עין הרע

הכל אפשרי.

אבל לסוגיא בב"ב, מספיק שאצל בני אדם זה נתפס כמפריע.

ההוא

דברי איני מיועדים לקורא * תמים * אלא לקורא מעיין ו* חושב *, במובן של בודק ומשווה את כל ידיעותיו זו לזו.
קורא כזה עשוי לתמוה האמנם קיימת עין הרע בעולם, וכיצד היא פועלת, ומדוע הקב"ה יברא או יניח לכזה דבר להתרחש.
קורא כזה גם ישתמש בכלל המתודי הידוע "התער של אוקאם", שמציע לשלול כל היפותזה מיותרת, ואז קורא זה ישאל את עצמו אם אפשר להסביר את כל הסיפורים על עין הרע והדומים להם בכוח הפסיכולוגיה בלבד.

לקוראים כאלו מיועדים דברי.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לכן כתבתי 'עם הסברי החזו"א'. אין הספר תחת ידי כעת. אולי מישהו יוכל לצטט כאן.

במחילה מכבוד תורתו, מה הביאך לפסוק שקורא תמים אינו יכול להיות מעיין וחושב?
שהרי גם המעיין והחושב קרא את הפסוק והציווי "תמים תהיה עם ה' אלקיך". ופירוש רש"י על המקום הלא בודאי יסוד מוסד בשיטתך הוא.

ומה גם שדוד המלך כבר ביקש: "*אשכילה* בדרך תמים", והרי לנו שהתמימות תושג דוקא ע"י ההשתכלות".

ואם נתקבלו דברי על ליבך, שאלתי הראשונה במקומה עומדת, ואשמח לשמוע דעותיכם.

ובהמשך לדברי מיימוני:

>קורא כזה עשוי לתמוה האמנם קיימת עין הרע
>בעולם, וכיצד היא פועלת, ומדוע הקב"ה יברא או
>יניח לכזה דבר להתרחש.

* האם קיימת? כנראה שכן, אם כך כתבו חכמינו.
* כיצד היא פועלת? אינני יודע, אבל זה לא אומר שאיננה קיימת.
* מדוע הקב"ה יברא? כבר כתב בעל העיקרים: "אילו ידעתיו הייתיו".

> קורא כזה גם ישתמש בכלל המתודי הידוע "התער
> של אוקאם", שמציע לשלול כל היפותזה מיותרת,
> ואז קורא זה ישאל את עצמו אם אפשר להסביר את
> כל הסיפורים על עין הרע והדומים להם בכוח
> הפסיכולוגיה בלבד.

מכיון שהנחת היסוד שלי היתה שההיפותזה אינה מיותרת, והתופעה אכן קיימת למרות שאינני מבין אותה על בוריה, התער של אוקאם יישאר בנדנו בינתיים.

וההסבר הפסיכולוגי גם הוא אינו משקיט הספקות. שהרי אותן שאלות אשאל: מדוע שהקב"ה יברא באדם נטיה פסיכולוגית כזו? לשם מה החרדות האלה? וכיצד זה פועל?

אני מניח שבדיוק לזה התכוין מיימוני, שלאדם החושב יספיק ההסבר הפסיכולוגי.
הפעולה פשוטה ככל החרדות מהבלתי ברור, שמאליהים אותן, כנאמר 'יזבחו לשדים לא אלוה'. זה מענפי הפרנויה-סכיזופרניה.

ההוא

כתיבתך מסודרת וראוי היה לכל אחד ללמוד ממנה כיצד לגשת לניתוח של נושא.
אנסה לענות לטענותיך אחת לאחת, אך את הדיון בחזו"א אשאיר לפעם אחרת בעז"ה.

