתורה היא האידיאלית, ועל אף שמושגיה ורעיונותיה אינן מובנות כיום אך היא מפאת קהות חושינו ויצירת חוקי אתיקה מדומים.

ב. שיטת הענישה שבתורה היא האידיאלית, וישנן תוספות וחוקי אכיפה שונים שדרכן אפשר לכמת ולווסת את העונשין על פי המצב המתבקש.

ג. אלו הטוענים ששיטת הענישה שבתורה היתה אידיאלית וכיום איננה אידיאלית ואיננה עומדת בתקנון האתיקה החברתי המערבי.

ד. אלו הטוענים כי שיטת הענישה שבתורה לא היתה אידיאלית גם בזמן מתן תורה.

ה. לכל השיטות, מדוע לא דברה תורה על הפרספקטיבה הנפשית של הנערה.

ו. השיטה התורנית עדיפה מכח הטענה: וכי המערכת המשפטית המערבית עדיפה?


לענ"ד האמת היא שילוב של שיטות א' וב', ובאמרי שיטה א' אין כוונתי לאספקט המיסטי דיקא, אלא לחוסר הבנתנו כיום מהי חברה אידיאלית ומהי שפיטה אידיאלית.

לשיטה ג' יאמר, כי על פי שיטת ב' נתיישבו הדברים.

ולשיטה ד' ייאמר, כי לוקים הם בחוסר הבנה היסטורית וחברתית.

לשיטה ה', יש לדעת כי התורה לא התיימרה לתת בנ' כסף ובנישואין פיצוי נפשי לנערה על מה שאירע לה, הגם שהבאתי לעיל בשם המפרשים האומרים כי הנ' כסף והנישואין פיצוי הוא על פי מושגי החברה התקופתית, אך עדיין יאמרו גם הם כלשון בעל החנוך "וגם יש בזה קצת תנחומין", דהיינו, לתת לנערה פיצוי נפשי הולם למה שאירע לה אי אפשי בידי בשר ודם. ולפעמים עדיף כלום מקצת.

ושיטה ו' איננה נכונה כי המערכת המשפטית המערבית איננה ברומטר לתורה או לכל מערכת משפטית אחרת.


לסיכום אפשר לומר כי האונס דכתיב בתורה איננו האונס המצוי כיום הן מבחינה חברתית והן מבחינה תוקפנית, וכבר הוצאתי לאנס דין ספק רודף (ספק - מפחד השלטונות). ודוק ותמצא ישר.







תוקן על ידי - semedia - 13/03/2005 16:09:06

גם וגם.

אישית לא מענינת אותי בדיון מסוג זה ההשואות למערכות משפט עכשויות. כי השאלה שלי לטעמי אינה מערב מול תורה. אלא תורה עצמה (מול עצמה,כלומר מול ערכים שונים בתוכה)
ואני שב על מספר נקודות שבעיני אפילו לא נגעת בהם כדי לתרצם. אילו היה יחס עצמי בתורה למעשה האינוס כמובן לא היה שייך לחלק בין האנוסות ולו מהסיבה של הענישה לצורך 'ביעור הרע' שלדעת ראשונים רבים זו אולי העיקרית במערכת הענישה התורנית. וגם החובה לשאתה אינה מוחלטת אם נתגלה בה דבר ערוה אינו חייב לשאתה.
אתה כותב ,וכאן עיקר מחלוקתינו, שהתורה לא כיונה לפרס אלא לעונש ודייקת מ"תחת אשר עינה את בתולת ישראל" נעלם ממך הדגש בתולת. אני חושב שהעינוי אינו האונס אלא איבוד הבתולים וזה הצער על כך. ולכן אם אינה בתולה אין קנס (והסיבה ברורה.) בפרט שאין איסור לאיש לאנוס את אשתו, כי כל ההגדרות הללו אינם קיימות במערכת נישואין. החובה לרצות את אשתו היא מאוחרת וכנראה בזמן שגם כבר אסרו רבנן להשיא תינוקות. מבחינה הסטורית נראה כפי שקיסרית ציינה שהאונס לא נחשב כפסול עד לתקופת חז"ל.
הענישה על אונס מתחלקת לשנים החובה לשאשתה,ובצער שהוא משלם השאר קיים במפתה גם כך שאין זה המקום לדון בהם.
מהו הצער? בגמרא יש מחלוקת משם משמע שאינו האינוס כלומר המין הכפוי:
'צער' דמאי?

