פרשת 'ויקרא ה' אל משה' .

בס"ד 

פרשת 'ויקרא ה' אל משה'.כתב מוהר"ח ויטאל זת"ל בס''לקוטי-תורה'וז"ל:'ויקרא אל משה' סוד א' זעירא דע,כי משה הוא אחור יסוד אבא,ופנים דיסוד אמא ,שהוא קפ"ד קס"א ,ושניהם גימטריא א"ל שד"י ובמילוי גימטריא אל"ף .והנה משה במעשה העגל שעשו ישראל גרמו לו שנסתלק מעליו כל האלף ,ולא נשתייר רק אחד מני אלף ,וזהו אלף זעירא .לכן הכא 'ויקרא אל משה',א' זעירא ,שה"ס המלכות .וידבר אליו ע"י א' זעירא שהוא המלכות,לא פב"פ ,משום שלא נתייחד אליו הדיבור'.עכ"ל הטהורה.

לע"נ אבא מארי ר' רפאל חן(בוארון)ז"ל

תוקן על ידי shay98 ב- 03/09/2007 12:28:06

בס"ד פרשת-ויקרא ו' אדר ב' התשס"ה
תורה בטהרה
מנהג נאה נהגו בכל בתי החינוך: כאשר מתחילים ללמוד עם הילדים את החומש, מתחילין בפרשתנו – פרשת ויקרא. ומקור המנהג, לשון המדרש: "אמר ר' אסיא, למה הם מתחילין תינוקות של בית רבן ללמד בספר ויקרא? אלא מפני שכל הקרבנות כתובין בו. ומפני שהם טהורים עד עכשיו, ואינם יודעים מהו טעם חטא ועוון לפיכך אמר הקב"ה שיהו מתחילין בתחילה בסדר טהרות. יבואו טהורין יתעסקו במעשה טהורים" (תנחומא צו פ' י"ד). ולמדנו כאן סוד מסודות התורה, שהרי שאלת ר' אסי היא אכן טעונה תשובה, שהרי אם רוצים ללמוד עמהם, יש להתחיל בפרשיות החסד של אברהם אבינו או בסיפורי האמת של יעקב. אלו דברים שהם יכולים ומסוגלים להבין. מה יתן לנו ללמוד עמהם קרבנות, ואין להם כלל מושג על מה מדברים? וכי אין "חומר" אחר קל יותר ומובן יותר? ותשובת המדרש מפתיעה: "יבואו טהורים שאין בהם חטא, ולא טעמו טעם חטא, ויעסקו בטהרות", כלומר, ללמדנו שאין תורה כשאר מדעים שכל עניינם הוא השכל ומהות האדם אינה מושפעת מהם. כי אין הלימוד דבר שהשכל וההגיון הם העיקר,אלא סגולה וכח רוחני יש לה לתורה לקדש את האדם המטהר לבו ומחשבתו. ועל כן, בהיות התינוקות טהורים, ועדיין לא טעמו חטא, ואינם משתוקקים ומתאווים לו כי אינם מכירים אותו, על כן דברי הטהרה והקדושה הטמונים בתורה יתאחדו ויתמזגו עמהם, ולבם הטהור מסוגל לקלוט ולספוג את הקדושה הנובעת מדיני הקרבנות שהם הם מקור טהרתו של ישראל.
* * *
ומתאימים הדברים לדברי התלמוד במסכת שבת (בדף קיט), שם אומרת הגמרא כי העולם מתקיים בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן. ושאל רב פפא את אביי: מה ביחס אלינו? ענה לו אביי: אינו דומה הבל פה שיש בו חטא (שלנו) להבל פה שאין בו חטא (של התינוקות). אף שהם כמובן ידעו והבינו הרבה הרבה יותר מהתינוקות, אך הטהרה, הקדושה וזוך הלב הם הכלים להבנת התורה ולהתעלות בדרכיה.
למדנו עד כמה סגולת קדושה והארה עליונה גנוזים בתורת ה' תמימה משיבת נפש.
שבת שלום
הרב יוסף ברוק

http://www.hidabroot.org
נשלח אליי בדואר אלקטרוני.

בס"ד מאמר מאתר שופר בקישור הבא:
http://www.shofar.net/site/ARDetile.asp?id=7289
''והנותרת מן המנחה''
פרשת ויקרא הרה''ג שלמה לוינשטיין
מרדכי למד בשעה הקשה ביותר הלכות קמיצה, כי ממנה לומדים שהאיכות חשובה מהכמות
"וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו..." (ויקרא א', א')

אומר בעל הטורים: 'אל"ף דויקרא זעירא, שמשה היה גדול ועניו לא רצה לכתוב אלא ''ויקר'' כאלו לא דבר הקב"ה עמו, אלא בחלום, כדרך שנאמר בבלעם (במדבר כ"ג, ד') כאלו לא נראה לו השם אלא במקרה ואמר לו הקב"ה לכתוב גם האל"ף. ושוב אמר לו משה, מחמת רוב ענוה, שלא יכתבנה, אלא קטנה יותר משאר אלפי"ן שבתורה וכתבה קטנה'.