* כתבת: האם (עין הרע) קיימת? כנראה כן, אם כך כתבו חכמינו. – אך האם זו באמת כוונתם, דברים כפשוטם, או שעלינו להעמיק חדור ולראות שהם נקטו בכלל ש"צריך אדם לחשוש למה שהבריות חוששים"? אולי הם ידעו שזו אמונת הבל, אך אי אפשר שלא להיזהר מפניה מפני שאדם אינו יכול לסמוך על ההבנה הרציונלית מול החרדות הפסיכולוגיות? זו בדיוק נקודת הויכוח בינינו.
* כתבת: כיצד היא פועלת? אינני יודע, אבל זה לא אומר שאיננה קיימת. – שוב, מתודית, כאשר יש לי הסבר שאני מבין, והוא אדקווטי למציאות כפי שהיא מוכרת לי במדע, אז איני רץ להאמין במציאות חדשה ובלתי מוסברת.
ועוד ענין מתודי:
* כתבת: מכיון שהנחת היסוד שלי היתה שההיפותזה אינה מיותרת, והתופעה אכן קיימת למרות שאינני מבין אותה על בוריה, התער של אוקאם יישאר בנדנו בינתיים. – עלי לחזור על הנאמר בסעיף הקודם. האם לא נכון הוא שברגע שיש לי הסבר אדווקטי שמאפשר לי להתפטר מהיפותזה זו, אזי היא מיותרת? זה השימוש המילולי המקובל במילה "מיותר" בפילוסופיה של המדע. או שמא תבקש לטעון כי היות שיש הבנה פשטנית בדברי חז"ל, זה מחייב אותי ולכן אשאיר את התער של אוקאם בנדנו? המשל שלך יפה מאד מבחינה לשונית, אבל זו כבר מתודולוגיה שאיני מסכים עימה. איני רואה מעלה בהיצמדות להבנה פשטנית כאשר יש סיבות טובות לבחון אותה ולדחות אותה.
בכלל, בנוגע למתודולוגיה, אני ספקן גדול. אני מבקש להדגיש כי אינני סבור שבשיקולים מתודולוגיים ניתן להכריע לגבי השאלות מה יש במציאות ומה אין. מי שמאמין בכך יגיע היישר להוכחה האונתולוגית, ויש כאלו בפורום שלנו, אך איני נמנה עמהם. לעומת זאת, אני כן סבור שניתן להסתייע בה כשיקול עזר. יש לה מעמד של יועץ מה כדאי לעשות במצב ידיעותינו המוגבל, אך וודאי שאין כאן הכרעה מוחלטת, כפי שהיינו משתוקקים אליה.

* בסופו של דבר כתבת: מדוע הקב"ה יברא? כבר כתב בעל העיקרים: "אילו ידעתיו הייתיו". ועל כך הוספת קושיה לשיטתי:
ההסבר הפסיכולוגי גם הוא אינו משקיט הספקות. שהרי אותן שאלות אשאל: מדוע שהקב"ה יברא באדם נטיה פסיכולוגית כזו? לשם מה החרדות האלה? וכיצד זה פועל? – ובכן, אתה צודק. דרכי ה' נסתרו מאיתנו. אתה צודק גם בציינך, שאפשר לשאול גם על נפש האדם מדוע נבראה כפי שנבראה, עם האפשרות של חרדות. אין לי תשובה מלאה לשאלות אלו, אבל יש לי הסבר להופעת האמונות הטפלות והמגיה. הסבר זה מבוסס על הרעיון הידוע של פרייזר, חוקר הדת, ואביא אותו בעז"ה באשכול נפרד.

ואחרון חביב:
*כתבת: מה הביאך לפסוק שקורא תמים אינו יכול להיות מעיין וחושב? שהרי גם המעיין והחושב קרא את הפסוק והציווי "תמים תהיה עם ה' אלקיך". ופירוש רש"י על המקום הלא בודאי יסוד מוסד בשיטתך הוא. ומה גם שדוד המלך כבר ביקש: "*אשכילה* בדרך תמים", והרי לנו שהתמימות תושג דוקא ע"י ההשתכלות".
כאן עוררת אותי לענין חדש, ועל כך נתונה לך תודתי. ראשית, נצביע על ההבדל בין "תמימות" לחשיבה ביקורתית. תמימות היא קבלה אוטומטית של אמונות רק בשל העובדה שנאמרו לי. ביקורתיות היא בדיקה והשוואה בין האמונות השונות שיש בידי, כדי לזהות מאין כל אחת מהן, ואם אין סתירות ביניהן. ואם יש, כיצד להכריע ביניהן.
התומך הגדול של התמימות במובן זה הוא כמובן הוגה הדעות הגדול ר' נחמן מברסלב, וסיפורו "החכם והתם" טעון דיון עמוק.

מתוך דבריך למדתי להצביע גם על מה שהייתי מכנה "תמימות מהסוג השני". זו התמימות של מי שאינו תמים כילד, המאמין לכל דבר. זו תמימות של מי שחקר ובדק אלא שהעדיף לדחות את שיפוטי שכלו ולהעדיף את המסורת, או שבכנות (ולפעמים לא בכנות) בחר לדחות את המסקנות המתבקשות מן השאלות, ולהישאר עם האמונות המקובלות. לפעמים, תמים כזה אף טורח לפתח פילוסופיות כדי להצדיק את נאמנותו לאמונות אלו. ניתן להמליץ על גישה זו את דברי הרבי מקוצק (נדמה לי), שאמר כי כדי להיות תמים צריך להיות פיקח גדול מאד. כדאי היה להקדיש אשכול שלם לנושא זה, הרמות השונות של התמימות.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

התער של אוקם, היינו 'אין לך בו אלא חידושו' ו'תפסת מרובה לא תפסת' וכפי שביטא החזון איש: 'הפשטות היא האמת'.

