בחצרות חסידים > פורים "בחצרות חסידים" - מתוך "בקהילה"
נושא
מיוחד * ה'טישים', התפילות, הישועות, הריקודים, ההצגות, ההנהגות המיוחדות, ה'לבסומי' והבכי בחצרות החסידים
דמעות של שמחה/מנחם גרין
בקרלין מנהל האדמו"ר את משתה היין המיוחד, בתולדות אהרן הריקודים נמשכים עד עלות השחר, אצל רבי צבי מאיר זילברברג סעודת הפורים מתחלקת לשני חלקים – התעוררות ושמחה, בסלונים מוקדש החג כולו להתעוררות ולבכי, בברסלב פורים הוא היום הארוך בשנה, ואילו רבי יצחק מאיר מורגנשטרן מוזג לעצמו כוס יין ושופכו על פני אנשים. מנחם גרין משרטט את המתרחש ב"חצרות" שחוגגים את פורים כיום הכיפורים.
קרלין
והשתייה כדת
יש יום אחד בשנה, יום יחיד ומיוחד, שבו ברכותיו של הרבי ממוקדות. ביום הפורים, כאשר הרבי מבטיח ישועה - אזי הישועה קרובה לבוא באותה שנה. והרבי אכן מבטא את ברכתו בבטחה, ללא היסוס: "השנה תזכה..".
אחד החסידים, אשר חשקה נפשו שהרבי יאציל מברכותיו על בתו הקטנה, עמל קשות על פריטי לבוש הוגנים, שהסתירו את זהות בתו שהתחפשה לבן. כך נעמד עימה, בהתחכמות, בשורת הקהל שגדש ביום הפורים את בית הכנסת הגדול של חסידי קרלין בירושלים, בתקווה להתברך. החסידים ממתינים באימה. הם יודעים שגורל השעות הבאות נתון אך ורק בידי האדמו"ר. הוא אשר מוזג לכל אחד ואחד את יינו, והוא אשר קובע כמה ישתה כל אחד. החסידים עוברים לפניו כבני מרון, כאשר האדמו"ר מתעכב עם כל אחד, ומחכה עד אשר החסיד משתכר, ואז ניתנת האות לבא אחריו בתור.
והנה קרב תורו של החסיד המחזיק ביד בתו המחופשת. האדמו"ר מרעיף את ברכתו על ה'בן', אך תוך-כדי מצווה על החסיד לשתות את כל השיכר אשר הוא מושיט לידו. החסיד עוד טרם מסיים את הכוס הראשונה - וכבר הכוס השני מוגשת לידו. החסידים מסביב אחוזי שרעפים, אך הכוס השלישי כבר מוצאת את דרכה אל גרונו הרטוב של החסיד. וכך, בציווי האדמו"ר, לגם החסיד שמונה כוסות של '777', בזו אחר זו. החסיד הבין היטב שקלונו נחשף. האדמו"ר ידע גם ידע שלחסיד דנן אין בנים אלא בנות, וכי החסיד בא עליו בערמה לסחוט ברכה לבתו. ועל-כן האדמו"ר לא הרפה. החסידים יודעים לספר שהחסיד נפל למשכב, ועברו ימים רבים עד שהדי היין פגו והחסיד חזר לאיתנו.
"כשם אשר אנו מבטאים את שמחתינו אל ה' – באותה מידה השי"ת מבטא את שמחתו כלפינו. כאשר אנו מראים לו פנים צוהלות ושמחות, הוא מחזיר ומלטף אותנו בשמחה ובצהלה".
(האדמו"ר מקרלין שליט"א, שבת 'זכור' תשס"ג)
בית המדרש של חסידות קרלין בירושלים, אשר אחד מיסודותיה מושתתת על מצוות השמחה, הוא אחד המקומות המגרדים את פסגת השמחה ביום הפורים. רגע השיא, כאמור, הוא כאשר כל אחד מקבל את היין שקוצב לו האדמו"ר. התורים הארוכים, המשתרכים עד גרם המדרגות החיצוניות, נמשכים ארבע שעות תמימות. ועם סיום התור - השמחה בוקעת שחקים.
האדמו"ר הראשון לבית קרלין שעלה לארץ ישראל, רבי אברהם אלימלך מקרלין, הוא זה שהשריש את גודל חשיבות ה'משקה' בפורים. בשנת תרפ"ז, פרץ האדמו"ר בשמחה נדירה במשתה היין, ורגליו נשאו אותו על השולחנות. בתוך כך נפל חסיד אל רגליו, ובעיניים בוכיות התחנן בפני האדמו"ר שיברך את בנו השוכב על ערש-דווי. האדמו"ר הושיט לידו כוס 'משקה' כשהוא מפזם: "המשקה הוא הרפואה". החסיד רץ עם המשקה - והרטיב את גרון בנו. החולה החל לחוש הקלה בכאבים, והחסיד חזר שוב אל האדמו"ר, והתחנן שוב שיבטיח לו ישועה שלימה עבור החולה. התבטא האדמו"ר בתימהון ואמר: "'משקה' הוא רפואה – ואפילו מראים לו קצת, הוא עדיין אינו מאמין".
