| נשלח ב-21/3/2005 04:07 |
 |
| |
בס"ד המחבר בשירו מעורר אותנו על הקשיים בדרך,
שעוברת דרך קוצים ודרדרים כלה פצעים וחבורות.
אלו פצעי-הנפש ,בשאלת-הנפש לחפש ללקט וללטש
שברי-לבבות לרפאות לחטאות ולנכש נפשות כואבות.
ועם ישראל כמו השה שאובד במדבר,זה דרות ועידנים
כל חולי עליו עברשבע פעמים כוס של היגונים
ומבקש המשורר בשירו מאת אדון הכל הבואר יש מאין,
שיאזין לכל קול,ושיביט לדמעת-עין.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2005 11:44 |
|
| |
בס"ד מאמר על פורים מהפורום מדיטציה וארנגיות
בקישור הבא:ttp://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=1&topic_id=1320508
"קם רבה, שחטיה לרבי זירא" (חגיגה ז',ע"ב)
הגמרא במסכת מגילה (דף ז', עמוד ב') מספרת סיפור יוצא-דופן על רבה ורבי זירא בפורים. הסיפור בא כהמשך למאמרו המפורסם של רבא, "מיחייב איניש לבסומי בפוריא (חייב אדם להשתכר בפורים) עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". וזה דבר המעשה:
"רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום.קם רבה שחטיה לרבי זירא.למחר בעי רחמי ואחייה.לשנה,אמר ליה, ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי.אמר ליה,לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".
בתרגום מארמית:רבה ורבי זירא סעדו יחדיו סעודת פורים. השתכרו.קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת, ביקש עליו רבה רחמים והקימו לתחייה. בחלוף שנה הציע לו רבה לבוא אליו ולערוך גם הפעם ביחד את סעודת הפורים. סירב רבי זירא ואמר: לא בכל ושעה ועת מתרחשים ניסים.
סיפור הגמרא, על פניו,זועק לשמים: האמנם ייתכן כי רבה, האמורא הגדול ש"לא פסק פיו מלימוד תורה, עד שאפילו מלאך המוות לא היה יכול לשלוט בו",נכשל בעניין של שפיכות-דמים, ולו גם מתוך שכרות?!
החתם-סופר בתשובותיו קושר זאת עם דברי הגמרא במסכת שבת (דף קנ"ו, עמוד א')ולפיהם:מי שנולד במזל מאדים יהיה גבר שופך דמים.בהמשך לכך מעיד (שם) רבה על עצמו ואומר: "אנא במאדים" (אני במזל מאדים).
והדברים,כאמור,תמוהים ביותר.
אחיזת-עיניים?
היעב"ץ (רבי יעקב בן צבי מעמדין) מסייג מיד את הדברים ואומר:"אבל דם, וודאי לא שפך רבה, גם אם היה במאדים".
[הרמב"ם בספרו 'שמונה פרקים' פרק ח'ובספר 'יד החזקה', הלכות-תשובה פרק ה הלכה ד מבהיר כי העובדה שאדם נולד עם טבע שלילי מסויים (כולל במזל מאדים), איננה נוטלת ממנו את כוח הבחירה-החופשית להתגבר על נטיותיו וללכת בדרך הישר].
ואמנם,כמה מהמפרשים מסבירים את סיפור הגמרא שלא על פי פשוטו:
המהרש"א (רבי שמואל אליעזר איידליס)קובע שלא היה כאן מקרה מוות ממש, אלא רק "כעין" מוות.והוא מסביר שרבה כפה על רבי זירא שתייה כה רבה של יין,עד שחלה ונטה למות.
ליעב"ץ דרך משלו לתאר את שאירע: לא שחטו ממש.אלא,
באחיזת-עיניים.הרואים היו סבורים ששחטו באמת.וגם רבי זירא עצמו נבהל ממראית העין,עד שהתעלף.
אלא שהסברים אלו אינם מניחים את הדעת:
אם אמנם הייתה זו אחיזת-עיניים בלבד,מדוע איפוא "למחרת, ביקש עליו רבה רחמים והקימו לתחייה"?
גם לפי הסבר המהרש"א,שרבה כפה על רבי זירא שתיית יין עד שחלה ונטה למות -עדיין נותר לתהות: הכיצד זה פגע רבה בבריאות חברו ואף הביאו לסף מוות!
התמיהה בכל העניין גוברת נוכח הצעתו של רבה, כעבור שנה בלבד, לסעוד שוב ביחד את סעודת הפורים.לא זו בלבד שאיננו מוצאים אצל רבה אות לאף הרהור של חרטה ותשובה על אירועי הפורים שעבר - הרי שנסיון העבר הלא-מוצלח, איננו מונע בעדו מלשוב ולקיים את אותה הסעודה ממש, על כל הסיכון הכרוך בכך!
ותשובתו של רבי זירא,גם היא טעונה הסבר:
הוא אינו דוחה את הצעתו של רבה על הסף ולא שולל אותה מן היסוד,עקב מאורעות השנה שעברה. כל הסתייגותו מן הרעיון לסעוד שוב סעודת פורים ביחד עם רבה, שאך לפני שנה שחטו במהלכה, נובעת מכך ש"לא בכל שעה ועת מתרחשים ניסים", ועל-כן אין הוא בטוח שגם הפעם יוכל רבה להחיותו אחרי פורים...
דרש או פשט,יש המבקשים לראות בסיפור זה של הגמרא, דברים שהם על-דרך הדרש והסוד. כלומר, שמקרה שחיטתו של רבי זירא בידי רבה, לא אירע כפשוטו,אלא רק משל היה.
בהקשר זה הם מציינים לגמרא במסכת בבא-בתרא (דף ע"ג ע"ב)
בה מופיע רצף של תיאורים מפיו של רבה בר בר חנה, כאשר ברור לכול שסיפורים אלה לא התרחשו בפועל, אלא הם דברי אגדה הרומזים לעניינים רוחניים.
אבל קיים הבדל רב בין שתי הסוגיות. סיפוריו של רבה בר בר חנה, מופיעים אכן בחלק האגדה שבגמרא. לעומתם, המקרה ברבה ורבי זירא, מופיע בהקשר הלכתי מובהק, כסיוע וחיזוק לפסק ההלכה המחייב להשתכר בפורים "עד דלא ידע"; כאומר, הנה - רבה ורבי זירא קיימו בפועל את ההלכה והשתכרו "עד דלא ידע".
על-כרחך שסיפורם של רבה ורבי זירא אכן אירע בפועל ממש ואינו עוסק בנסתרות ורמזים.
חיזוק נוסף לכך שהסיפור עם רבה ורבי זירא התרחש כפשוטו, ניתן למצוא בדברי הר"ן (רבנו ניסים)ובעל-המאור, הכותבים: "כתב הגאון רבי אפרים ז"ל, שהמקרה ברבה ורבי זירא סותר לדברי רבא ודוחה את פסקו (שחייב אדם להשתכר בפורים עד דלא ידע), ואין יותר לנהוג כן".
הרי ברור שהסיפור אמנם התרחש בפועל,שאם לא כן, לא היה בו כדי לבטל את פסק ההלכה של רבא ("לבסומי בפוריא").
מכל האמור אנו מגיעים לשתי מסקנות: האחת,ברור שהמקרה המדובר אמנם התרחש בפועל, וכתוצאה ממצב של שכרות, רבה גרם למיתת רבי זירא. מסקנה שנייה, עלינו ליישב את המקרה באופן שישלול ממיתה זו כל שמץ של שפיכות-דמים ואף לא עניין בלתי-רצוי אחר. עד כדי-כך העניין צח מכל רבב, עד שגם לשנה הבאה רצה רבה לחזור שוב על אותה סעודה.
שתויי יין במקדש.
