ההרחקה הראויה בין המינים

מיימוני,

לא הבנתי את דבריך.
הרי 'אין אדם חוטא ולא לו'? הרב גייר אותה עבור תלמידו, אז מה הבעייה של 'והייתם נקיים'?

יענטע [ינטל זה מישהו/י אחר/ת]

שמעתי הגדרה קולעת לנושא בשם רב (דומני מפדל"י או חרדל"י).

כל הבעת חיבה שאתה מביע כלפי חברך הזכר (במקרה ואין לך נטיות הומ.), הבע כלפי חברתך הנקבה.
פחות מכך, תתן עצם המניעה לגיטימציה למשיכה. אז לא תוכל להשתחרר ממעגל הקסמים הנקרא 'הרהורים מתוך פרישות', שבראשך.

אני מבין שאותו רב דיבר רק למי שמספיק חזק לדייק על ההוראה בקפדנות.

הארתו מעניינת וקולעת.

בוגי,

אכן חומר מעניין למחשבה. לגבי ההמשך לדיבור ולמעשה, תיאורטית זה אמור לעבוד אבל כדאי לברר בשטח אצל אלו שהתנסו בכך, בדרך כלל אכן בחוגים הד"ליים ואין חכם כבעל הניסיון.

לפני כ-350 שנה היה חי הרב ר' נפתלי כ"ץ זצ"ל שחיבר ספר נפלא על מסכת ברכות והדרן ארוך על כל הש"ס(סמיכות חכמים).
חברת אהבת שלום הוציאה מחדש את כל כתביו וגם את הצוואה שלו. חבר אמר לי שאם היום היו רב כותב כזאת צוואה היו ממלאים את הבית שלו בצבע שחור ובפאשקווילים.
ולעצם הצוואה:
"את אישתי האהובה, יען כי בפעם אחד מצד החיבה תקענו כפינו זה לזה כמדומה, שאם ימות אחד מאיתנו לבקש רחמי האל שימות גם השני באופן שנצא בפעם אחת מזה העולם. ועתה אחרי שובי נחמתי ...בקשתי ממך אהובתי יונתי תמתי שלא תנשאי לאיש, שלא יגע בגופך שום אדם עוד, אף שאיני צריך לבקש על רזא דנא מצד חסידותך ומזומנת לעולם הבא, ..אך לרוב החיבה יתירה אנוכי מדבר איתך עד כה ואתפלל בעדך וחיי.

אהובתי חביבתי כאשר היית באמונה איתי בחיי בזה העולם .. ומחול על אותו עוון שאיני יוצא ידי חובתי נגדך בפרעון כתובתך, אחרי כל הטובות שגמלת עימי בחיי....

אהובתי אישתי צמדתי,...
אהובתי אישתי כגופי תלך כל ער ראש חודש אם יזכני ה' שאהיה קבור במקום דירתך ... ומה שיהיה אפשר לי לעשות בעבורך להתפלל לפני כסא הכבוד בעדך. אהובתי ...

אם היום היה גדול בתורה כותב כך בצוואה מה היו אומרים?

בוגי,

חשבתי רבות על רעיונך בשם רב ד"ל.

כפי שהדגשת נראה שזו דרך ליחידים מיוחדים שהם כל כך רציניים, שאינם חוששים מ"בדיקת גבולות" מעשיים כמחשבתיים כדי להתקדם ולהתפתח יותר. הגמרא בסנהדרין ק"ז. מספרת שזו הייתה חתירת דוד המלך ע"ה שהתפלל לניסיון, אך לא עמד בו.

ייתכן כי גם מה שדוד המע"ה לא עמד כביכול בניסיון המעשי, הוא למד והתעלה מכך. זה קורה רבות, אבל זה לא אומר שאנו יכולים לקחת סיכונים, לפסוק לעצמנו עברות לשמה. גם הגמרא מורה ללמוד שלא לבקש ניסיונות.