שמחת הפורים בחצר קרלין מתחילה לתת את אותותיה כבר בשבת 'זכור'. אחד מהמיוחדים שבחבורה, עובד ה' ותלמיד-חכם, מתמנה ל'פורים-רב', אשר עורך את 'שולחנו הטהור' בליל שבת. ה'פורים-רב' מתבל את דבריו בדברי מוסר והתעוררות, ומלווה בסיפורי צדיקים כהכנה ליום הפורים.
בליל פורים, אחרי הסעודה, מתכנסים החסידים בבית המדרש - הפעם כדי לצפות ב'הצגה' המסורתית. בכל שנה מציגים החסידים מחזה שונה, המשקף את מאורעות השנה שחלפה. כך שולבו לפני שנתיים כמה 'סצינות' על ערפאת אשר נידון למוות. בשנה שעברה 'נפלו' מנהלי המוסדות 'קורבן'. האדמו"ר יושב בראש השולחן לאורך כל ה'הצגה'.
ההצגה בקרלין אינה דבר של מה-בכך. החסידים יודעים לספר על מחזה שהוצג בימי האדמו"ר רבי יוחנן והוקדש לגזירות העריץ סטאלין, כאשר השחקנים מגלמים את מות העריץ. רבי יוחנן ישב לאורך כל ההצגה והזיע קשות, תוך שהוא מתנענע ברעדה. ימים ספורים לאחר מכן התבשר העולם על מותו של הרודן.
את יום הפורים מתחילים בקרלין בתפילה רמה, כאשר תפילת "אהבת-עולם-אהבתנו" אורכת יותר מ-20 דקות. לאחר התפילה מביאים כולם משלוח-מנות לאדמו"ר, ובצהריים מתכנסים כולם למשתה היין.
בית המדרש מתמלא כולו, כאשר עיני כולם צופיות על האדמו"ר. והאדמו"ר, אשר מכונס בתוך עצמו במשך כל ימות השנה, מגלה אותות שמחה מדהימים. ידיו ורגליו אינם שוקטים לרגע, כאשר פיו משפיע ברכות וישועות כטוב לב המלך ביין.
האדמו"ר מפקד על החסידים בכל שלבי היום הקדוש, כאשר מדי פעם הוא שולף חסידים מתוך הריקודים הסוערים, ומרטיב שוב את גרונם בכוסית נוספת. אבל, כאשר הוא מוזג את ה'משקה' לחסידים, הוא עומד על כך שאותם הנוהגים ברכב יפקידו את מפתחות הרכב בידיו לפני השתייה...
תולדות אהרן
בין 'תמחה טיש' להצגה
"במלחמת העולם, אוי, מה שהצוררים עשו ליהודים, מה הפריע להם, 'די ביסל אמונה' של תינוקות של בית רבן, שהלכו אל כבשונות האש, כאשר הם יודעים מראש שפניהם לאפר, אבל הם ידעו שהם אפר למען בורא כל עולמים, והם צעקו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". 'וואס וויל דער המן דער רשע, וואס פייניקט ער, וואס מוטשעט ער, וואס הארט עם אז א איד האט אמונה' – הילדים האלה צעקו בקולות, ואף אחד לא רצה לשמוע אותם, אוי, רבונו-של-עולם, תסתכל על ילדי ישראל, הם נתנו את עצמם שם באושוויץ, הם נתנו להפקר, הם נתנו להישרף, "שמע ישראל ה'..."
(האדמו"ר מתולדות אהרן, פורים תשנ"ט)
בתולדות אהרן "יום הכיפורים – כפורים" אינה קלישאה, אלא עובדה. ההכנות לפורים זהות להכנות לקראת יום כיפור - מה'קיבוצים' עד שטף הדמעות.
כשבוע לפני פורים נכנסים כל החסידים על טפם אל הקודש פנימה, להתברך מהאדמו"ר לקראת הימים הנוראים. קבלת קהל מיוחדת מתקיימת בבית הכנסת הגדול במאה-שערים ובבית-שמש. לקראת שבת 'זכור' מתכנסים כל החסידים ל'תמחה טיש', אשר בסופו שר האדמו"ר "תמחה את זכר עמלק" בהמנון העממי הידוע, והחסידים חוזרים אחריו, במשך שעה תמימה. בסעודה שלישית עורך ה'פורים-רב' 'טיש', כאשר דבריו סובבים והולכים על תורות האדמו"ר, לבארם ולהשרישם עמוק בלב.
יומיים לפני פורים מכנס האדמו"ר את החסידים ל'קיבוץ' מיוחד, אשר בשונה משאר ה'קיבוצים' החודשיים, האדמו"ר בעצמו נושא במהלכו דברים המעוררים את הלב, ומתמקד בצרות הדור, לאמור: יום נשגב עומד זה לפניכם, ראו והביטו, ונצלו את הרגעים.