להבנת הסיפור עם רבה ורבי זירא נוכל להסתייע במקרה קשה אחר (הפעם במקרא) הקשור גם כן בשתיית יין - מותם של נדב ואביהוא בני אהרון (פרשת שמיני י,ב). חז"ל אומרים שנדב ואביהוא מתו מפני ש"שתויי יין נכנסו למקדש". כלומר, מיתה זו הייתה תוצאה משתיית יין יתירה.
גם סיפור זה מצריך הבהרות.לאחר מותם של נדב ואביהוא אומר משה רבנו לאהרון אחיו, "הוא אשר דיבר ה' לאמור - בקרוביי אקדש". ומפרש רש"י את דברי משה: "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך". נשאלת, איפוא, השאלה: הכיצד ייתכן ששני צדיקים אלה (הגדולים ממשה ואהרון גם יחד) ייכשלו בעניין בלתי רצוי, וייכנסו למקדש כשהם "שתויי יין"?
מסביר בעל האור-החיים הקדוש,שנדב ואביהוא מתו מפני גודל תשוקתם להתקרב לה'. ובלשונו המיוחדת: "לא נמנעו מקירוב לדביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, נשיקות, מתיקות - עד כלות נפשותם מהם".והלא כך אומר הפסוק: "בקרבתם לפני ה' - וימותו", כלומר,שסיבת מותם הייתה אותה קרבה יתירה "לפני ה'".
זה גם הפירוש ל"שתויי יין נכנסו למקדש".יין –רומז לסודות התורה ופנימיותה, כמאמר חז"ל, "נכנס יין יצא סוד". כשם שהיין מגלה את הטמון בלב האדם, כך גם ברוחניות, "יינה של תורה" הוא גילוי סודות התורה. וכמו ששתויי יין הם כאלה שהיין הרב הביאם לעירפול-חושים עד כדי אובדן הזהות האישית, כן הדבר ברוחניות - "שתויי יין" הוא מצב של גילוי גדול ועצום של פנימיות התורה, גילוי הגורם לביטול החושים והישות העצמית עד ל"כלות הנפש".
לכן,לאחר מות נדב ואביהוא מזהירה התורה "יין ושכר אל תשת". מפרש רש"י, שאסור לשתות יין "דרך שכרותו". בכך יש רמז שכאשר "שותים" מיין התורה, כלומר, סודות ורזים שבתורה, חובה לנקוט זהירות יתירה שלא להגיע למצב של "שכרות", דהיינו "כלות הנפש".
כשלומדים את סודות התורה, הדבר צריך להעשות בזהירות המתחייבת ובאופן של "נכנס בשלום ויצא בשלום".
הגמרא במסכת חגיגה (דף י"ד ע"ב) מספרת על ארבעה ש"נכנסו לפרדס" התורה. אומרת הגמרא: בן עזאי - הציץ ומת, בן זומא - הציץ ונפגע, אחר - קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא (הוא בלבד) - נכנס בשלום ויצא בשלום.
תורת החסידות מסבירה שהסיבה לכך ששלושת התנאים הראשונים נפגעו ברוחם או בגופם כתוצאה מהכניסה לפרדס התורה, ולעומתם רבי עקיבא "יצא בשלום", היא, שרבי עקיבא "נכנס בשלום". כניסתו ל"פרדס" נעשתה תוך נקיטת הזהירות הראויה, ועל-כן גם זכה ו"יצא בשלום".
תעלומות-החוכמה.
נדב ואביהוא לא נהגו כן.הם לא נקטו בזהירות הדרושה, ונעשו "שתויי יין" -שתויים ביין-התורה -עד אשר הגיעו ל"כלות הנפש".ואולם לגביהם לא נחשב הדבר "עוון",כיוון שעשו זאת עוד קודם לציווי,"יין ושכר אל תשת".על כן גם אחרי מותם אומר עליהם משה לאהרון:"גדולים ממני וממך".
מיותר להדגיש ש"אין מקרא יוצא מדי פשוטו",וכשהתורה מזהירה "יין ושכר אל תשת",ברור כי האיסור הוא על שתיית יין "דרך שכרותו" כפשוטו.ממילא מוכרחים לומר שגם אצל נדב ואביהוא היתה שתיית יין כפשוטה.אלא שאצל נדב ואביהוא הייתה שתיית היין הגשמית, קשורה עם גילוי ה"יין" שבתורה -סודות ורזי התורה.
ואכן כך מבואר בשל"ה ('שני לוחות הברית' לרבי ישעיה הלוי הורוביץ), ש"זה שאנו מוצאים אצל קדושים אשר בארץ,ששתו לפעמים יותר מדי בסעודות גדולות,כוונתם הייתה לשם שמים, כי בתוך משתה היין היו שמחים הרבה ומתוך כך אומרים דברי תורה הרבה מאוד וכפליים לתושייה; שמתוך שמחה מגלה החכם רזי תורה, כי ברבות השמחה יתחזק הכוח השכלי שיש בנפש ואז הוא יותר מוכן לגלות תעלומות חוכמה, בבחינת 'נכנס יין יצא סוד', שעל-ידי משתה היין יצאו דברי תורה הנקראת
"סוד".
כך ממש היה אצל נדב ואביהוא, שהיו קדושים מאוד, שהרי נאמר עליהם "בקרובי אקדש"; ועל-ידי ששתו יותר מדי התגלו אצלם רזי-תורה עד שהגיעו ל"כלות הנפש".
גילוי רב מדי.
לפי זה יובן גם הסיפור עם רבה ורבי זירא:
בדומה למיתת נדב ואביהוא,גם כאן"אין מקרא יוצא מדי פשוטו", ומשמעות הדבר שהייתה שתיית יין והיה מוות. אך גם כאן (כמו אצל נדב ואביהוא) סיבת מותו של רבי זירא הייתה -"כלות הנפש".
מהלך הדברים: רבה ורבי זירא ישבו לסעודת פורים. בסעודה, רבה "כפה על רבי זירא שתיית יין עד שחלה ונטה למות" (כפירוש המהרש"א).
במקביל לשתיית היין הגשמית,וכתוצאה ממנה,עסקו השניים בשתיית "יינה של תורה",וכדברי השל"ה (הנ"ל):שמתוך משתה היין היו שמחים הרבה ומתוך כך אומרים דברי תורה הרבה מאוד וכפליים לתושייה; שמתוך שמחה מגלה החכם רזי תורה".
ואולם זה שרבי זירא נטה למות, לא היה בגלל שתיית היין הגשמי, אלא מרוב "שתייה" רוחנית; מפאת גילוי רב מדי של "יין" התורה - הגיע רבי זירא ל"כלות הנפש".
יוצא, איפוא, שמיתת רבי זירא הייתה כפשוטה,כלומר, היפרדות מוחלטת של הנשמה מהגוף, ולא רק התעלפות.
לכן סובר רבי אפרים ז"ל שבעטיו של מקרה זה, בטל החיוב "לבסומי בפוריא".
"מוחין דגדלות".
כעת מובן היטב מדוע אין כאן אפילו אבק של שפיכות-דמים, כי מותו של רבי זירא היה למעשה ביטוי של "כלות הנפש", כתוצאה מלימוד סודות התורה.
לפי זה מובנת גם הדגשת הגמרא "איבסום" –השתכרו,בלשון רבים, דהיינו שגם רבה וגם רבי זירא, שניהם השתכרו.כי לא רק שכרותו של רבה הביאה למצב, אלא גם שכרותו של רבי זירא עצמו. שהרי, כאמור, מיתת רבי זירא הייתה משום שהגיע למצב של שכרות שהביאו ל"כלות הנפש".
[ובכל זאת הגורם לכל העניין כולו היה רבה -"קם רבה שחטיה לרבי זירא"].