איני זוכר אם ספציפית לגבי דוד או כללית, אבל זוכרני שרעיון ההתעלות מהחטא, מודגש בלימוד חסידות [חב"ד]. אבל אינני חושב שישנה איזו שהיא המלצה להיכנס לחטא [כפי שיעצת למעלה לבוקר].

בכל אופן, זו לא המלה האחרונה וכדאי להגיע להגדרה מדריכה בנקודה הזאת, שהיא כאמור, ליחידים.

קראתי או שמעתי סיפור שהחפץ חיים נאם פעם על חטא לשון הרע ואמר שלדבר לשון הרע זה כמו (או גרוע מ)לאכול חזיר.

בין שומעי הנאום, התלוצץ אחד באזני רעהו ואמר 'שמעת מה שאמר הרב? שלאכול חזיר זה כמו לדבר לשון הרע'.
אבל באמת ראוי שהאדם יגיע לידי כך שלשון הרע יהיה כה חמור אצלו, שישוה לה אכילת חזיר שהיא פחות חמורה.

באותו מובן שמעתי על מאמר חז"ל ש'כל המסתכל באצבע קטנה של אשה (בתור התקרבות ראייתית), כאלו מסתכל במקום התורף', שבאמת ראוי לאדם להגיע למצב בו יסתכל במקום התורף כאילו מסתכל באצבע קטנה.

בוגי,

וזוהי מדתו של ר' אחא (כתובות דף יז.)
שהיה מרכיב את הכלה על כתפיו ומרקד, משום 'דדמי עליה ככשורא' (כקורה בעלמא, שאינו מהרהר בה - רש"י)

אגב, אם בשימוש מהופך במשוואות עסקינן, ישנם אנשים רבים שנשותיהם עליהם ככשורא בעלמא...

אקדמאי,

בהערתך, העלית שאלה מעניינת, האם אי תאוות רב אחא (או רב אדא), באה מחוסר תאווה כללי גם כלפי אשתו כמו שאמרו על בן עזאי שנפשו חשקה בתורה ולא התאווה גם לאשתו, או שרב אחא כה שלט על תאוותו, שהצליח לכוונה אך לאפיק הנכון.
זו גבורה נפלאה, כי דרך ההמון בדיוק הפוך, כפי שזה מתבטא בבדיחה אמריקאית ששמעתי. פעם נכנס אדם לבית מרקחת וביקש אפרודיזיאק. שאל אותו הרוקח, למה אתה זקוק לזה? לאשתך זה לא יעזור, לפילגשך, אין צורך!

נמצא, ארבע מידות בתאווה
א. אינו מתאווה לאשתו אלא לזולתה
ב. מתאווה לאשתו ולזולתה
ג. אינו מתאווה לא לאשתו ולא לזולתה
ד. מתאווה לאשתו ולא לזולתה.

אני מקפיץ את האשכול הזה לרגל תגלית קטנה מפורום סמוך, שגרמה לי להרהר בנושא זה.

הנה היא, ותגידו מה זה אומר לכם:

17:11 25/8/2002 - נשלח ב
--------------------------------------------------------------------------------
בתל אביב נפגשו היום בצהרים כמה מהבולטים שבחברי הפורום.
זה היה במהלך מסיבת עיתונאים של חברת "בגיר".
מי שלא היה שם בארוחת הצהרים, הפסיד.
הפורום שישב במסעדת 'מול דן' עשה האוטינג כמעט לכל השמות והכינויים.
היה שמייח וצחוקים לרוב.

(ואני ישבתי בצד עם חברותיי העיתונאיות, ונהנתי מכל רגע של הרכילויות ששמעתי. בפעם הבאה, אני מבקשת מאד שחברות הפורום יוזמנו אף הן לשולחן של חברי הפורום, כדי שנוכל להשתתף בשיחה)
אלומת_שם
17:58 25/8/2002 - נשלח ב
--------------------------------------------------------------------------------


היה הרבה יותר מבורקס...

ונדמה לי שזו היתה מסיבת העיתונאים הארוכה ביותר שהייתי בה.

היו אמורים להתחיל ב-10 (והתחיל ב-11.30) ונגמר ב-2 אחה"צ.

