דעת אמת.

קושיה שאני מקשה היא קושיה וקושיה שהשני מקשה אינה קושיה אלא תירוץ לנגיעות שלו.
וכמובן, כל אחד מבאי הפורום יודע שהרקע לבקורות למיניהם הם באמת קושיות קשות, שכבר חז"ל ואחריהם שאלו אותם, אלא שהבקורת מנסה להסביר אותם אחרת, אז כל מה שמנוף יכולים לעשות הוא לפסול בגזלנותא?

תוקן על ידי - אריק123 - 22/03/2005 20:41:18

מיימוני כתב:
יבוסי
עתה ראיתי את דבריך. אם הבנתיך, אתה סבור שדעת אמת מכוונים אך ורק לתקן את ההיתפסות בציבור החרדי של השנים האחרונות לפונדנמטאליזם מסויים. כגון ההנחה שחכמים אינם מסוגלים לטעות.
אמנם, עד כמה שידוע לי, זה לא כך. מטרתם היא במפורש לבצע מה שמכנים "החזרה בשאלה".

אם הבנתי את עצמי, כוונתי הייתה שדעת אמת הוא ארגון הוצאה בשאלה שקם כריאקציה לפונדמנטליזם, ולא כפי שאתה קבעת, שהוא משתמש בחולשות הפונדמנטליזם כמנוף להוצאה בשאלה. לטעמי, ההבדל בין ההגדרות האלה הוא יותר מקוסמטי. בניסוח שלי מובלט חלקה של החברה החרדית ביצירת תגובת הנגד הזו. בהגדרה שלך עלולים אנשים למצוא תיוג של דעת אמת כארגון כללי של הוצאה בשאלה, מין גוף שונא דת שסתם תפס לו אפיק נוח ללב המתלבטים והחלשים בעדר.

יבוסי,

להלן הקטע שהבאת את חלקו, הפעם בלא צנזורה:



למה אין אנו עונים לדעת אמת?



אנו מקבלים פה ושם פניות ושאלות "מדוע אין אתם מספקים תשובה לחוברות שמפיצה "מפלגת השנאה-שינוי".





אלה המעורים בעניין תמהים גם, על ההשפעה האפסית שיש לחוברות הללו על בני ישיבות. אנו גם יודעים שמפיצי החוברות חורקים שיניים בשל כך. אכן מדוע השפעתם כה אפסית?




יש לכך 2 סיבות.


2 סיבות שהם אחת:






אחד מהספרים הנפוצים ביותר בעולם הישיבות הוא ספר שחובר לפני כמאתיים שנה ע"י אחד מגדולי הרבנים של פולין : רבי עקיבא איגר.

ספרו מורכב משורה ארוכה של קושיות ופרכות רציניות על כמעט כל סוגיה חשובה בתלמוד. את מרבית הקושיות והתמיהות שהוא מעלה הוא מותיר ללא מענה, עד שהסיומת של שאלותיו הייתה לשם דבר בעולם הישיבות : כמעט כל שאלה שלו מסתיימת במילים, צ"ע. כלומר: צריך עיון.




מה היה קורה לו קם ליצן אחד והיה מנפנף בספר "חידושי רעק"א" וקורא: "אומר ראו ראו בני ישיבות תמימים, מה גיליתי. הנה ספר עב כרס בן 3 חלקים כולו קושיות על התלמוד וללא כל מענה, ואתם עדיין מאמינים בחכמת האמוראים?" הליצן הזה היה ללא ספק כובש מקום של כבוד, בחגיגות הפורים של כל ישיבה.

הממ..?

מדוע? הרי בעצם הוא צודק, הרי הקושיות של "רעק"א" הם קושיות חזקות מאוד. הן מצביעות על סתירות בין סוגיות, קביעות לא לוגיות בסוגיות הגמרא. פרדוקסים וקונפליקטים הגיוניים ... אז מה זה פרץ הצחוק הזה?




ידידי הליצן. הנך מתכבד להסיר את מסיכת האיפור מעל פניך. להסיר את כובעך החרוטי. ולסור אל בית - מדרש קרוב. שים לב לקבוצת בני - ישיבות המסבים לשולחן עמוס בספרים עבי כרס. האזן לשיחתם. שיחה אמרנו? לא הדיבורים שלהם ישמעו לך כמו מתקפה משולחת רסן נגד התלמוד: "את דברי אביי קשה להבין!" - אומר אחד. "קושיית התוספות לא מתחילה בכלל" - עונה לו חבירו. והשלישי מוסיף: "ופירוש רש"י כאן כתוב בצורה מאוד תמוהה והסוגיה הזו בכלל סותרת את הסוגיה שלפניה". לא, לא שיחה תקלוט אוזניך כי אם התקפה רבתי על כל תג ומילה של הגמרא. ככה נוהגים ללמוד בישיבות את התלמוד...זה נשמע יותר גרוע מכל החוברות של 'דעת אמת' גם יחד.