למרות ששניהם השתכרו (בגשמיות וברוחניות), רק רבי זירא הגיע למצב של "כלות הנפש" ממש. הסיבה, לרבה היו כלי-שכל רחבים יותר, בבחינת "מוחין דגדלות", ולכן היה יכול לקבל גילוי עצום של רזי תורה. לעומתו רבי זירא, הוא לא היה מסוגל להכיל בשכלו גילוי כה רב של סודות התורה ועל-כן נוצרה אצלו "כלות הנפש", עד שנשמתו נפרדה מגופו גם במובן הפיזי. הפער בין שני האמוראים נרמז גם בשמותיהם: "רבה" מלשון גדלות, ו"זירא" (מלשון זעירא) רומז לקטנות.
מ"חי" ל"מדבר".
לאור האמור,נוכל גם להבין את פשר הביטוי "ושחטיה" (ושחט):
על המילה בתורה "ושחט", אומרת הגמרא במסכת חולין (דף ל, עמוד ב): "אין ושחט אלא ומשך". כלומר, שתוכן עניין השחיטה הוא משיכה והעלאה. שכן, על-ידי השחיטה מכשירים את הבהמה לאכילת אדם, ובכך גם מעלים אותה מסוג ה"חי" לסוג ה"מדבר", כי בשר הבהמה הופך להיות דם ובשר מבשרו של האדם (מין ה"מדבר"). זהו גם הטעם הפנימי לכך שהתורה התירה שחיטה, למרות איסור "צער בעלי חיים", מכיוון שעל-ידי השחיטה מעלים את הנשחט לדרגה נעלית יותר.
כעת נבין גם את לשון הגמרא, "קם רבה ושחטיה (ושחט) לרבי זירא". על-ידי כך שגילה לרבי זירא סודות ורזי תורה עמוקים ביותר, שלא לפי ערך דרגתו, הנה כתוצאה מכך, רבה "משך" (=שחט) והעלה אותו לדרגה רוחנית גבוהה ביותר וגרם לו "כלות הנפש".
מצד אחד, הכוונה ב"שחטיה" היא לפירוד הנפש מהגוף ממש, ולא רק התעלפות. אך מצד שני, אין כאן עניין של שפיכות דמים חס ושלום, אלא אדרבה, עלייה לדרגה גבוהה ביותר - "כלות הנפש" (כדוגמת נדב ואביהוא).
עניין זה נרמז גם במילה "קם". שהלא לכאורה, די היה לומר "שחטיה רבה לרבי זירא", מהו "קם"?
המילה "קם" (מלשון קימה והתרוממות) באה לתאר את התעלותו של רבה לדרגה נעלית ביותר. דרגה כזאת שהוא עצמו אמנם היה יכול להשיגה ולהכילה, אך אצל רבי זירא היא גרמה ל"כלות הנפש".
נשאלת,איפוא,השאלה,הכיצד זה מביא רבה את רבי זירא למצב כזה, של "כלות הנפש", בה בשעה שהדבר הוא בניגוד לכוונת הבריאה – שצריך להיות "לא תוהו בראה - לשבת יצרה", נשמות בגופים דווקא?
בפשטות,אפשר לומר שרבה התייחס אל רבי זירא כשווה-ערך אליו, ועל כן העריך שלא יגיע למצב של "כלות הנפש".
יתירה מזאת: מכיוון שהיה בכוחו של רבה להשיב מת לחיים, הוא לא ראה בהיפרדות זמנית של הגוף מהנפש (למשך יום הפורים בלבד) סתירה לתכלית כוונת הבריאה – נשמות בגופים. מנקודת המבט שלו דמה הדבר למעשה רבי עקיבא ש"נכנס בשלום" לפרדס התורה, וכעבור זמן "יצא בשלום" ממנו.
רוצה אבל חושש.
לפי זה מובן גם המשך הסיפור, כאשר בחלוף שנה מציע רבה לרבי זירא לערוך פעם נוספת יחדיו את סעודת הפורים, אך רבי זירא מסרב בטענה ש"לא בכל שעה ועת מתרחשים ניסים".
רבה, לא זו בלבד שאין בלבו הרהורי חרטה על אירועי הפורים שעבר, אדרבה, הוא שב ומזמין את חברו לסעוד יחדיו בפורים, מתוך כוונה מפורשת לפעול בו עילוי רוחני רב עד לדרגה של "כלות הנפש". גם בעניין תכלית כוונת בריאת האדם לעבוד את השם כנשמה בתוך גוף, אין לרבה סיבה לחשש, שהרי יכול הוא לחזור בשנית על מעשהו מהשנה שעברה ולהקים את חברו פעם נוספת לתחייה! באופן כזה, סבור רבה, יתקיימו בחברו רבי זירא שתי השלמויות – התעלות רוחנית עד ל"כלות הנפש", ועבודת ה' כנשמה בתוך גוף.
[ואולי יש לומר עוד: רבה סבר כי במרוצת השנה החולפת התעלה רבי זירא לדרגה עליונה יותר מזו שהחזיק בה בשנה שעברה, וכעת הוא כבר יכול להשיג סודות ורזי תורה עמוקים, מבלי להגיע להיפרדות הנפש מהגוף].
על כך השיב לו רבי זירא, "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".רבי זירא אמנם חפץ ומשתוקק להתעלות עד "כלות הנפש", על-דרך דברי רבי עקיבא שאמר, "מתי יבוא לידי ואקיימנו", ולכן היה רוצה לערוך סעודת פורים עם רבה גם השנה. אבל אף-על-פי-כן, מכיוון שתכלית כוונת בריאת האדם היא לעבוד את ה', כנשמה בגוף, חושש רבי זירא שלאחר הגיעו ל"כלות הנפש" שוב לא תחפץ נשמתו לרדת ולהתלבש בגופו, ומי יודע אם גם בפעם הזו יצליח רבה לחולל את ה"נס", ולהחזיר את נשמתו לתוך הגוף - "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".
[או לאופן האחר:רבי זירא הבהיר לרבה כי הוא עדיין בדרגת "זירא", ועל-כן גילוי סודות התורה באופן של "יותר מדאי", עלול לגרום אצלו פעם נוספת פרידה של הנפש מהגוף, ויצטרך שוב לנס של תחיית-המתים].
בפורים ניתן הכוח
בפועל,בשולחן-ערוך נפסק להלכה שיש חיוב "לבסומי בפוריא עד דלא ידע", ואין חוששים שמא יגרום הדבר לתוצאות בלתי רצויות.
ומזה ניתן להסיק גם לגבי "שתיית יין"ברוחניות,כלומר, לימוד סודות התורה עד למצב של "שכרות" וביטול מציאות האדם:
בפורים ניתן לכל אחד מישראל, איש איש לפי יכולתו, הכוח לקיים "שתייה" זו ולהגיע לדבקות נעלית בסודות התורה, דבקות המבטלת את מציאותו - בלי לחשוש שמא כתוצאה מכך יבוא לידי הנהגה של פרישות מהעולם, שהיא היפך כוונת הבריאה, "לשבת יצרה".
אדרבה, על-ידי קיום חובה זו בפורים, תתווסף לאדם חיות בעבודת ה' למשך כל השנה כולה, "לעשות לו יתברך דירה התחתונים" – ובאופן של "נכנס בשלום ויצא בשלום".
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2005 12:14 |
|
| |
בס"ד יש לענ"ד להעיר שאין למדים הלכה מדברי אגדה
מפני שאין הדברים כפשוטם ,אלא יש בהם סוד עמוק,
אין כאן הדין 'שאין מקרא יוצא מידי פשוטו',משום שאיןכאן
דברים כפשוטם,אלא יש כאן סוד עמוק על הגעה להשגה לדבקות בה'עד כלות-הנפש,ובודאי שאי אפשר לומר ששחטו כפשוטו
וחלילה וחס מלומר כן ,ואביא כאן את דברי מהר"ל מפראג
זת"ל בס' באר-הגולה (באר הרביעי)כתב שם וז"ל:
"הבאר הרביעי מים חיים נוזלים מן אוצר-השמים במקורו לא חלו ידים,ולא שלטו בו עינים.
יוצאים מעדן נובעים מים.
מראיהן כקרח מזוקקים שבעתיים.