לגבי אמרת הקוצקר, איך היה בוגי אומר, 'תמימות הוא דחמירא להו, או עצלות המחשבה קיל להו'? אך זו בעיא דאיפשטא.

מיימוני ידידי,

לפני שאגיב על דבריך אחת לאחת, ברצוני להעלות נושא שעומד בשורש הדיון שלנו.

כל קורא בעיון את דבריך רואה שעיקר טיעונך הוא שמפני שבראיה מדעית (נכונה לשנת 2002) עין הרע אינו דבר שיכול להתקיים במציאות, אתה נדחק לומר: "אולי" על דברי חז"ל.

עצם השימוש בפילוסופיה של המדע, ובממצאיו, תוך כדי אמונה בשמירת ההלכה והמצוות - שגם היא אינה תואמת את הראיה המדעית השכלתנית היא בעייתית מאד.

כי הרי בסופו של דבר, גם אתה מניח תפילין כתוצאה מאמונה (כי ככה אמרו לך, לא?).
היכן הגבול הקובע: "עצור, כאן חושבים, כלומר: חותכים בתער של אוקאם היפותזות מיותרות, כי ראייתנו המדעית שוללת את האמונות שלנו"?

האם הכלל הוא שמותר (או חובה, או מצוה) להאמין *כל עוד* זה לא סותר את מדעי הרוח ו/או הטבע?

האם באמת כל מה שנותר בידינו זה לנתח את אמונתנו על פי פרייזר, את המתודולוגיות על פי אוקאם, את מבנה העולם והנפש על פי יום, לייבניץ, קאנט וכו'?

הארכתי יותר מידי, ולא עלה בידי לנסח את הענין כרצוני. אני מקוה שהבנת.

ההוא

אני סבור שהבנתי. אתה מעלה נקודה אמיתית וכואבת, ואני שותף לחשש שלך.
מצד שני, אני גם חש בחשש - שאולי נעלם מעיניך - מפני מה שכיניתי באשכול אחר "הגטו הרוחני" שבו אנו נועלים את עצמנו מזה מאתיים שנה ויותר, במקביל לגטו הפיזי שבו הסתגרה היהדות מרצון מאז ימי החת"ם סופר. גטו שמוביל לתוצאות רעות ורבות, וגם לחילול השם של מי שמתפקח ורואה שדרשו ממנו להאמין בדוגמות שגויות (ראה באשכולות כמו "ראשונים כמלאכים", ובמיוחד "חופש המחשבה" על הדיון בדברי הסטייפלר ב"חיי עולם", שם הסברתי את דברי באריכות).

אחזור על מקצת הדברים שכתבתי שם: יש שאלות שמתעוררות מעצמן. יש דברים שנחשבים לאמונות מקובלות, והם אינם עולים בקנה אחד עם תפיסת העולם שאנו יונקים עם ילדותנו, עם הטכנולוגיה, עם הידע המדעי שמסור היום לכל ילדה של בית יעקב (בתלמודי תורה לומדים פחות מדע, וערים פחות לסתירות).
יש כאלו שמסתגרים בין חומות הגטו הרוחני. יש כאלו שיוצאים להתמודד, ומנסים ללמד זכות על אמונות שבעיני אינן נכונות. אני סבור כי עם כל העצב והכאב, לתוך המסורת שלנו נקלטו אמונות לא נכונות, וניתן לעמוד על כך ולהיזהר מהן. זו מסקנה חריפה מאד, שרוב הבריות לא ישמחו לקבל. אבל אין בה שום דבר חדש. אנו רגילים לומר כי אנו לומדים תורה ורק תורה, ואין לנו כלום חוץ מתורה. זה לא לגמרי מדוייק, מפני שאנו מכירים את העולם דרך העולם, והתורה מלמדת אותנו איך להתייחס למציאות, לא מהי המציאות. כאשר אנו נתקלים בפסוק שנראה סותר את חכמת הטבע, נדחה הפסוק מפני החכמה. זו המלצתו לא רק של הרמב"ם הרציונליסט אלא של הרשב"א (אין לי כאן את מראה המקום. אנחה).
כמובן, איני דוגל בשיטת אלו שמחפשים טעויות בדברי חז"ל. אין לי ספק כי הללו מוגדרים כ"אפיקורסים". לעומת זאת, אני רואה את עצמי בין אלו שמנסים להבין את דברי חז"ל כדי לעמוד על עומק כוונתם, למשל בנושא עין הרע, וגם בין אלו שכואבים את כאב הסתירה בין המקובל להאמין לבין המציאות (ואיני מתכוון רק לסתירות קלות ומתודולוגיות מהסוג שהעלית). איני יכול לטעון בוודאות שהאמת בידי, ותמיד ניתן לראות בי את ה"אפיקורוס המסכן" של ר' אלחנן וסרמן. אם נשחק במשחק הציטוטים, אזי אסתמך על דברי הרמב"ם בהקדמתו למ"ת, בה אמר כי אם קלע לאמת, שכרו מובטח, ואם טעה, גם כאן מובטח שכרו, לפי שהשתדל תמיד לעשות את רצון השם ולפסוק לפי האמת. (אכן ראוי לדון בכל זה באשכול נפרד).

עוד רצוני להדגיש כי אנשים כמוך, שנחנו ביראת שמים (אני משער לפי סגנון דבריך) וביכולת אינטלקטואלית (כמוכח מכתיבתך) יכולים לתרום הרבה מאד לדיונים כאן, בכך שנבדוק זה את זה שאין אנו נגרפים אחרי שיקול דעתנו במקום שאנו מועדים לטעות.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני

אני מסכים עם חלק גדול מדבריך. התורה אכן מלמדת אותנו כיצד להתייחס למציאות ולא מהי המציאות.

עם זאת, האם איננו מועדים לשכוח את הדרכת התורה כיצד להתייחס ל"מדעי הרוח" שפיתחה התרבות המערבית במאתיים השנים האחרונות? גם זה חלק מן המציאות.

הטכנולוגיה ומדעי הטבע זה ענין אחד. למלא את מוחנו באלטרנטיבות פילוסופיות לתורה במדעי הרוח זה ענין אחר. לגמרי.

לא לחינם נוהגים שלומי אמוני ישראל במאות האחרונות לעסוק במדעי הטבע וברפואה, אולם להתרחק ממדעי הרוח. הלא הם רק מתחילים בחקר וניסוח של ענינים שאבותינו כבר ליבנו והגישו לנו על מגש של כסף. נכון, גם גדולינו היו לוקחים מדבריהם, אולם - האם יש *לנו* את שיעור הקומה וכושר ההבחנה מה לקחת ומה לרחק?

והלא הנושא שאנו עוסקים בו, עיין הרע, הוא בתחום הרוחני ולא הטבעי, ומה הם יודעים על זה? אם אתה עוקב אחרי התפתחות התרבות המערבית אתה יודע שכל ענין האיזוטריה והמיסטיקה והרוחניות תופס תאוצה, וגם כאן הם מתחילים בשעשועים כאשר לנו יש מסורת ולימוד עתיקות יומין בענין.

לכן, מה לנו לדחוק את עצמנו לתוך מיטת סדום של יראת כבוד מופרזת למתודולוגיות שלהם במדעי הרוח - כאשר לפנינו תורה עמוקה מני ים.

במקום לנסות להתאים את עצמנו אליהם ולהתנצל (באופן אלגורי, כמובן) על המצוות ה"משונות" (לשיטתם) שאנו שומרים, היה עדיף שנגלה לעצמנו ואחרים את חכמת התורה בעולם החדש שלפנינו.

אני רואה מדבריך את הזהירות המרובה ואת יראת השמיים. אמנם, חמרי הנפץ האלה מתגלגלים לידיים תמימות ומועדות לפורענות, וד"ל.

ועדיין לא ענית לי היכן הגבול, וכיצד נברור בין האמונות ה"נכונות" וה"לא נכונות".

תודה על דיון מפרה. בינתיים אני חייב לחזור לעבודה.

ההוא,

כנראה שלא שמת לב לדבריי למעלה, שהמתודולוגיה של אוקם ממוסדת לא רק בשכל ובמציאות שהעניק הבורא, אלא גם בכללי חכמנו לתורתו. (בלעדי חוק זה, אין חיים ואין לימוד)

שלום רב.

אודה כי לא עקבתי אחרי כל הדיון.
ברצוני לציין מקור חשוב בעניין והוא דברים של הרב קוק בעין איה ברכות בעניין כל דעייל לעיר וחושש מעין הרע וכו' עי"ש. העולה מדבריו הוא שעין הרע הוא במובן מסויים בבחינת עונש של מידה כנגד מידה ויש בו מן ההגיון.

אלעד

היכן כתב הרב קוק ז"ל בנושא?