חרשת חייבת להתייבם בבעילה ?

אמשלום,
מלבד הציטוט של ירוחם, שכולל את כל החלשים בחברה, ייחדה התורה פסוקים רבים ליתום ואלמנה.
ומדברי חכמים אתה לומד שהעגונה כמוה כאלמנה:
למשל, אבות דרבי נתן לח, על הפסוק "והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובנים יתומים":
ממשמע שנאמר "והרגתי אתכם בחרב" איני יודע שהנשים נעשו אלמנות והבנים יתומים? אלא אלמנות ולא אלמנות, כגון שלא ימצאו להן עדים להתירן להנשא, כגון ביתר שלא נמלטה ממנה נשמה להתיר אשת איש.

כמובן שבתורה שבעל פה ניתן למצוא מקורות רבים על חשיבות התרת עגונות. והרי גם זו תורה.
הנה לדוגמא רשימה של מקורות מדברי ראשונים ואחרונים:
http://www.daat.ac.il/daat/mishpach/agunot/perek2-2.htm

תוקן על ידי ק_איתי ב- 15/08/2012 01:06:27

בעב כתב - " הבה ונניח שיש אדם שמרגיש ששמירת שבת מובילה אותו להגשמה (וכפי שאכן טוענים המוסלמים)
האם נתיר לו לחלל שבת, או לפחות לוותר על קידוש?

 כמדומני שבהמספיק לעובדי ה' נאמר שמי שדרגתו מאוד עליונה לא יאכל בשבת ובפשטות דבריו שם שלא יאכל כלל, כנגד הדין

[ירוחם ,

פירושך ראוי בעיניי מאוד, אבל הוא פירוש ולא פשט (שהרי מניין לנו שבכל החלשים והנדכאים? אולי רק בגברים שהם בגדר "אח" ולא ב"אחיות"? ומנין שמדובר בנדכאוּת מכל סוג, שהרי מדובר שם בהקשר דווקא על מצב כלכלי? וכו' וכו'...).



איתי,

א. כאמור, הציטוט של ירוחם כולל את כל החלשים בחברה, רק אם אתה בוחר לפרשו כך. הבחירה לפרשו כך ולא אחרת מותנית בעמדותיך החברתיות-מוסריות החיצוניות לתורה ופנימיות מאוד לתקופה ולמקום בהם אתה חי. פרשנים מתקופות וממקומות אחרים, יכללו בפסוק אנשים או מצבים אחרים משלך (וידירו ממנו אנשים ומצבים מאלה שתבחר אתה להדיר ממנו). 

ב. אם הכל תורה, אז באמת אין שום דבר שאינו תורה, כולל לא רעיונות מוסריים. ומכאן שאתה בהכרח צודק (אך מצד שני, גם אינך אומר בעצם כלום...)]

לבעייה בחליצה אין קשר למעמד החרשת בהלכה וכל החומר שהובא פה.
אם היבם או היבמה אינם יכולים לדבר אבל יכולים לשמוע אינם נחשבים שוטים בכל הדברים שבתורה אלא שמעשית אינם יכולים לדבר את הדיבורים שבטקס החליצה (וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, אף על פי שחליצה בלא אמירה כשרה בעלמא).
מי שנקטעה רגלו אין לו שום בעיה הלכתית אבל אינו ראוי למעשה החליצה במציאות.

נמצא שאדם רגיל שחוזר בתשובה מקבל עליו חיים שיש בהם הרבה הגבלות, וחרשת שחוזרת בתשובה כשם שיש לה במציאות הרבה הגבלות בחיים כך ייתכן שתהיה לה עוד הגבלה אחת מצד ההלכה (ובמדינת ישראל ההגבלה קיימת גם אם לא תחזור בתשובה)..

הבעייה של חרשת או מי שנקטעה רגלו היא כמו מי שטבע בעלה במים שאין להם סוף שגם היא תקועה לכל החיים אלא שכאן משפטית יש פתרון. אם הוא הגיוני זו שאלה אחרת, אבל אם היבם והיבמה מסכימים ...

אגב, נדמה לי שכאשר דעת אמת יכתבו על סוטה שנאסרת לבעלה הם יטענו שלילה אחד בהסכמה אינו כלום בחברה המודרנית ורק בחברה פרימיטיבית הוא משנה.

השאלה היא למה אתה קורא הסכמה.

("מלקים אותו עד שיאמר :רוצה אני"?)

רבותי..

עפ"י דין מצוות היבום(בעילה) אסורה כיום ע"פ ההלכה(כי חייבים שתתקיים לשם מצווה ולא לשם הנאה ואם נעשית עם הנאה הרי זו בעילת ערווה)
אין שום מצב שבו ב"ד יתיר למאן דהוא לייבם....

אין לי מושג מה עושים במקרה של אלמנה חרשת ללא ילדים,אך וודאי שבמידה ותינשא הוולד כשר

אגנוסטיק,
קודם כל, זה לא אני שאומר את זה, אלה דברים שכתבו כבר גדולי הראשונים.
לדוגמא דרבים שכתב הרמב"ם בתשובותיו:
"וכל אלו הדברים חוזרין לעקר אחד והוא שאין מדקדקין בעדות אישה עגונה וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה הימנו, שעיקר תקנתם בעגונא הקלו משום עיגונא דאתתא."
ותוכל למצוא בקישור שהבאתי לעיל עוד ראשונים רבים שכתבו כדברים האלה.

ובעניין עגונות שבאמת לא נמצא להן היתר,
צריך להבין שיש מקרים שבהם המציאות היא בעייתית (ולא ההלכה), כאשר באמת במציאות לא ניתן להכריע האם הבעל חי או מת וכדומה.
במקרים כאלה באמת מכריעים לעיתים שהאישה תישאר עגונה, אבל אין זה בוודאות פגיעה באישה, שהרי קרו מקרים בעבר בהם הותרה העגונה ולאחר זמן נמצא הבעל חי, וזו פגיעה הרבה יותר גדולה באישה.
זאת לא אשמת הרבנים ופוסקי ההלכה כאשר המציאות איננה ברורה.

אמשלום,
התורה שבעל פה ניתנה למשה בסיני יחד עם התורה שבכתב.
היא איננה קשורה לרעיונות מוסריים חיצוניים (מה זה בכלל?) ולא משתנה בהתאם לתקופה ולמקום.
לא הכל תורה שבעל פה, רק מה שניתן לנו במסורת מרבותינו. (לכן אגב היא נקראת "תורה שבעל פה" כי היא נמסרת דרך הפה)
זאת מלבד העובדה שכבר בתורה שבכתב, בנביאים ובכתובים אתה יכול למצוא קווים ברורים ביותר לדמותו של החלש והנדכא בחברה.

רק בשביל הדיון האינטלקטואלי הייתי שמח אם תוכל להסביר לי מהו אותו "מוסר חיצוני"? מה מקורו?