מזהירים נוצצים כשמש בצהריים.
י'ש בוטה כמדקרות חרב.
ה'מה דברי נרגן בעלי ריבות.
ו'ירחיבו פיהם ולשוניהם כחרב חדה נצבות.
ד'ורכים קשת לירות אל דברים חביבות.
ה'נוזלים ממעיין-חיים מנהר-רחובות.
ב'רוח חכמה וברוח בינה חצובות.
נ'וצציםמזהירים כעין קלל ושלהבות.
ב'נויים לתלפיות תבינת-היכל מחוטבות.
צ'רופים נבחנים ברום עולם יושבות.
ל'חם חמודות סועדים הלבבות.
א'מרות יקרות מנופת טובות.
ל'מוציאם הם חיים מרפאים מכאובות.
ועתה שמים אור בהיר בשחקים אור מבהיק
בכל עברים ,לחושך וצלמות ולא סדרים.
ודברים נעימים והמה לחם סתרים.ללענה מרים.
ואשר הם בכל חכמה ושכל משוערים כאלו המה
פתיות דברים זרים.ומשפטים אמת צדיקים מישרים.
נחשבים לשקרים.ולכן לבי כים יהמה אף רוחי נשברה
בקרבי כי שמעתי דבת-עם מתעתעים ומלעיבים בדברי
-חכמה בדברים שבאו בתלמוד מואסים בהם והיה
להם לזרא.וכו' עכ"ד מהר"ל מפראג שם.
רואים אנו מכאן את הענין הזה שאין לפרש את דברי התלמוד
כפשוטם בלבד.
פורסם בקישור הבא:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1320508
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/3/2005 13:46 |
|
| |
בס"ד ענין פורים הוא קבלת התורה מרצון ללא כפיה
כמ"ש רבנו בעל הסולם זת"ל בהקדמתו לס' פנים מאירות ופנים מסבירות בענין הכפיה שכתב שאין כפיה נוהג ברוחני ואפי' בגשמיים אינו נוהג ,וכל כפיה אינו מסטרא דקדושה.עש"ה.
וזה מהות הפנימי של פורים שהדר קיימוה וקבלוה בימי אחשורוש ודו"ק.
הצ' שי בוארון
תוקן על ידי - shay98 - 27/03/2005 13:51:19
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2005 03:12 |
|
| |
בס"ד ע"י שאדם יוצא מחושיו הטבעיים מגיע להשגות שכליות
חז"ל לא התכוונו שאדם יתהולל בפורים וינהג כקל שבקלים
המהר"ל מפראג זצ"ל מלמדנו להועיל שאין לפרש דברי האגדות שבש"ס כפשוטם,וידוע מדברי הזהר הק' שכל תלמודא על רזין דאורייתא אתמר כלומר שבתלמוד ישנם סודות התורה שחז"ל
הלבישו אותם בלבושים וסיפורים,ועוד ראיתי במפורש לרבנו בעל הסולם האר"י אשלג הלוי זצ"ל שחז"ל לא דיברו כלל על ענייני העוה"ז.ר"ל שבאגדות ישנם רעיונות עמוקים שלא כל אחד יכול לרדת לעומקן,ומכאן יצא הכלל שאין למדין מדבר אגדה.ויש עוד אריכות בדבר אלא שכרגע איני פנוי לעיין בספרים. בברכה הצ' שי בוארון
פורסם בקישור הבא:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=2&topic_id=1323734
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2005 01:32 |
|
| |
היהודי שלא לבש בגדי יום טוב בפורים
מספרים שבליל פורים הגיע לבית מדרשו של האדמו"ר מצ'חנוב יהודי שהיה לבוש בבגדי יום חול, בעוד שהרמ"א כותב שנהגו ללכת בפורים עם בגדי יום טוב. שאלו אותו התלמידים, למה הוא לא הולך בבגדי יום טוב? והוא ענה להם –ה'עולם' נוהגים לומר שכמו שקדחת אינה מחלה, כך פורים אינו חג. נשמע הדבר עד לרב'ה, פניו קצת נתרככמו והוא אמר: "ואני אומר שכמו שקדחת היא מחלה, כך פורים הוא חג". היהודי שמע זאת, ומיד אחזתו קדחת... הוא הבין שיש דברים בגו ובא לרב'ה, אמר לו הרב'ה – תקבל על עצמך שמכאן ולהבא תדע שפורים זה חג,ואז כבר לא תצטרך לדעת שקדחת זה מחלה. מספרים שהיהודי שכב שנה במיטה, עד פורים בשנה הבאה. בשנה הבאה הוא כבר בא עם בגדי יום טוב,ואז סרה ממנו הקדחת.
חנוכה ופורים
חנוכה ופורים הם שניהם ימי הודאה, אבל ישנם כמה הבדלים מעניינים ביניהם. בפורים מביא הרמ"א את המנהג ללכת עם בגדי יום טוב, יש בו מצווה מיוחדת של סעודת יום טוב, ולעומת זאת אין בו איסור מלאכה, אפילו לא בשעה שאפשר לקרוא את המגילה. חנוכה הוא הפוך, לא נוהגים ללכת בו עם בגדי יום טוב וגם לא כתוב שעושים סעודת יום טוב, ולעומת זאת יש בו איסור מלאכה בשעה שהנרות דולקים.
פורים – הוא עצמו יום חול, אבל החיצוניות שלו היא יום טוב. אין יום בולט יותר בגשמיות מאשר פורים, ואף על פי כן כתוב בכתבי האר"י שפורים הוא יום גדול אף יותר מחול המועד וממועדים אחרים. ננסה להתבונן מעט בעניינו של חג הפורים.
אם אין את ישראל – פסח בשביל מה?
בדורינו רבתה הדעה. הרבה דברים שהיו פעם בגדר סודות, כמעט אף אחד לא ידע אותם, הם היום שווים לכל נפש. כך הוא למשל מאמר הזוהר הידוע על יום הכיפורים שהוא 'כ – פורים', כמו פורים. כותב ה'אוהב ישראל מאפטא' שאם כיפורים הוא כמו פורים משמעות הדבר שפורים הוא גדול יותר, שהרי הקטן הוא הניתלה בגדול. לצערנו, יש מקומות בהם פורים נראה גרוע יותר מיום חולין רגיל, וודאי שלא עלה כן על דעת חכמינו ז"ל ולא על דעת אסתר ומרדכי; אולם, גם מי שחג את פורים באופן נכון, עדיין קשה לו להבין כיצד יום זה הוא כמו יום כיפור. לפני שנסביר זאת, נראה לכך מקבילה מעניינת.
כל הראשונים דנים בשאלה מדוע מתענים את תענית אסתר בי"ג אדר, הרי אסתר המלכה ונערותיה לא צמו אז, אלא בניסן, בליל הסדר! במדרש מובא שכאשר אסתר באה למרדכי ואמרה לו שיצומו הוא טען כנגדה - היאך יתכן לצום בליל הסדר? בירושלמי מובא שהעם שאל שאלה זו את מרדכי, ומרדכי ענה: "אם אין את עם ישראל, פסח בשביל מה???" הרבה פעמים אנשים לא יודעים מה עיקר ומה טפל, גם בימים של יציאה מהסדר, שבהם יש חיוב להתעשת, הם בטוחים שצריך לשמור על הסדר. ונחזור לשאלה, אם אסתר ונערותיה צמו בליל הסדר למה אנו מתענים לפני פורים? בספרו של הבית יוסף "מגיד מישרים" הוא כותב שבאמת תענית אסתר אינה תענית של צער, אלא של תשובה, ויש כאן הקבלה מעניינת ליום כיפור. מן התורה, היום היחידי שמתענים בו הוא יום כיפור, והיום שלפניו הוא היום היחידי בשנה שיש בו מצוה מיוחדת לאכול כל היום. במקביל לכך, מדברי חז"ל היום היחיד שיש בו חיוב לאכול באופן מיוחד הוא פורים "לעשות אותו יום משתה ושמחה". האכילה בערב יום כיפור באה לאזן את האדם, שיזכור שהקב"ה לא חפץ במות האדם כי אם בשובו מדרכו וחיה, וכך גם הסיבה שתיקנו חז"ל תענית לפני פורים היא לאזן את האכילה שבפורים, ה' לא רוצה שנרד לעולם הגשמי בלי לדעת למה עושים זאת.