אמר אבוה דשמואל: צער שחבטה על גבי קרקע.

מתקיף לה רבי זירא: אלא מעתה - חבטה על גבי שיראין הכי נמי דפטור? וכי תימא הכי נמי - והתניא רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אונס אינו משלם את הצער מפני



(כתובות לט,ב)

שסופה להצטער תחת בעלה (ואי חיבוט על גבי קרקע הוא - וכי סופה ליחבט על גבי קרקע תחת בעלה)?

אמרו לו: אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון! [ולפיכך משמע שתשלום הצער הוא על צער הבעילה באונס]!

אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: צער של פיסוק הרגלים, וכן הוא אומר (יחזקאל טז,כה) [אל כל ראש דרך בנית רמתך, ותתעבי את יפיך] ותפשקי את רגליך לכל עובר [ותרבי את תזנותך]

סמדיה.

את סעיף ב' שלך לא הבנתי ,ונראה שהוא גם סותר את עצמו.





הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

קעלעמר,

לחיזוק דבריך -
"שסופה להצטער תחת בעלה" מלמד (כמדומני) שהצער הוא איבוד הבתולין, שכן אחרת מה משמעות הניבוי הוודאי לגבי הצער שינחיל לה בעלה?

הרי לא יעלה על הדעת, שבעלה יתייחס אליה באלימות או יכפה עליה לקיים יחסי מין ...

לרבני מקעלם,

כוונתי היתה לאפוקי משיטה א' שבה ההתייחסות היחידה של התורה לאנס, לענישתו ולנערה, היא בפסוקי פרשת כי תצא ואין המקרא יוצא מדי פשוטו. לשיטה ב' האנס (שוב אדגיש - של ימינו) נספח במהותו ובעונשיו לפרמטרים הלכתיים נוספים מלבד הלכות אונס הכתובים בתורה. כפי שביארתי לעיל לגבי הגדרתו ועונשיו.

היטבת באר באריכות את חוסר הענין בהתחשבות בטוענים להשוואה עם השפיטה המערבית.

יישר כחך!

סמדיה,

כתבת:
לסיכום אפשר לומר כי האונס דכתיב בתורה איננו האונס המצוי כיום הן מבחינה חברתית והן מבחינה תוקפנית

האם אתה מתכוון לכך שהאונס המקראי שונה במהותו מן האונס של ימינו?
האם הכאב הפיזי שנלווה אליו היה פחוּת?
האם הפצע הרגשי והנפשי של הקרבן היה שטחי יותר?
האם תחושות חוסר האונים והאלם (עליהן מדווחים נפגעי ונפגעות אונס), היו חלשות יותר בזמן העתיק?
האם הפחד מגברים והרתיעה ממגע (שהן תופעות מוכרות בקרב קרבנות תקיפה מינית בימינו) לא התקיימו בתקופת המקרא?

או שמא, ההבדל הוא בתשומת הלב שלנו וברגישות שפיתחנו במהלך הדורות, לאלה שקולן/ם נגזל מהן/ם באלימות?!

לקעלעמר,

ועוד רציתי לבאר בסוגיית הגמרא במסכת כתובות לט: , דאין כוונת התורה באמרה צער לצער נפשי כי אם צער פיזי (ראה בתוספות בד"א הדן בעיתוי הצער), ולא נתיימרו חכמינו לקבוע תשלום או תמורה לצער וכאב נפשי, כשם שלא חייבו את הרוצח לממן טיפול נפשי למשפחת הנרצח.

ובענין האיסור לאיש לאנוס את אשתו איתא בגמ' עירובין ק.: "ואמר רמי בר חמי אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה שנאמר ואץ ברגלים חוטא" וברמב"ם הלכות דעות פ"ה ה"ה: "...ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם." וב הלכות אישות פט"ו הי"ז: ...ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה" וכן בשו"ע.

ואפשר גם לומר שהאיסור של סחיטה בשבת הוא גם איסור שבא רק מתקופת חז"ל. כך היא דרכה של תורה?