היה מתיש, וגם משתלם...

איפה כל החברים שהיו שם שיספרו גם הם קצת חוויות?


דוס
21:36 25/8/2002 - נשלח ב
--------------------------------------------------------------------------------
בפורום אנו מתכתבים עם חברותינו העיתונאיות על כל נושא. כולל דיונים בנושאים רגישים ביותר.
אבל בפומבי, לעין המצלמה, אנו מושיבים אותן בנפרד בהתאם לכללי ההלכה והצניעות.
צבועים שכמותינו.


עד כאן.

אז מה היה לנו שם?

1. שמירה על הסטנדרטים החברתיים, ראויה לשבח.

2. הודאה על האמת, (בקשר לצביעות).

3. הודאה על שאיפה נסתרת לשינוי המצב.

בשנים האחרונות אני מצוי יותר בקרב קהל התורני-אקדמי, דתי לאומי ברובו. אוירת הקשר בין המינים במקומות אלה היא ענינית, אינטליגנטית, ובמסגרת ההלכה. אוירה בריאה שרק נותנת שקט נפשי ולא מעוררת שום מחשבות אפלות.

מנגד, מי שלא הורגל בערוצי תקשורת שכאלה בין המינים, אכן מוצא את עצמו נבוך מאד בסיטואציות מסוימות, ולא נותר בידו אלא הסטנדרטים שהוא מכיר.
המרחק בין המינים שבחינוך החרדי יצר מתח מיותר, התקשורת בין המינים מוכרזת כלא רצויה, ובמקומות העבודה היא רק בדיעבד ומתוך אילוצים, המצב הזה רק מגביר את הטון המיני שברקע, הסנטדרט החרדי אינו מציע שום אלטרנטיבה ענינית שתחליף את הטון השלילי הנ"ל.

לכן אני מלמד זכות על העיתונאים החרדיים: לא צביעות היתה שם, כי אם שימוש בתבנית החברתית המוכרת, מתוך חוסר אונים במצב בלתי צפוי.

כמדומה לי שלא היה צריך לצטט כה הרבה כדי להעלות את הנושא. אני הייתי מסתפק במסקנות לבדן...

גם המדגם שלך מתבסס על מה שהייתי מכנה "יוצאי הציבור החרדי" (לא במובן של פורשים אלא כאלו שמקורם שם) ולא "חרדים ממש". הם אינם יכולים להוות דוגמא טובה להתנהגות לפי הסטנדרטים החרדיים, אם יש כאלו, והם מודים בכך בעצמם - וראה בפורום שלהם.

הסטנדרטים החרדיים המקובלים, כפי שנעשו על פי הוראות רבנים בני דורנו, כוללים פרטי הלכות כאלו (מצוטט מהזיכרון, בניסוח שלי):

גבר ואשה אינם עובדים באותו משרד.
הם אינם מדברים אלא בענייני עבודה.
הם אינם קוראים אחד לשני לעולם בשם הפרטי.

כללים כאלו באמת יוצרים תחושת אי נוחות כאשר נוצר קשר בין שני המינים בנסיבות שונות, כגון אלו שהזכרת. ונראה לי שזו אכן המטרה.
האם התוצאה המיידית של הרגל לחיים כאלו הוא שכל סטיה מהמקובל מעוררת "הרהורי עבירה"? אם כן, זו תעודת עניות גדולה, ואיני יודע אם לכללים (של ההלכה או המנהג) או הפרטים (האנשים שלהם זה קורה).

יהיה המצב איך שיהיה, הדרך שלנו להתמודד עם כך היא לבחון אותו מנקודת מבט הלכתית. מה המקור של איסורי עריות ואביזרייהו. מה כתוב בגמרא. מה הכללים והמטא-כללים שעולים משם. איך זה מתיישב עם הפסיקה לדורותיה, וכיו"ב.

אין זה מספיק להצביע על בעיה. צריך להצביע על דרכי פתרון.

האם לא לכך הקמנו את הפורום?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו