חרשת חייבת להתייבם בבעילה ?

לכאורה נקודה קשה.
א. יש לזכור שהלכה זו מתייחסת אך ורק לחרשים אילמים, ממין נקבה, שנתאלמנו בלא שלבעליהן יש ילדים, ויש להן גיס שמוכן לייבם [אוכלוסיה קטנה מאוד].
ב. יכולה שלא להתייבם [אמנם תישאר עגונה, אבל אין כאן אונס כפוי.]
ג. בי"ד רגיש מאוד, בהתאם למקרה, יוכל לפעול באמצעים קיצוניים כמו פיסול הקידושין המקוריים או אפילו הפקעתם.







ומדוע לא יראתם לדבר?

איך שטיפשות יכולה להפיל חללים גם בקרב מי שמחשיב עמצו מבין.
סוף דבר - חרש/ת (שאינו/ה שומע/ת, אבל כן מדבר/ת) - אין חליצתו פסולה!
אני מצרף כאן מאמר (קצת ארוך, אבל בהחלט עדיף מהשטויות של אותו סיטרא אתרא) שמסביר היטב את הנקודה.

****************************************************
מעמדו של החירש בספרות ההלכה נידון לרוב ביחד עם השוטה והקטן, והביטוי חש"ו (חירש שוטה וקטן) מצוי ביותר בתלמוד ובספרות ההלכה בעניינים רבים ושונים.
ההלכות הנוגעות לחירש מפוזרות בכל התלמוד, והן משתרעות כמעט על כל שטחי ההלכה: טהרות, אישות, נזיקין, דיני עונשים וכל סוגי מצוות וקניינים.

בגמרא (גיטין ע"א, א) נאמר: המדבר ואינו שומע זהו חירש. שומע ואינו מדבר זהו אילם.
ובמקום אחר נאמר (נדה יג, ב), שחירש שדיברו חכמים בכל מקום - אינו שומע ואינו מדבר. דהווי חירש מעיקרו ואינו בר דעת.

הרמב"ם (אישות ב, כו) פוסק: "חירש וחירשת האמורים בכל מקום, הן האילמים שאין שומעין ולא מדברים. אבל מי שמדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, הרי הוא ככל אדם. ואיש ואישה שהן שלמים בדעתם ואינן לא חירשים ולא שוטים נקראים פיקח ופיקחת". בשו"ע (ח"מ רל"ה, יט) נפסק, שמי שאינו שומע אלא אם כן מדברים עמו בקול - אין זה חירש אלא הרי הוא כפיקח לכל דבריו. וכן פיקח ונתחרש - בר דעת הוא, וחייב בכל הדינים שבתורה.

אם כי דינו של החירש שווה בדרך כלל לזה של השוטה (חירש שאינו שומע ואינו מדבר) בעיקר במצוות, יש עניינים שדיניהם נפרדים. בעיקר לגבי מקח וממכר (גיטין נט,א.
רמב"ם מכירה כט). וכן מתוך הגמרא מסכת שבת (קנ"ג, א), וכן לפי מה שנפסק באו"ח (רסו סעיף ד, ה.). נמצאנו למדים, כי החירש והקטן חשובים מן השוטה לפי שאין בו דעת כלל. כך נקבע כי למרות שמן התורה אין החירש יכול לשאת אישה, הרי מדברי סופרים נישואיו של החירש תופסים, בניגוד לשוטה שאין לו נישואין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. כמו כן נקבע, כי בעוד שהשוטה אינו יכול לתבוע פיצויים עבור "בושת", הרי לחירש וקטן שמורה זכות זאת (ב"ק דף פ"ו עמ' ב).

ישנו כלל לגבי חש"ו שיש להם מעשה אבל אין להם מחשבה. כלל זה נזכר במשנה פעמים אחדות. כך למשל נקבע במסכת טהרות (ח, ו.): "כלל אמרו בטהרות: כל המיוחד לאוכל אדם, טמא עד שיפסל מאוכל הכלב. וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם, טהור עד שיידחנו לאדם. כיצד? גוזל שנפל לגת וחשב עליו להעלותו לעו"ג - טמא. לכלב - טהור. חשב עליו חירש, שוטה וקטן (להאכילו לעו"ג) טהור, אם העלוהו - טמא. שיש להם מעשה ואין להם מחשבה". המשנה קובעת אפוא כי בעוד שאם אדם רגיל חשב להעלות גוזל שנפל לגת ולייחדו למאכל לעכו"ם הרי זה טמא, מאחר שכל המיוחד למאכל אדם - טמא, אם חש"ו חשבו כך, אין למחשבתן תוקף עד שיעלוהו ממש.




החירש בדיני נישואין

מצוות ייבום של חירש וחירשת

בדין ייבום רגיל פסק הרמב"ם (ייבום וחליצה פ"ב הל' ב') "וכשם שהוא מקדש את יבמתו, כך הוא מברך ברכת נישואין בעשרה." הרמב"ם לא הזכיר כאן שצריך גם לברך ברכת אירוסין, אולם סביר שאם חייב לקדש אותה, כמבואר בהלכה קודמת (פ"ב הל' א'), ממילא חייב לברך. ובהלכה זו בא הרמב"ם לחדש רק את ההלכות של נישואי היבמה.

ברכת אירוסין אצל חירש וחירשת

בעניין חירש וחירשת אנו מוצאים מחלוקת פוסקים. מדברי הנודע ביהודה (מ"ת, אבן העזר שאלה א') אנו למדים, שדעתו שברכת אירוסין היא ברכת המצווה, וממילא בנישואי חירש וחירשת אין מסדר הקידושין יכול לברך ברכה זו. לעומתו כתב הט"ז (הל' שחיטה ס' א' סעיף קיז) בשחיטה שהאחד שוחט והאחר מברך, שברכת השחיטה אינה באה על השחיטה עצמה, שאין חיוב לשחיטה אם אינו רוצה לאכול, אלא עיקר הכוונה לתת שבח לקב"ה שאסר לנו אכילת בשר בלא שחיטה, ובזה ודאי כל ישראל שייכים באותה ברכה, שהרי על כולם חל איסור. אלא שאין מקום לברך שבח זה אלא בשעת השחיטה. וכן בברכת אירוסין, שהחתן מארס והרב מברך, גם שם מברך על איסור עריות שאסר על כל ישראל. הרי שלדעת הט"ז ברכת אירוסין היא ברכת השבח, ואיננה מוטלת על המקדש דווקא.
מנהג ישראל כיום שמסדר הקידושין מברך, והטעם שלא לבייש את עם הארץ שאינו יודע לברך, ועכ"פ עיקר הברכה להוציא את החתן. ולפי הנודע ביהודה, כיוון שהוא חירש, שאינו שומע, אינו יוצא בברכה זו, ואיך יברך המסדר? לדעת הט"ז, שזו ברכת שבח, גם בקדושי חירש וחירשת יש לברך ברכת אירוסין.

הרב פרנק דן באריכות בשאלה אם ברכת אירוסין היא ברכת המצווה או ברכת השבח, בספרו (הר צבי על הטור יו"ד סד' ל"ד) מבאר שזו מחלוקת הראשונים, וביניהם גם בין הרמב"ם והראב"ד. הרמב"ם (אישות פ"ג), סובר שזו ברכת המצווה, ולפי זה מובן שהחיוב לברך הוא דווקא על החתן, ובנשואי חירש וחירשת אין לברך. והראב"ד סובר שזו ברכת השבח. הפסק בשו"ע (אבה"ע סד' לד סע' ג) שאם לא בירך ברכת אירוסין בשעה שקידש, לא יברך אותה בשעת נישואין. זו דעת הרמב"ם, שברכת אירוסין היא ברכת מצווה.


קידושי חירש וחירשת

חירש שנשא פיקחת, וכן חירשת שנשאת לפיקח - אין קידושיהם גמורים מן התורה אלא מדברי סופרים (יבמות קיב ע"ב). לפיכך אם בא פיקח וקידש אשת חירש פיקחת - הרי זו מקודשת לשניהם קדושין גמורים מן התורה. כלל הוא: כל שהקדושין הראשונים הם מדברי סופרים, קדושי תורה חלים אחריהם, ונותן גט והיא מותרת לבעלה החירש, הואיל והפיקח לא נשאה עדיין. אבל אם נשאה הפיקח אסורה לשניהם (רמב"ם אישות ד, ט).

החירשת, אע"פ שנישואיה מדברי סופרים כנישואי קטנה, לא תקנו לה שתמאן, כדי שלא ימנעו מלנשאה, הואיל ולעולם תוכל למאן מפני חירשותה (גירושין יא, ב) (וכן לא תיקנו לה כתובה מאותה סיבה - הל' אישות י"א, ד).

חירש או שוטה שנשאו נשים פיקחות, אע"פ שנתפקח החירש ונצללה דעתו של השוטה - אין לנשיהם עליהם כלום, שאין להם דעת ואין תנאם הראשון תנאי. רצו לקיימן אחר שהבריאו - יש להם כתובה וכתובתן מאה. ואם בית דין השיאו חירש, וכתבו לה כתבתה על נכסיו - נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין. אבל השוטה אין בית דין משיאין אותו בכל מקום, ומפני שאין תקנת חכמים עומדת בו, שלא ידורו בשלום - לא תקנו לו נישואין.
אבל החירש אע"פ שאין בו דעת - הואיל ויישב בשלום עם אשתו - תקנו לו חכמים נישואין, ותקנתם תתקיים בו (אישות י"א, ו; אבה"ע י, ב.).


ברכת נישואין אצל חירש וחירשת

ברכת נישואין, או כפי שהיא נקראת בפי העם "שבע ברכות", הן ברכת שבח. לפיכך יש מן הראשונים הסוברים שמברכים אותן לאחר הכניסה לחופה, כי אין כאן דין של "עובר לעשייתן". אולם הרמב"ם כתב (אישות י, ג): "וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנישואין". וכמוהו סובר גם הטור (סימן ס"ב).

נחלקו הדעות בסיבת הדבר. הר"ן כתב שטעמו של הרמב"ם אינו משום שצריך לברך עובר לעשייתן, שהרי ברכות האלו ברכות שבח הן, אלא מפני שחופה ייחוד היא, וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. לעומת זאת מבאר הבית יוסף (סימן ס"ב) שטעם הדבר הוא משום עובר לעשייתן.

יש הרוצים להוכיח מדברי הב"י, שסובר שגם ברכות נישואין הן ברכת המצווה. דבר זה תמוה, הן משום שלא מצאנו כן בדברי הראשונים, כי אלו שהזכירו את הדין כתבו שהן ברכת שבח, והן שנוסח הברכות מעיד על כך. ונראה שאפשר לומר שגם הב"י סובר שברכות נישואין הן ברכת השבח. השו"ע (או"ח רכז ס' ג) פסק בעניין ברכה על הרעם ועל הברק שיש לברך תוך כדי הברק או הרעם, ונראה שהב"י מפרש את דברי הרמב"ם, שאמנם הדין של עובר לעשייתן מעכב רק בברכת המצווה, ולכן אם לא בירך שם שוב אינו יכול לברך. אולם בברכת השבח, אע"פ שאפשר לברך גם אחרי שראה או שמע, מכל מקום אם אפשר, גם בברכות אלו צריכים לברך לפני המעשה. ברעם או בברק אין אפשרות לעשות כן, כי אינו יודע אימתי יהיו, אבל בשבח אשר בידו לעשותו, יש לברך עליו לכתחילה לפני עשייתו, ויש להצמיד את הברכה עד כמה שאפשר לשבח עצמו.
כמו כן אם אפשר, יש לברך לפני המעשה. מביאור זה, עולה שבנישואי חירש וחירשת יש לברך ברכת הנישואין, כי הדבר תלוי בטיבן של ברכות, והיות שברכות נישואין הן ברכות השבח, הרי שגם לחירש וחירשת יש לברך אותן.


האם אפשר לצרף חתן חירש למניין עשרה בנישואין?
בשו"ע נפסק (אבה"ע סב, ד). "אין מברכים ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המניין". ובאו"ח (סי' נ"ה סעיף ה) פסק: "חירש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא כשוטה וקטן". המקור להלכה זו הוא בב"י, שכתב שמי שאינו שומע ואינו מדבר, דינו כשוטה וקטן לכל דבריו. נראה שטעם הדבר שאלו אינם מצטרפים לעשרה, מכיוון שאינם מצווים בדבר, ומי שאינו מצווה בתפילה אי אפשר לצרפו לעשרה. הרמב"ם בתשובותיו הוסיף שלא רק מי שאינו מצווה, אלא גם מי שאינו מודה בדבריהם, איכה נוכל להצטרף עמהם בדבר אשר הם תיקנו. ולכן פסק שאי אפשר לצרפם למניין. לפי זה אפשר לומר שבנוגע לנישואין אין דינו של חירש כדינם של שוטה וקטן. בשו"ע (אבה"ע סז, י.) מבוארת ההלכה שבית דין תקנו נישואין לחירש, דבר אשר לא תיקנו לא לשוטה ולא לקטן. הרי שמדרבנן בענייני נישואין שחירש נקרא בר חיובא. לפי זה, כשם שמי שאינו מצווה או אינו מודה בדבר אי אפשר לצרפו, כך מי שמצווה אפילו מדרבנן מסתבר שאפשר לצרפו.


חירש בדיני גירושין וחליצה

מי שנשא כשהוא פיקח ונתחרש חירשות גמורה - אינו מוציא לעולם: אינו יכול לגרש עד שיבריא, שאין כוח בגירושי חירשות להפקיע קידושי חוכמה, ואין סומכין על רמיזת החירש ולא על כתבו, אע"פ שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אישה כשהוא חירש - מגרש ברמיזה, שאין קדושיו קדושין מן התורה. וכשם שכינס ברמיזה כך מוציא ברמיזה (שו"ע אבה"ע י, ב).

חירש שגירש ברמיזה והלכה אשתו לשעבר ונתקדשה לחירש אחר, ואין צריך לומר לפיקח, שקידושיו קידושין גמורים מן התורה - אסורה לחזור לבעלה החירש, כי איך יוכל להחזירה אחרי שנתקדשה קדושין גמורים לפיקח. ואפילו כשנתקדשה לחירש אחר אסורה לראשון, כי כשתיקנו חכמים קידושין לחירש, לא ייפו את כוחו יותר מהפיקח, שהחירש יהא מותר להחזיר גרושתו משנתקדשה לחירש כיוצא בו. אבל אשתו של פיקח שנתגרשה והלכה ונשאת לחירש ונתגרשה - מותרת לחזור לבעלה הפיקח, שאין קידושי החירש או נישואיו יכולים להרע לקידושי הראשון הפיקח שקידושיו מן התורה. שהרי מן התורה אין נישואי החירש כלום, ולא תקנו חכמים נישואין לחירש כדי לקפח את קידושי הראשון שהוא פיקח.


חליצה אצל החירש והחירשת
החירש והחירשת - המדברים ואינם שומעים - שחלצו, יש מהראשונים סוברים שחליצתם פסולה, לפי שאינם ראויים לקריאה. אם לפי שאין אנו יכולים ללמדם ולהקרותם, והדברים אמורים כשלא למדו לקרוא לפני שנתחרשו וכן כשאי אפשר ללמדם ע"י כתב או לרמוז להם או לפי שאין קריאתם חשובה קריאה, כיוון שאינם שומעים זה את דברי זה. ויש שהוכיחו מדברי ראשונים שסוברים שחליצתם כשרה. וחשובים ראויים לקריאה, כיוון שאין החסרון בהם עצמם, אלא במה שאי אפשר ללמדם.

נפסק כי החירש והחירשת שאינם שומעים ואינם מדברים חליצתם פסולה, שאינם ראויים לקריאה.




החירש בקיום מצוות

לגבי הפרשת תרומות הגמרא אומרת (ברכות טו), שחירש המדבר ואינו שומע - לא יתרום, ואם תרם - תרומתו תרומה. לא יתרום משום שצריך לברך על הפרשת התרומה, והוא אינו יכול לשמוע את הברכה. אולם אם תרם תרומתו תרומה. וכן פוסק הרמב"ם (הל' תרומה ד, ד): "חמישה לא יתרומו, ואם תרמו תרומתן תרומה: החירש, האלם, הערום, השיכור והסומא". אבל חירש שאינו מדבר ואינו שומע - לא מפריש אפילו בדיעבד.

לגבי שלושת הרגלים: הכל חייבין בראיה, ראיית פני המקום בשלוש הרגלים, חוץ מחירש שוטה וקטן (משנה חגיגה ב). חירש אפילו באוזן אחת פטור מן הראייה. בגמרא (חגיגה ג) וגם ברמב"ם (חגיגה ב, א) נפסק כך, כיוון שנאמר (דברים לא, יא) "באוזניהם", שחירש באוזנו אחת פטור מן הראייה.

לעניין שחיטה שאיננה דורשת כוונה מיוחדת מצד השוחט, אך צריך שביצועה יעשה לפי הכללים שנקבעו בדין, נפסק כי חירש, שוטה וקטן ששחטו בפני מי שבקי, וראה אותן ששחטו כהוגן - שחיטתן כשרה (חולין פו.; רמב"ם - שחיטה ד, ה).

לגבי קריאת המגילה נפסק בגמרא (ברכות טו.), "הכל כשרין לקרא את המגילה חוץ מחירש, שוטה וקטן".
הטור (או"ח תרפט סע' ב) פסק: חש"ו, אפילו הגיעו לחינוך, אינן מוציאים אחרים ידי חובתם.

לעניין תקיעת שופר בראש השנה, חש"ו פטורים מתקיעת שופר. ואפילו מדבר ואינו שומע, אינו מוציא אחרים, מכיוון דאינו שומע, אינו בר חיוב הוא. וכל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן (ר"ה ג, ח.). אבל שומע ואינו מדבר, מוציא אחרים ידי חובתן (או"ח תקפט א, ב).

לעניין הצטרפות לזימון בברכת המזון, פוסק הרמ"א: "וחירש ושוטה - אם מכוונים ומבינים מצטרפים לזימון".




החירש בדיון משפטי, ובמשא ומתן

החירש אין נזקקין לו לכל טענה, לא לטענתו על אחרים ולא לטענת אחרים עליו. לא לשבועה קלה ואין צריך לומר שבועה חמורה או תשלומין (שבועות ו, ד; רמב"ם הל' טוען ונטען ה, הל' יב).

לגבי עדות נפסק ברמב"ם (עדות ט, יא) ובשו"ע (חו"מ לה, יא), החירש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצוות, וזה בחירש שאינו שומע ואינו מדבר, ומשווה אותו לשוטה שאינו בן דעת. וכן חירש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר - עדותם פסולה. שאע"פ שראייתו ראייה מעולה ודעתו נכונה, צריך להעיד בבית-דין בפיו, שכתוב "על פי שנים עדים", מפיהם ולא מפי כתבם, או שיהיה ראוי להעיד בפיו, ויהיה ראוי לשמוע הדיינים והאיום שמאיימין עליו שלא ישקר בעדות. וכן אם נשתתק, שנעשה אילם מחמת חולי. בניגוד לשומע ואינו מדבר שהוא מלידה, אע"פ בדרך שבודקין לעניין גיטין, ששואלים אותו שאלות שונות בסירוגין, אם אמר על לאו-לאו, ועל הן-הן, סימן שדעתו מיושבת עליו, ונמצאת עדותו מכוונת ובכל זאת העיד בפנינו בכתב ידו - אינו עדות כלל (גיטין כג).

בגמרא נאמר (גיטין כג.), חירש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אחרי שבודקין אותו שלוש פעמים. אם אמר על לאו לאו ועל הן הן, הרי אלו יכתבו.

חירש שאינו שומע ואינו מדבר, או שמדבר ואינו שומע כלום, אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר בקרקעות, אבל מוכר ולוקח המטלטלים ברמיזה ואף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתיישבין בדבר (ש"ע ח"מ כלה סעיף יז). וכן הרמב"ם פוסק (הל' מכירה כט, הל' א, ב). ששלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר מדין תורה, והחירש ביניהם. אבל חכמים תקנו שיהיה החירש נושא ונותן ומעשיו קיימים משום כדי חייו, אבל רק במיטלטלין וברמיזה על ידי בדיקות רבות.

מי שנתחרש, בית דין פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי לכך (שו"ע ח"מ).

אם הבנתי נכון, עיקר הטיעון כאן הוא על יחס ההלכה לחרשים, לעומת היחס הרווח כיום, ולאו דווקא על ה"אונס" שביבום חירשת. עיקר ההתייחסות צריכה איפוא להיות לנקודה זו.

כבר נכתב כאן בעבר (לינקזצר?) על הנושא, ושם נכתב על כך, כמדומני, שהחרש בתקופת חז"ל היה שוטה. כיון שלא היתה לו דרך לתקשר עם העולם, היה הוא טיפוס ש"אינו מן הישוב", ובשל כך לא יכול היה לחלוץ, כמו שלא יכל לעשות כל פעולה הדורשת דעת. האם על ההלכה להשתנות בגלל שכיום יש לחרשים את הכלים להיות בני דעת? תהיה התשובה איזו שתהיה, מה שברור בכל מקרה הוא ששטות היא לראות בזה יחס פוגע ומעליב כלפי החרשים בזמנינו, שהרי גם אם ננקוט שאין לשנות את ההלכה, אין זה מחמת התעלמותינו מדעתם של החרשים, אלא כיון שלמרות דעתם הרבה, יש בעיתיות בשינוי ההלכה.

asd, בזמן שלקח לך לעשות קופי פייסט יכולת לקרוא את פתיח דבריי. הוא היה די קצר, משפט אחד בלבד למעשה.

אומנם יש דעות שחרשים אלמים שבזמננו (שמדברים בשפת סימנים) אינם "חרשים" האמורים בהלכה, אך דעות אלו אינן, ככל הידוע לי, דעות הרוב, בפרט לעניינים חמורים כענייני קידושין.

אם אכן כך פסק הבי"ד הרבני באשדוד אזי זו הוכחה ברורה שלא סומכים למעשה על הדעות המקילות שחרשת יכולה לחלוץ.

היום כשכהכל מועבר ליו טיוב כבר  ראינו טקסי חליצה שבהם עשרות בחורים מצחקקים מול המסכנה (וגם מול שלושה גברים זה מביש)אז האונס של חרשת בחסות ההלכה זה רק עוד נדבך.

אני חושב שהחילוק בין חרש בימינו לחרש שעליו דברו חז"ל הוא ברור ומובהק.
אז נכון שרבנים (אולי בצדק) חוששים לחדש ולשנות ובודאי בעניינים חמורים כמו דיני אישות.
השאלה האם בנידון זה יש להם רשות להחמיר ולא לפסוק שאכן יש חילוק כאשר זו האלטרנטיבה.
ניתן לתרץ את הפסק שלהם, אני חושד שהם עשו לעצמם "חיים קלים" - לא במובן זה שהם פחדו ממישהו או לא עיינו מספיק, אלא שהם נכנעו ליראת ההוראה ובחרו בפיתרון "קל" לכאורה (הלכתית) כאשר לא היה צריך לעשות זאת.
אני לא בר-הכי להכריע בעניין זה, אבל אני חושד שזה המצב במקרה זה.

חרש ההלכתי הוא שוטה, לכן חרשת אינה יכולה להינשא מעיקרא והסיפור לא מתחיל, וכמובן שלא רלבנטי לחרשת המדוברת. הבעיה היא לא היבום, אלא ששוטה שנכנסה לנישואין כגון שהיתה פעם נורמלית, אינה יכולה לצאת מהם, שכן אין לה יכולת לקבל החלטה (כגון קבלת גט והוא הדין חליצה), היבום אינו אלא דרך לצאת מהפלונטר. אבל הבעיה קיימת בכל שוטה שנשואה. והיא בעיה משפטית בכל שוטה שאינו יכול לקבל החלטות על רכושו, ילדיו, וכדו', ולכן בד"כ שוללים ממנו את הזכויות. במדה והאפוטרופוס של השוטה יחליט שיש צורך, היא תעבור ניתוח גניקולוגי מעיק לא פחות מאשר היבום. מכיון שאינה יכולה לקבל החלטות. כ"ז להשיטות המחמירות כדלעיל.

אה"נ, ובכן מה? בגלל שיש בעיית גירושים מותר לעשות הכל בכל מצב?
בזמנו פרס אמר שבעידן הטילים אין חשיבות לטריטוריה ולכן ניתן לוותר על רמת הגולן, אני לא הבנתי למה בתאונות הדרכים צריך להמשיך ולהילחם במזה"ת החדש כולל הטילים.