לפני שניכנס לסיפור המגילה ואל הבנת עניין פורים ויום הכיפורים, נאמר במאמר מוסגר כי בחסידות סלונים קיימו את דברי הזוהר "פורים – כפורים" כפשוטם. בתחילתו של ה'טיש' בפורים שרים כשעה-שעה וחצי ניגונים של יום כיפור. אנשים מבושמים, ואף על פי כן שרים בסדר מופתי, כמו ביום כיפור. אחר כך מדבר הרב'ה וגם הוא כמו ביום כיפור, אחר כך עוברים לניגונים שמחים, אבל גם ניגונים שמחים של סלונים הם כמו ניגונים של יום כיפור בקארלין...הניגון הכי שמח הוא 'אבינו מלכנו... הרם קרן ישראל עמך, הרם קרן משיחך". בחסידות קרלין - פורים כמו יום כיפור כפשוטו.
כיצד מסכן מרדכי את כלל ישראל?
כדי להבין את עניין 'פורים כיפורים', נעסוק קצת במגילת אסתר. במגילה יש שתי דמויות קוטביות, ולשתיהן יש שם תואר: מרדכי איש יהודי, וכמובן המן האגגי. לכל השאר אין תיאור לאיזו אומה כל אחד משתייך. השאלה הקשה שבמגילה היא על מרדכי ואסתר: זהו פלא גדול, כיצד מעיז מרדכי לסכן את כלל ישראל? גם על אסתר קשה, אמנם היא אינה מסכנת את כלל ישראל אבל היא מסכנת את עצמה "כאשר אבדתי אבדתי" – זהו תהליך התאבדות, חסר סיכוי, האם מותר לאדם לסכן את עצמו במצב כזה? אמנם למען הכלל מותר, אבל זאת בתנאי שיש סיכוי, כאן מדובר בהתאבדות! השאלה על מרדכי רק מתעצמת כאשר אנו מעיינים בספרים, מהם נראה שמרדכי חיפש את ההזדמנויות שבהן הוא מתגרה בהמן. על הפסוק "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" כתוב בספרים שמרדכי חיכה להזדמנות שזה יקרה, גם אם הוא היה עוסק בפינה רחוקה בעסקיו ואמרו לו שהמן עובר – הוא היה רץ ונעמד, כדי שיהיה ברור שהוא לא יכרע. אפילו אם הוא היה רכון לשרוך את מנעליו הוא היה מזדקף, בלשון ימינו זהו תיאור "פרובוקטיבי". מרדכי גם טרח להסביר שהוא לא היחידי "כי הגיד להם אשר הוא יהודי", ולכן רצה המן להרוג את כל היהודים. אם לא נאמר כך יהיה פלא גדול, מדוע המן רוצה להרוג את כל היהודים בשל מעשה של אדם אחד? ואכן, לחכמי אותו דור היתה ביקורת גדולה על מרדכי: "אמרה כנסת ישראל, ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני" – ראו מה עשה לי דוד שלא הרג את שמעי שיצא ממנו מרדכי שמתקנא בהמן, ומה שילם לי שאול בן ימיני שלא הרג את אגג שיצא ממנו המן .
מה היה באמת ההיתר של מרדכי לסכן את כלל ישראל? אמנם, יש ראשונים שפירשו שעל המן היו סימני עבודה זרה, וכמו שמובא שכתוב בתוספות שהיתה אנדרטי על צווארו, אבל בפשט אין רמז לכך. ולא עוד, אלא שהצווי לכרוע להמן נראה מאוד דומה למה שהיה אצל יוסף שנקרא "אברך", ומפרשים חלק מהמפרשים שבכל מקום שהוא היה עובר היה כרוז שהיה צועק "אברך" וכולם היו צריכים לרדת על הברכים. גם בזמן החכם באשי, היה הולך לפניו אדם עם מקל וכולם היו צריכים לפנות דרך. ואם כן כך גם אצל המן, בכל מקום שהוא היה עובר היו מכריזים זאת - אין בזה סרך ערך עבודה זרה, אלא כבוד אנושי ותו לא (מן הסתם שאלו את מרדכי "מדוע אתה עובר על מצוות המלך", אם לא תשמע עכשיו למה שהמלך ציווה הכל יתפורר, כי הרבה תירוצים אפשר לומר למה לעבור על מצוות ה' - חוץ מהתירוץ האמיתי, שאולי מתבלבלים קצת מיהו מלכו של עולם...) על כל פנים, יש כאן פלא גדול על מרדכי.
המשתה – יש יהודים, אין יהדות
בפרק הראשון לא מוזכר אף יהודי בגלוי, למרות שברור שהיו שם יהודים. על כך אומר ר' יצחק שפירא שבפרק הראשון יש המון יהודים, אבל אין בו יהדות, ביהדות מתביישים.
שני משתאות מתוארים בפרק הראשון, הראשון נמשך מאה ושמונים יום והוא מיועד לכל שרי העולם (כנראה שזו עוד סיבה לכך שהמשתה היה בשנה השלישית למלכותו, כי מדובר בפרוייקט אדיר ובמיוחד כשאין אמצעי תקשורת, וצריכים להודיע למאה עשרים ושבעה מדינה. רק להחליט מי ישב עם מי בכל יום לוקח זמן, לוודא שלא יהיו מריבות... על דרך הבדיחה, הסביר פעם הרב זלמן נחמיה גולדברג מדוע אי אפשר להקים היום סנהדרין, שהרי בסנהדרין צריך שכל אחד יבין שבעים לשון, והיום אף אחד לא שומע אפילו את שפתו של חברו...) בתרגום שני, שבו נמצאים כל המדרשים על המגילה, כתוב שודאי בתוך נציגי ה127 מדינה היו גם יהודים, שהרי מדובר בתקופה בה הופסק בניין הבית על ידי "צרי יהודה" והיו יהודים ששבו לבבל. המשתה של שבעת הימים מיועד לעם שנמצאים בשושן הבירה, ובמדרש כתוב שמדובר בעם ישראל. לפי פירוש זה, המשתה של שבעת הימים נועד ליצור אוירה מטשטשת אצל עם ישראל. בעוד שמטרת המשתה של מאה ושמונים הימים היתה לעשות מכל העולם משהו אחיד, לטשטש את הכל - לא בכוח אלא במסווה של נעימות, גם שבעת הימים נועדו לטשטש את היהדות של עם ישראל.
מסופר שבאותו משתה ראשון הוציא אחשורוש את כלי המקדש , וכל מי שראה זאת בכה. אולם במשתה השני, שארך שבעה ימים, כבר לא כתוב שבכו. ולכאורה, הרי עכשיו עוד יותר צריך לבכות, שהרי זהו משתה מיוחד לעם ישראל, אין השפלה גדולה מזו, יש כאן אמירה שלא תהיה תקומה וגאולה! למה שתקו? ומעניין שהמילים "כלים מכלים שונים", אותם אומרים בניגון של מגילת 'איכה', נאמרו דוקא במשתה השני. אם כן, מדוע דוקא בו לא בכו?
כי התרגלו.
המדרש אומר שגם במשתה של ושתי המלכה הוציאו את כלי המקדש, אבל נשות ישראל אמרו שאם כך הן לא מוכנות להשתתף. תמיד יש קבוצה בעם ישראל שלא מתרגלת, בזכותם נגאלנו ובזכותם ניגאל. הנשים ידעו לא לתת למה שלא צריך לתת, הם סירבו לתת זהב למעשה העגל, וכך הם סירבו להשתתף במשתה שמשפיל את כבוד ישראל.