תוקן על ידי - semedia - 13/03/2005 19:31:34

קעלעמר ידידי,

לא תרצתי את הנקודות שהעלית, ואין בידי לתרצן. פשוט וברור הוא שהחברה אליה מתיחסת התורה (שבכתב, במנותק מהתושב"ע) אינה חברה שהיא לרוחנו, ש-"נערה" בתורה היא ברשות אביה לכל דבר, שפשוט לתורה שנערה היא בתולה - שכן אם יימצא שאין לה בתולים, דינה מות (ומכאן הצדקה מסוימת לנשיאתה ע"י האנס) וכן הלאה, כשם שברור שהתורה מקבלת מציאות של עבדות ושאר דברים שאינם לרוחנו. זו התורה, ואיתה אנו צריכים לחיות. היא אינה יוצאת (בד"כ) כנגד הנהגים הפסולים שבימיה. התורה שבע"פ מרככת מאד את הקשיים, אם כי, כדרכה - עוקפת אותם במקום להתמודד נגדם חזיתית. למרות זאת, אעיר כמה הערות לדבריך.

טענתך כי העינוי הוא איבוד הבתולים אינה מקובלת עלי. לא כאשר כתוב בדינה "וישכב אותה ויענה", לא באמנון ותמר - ולא באלמנה ויתום. כתוב מפורש באיכה (לא היה לי זמן לחפש מעבר לכך): "נשים בציון עינו, בתולות בערי יהודה" - נשים (למרות התקבולת המשלימה) בכל מקום בתנ"ך הן נשואות.

בגמרא שהבאת ניתן בהחלט להבין שהצער אינו הצער הגופני, כלומר כאב הבעילה (נחבטת ע"ג קרקע וכו') אלא הצער הנפשי, אליו רומז פישוק הרגליים המקושר לזנות. הרי לא מדובר כאן בעצם הפישוק, אלא בביזוי של הידמות לזונה. בחדירה לתחום האינטימי.

ולבסוף: האם אינך מסכים איתי שחובת נשיאת הבת היא עונש? אם הכתוב אומר "ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה, לא יוכל שלחה כל ימיו", האין זו לשון של ענישה? ברור, הנחת המוצא החברתית היא שמדובר בבתולה. כתבתי על כך לעיל. זה לא מוצא חן בעינינו, אבל כך זה היה לאורך רוב ימי התרבות. עוד לפני פחות ממאה שנה היו אבות מאלצים מחזרים נלהבים מדי לשאת את בנותיהם באיומי רובה ציד. אבל אין זה מוציא את הדבר מכלל עונש.

ייתכן מאוד שאכן האונס המקראי שונה במהותו מן האונס של ימינו. אף שהכאב הפיזי שנלווה אליו אולי לא היה פחוּת אך הפצע הרגשי והנפשי של הקרבן היה בוודאי שטחי יותר.

תחושות חוסר האונים והאלם הן תופעות לוואי של התרבות שהתפתחה מאז העולם העתיק ושבו קרבנות תקיפה מינית מרגישים או מרגישות שהתקיפה היא חמורה ואכזרית יותר מאשר כל תקיפה פיזית אחרת. גם הפחד מגברים והרתיעה ממגע הן תוצאה של תובנה תרבותית-פסיכולוגית בלבד, ולא דבר מולד. בכך גם תוכלי להבין מדוע קרבנות לתקיפה מינית מגיל קטן פעמים רבות לא מתלוננות על תקיפה, שכן אין הן מודעות לחומרת המעשה עד לבגרותם ועד שהתרבות הרווחת מתבססת גם אצלם.

לאמשלום,

א. כן. אך ישנם מקרים שיכולים להדמות יותר לאונס המקראי מבחינה חברתית כיום.

ב. יתכן. לענ"ד לא.

ג. יתכן.

ד. יתכן.

ה. יתכן.

ו. יש בזה מן האמת אך גם הרגשות של הנפגעות פותחו.


במשך כתיבת התגובה עלתה ברעיוני תיאוריה ולפיה האנס המקראי איננו נשפט על השלכותיו הנפשיות ולא פרשה התורה בפנינו את צער הבנות המעונות והרגשתן כי אכן כל אלה הם דברים אבלוציונרים המשתנים עם העת. יתכן גם וצערן בתקופת כורש הגדול היה גדול יותר מאשר הוא כיום (כנראה שלא).


לגם וגם,

הגמרא דנה גם לגבי צער דמפותה, כך שהצער הוא פיזי.