האמת היא שהתלמוד בכבודו בעצמו נוקט בשיטה זו: התלמוד כולו מורכב מהתקפות על הגיון התנאים, על דבריהם, על מסקנותיהם, תוך כדי העלאת בעיות וקונפליקטים. התלמוד כולו אינו אלא שורה ארוכה של שאלות דיון, ליבון ןחקירה כדי להגיע לתשובות בנוגע לתורה והתנאים. לא תמיד יש תשובות ולעיתים נותרות השאלות ללא מענה. ומסתיימות במילה "קשיא" כלומר הקושיא קשה ואין עליה תשובה. ולעיתים: "תיקו" שהנו ראשי תיבות: (תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות - אליהו התשבי יבוא ביום מהימים ואולי הוא ימצא את התשובה.) כך לומדים תורה וכך הוא דרך לימודו, מדור דור.




כל מי שלומד תורה מוזמן להקשות, להפריך, לשאול, ללבן, כן\לא להסכים, אבל במטרה אחת: לנסות כך להבין יותר לעומק את הדברים. לשאול כדי לנסות לדעת. להקשות כדי להבין. להפריך כדי להעמיק.





לכן הרעק"א וקושיותיו הרציניות. אינן מבהילות איש. הקושיות של הרעק"א הן אתגר לכל בן-ישיבה ופתח לגילויים חדשים והבנות חדשות בסוגיות הגמרא.
אז באו כמה חברה וגילו סוגיה תלמודית מובהקת שעניינה "היחס של ההלכה למדע". זו סוגיה ככל הסוגיות: יש לדון, להקשות, להפריך, ללבן ולנסות ולהגיע לתשובות. ככל סוגיה הדעות בו רבות והדיון בו רחב היקף ומסתעף. נו באמת, מי שהסוגיה הזו מעניינת אותו מוזמן להשקיע את עיתותיו וללמוד ברצינות את התחום. הוא יגלה הבנות חדשות בנושא, דעות שונות ועומקים חדשים בדברי חז"ל. אבל בלי קשר לחוברות הטרחניות הללו.




רגע, רגע, למה 'טרחני', למה אני שומע צליל כעס על החוברות הללו? הרי החוברות שם וצריך לענות עליהם לא?

אז הנה הסיבה השנייה "מדוע אין אנו מתייחסים לחוברות הללו" ונפתח בסיפור:

בשלהי המאה ה- 19 כיהן כרב בעיר בריסק "רבי חיים סולובייציק" שהיה גם ראש ישיבה. יום אחד הגיע לבקרו אחד מתלמידיו לשעבר. ורבי חיים גילה לתדהמתו כי תלמיד זה הקדיח את תבשילו והתפקר.

פתח התלמיד ואמר לרבו לשעבר: "יש לי מספר שאלות וקושיות בעניני דת אולי יוכל מורי ורבי לענות עליהם?" רבי חיים שתק.

המשיך התלמיד והקשה על הדת עוד ועוד. ורבי חיים ממשיך ושותק.

התלמיד לא נואש והטיח עוד שורה של קושיות ושאלות על הא-ל, על היהדות, על התלמוד ועל הדת. ורבי חיים ממשיך ושותק.

לבסוף שבר רבי חיים את שתיקתו ושאל את התלמיד: תלמידי לאחר שסיימת את שאלותיך וקושיותיך יש לי שאלה אליך: האם שאלות אלו עלו בדעתך לפני שרצית להתפקר או שמא אחרי שרצית להתפקר? התלמיד גמגם ולבסוף הודה:" כן.. שאלות אלו אכן עלו בדעתי לאחר שטעמתי מחיי העולם הזה וביקשתי להתפקר. אך מה זה קשור הרי השאלות כה קשות ואני בטוח שרבי הגאון יוכל להאיר את עיני בהם!".

נענה רבי חיים ואמר: "תלמידי לשעבר. אני יודע לענות תשובות על קושיות. גם על קושיות מהסוג שהעלית יש לי תשובות מפורטות. הבעיה היא, שאת השאלות הללו אימצת לך כתירוצים להתפקרות. אתה לא מציג לפני שאלות, אתה מציג לפני תירוצים. "על שאלות יש לי תשובות, על תירוצים אין לי תשובות!"".




זה גם העניין שלנו. השאלות בחוברות דעת אמת לא נועדו כדי לבדוק את האמת. הם נועדו להרגיע את המצפון לאלו שמזלזלים ביהדות. וכאן אנו מתחברים לסיבה הראשונה שהעלינו: בתלמוד הקושיות נועדו לנסות ולהבין טוב יותר את התלמוד. אם זו המטרה אין ספק שאפשר לענות. אך בחוברות הללו המטרה היא לבזות ולהרגיז. אלו אינן שאלות אלא "תירוצים" או "פרובוקציות" על תירוצים ופרובוקציות אי אפשר לענות. וכל ניסיון לענות מהווה כניעה לשטחיות וקלות דעת.





את השאלות ראוי להעלות כדי לדעת יותר מהי אכן ההלכה. את הקושיות יש להעלות כדי להבין יותר את חז"ל ולהעמיק בדבריהם. באופן שטחי קל לקחת כל דבר לא מובן ולסיים בכך. אבל בשביל תלמיד ישיבה אמיתי, דבר לא מובן הוא אתגר כדי להבין יותר את עומק דברי חז"ל.




אנחנו באמת מחפשים את האמת.