תענוגות עם חותמת של כשרות
כתוב במדרש שבאותה סעודה ראשונה – כל עם שנוהג לאכול בטהרה נתנו לו בטהרה, עם שנוהג לאכול בטומאה קיבל בטומאה. היתה שם כשרות גלאט... כל אחד קיבל איזה עוף שהוא רוצה, מאיזה שחיטה שהוא רוצה (אם החבדני"ק רצה שהעוף יצעק לפני כן יחי רבינו, גם בקשה זו התמלאה...) מה יכול להיות טוב מכך? הרי יש כאן הזדמנות פז, לא רק לקרב יהודים אלא גם לקרב גוים, קיום חזון הנביא שכל העמים יתקרבו לקב"ה! היו שם תענוגות עם חותמת של כשרות, שהרי מי אינו רוצה קצת חוץ לארץ, להריח את ריח הבילויים? כולם רצו ללכת. רק אחד אמר להם לא ללכת – מרדכי, אבל הם לא שמעו לו.
מרדכי הבין שהבעיה כאן הרבה יותר חמורה מאוכל כשר, הרבה יותר קשה מהשאלה אם המן הוא עבודה זרה או לא. נסביר את העניין דרך שאלה הלכתית שנשאל רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. אל הרב אוירבך ניגש יהודי ושאל אותו: לצערנו, היום הרבה יהודים שמתחתנים לא שומרים אחר כך את דיני טהרת המשפחה, ובכך הם עוברים על איסור כרת. אפשר לפתור את הבעיה, על ידי שמלכתחילה נפסול את הקידושין, עדי הקידושין יהיו עדים פסולים, ואז לא יהיו בעיות של אשת איש וממזרים! ניתן להציע אפילו הצעה טובה עוד יותר, שיתחתנו מלכתחילה עם גויות! הרי האיסור לחיות עם גויה הוא 'בסך הכל' איסור דרבנן, והיינו חוסכים הרבה איסורי כרת בכך! פיתרון כזה יוריד הרבה עוונות מה'מאזנים' בשמים!
שאלה זו נשאלה כמה גדולים, והם אמרו שהם לא יודעים לענות. אולם הרב אוירבך אמר מיד שדבר כזה לא יתכן. אם יהודים יתחתנו עם גויות, יקרה דבר הרבה יותר חמור מאשר כל הבעיות שעלולות לקרות כשיהודי מתחתן עם אשה יהודיה. הפגיעה בכלל הינה חמורה הרבה יותר, וכך אומר מרדכי – מה יעזור אם ישראל ישמרו במשתה על כשרות, אבל לא ישאר עם ישראל? יהיו המון יהודים, אבל לא תהיה יהדות. הרבה פעמים יש נטיה לשמור על כל הפרטים והמסגרות, אבל שוכחים מהרוח שבפנים. זהו "מרדכי היהודי" שקרא לעם ישראל, לשמור על הזהות היהודית.
איך אפשר להציל את כלל ישראל?
וכאן נעבור לאסתר, שגם עליה יש פלא גדול. לדעת חז"ל, אסתר היתה אשת איש. הגמרא שואלת, אם אסתר היתה אשת איש – כיצד היא הלכה לאחשורוש, הרי היה זה חטא בפרהסיא שעליו יש למסור את הנפש? ושואלים כל הראשונים, מדוע הגמרא הקשתה מצד "פרהסיא" ולא מצד שהיה זה גילוי עריות? כמה תירוצים נאמרו בראשונים על שאלה זו, כאשר התירוץ המרכזי הוא שכיון שאסתר היתה פסיבית לא היתה בעיה של גילוי עריות. אולם, היתה פעם אחת המעשה היה ביוזמתה, כשהיא הזמינה את אחשורוש למשתה, ומשום כך אומרים חז"ל שאסתר אמרה "כאשר אבדתי אבדתי" – מכאן ולהבא היא תהיה אסורה למרדכי. הראשונים דנים באריכות בסוגיא זו, אבל אנו נאמר וורט אחד של התפארת שלמה, שמסביר מה היה ההיתר שלה ללכת. הוא מביא את דברי הר"ן, שאם התחילו לעשות דבר בהיתר אז גם אם אחר כך המעשה היה ברצון - הכל מתייחס להתחלה. כיון שהיא הלכה בהיתר, שהרי היא צריכה להציל את הכלל, אז גם אחר כך אנו מחשיבים את המעשה כאונס. אולם אם כך, למה אסתר חשבה "כאשר אבדתי אבדתי", וכמו שאומרים חז"ל שאסתר חשבה שהיא מאבדת את העולם הבא שלה? מדוע החכמים לא גילו לה מראש שהיא תהיה מותרת? עונה התפארת שלמה, שמשמים לא רצו לגלות לה, כי כדי להציל את כלל ישראל אפשר רק בדרך אחת, שאדם מוכן למסור לא רק את העולם הזה שלו אלא גם את העולם הבא. הרבה פעמים אנשים מוכנים להציל את הכלל, אבל רק בתנאי שהם עצמם לא יפגעו מזה. בדרך הזו אי אפשר לקדם כלום.
הכפילה של אסתר
נוסיף לדברים מימד נוסף.
בספר הזוהר מובא הסבר מעניין מאוד על מעשה אסתר,שבאמת אסתר אף פעם לא הלכה לאחשורוש, אלא היא היתה שולחת אליו כפילה שלה! (ועל כך כותב הגר"א ששמה המקורי של אסתר היה הדסה, ורק כשהיא התחתנה עם אחשורוש היא קראה לעצמה אסתר, כי הסתתרה ממנו). מהו הפשט בדברי הזוהר? רבות כתוב על כך בכתבי האר"י, ואנו נאמר את הדברים בלשון המקרבת את המשמעות אלינו.
הרבה פעמים כשרוצים לעורר חייבים לרדת לתוך המציאות, והמציאות היתה קשה מאוד בימי מרדכי ואסתר. עם ישראל ניתלה בהסברים הלכתיים, אבל בפנים הוא איבד את נקודת היהדות. המן אמר לאחשורוש "ישנו עם אחד – ישנו מן המצוות", כי המן מבין שכל זמן שישאר יהודי אחד - הוא הנציג האותנטי של היהדות, הוא יצליח לחיות הכל. המלחמה אינה נגד יהודי פרטי, אלא נגד הכלל. וכאן מבין מרדכי שכדי שעם ישראל לא יתבטל - צריך לעורר אותו, וההתעוררות הזו צריכה להיות על ידי ירידה לתוך המציאות שבה נמצאים ישראל.
נשים לב,כמה שנים יושבת אסתר בבית אחשורוש? היא נלקחת לבית מלכותו בשנה השביעית, וכל האירועים קורים בשנה השתים עשרה. נמצא שחמש שנים היא יושבת בבית אחשורוש! בכל אותם שנים היא לא יודעת מה היא עושה שם, היא חיה במציאות של ערפל, במקום שאין בו שבת וכשרות, ואין בו אוירה של בית אבא ושל בית מרדכי. מדובר בחמש שנים של מסירות, בלי לדעת מתי יגיע הרגע הנכון, שבו היא תצטרך לעשות את המעשה הנכון. הרבה פעמים קורה שאדם נמצא במקום מסויים, בלי לדעת מתי הוא יזדקק לומר את המילה הנכונה. אסתר נמצאת חמש שנים בתוך הטומאה בלי לגלות את מולדתה, והיא מחכה ליום שבו תגיע ההזדמנות.