אומר בעל ה'קב הישר' (פרק ז'): 'על כן יראה החכם ויחכם וישים לבו להבין ולהשכיל העון והעונש. במה יתגאה? אם יתגאה בעושר – הלא הקב"ה "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָקוֹת" (חגי פרק ב) ובידו יתברך ליקח העושר כהרף עין, כמו שראינו שכמה עשירים נהרגו בעבור עשרם, שנתנו עליהם האורבים עיניהם לרדוף אחריהם והיכו אותם מכות מות ויסרו אותם ביסורים קשים, עד שיצאה נשמתם מכח ההכאות והפצעים. ומהם גם קבורה לא היתה להם, זהו ענין רע להם.
כי ראינו בחוש, שהרבה אנשים הלכו בזה הדרך ואין שטן ולא שום פגע רע מגיע אליהם. רק לזה העשיר, הנאבד בעושרו, בר מינן. ולמה לא ישים האדם על לבו, כי הרבה אנשים, שטרחו ויגעו, לא נתנו שינה לעיניהם, ביום אכלם החורב וקרח בלילה והולכים בחושך, בגשם ובשלג, עד אשר עלתה בידם להשיג איזה קרן, למאה או לאלף, או יותר ובזה העת אשר צריך לשמוח בחלקו ולפנק ביגיע כפו, פתע פתאם בא אליו המות ומוכרח להפרד מכל וכל והוא הולך לעולמו, משאיר לאחרים כל עושרו, מה שטרח והיה מאסף ממון וקיבץ פרוטה יד על יד, עד שהביאו לסך מסוים בזיעת אפו ועזב לאחרים, ביד איש אחר.
ולפעמים אשתו נוטלת ממונו עבור כתובתה ואחר מיתתו היא נישאת לאיש אחר ונותנת לו כל הממון שלה. ובניו הולכין יחפים ובגדים שלהם המה קרועים ובלוים ואין לבניו שום הנאה מממון אביהם והמה רואים, שאמם יושבת ואוכלת ושותה עם איש אחר ומתענגת עם בעלה השני והיתומים מבעלה הראשון המה יושבים בין תנור וכיריים ומביטים וצופים ורואים, שאמם יושבת ומתעדנת בבשר ויין ושאר מעדנים והלואי יושג להם, שיורי מאכליה. והבנים, אז תתאנח לבם על זה ואומרים זה לזה: הלא כל העושר והממון מאבינו היה ואין בידינו להציל.
ואם כן, אם יזכור האדם על מידה הזאת, אשר יוכל קרוב להעשות כן, בגזירת המלך ממ"ה הקב"ה; וכאשר בעיני ראיתי, שהרבה ילדים, שנתגדלו בתענוגים ונהפך עונג, לנגע וצרות ותלאות ואחר מות אביהם הולכים וצועקים על קבר אביהם ואין
מושיע להם, כי המתים טרודים ליתן דין וחשבון על החטאים ופשעים.
כל זה ישים האדם אל לבו - בודאי אל יתגאה בעושרו.

ואם הוא חכם, שמתגאה בחכמתו, יחשוב בלבו: מה יתרון להחכם בחכמה? וחכמת עולם הזה, הלא אין שום אדם ניזון ונתפרנס בחכמה, רק בסבה אשר נתן לו הקב"ה, איך להמציא מזון לביתו ולא בהונאת חברו!
על כן צריך האדם לשום אל לבו, כי פתאם יבוא היום אשר תופר חכמתו, הוא העת אשר יפול למשכב ודעתו אינה, מחמת כבד החולי, אשר נער קטן יחכם ממנו וחכמתו לא תצילנו ממלאך המות. הוי הוי, מה יתרון לחכמה כזו?!
על כן יראה האדם - שלא יתגאה בחכמתו.

ואם יתגאה האדם בלמוד תורתו, אשר לבו שנון וחריף וחדוד ומחוכם בתורה, בעומק ורוחב ואין לו דמיון במחשבתו בדור הזה. לא יבין, שיש בדור הזה לומדים כמותו וגם כן, בעלי תריסין, בעלי ישיבה? מכל מקום נחשבו המה כנגד תנאים ואמוראים חכמי התלמוד, לקליפות השום. ובמקום גדולתן, שם היה ענותנותן, כאשר יבואר בכמה מקומות בתלמוד ובמדרשמגודל ענוות ראשונים וקדמונים ובעבור זה זכו לכתר תורה. ואם, חס ושלום, מתגאה האדם בלמודו, הרי הוא נותן כח לסטרא-אחרא וכל סטרא דקדושא, בורחים מעליו'.

ואיתא בספר 'גבעת-המורה': 'מעשה בחסיד אחד שהלך בדרך ונזדמן שהלך עמו אליהו הנביא, זכור לטוב. ופגעו בנבלה אחת מושלכת בדרך והיתה הנבלה מסרחת סרחון גדול, עד שהניח החסיד ידו לחטמו מפני הסרחון; ואליהו הנביא הלך קרוב להנבלה ולא חש כלל. דהוו אזלו, פגע בהם אדם אחד מרחוק, שהלך לקראתם והליכתו היתה בגאוה והיה מתפאר ומתייהר ולמרחוק שם אליהו הנביא את ידו על חטמו. ושאל אותו החסיד: מדוע לא שם אדוני ידו על חטמו אצל הנבלה? והשיב לו אליהו הנביא: זה הסריח יותר מהנבלה, כי הנבלה, כיון שאדם נוגע בה, הוא טמא עד הערב, אבל הנוגע בזה האדם - מקבל ממנו טומאות חמורות'. עכ"ל.

בס"ד מאמר מאתר שופר בקישור הבא:
http://www.shofar.net/site/ARDetile.asp?id=7289
"…אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַד'..." (ויקרא א', ב').
אומר רש"י: מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.
ביאר ה'חפץ חיים': אדם חייב להתנהג בצורה שיהיה בטוח שלא התערב בכספו ולו החשש הרחוק ביותר של גזל, כפי שאדם הראשון, ע"י היותו יחידי בעולם, היה בטוח שחפציו נקיים מגזל. כי לפעמים אדם נותן, משום שהוא מתבייש לסרב ומי שלוקח ומקבל ממנו, נכנס לחשש גזל. ה'חפץ חיים' עצמו היה מחושב מאד בגדריו וחששותיו שלא להכשל בספק גזל.
מעשה שרצו לתת לו ניר לכתיבה ולא רצה הח"ח לקבל, עד שנאותו לקבל שתי פרוטות עבורן. הח"ח נימק באומרו שמשתי פרוטות גזל, עלול להיווצר מלאך חבלה, שבכחו להפוך על פניהן, את כל חומותיה של פטרבורג.
"וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא, שְׁתֵּי תֹרִים, אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה, לה' " (ויקרא ה' ו'-ז').
(במצות קרבן עולה ויורד) ואינו נפטר בעוף, או בקמח, אלא אם כן הוא עני. ואם הוא עני והביא כשבה או שעירה – לא יצא ידי חובתו. והטעם, לפי שאחר שריחם הקב"ה עליו ופטרו בכך, אינו בדין שידחוק עצמו להביא ביותר, ממה שתשיג ידו.
ובזה יקנה כל מבין עצה, לבלתי עשות הוצאות ביותר מן הראוי לו לפי ממונו, למען כי בו סבה לגזול את הבריות, כשמבקש למודו ואינו מוצא.
ידוע שיש בדברי חז"ל ג' טעמים, למה נבחרו דוקא הבהמות לקרבנות ולא החיות:
הטעם הראשון - מפני שהחיות אינם מצויים בישוב ולא הטריח הקב"ה את האדם למצא ביערות ובמדברות, להביא החיה. ולכן יקריבו בהמות בלבד המצויים אצלם בישוב.
הטעם השני - דכתיב "וְהָאֱלֹקים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" (קהלת ג', ט"ו) והבהמה תמיד 'נרדפת' מן החיה, אבל החיה 'רודפת', לכך לא בחר בה השי"ת.
הטעם השלישי - מפני שיש לחיה, גסות רוח. מה שאין כן, מין הבהמה.
וכתבו המפרשים: אע"פ שיש בזה ג' טעמים מכל מקום הטעם השלישי הוא העיקר. והראיה מן העתיד, דכתיב: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ… וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם: וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן"… (ישעיהו י"א ו'-ז') דנמצא: הם מצויים בישוב וגם אין רודפים עוד ועכ"ז לא נבחרו לקרבנות, אלא מיני בהמה. ולא הוכשרו החיות.
ובזה פירשו ז"ל: "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקים לֹא תִבְזֶה" (תהילים נ"א, י"ט), שאתה אוהב השפלים. והוכחה לזה "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָםִ" (תהילים נ"א כ'), שבאותו זמן, יהיו החיות מצויים וגם אינם רודפים, עכ"ז "אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ - פָרִים" ולא חיות כלל.
"וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים..." (ויקרא ב', ג').
בכל התורה כולה, אומר הרשב"א (וזה מובא ב'יורה דעה' סימן מ"ג), כשמדובר על נותר, זה חייב להיות פחות מחמישים אחוז, לפי שאחרת זה לא נותר, אלא עיקר. ומקשים על הרשב"א, מהפסוק הזה. שהרי מה שנשאר לאחר קמיצת הכהן זה הנותר ולפיכך הוא צ"ל העיקר, שהיא הכמות הגדולה?!
מתרץ ה'גן רווה': כל זה אמור כשמדובר על כמויות, אבל כשמדובר על איכויות זה אחרת. וכיון שהמנחה היא העולה על המזבח – היא – היא,העיקר.
ולפי זה יובן המדרש ברות על הפסוק: "וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ" (רות פרק א) זה נאמר, על נעמי ושני בניה. והשאלה איך היא יכולה 'להשאר'? אמר רבי חנינא במדרש, שנעשית היא כשיריים של מנחות. ומדוע דוקא של מנחות? כיון שרק אחד מת ונשארו שלשה, אז איך אומר הפסוק "וַתִּשָּׁאֵר", הלא שלשה נשארו ורק אחד מת? אלא, שהאחד הוא האכותי והשלשה שנשארו, היוו את הכמות ולא את האכות.
במגילת אסתר כתוב: "וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי.." (ו', י"א). אומר הרב מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, שבשעה שבא המן בצו המלך אחשורוש להלביש את מרדכי בלבוש מלכות ולהוליכו רכוב על סוס ברחובות העיר, לכבוד ולתפארת, מצא את מרדכי כשסביבו ישובים החכמים והוא מלמד אותם הלכות קמיצה (מגילה ט"ז.).
ומדוע מצא מרדכי לנכון, ללמוד הלכות קמיצה, דוקא בשעה כה קשה?
אלא בקש מרדכי להטמיע בחכמים את הרעיון הנ"ל, שאמנם אנו מעטים מכל העמים, אבל אנו האכותיים וזה העיקר. וזהו שכתוב בהמשך המגילה (ו', י"ג): "וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ: אִם - מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים – מָרְדֳּכַי, אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו, לֹא תוּכַל לוֹ, כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו"
"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לד' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּו..." (ויקרא ב', י"א)
אומר ה'שער בת רבים': כל ענין המנחה מתיחס על תפילה, על עבודת ד'. "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ" כלומר ללא יצר הרע. ולמה הכונה "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה''? השאור מתפיח את העיסה - והיא הגאוה. והדבש - הכונה למתיקות. שאם נותנים לך סוס לרכב עליו כיון שלמדת תורה, הרי שיש לך בכך מתיקות. והלא ד' רוצה למוד תורה לשם שמים ולא חפץ בתורה, שלא לשמה!
ולכאורה יש קושיא: הרמב"ם אומר כשמלמדים ילד קטן מותר להרכיב אותו על סוס ולתת לו מיני מתיקה, כדי למשכו ללמוד התורה, שהרי גמרא מפורשת היא (פסחים נ:): ש'מתוך שלא לשמה בא לשמה'?
אלא שהתשובה היא: שהדבר טוב ויפה לקטנים, כדי להרגילם למתיקות של התורה, אבל העיקר, זה לשמה, ללא נגיעה.
אומר ה'שער בת רבים', ש"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' - לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ", כלומר ללא יצר הרע. ו"כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ - לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'', שאם זה כסף או כבוד, לא לעשות כן.
אבל קרבן ראשית, כשמדובר על התחלת הלמוד של ילד קטן, הן מצינו שכתוב: "קָרְבַּן רֵאשִׁית - תַּקְרִיבוּ אֹתָם לה'" (ויקרא ב', י"ב)
יש לי להעיר על דברי המאמר שלא כל אחד הלומד תורה לשמה
זוכה ללמוד לשמה,שהרי מצינו הרבה אנשים שלמדו כל ימיהם תורה שלא לשמה ,לכן חשוב לעסוק בלימוד פנימיות-התורה
שע"י בנקל להגיע ללימוד תורה לשמה.כמ"ש מוהרח"ו
בהקדמתו לס' עץ חיים.ורבנו האר"י אשלג זצ"ל בהקדמתו
לפנים מאירות ופנים מסבירות.