והנה זה עתה נתחדש לי לגבי מהותו של אנס דימינו שהנה הרמב"ם בהלכות רוצח ושמיה"נ פ"א ה"ח כתב ביאורו לרודף כיצד: "אחד מבושיו. ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות, אחד האיש שאחז את האשה." ובה"י והלאה ביאר הלכות הרודף אחר הערוה. והנה למה הוצרך לבאר דהוי גם באיש, ואם תאמר דהרי הא דכתיב מבושיו באשה איירי, ולמה יעלה על הדעת דאיירי רק באשה והא דבר הכתוב בהוה, וגם דהרי כבר כתב כל דבר שיש בו סכנת נפשות, אלא יש לומר דהיינו אונס דזמן הזה שהוי כמכה הממיתה, ובאונס דאסרה תורה לא חשיבי כמכה הממיתה. (וכל זה הוא בדוחק גדול עצום ורב).

איש אמת,

אני בטוחה שיש אלמנטים תרבותיים בתגובות הרגשיות לאונס, ובכ"ז, יש דברים שהם בסיסיים ואינם משתנים, כמו תחושות חוסר האונים, חוסר השליטה, הפחד וגם הרתיעה ממגע של אהבה (או לחלופין, לעתים מתפתח "רעב" בלתי נשלט כמעט למין, שיש בו מרכיבים חולניים). ייתכן שאנשים ונשים החיים באוירת אלימות, פחד וחוסר שליטה על חייהם, אינם נפגעים מאונס בעוצמה גדולה כמו מי שרגילים בעצמאות ובחופש יחסי (רק ייתכן - כי איני בטוחה בכך כלל). אבל מה זה אומר, מבחינתך, על החיים בתקופת המקרא, והאם אתה מוכן להתמודד עם הנחה כזו?!

בנוגע לילדים ולילדות נפגעי תקיפה מינית -
ילדים יודעים ומודעים לכך שהם חווים תקיפה מינית, גם אם אין ברשותם כלים אינטלקטואליים ותרבותיים להגדיר זאת. הם יודעים היטב מתי משהו אינו נעים, כואב או משפיל עבורם. הנזק שנגרם להם בעקבות תקיפה או התעללות מינית, עצום וארוך טווח (לעיתים, הרבה יותר מאשר למבוגרים שחוו חוויות דומות).
הסיבה העיקרית לכך שאינם מתלוננים, היא פחד גדול מעונש (מרבית הפוגעים הם בעלי סמכות וכח לעומת הילדים, והרבה פעמים אלה האבות או האחים הגדולים וכד') וחשש שמא זוהי דרך העולם (אלימות וניצול) והם פשוט צריכים ללמוד להתמודד איתה (יש כמובן גם סיבות אחרות לשתיקה, כמו "רווח" של פינוק יתר מצד התוקף ואשלית אהבה מצידו, אבל לא זה המקום להרחיב בעניין).

[סמדיה,
הדברים נכתבו לפני שקראתי תגובתך אלי, והפסקה הראשונה בהחלט יכולה להתייחס גם אל דבריך]



תוקן על ידי - אמשלום - 13/03/2005 20:58:29

סמדיה,

בשיטה ב' שלך,

האם התכוונת לשיטת הר"ן הידועה (בדרשות הר"ן)?

אני כלל לא בטוח ש"תחושות חוסר האונים, חוסר השליטה, הפחד" היו בעבר כל כך היסטריים כמו שהם היום, ובוודאי שלא יותר מאשר כל מעשה של כפיה או מכה פיזית.

בחברה מינית שונה (בה ילדים וילדות היו מתחתנים בגיל צעיר), ושראתה במגע המיני מעשה פיזי ואולי אף מכני, לא היה מקום להשפלה גדולה או לתחושה חזקה יותר מאשר כל מעשה כפוי אחר.

הקטע של "מגע של אהבה" גם הוא התפתחות מאוחרת, (שנבעה דווקא מכך שבנצרות המגע המיני היה דחוי), שבגללה כל מגע אחר הוא דחוי ואנוס.

לבדד ישכון,

כוונתי גם לדברי הר"ן בדרשותיו בדרוש השלישי והאחד עשר.



תוקן על ידי - semedia - 14/03/2005 0:43:31