גם אצל מרדכי, עברו כמה שנים טובות מהמשתה שהיה בשנה השלישית, עד השנה השתים עשרה שבה הוא לא כרע ולא השתחווה (מנין שהיה בשנה השתים עשרה? שהרי מיד כשראה זאת המן הוא הפיל את הפור). נמצא שתשע שנים מרדכי מחכה שתגיע הזדמנות לברר מי אנחנו, והוא הבין שאם גם הפעם נכרע ונשתחווה - לא ישאר כלום. חייבים לגלות שיש פה גזע יהודי, שלא כורע ולא משתחווה, ויש ללכת על כך במסירות נפש. שאלנו כיצד הוא מסכן את כלל ישראל, את עצמו ואת אסתר, והתשובה היא כמו שראינו בדברי ירושלמי – "אם אין ישראל פסח בשביל מה?" מה יעזרו סממני היהדות, כשאין את תוכן היהדות???
לגלות את נקודת היהדות
שאלה זו עומדת תמיד בפני כל יהודי, במלוא עוצמתה. האם ברגע הנכון אתה מוכן להתמסר כדי לגלות את נקודת היהדות? שאם לא כן, יצטרך ריבונו של עולם לעשות זאת בדרכים פחות נעימות, כמו שאומרת הגמרא שאם ישראל לא ישובו בתשובה ה' מעמיד להם מלך קשה כהמן . ננסה לחשוב, מה ענו למרדכי אותם יהודים אשר שקעו שם במשתה?הם ודאי אמרו 'כעת, זה בסדר הלכתית. כשיגיע הרגע הנכון,כשזה יגיע לעבודה זרה, אז ודאי נעצור.כעת עוד אפשר לוותר, אבל שם אדע מה לעשות. כשאני רק חייל אני לא יכול לסרב פקודה,הרי אני לא יעניין אף אחד...נחכה שאהיה מ"פ.כשהוא מ"פ הוא בדרך להיות אלוף פיקוד...'מה מרויחים מכל זה,כשאדם לא עומד על יהדותו בשום שלב???
כשישראל אמרו למרדכי שהם ידעו מה לעשות כשיגיע רגע האמת – הם ודאי ידעו מה יצטרכו אז לעשות, ובכל זאת כאשר מגיע רגע האמת - מי מעורר את הציבור, אם לא אסתר ומרדכי? כי כשיש תופעה של תרדמה ושקיעה, אז מאבדים את רוח היהדות. בתוך כל המציאות הזו עומדת וניצבת לה דמות שזוכה לשם המיוחד "איש יהודי".
מספרים על יהודי גדול,שנקרא 'הרב'ה שר שלום מבלז'. הרב'ה בנה בית מדרש בבלז,ואומרים שהוא לא ישן אז אלף לילות, (החברותא שלו החזיק מעמד רק 700 לילות...)יהודי מיוחד זה בנה את בית המדרש שלו עם אותם כוונות של בניין בית המקדש,והוא כיוון שבין ה'מקדש מעט' שלו לבין מקום המקדש לא יהיה שום צלם עבודה זרה.והנה אחד הפריצים התחיל לבנות כנגדו כנסיה.שלח לו הרב'ה שיפסיק את בניית הכנסיה, ובתשובה שלח לו הפריץ שיזהר ממנו,"אני המן השני!" שלח לו הרב'ה -אבל אני מרדכי השני,ואותו גוי אכן התפגר.השאלה היא איזו רוח יהודית אתה משדר,שלא יהיה בינך לבית המקדש שום חציצה.
גדלותו של יום הפורים
שאלנו,למה יום הפורים הוא יום כל כך גדול? הבאנו את דברי הזוהר, שכאשר אסתר נפגשת עם אחשורוש היא שולחת את הכפילה שלה. מה הפשט בכך? אסתר אומרת, שגם אם אני צריך להיכנס לאיזשהו מקום, לא ירדתי לעומק הקליפות. נשארתי טהור וזך. אסתר שולחת את החיצוניות שלה לאחשורוש, אבל בפנימיותה היא נשארת קדושה וטהורה וזכה -"יוצאת מחיקו של אחשורוש טובלת והולכת לחיקו של מרדכי" .בכך יש לאסתר אמירה גדולה מאוד למרדכי,שאפשר לעורר את כל היהודים. אין כאן עניין טכני,אלא עניין מאוד מהותי,שאצלנו -גם אם יש נקודה שהיא הולכת ומתקרבת לגוים, זו אך ורק הנקודה החיצונית שלנו.אסתר שולחת לאחשורוש את המלבוש החיצוני, אבל הנשמה שלה מעולם לא הלכה לאחשורוש.כך מובא בכתבי האר"י,עם קצת תוספת הסבר.
הכוח לעורר את כל היהודים אינו בכדי, כי תמיד מה שנראה גוי – אינו מה שבאמת בפנים. ב"אורות התשובה" מסביר הרב קוק איך אדם עושה תשובה, מה הוא אומר? "ריבונו של עולם, מי שחטא זה לא אני, זה מישהו אחר". זה הפשט של יום כיפור וגם של פורים.
מסופר שר' נחמן מברסלב הגיע פעם למלון שלו, ובפתח המלון היו כתובים הרבה בזיונות וחרפות. ר' נחמן לא התרגש מכך, הוא נכנס למלון בלי שום התפעלות, אבל הגבאי שלו מאוד לקח ללב את הדברים. הסביר לו ר' נחמן - אומר לך את האמת, את אותו נחמן שהן מחרפים ומגדפים גם אני מגדף. אני עצמי איני אותו נחמן! הרבה פעמים אנשים מדמיינים עליך כל מיני דמיונות,ותוקפים את הדמיונות האלה, ועל כך אתה אומר – זה לא אני!זה מה שאנו באים ואומרים בימי תשובה,וזהו גם העניין של שינוי השם.אנו אומרים -באמת לא רציתי לעשות את זה.רעיון כזה קיים גם בספר הילדים 'הילד הזה זה אני', שבו מי שעשה את כל המעשים הרעים אינו אני,אלא הילד הרע שבי.אני בסדר גמור,אבל יש בתוכי אחד שמפריע לי.
כשרבי יצחק מברדיטשב התכבד בפסוקי "אתה הראית"
פעם היה מקובל שבשמחת תורה קונים את פסוקי "אתה הראית", כמו שהיום קונים עליות. מסופר שהחותן ר' לוי יצחק מברדיטשב קנה בשבילו וכיבד אותו באמירת הפסוקים. ר' לוי יצחק ניגש לדוכן, לקח את הטלית, והנה הוא מחזיר ומוריד אותה לסירוגין. אחרי כמה דקות שבו כולם רואים ולא מבינים -הוא תופס את הטלית,ואומר 'אתה לא תגיד פסוקי אתה הראית, תגיד אתה פסוקי אתה הראית!' והוא מסתובב והולך.
כמובן שהמתפללים שאלו אותו לפשר העניין,והוא הסביר: כשניגשתי להגיד "אתה הראית" הלך איתי גם יצר הרע, והוא שאל אותי –תגיד לי יצחק, מה פתאום אתה זכית? עניתי לו – אני? הרי אני שימשתי אצל גדולי הדור! הוא ענה לי – גם אני הייתי שם... אמרתי לו – אבל אני הייתי גם אצל הצדיק הזה! והיצר עונה לי שגם שם הוא היה, וכך לגבי כל מקום ומקום. אז בסוף נשבר לי ואמרתי – 'אם אתה גם צדיק וחכם והיית בכל המקומות, תגיד אתה פסוקי אתה הראית!' תמיד הולך איתנו עוד מישהו,הנקודה היהודית לפעמים נרדמת ומטושטשת,ואנחנו נותנים לנקודה החיצונית להחביא את הנקודה הפנימית.
הנקודה הפנימית מוחבאת לא רק אצל הפרט,אלא גם אצל הכלל. אומרים לפעמים "ככה הכלל רוצה", ובאמת הוא רוצה רק בדמיון שבודקים אותו בסקרים -דובר סקרים לא יכון לנגד עיני". יש כאן טשטוש של הרוח הפנימית, אם רק מתעוררת רוח אחרת הכל משתנה באחת. לצערנו,לא תמיד מצליחים לחשוף את הרוח הפנימית, ואז נאלצים להשתמש בכפייה. במקום שיש כפיה מצפים מאדם להתעורר, כמו שכתב הרב קוק ב'אגרות' ודיבר על כך הרב צבי יהודה רבות, כשכופים אותנו – אפילו אם מדובר ביהודים – הדבר מאלץ אותנו להתגבר, ולמעשה מעודד אותנו לגלות מי אנחנו.
בין פורים ליום הכיפורים אז מה בין פורים ליום הכיפורים?
ביום הכיפורים אנחנו לא מתמודדים עם שתי השכבות שלנו, אנחנו פשוט פושטים את החיצוניות וממילא נשארים זכים וטהורים. מדוע המקווה מטהר? כי בו אין עלינו שום לבושים, אנחנו נראים בדיוק כמו עובר שנמצא במים שבמעי אמו, הטבילה היא חזרה לתקופה העוברית הראשונית של האדם, שבה הוא היה נקי וטהור. העבודה ביום כיפור אינה עבודה קלה, אבל עבודה הרבה יותר קשה היא לקחת את הלבוש, ולגלות בו את הפנימיות. בפורים אנחנו עם לבוש מלא בוץ, עם תחפושות של גוי, עם כלי העבודה של הגוי – היין, שהוא לא כלי העבודה הרגיל שלנו. אנחנו אמנם רגילים לשמוח ביין, אבל לא לשתות כמות כה גדולה, ובפורים המינימום הוא לשתות יותר מכדי רגילות ועד שלא ידע, 'ביטול הדעת' כלשון המהר"ל. בספר 'מטה משה' מסביר המחבר שאנו שותים בפורים 'עד שלא ידע' כי הגויים רצו להרוג אותנו, הם רצו שניפול על הארץ מתים ושישפך דמינו, וכנגד זאת אנחנו נופלים על הארץ מרוב שכרות, אבל לא בתור מתים אלא בתור מלאים חיות, ובמקום שישפך דמינו אנחנו מוסיפים בחינת דם לדמינו, את היין האדום. לגויים יש מגמה לבטל את הפנימיות היהודית שלנו, ואנחנו עושים הפוך – מגלים לא רק את הפנימיות אלא גם את הלבוש החיצוני. לא רק שלא צריך לפשוט את הגרעין החיצוני, אלא אף מגלים בתוכו את הגרעין הפנימי.
כדי לגלות את הפנימיות צריך הרבה תעצומות,צריך צדיק כמו מרדכי שיעזור לנו לחשוף אותם. זו דרך לפעמים לא נעימה, מלאת יסורים;אבל אנחנו מתפללים בפורים שכבר לא נזדקק למלך קשה כהמן,אלא נתעורר לכך מידיעה עצמית.
לגלות את נקודת היהדות של אחרים
כל אחד מרגיש שבתקופה שאנו מצויים בה כמה נקודות מטשטשות, והדבר קורא לכל אחד מאיתנו לגלות עוד ועוד את נקודת היהדות, את הנקודה שלו - ולא פחות ממנה של אחרים, שזהו ודאי עניין מאוד משמעותי בדור הזה. יש וורט ידוע של ר' יוסף יצחק שנאורסון, האדמו"ר הקודם של חב"ד: אצל יוסף כתוב 'יוסף ה' לי בו אחר' – מה פירוש הדברים? כל אחד צריך לקחת את האחר, ולהפוך אותן לבן, שיהיו עוד הרבה בנים לקב"ה. על הפסוק "אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" כתוב בספרי החסידות, שלפעמים צריך למצוא רווח והצלה מנקודות אחרות, זרות לנו, אפילו סיטרא אחרא; אבל ודאי שזה לא לכתחילה. אנחנו צריכים להוריד מכל אחד את הלבושים,ולחשוף את הנקודה הפנימית.
מתוך כך,שמחה גדולה מאוד יש בפורים,וזו שמחה שעולה על כל שמחה אחרת, ונותנת כח לכל השנה.
הכח שפורים נותן לכל השנה
לפי מה שדיברנו, פורים אמור במידה רבה לתת כח לכל השנה, יותר מאשר יום כיפור. חכמי המוסר עומדים על פלא עצום. כידוע, ביום כיפור אנו אומרים את "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול, כי אנחנו דומים למלאכים. זאת למרות שבליל יום כיפור האדם גמר רק עכשיו את הסעודה המפסקת, הוא ודאי עשה זאת למהדרין... לעומת זאת, במוצאי יום כיפור - אחרי עשרים וחמש שעות תענית - גופו של כל אדם ריק, עכשיו הוא הכריז "ה' הוא האלוקים", ואף על פי כן בתפילת ערבית לא רק שלא אומרים בקול "ברוך שם", אלא אומרים "והוא רחום יכפר עוון!" והרי הגוף עכשיו זך מתענית, כיצד נבין זאת? מסבירים חכמי המוסר, שהשאלה המשמעותית אינה מה יש לך בבטן, אלא מה שיש בראש. בתחילת יום כיפור הבטן מלאה, אבל הראש ביום הכיפורים. במוצאי יום כיפור - הבטן אמנם ריקה, אבל הראש בכוס הקפה... כל אחד יודע איך לפעמים נראה יום כיפור, מחפשים את החזן המתאים לתפילת ערבית, ואם רואים שבמקרה אחד ה'צדיקים' של הישיבה הולך מפינה לפינה מרוב דבקות ותוך כדי כך הוא נע גם לכיוון ארון הקודש - חרדה אוחזת את כולם, "חיל ורעדה יאחזון"... לכן, לא פשוט לחזור לחיי המעשה אחרי יום הכיפורים. בשונה מיום כיפור, אחרי פורים החזרה לתוך החיים היא רכה יותר, אין הנגדה כה גדולה בין היום ובין חיי היום יום שאחר כך. כך צריך לראות את פורים – לשאוב מפורים כוחות שיביאו לכך שגם כאשר אנחנו שותים במשך השנה, יש בכך נתינת מקום ללבושים החיצונים שלנו, לא לעצמיות.
למה רוקדים בפורים?
נסיים בסיפור אחרון בשם הבעל שם טוב, על המתח בין גוף לנפש. זהו משל נפלא על בן המלך שהלך למרחקים, עזב את אביו והוא מאוד מתגעגע. עבר הרבה זמן, הוא כבר לא זוכר מה קורה בבית המלכות, הוא מחכה למכתב מבית המלך אבל המכתב אינו מגיע. יום אחד הגיע היום הגדול, מגיע מכתב מהמלך אחרי שהוא חיכה לו שנים רבות. מרוב התרגשות הוא משתוקק לרקוד ברחובות, אבל הוא לא רוצה להיות המשוגע היחידי ברחוב (הוא מפחד שיאסרו אותו, אם לא על הסתה אז על שיגעון...), אז הוא מוציא משקאות וכיבוד לכולם, יש תזמורת טובה ואז כולם רוקדים. הם רוקדים בגלל המשקה, אבל הוא רוקד בגלל שהוא בן המלך, וקיבל ממנו מכתב. כך אנחנו רוקדים בפורים לא בגלל שהגוף רוקד, אלא בגלל שהנשמה רוקדת. ברוך ה', הנשמה והגוף שלנו אחד הם, לא כמו בסיפור של בן המלך שבו מדובר באנשים שונים, אלא שלפעמים הגוף נראה כבורח. בפורים צריך כל אחד לדלות את הנקודות הפנימיות ביותר של היהדות, בכך הוא מזכה את היחיד וגם את הכלל.
נתפלל שכל הדברים בחודש הזה שצריכים להתהפך לטובה אכן יתהפכו לטובה במהרה,ויהי רצון שיהיו לנו "אורה ושמחה וששון ויקר".
פורסם בקישור הבא:
http://www.yeshiva.org.il/midrash/hmidrash.asp?Cat=2&sub_Cat=99&page=2&orderby=-1
|
|
|
|
|
|