האדמו"ר קורא את המגילה, אשר קריאתה נמשכת כשעתיים, כיוון שהאדמו"ר פורץ בבכי כמה פעמים באמצע קריאת המגילה. "ואיכה ראיתי באובדן מולדתי" - כאן מצטרף הקהל חרישית לבכי המתפרץ. לעומת זאת, בפסוקי השמחה פוצח הקהל בשירה אדירה באמצע קריאת המגילה.
בליל פורים אין האדמו"ר עורך 'טיש', וזאת כדי שלא לפגום בעבודת התפילה שלמחרת, אשר טעמה כטעם מוסף של יום הכיפורים. לאחר קריאת המגילה בבוקר, עורך האדמו"ר 'לוויתן-טיש', במהלכו מחלק האדמו"ר דגים. בהמשך ה'טיש' נוכחים רק מעטים. אחד מהם מספר: "לפעמים מתחיל האדמו"ר במצוות היום של 'לבסומי בפוריא' כבר בסעודה זו. כך היה לפני שלש שנים. האדמו"ר התעטף בטלית ותפילין והתחיל בתפילת המנחה בדמעות שליש, שנמשכה שלוש שעות. הבכיות היו עצומות. לאחר מכן ניגשתי אליו, וביקשתי את ברכתו. היה זה לאחר שידיו נטפו דם, מאחר שנשרט ב'טיש' מעצמות הדגים. האדמו"ר אחזני בידי ומרח עלי מדמו, וניגש עימי אל המזוזה והכריז: 'המזוזה תעיד שהבטחתי לך ישועה השנה'. אין צורך להשלים, שלא חלפו ימים רבים, והברכה התגשמה".
אולם בדרך-כלל מקיים האדמו"ר את מצוות היום בסעודה המרכזית, הנערכת לקראת ערבו של יום. הפארענצ'עס מקבלים אט-אט גוון זהבהב מהקאפט'ן הירושלמי, המאפיין את החסידים כולם, כולל הבחורים. כאשר כדי היין מתחילים להתרוקן - מופיע האדמו"ר בפנים אדומות, ומתיישב על הבמה המוגבהת והמגודרת היטב, שהוכנה מבעוד מועד. מהבמה, הממוקמת בצפון ההיכל, משתרע 'שולחן הזקנים', אשר לצידו יושבים מי שעברו כבר את גיל 50. 'שולחן הזקנים' גם הוא מגודר בגדרי בטיחות, כך יוצא שהאדמו"ר מגודר בשני מעגלי בטיחות, וזאת בכדי למנוע התפרצות שיכורים אל עבר האדמו"ר. הפינה המערבית של ההיכל מוקדשת לריקודים, אשר מתקיימים במקביל ל'טיש' העילאי.
ה'טיש' מתחיל בריקודים סוערים. הפארענצ'עס נראים כמקשה אחת, הנעה מצד לצד, כאשר אחד נשען על חברו ונופל עליו בגילופין. לאחר שירה סוערת, מושלך הס בקהל. רגעי הרעדה מתקרבים אל שיאם; האדמו"ר מתחיל בשירת "נשמת-כל-חי" פסוק בפסוק, כאשר הקהל חוזר אחריו. הלחן המרגש, אשר מושר אצל האדמו"ר מטאהש בתפילת "אהבה-רבה" בשבועות, ממיס כעת לבבות אלפים בערגה. קשה לעצור את הדמעות, כאשר האדמו"ר מתחנן כקטן לפני אביו" "ואל תטשנו לנצח...". לאחר מכן מתחיל האדמו"ר לומר "המלך" בנעימה של 'ימים נוראים', עד אחרי 'ישתבח', כשבסיום שוב פורצים ריקודי שמחה סוערים, מהולים בשירים מתפילת יום הכיפורים.
מכאן ואילך התמונה שונה בכל שנה. הגבאים מנסים, פעמים אין-ספור, להושיט את המיקרופון אל עבר האדמו"ר, ו"עובדים קשה מאוד, עד שהאדמו"ר מסוגל להצטמצם ולשאת דברים, אם בכלל", מתבטא אחד החסידים.
וכשזה קורה, קירות ההיכל רועדים.
בשנת תשנ"ט זה קרה: האדמו"ר לא חדל למרר בבכי, כשתורף דבריו סובבו על ייחודו של עם ישראל. בכל שלש דקות צעק שוב, בשם ומלכות: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" - כאשר הציבור מחזיק-מחרה אחריו. לא אגזים אם אומר שקול הציבור עבר בהרבה על דציבל מערכת ההגברה. הוא דיבר שעה ארוכה על צרות עם ישראל, כאשר השואה האיומה שוברת את לבבו, והוא נחנק מדמעות. "וואס פייניקט ער, דער המן, וואס וויל ער פון אונזער לעבן האבן". בסיום הדברים אמר דברי תקווה ואיחולים.
הריקודים שפורצים לאחר מכן, ונמשכים עד קרוב לעלות השחר, בלתי ניתנים לשרטוט. ובסיומן ההצגה. "המחזה סובב והולך על גזירות שהיו בשנה החולפת", מסביר אחד החסידים. "הסצנות הראשונות מבטאות בכאב את הגזירה, והאחרונות מגלמות את ריסוקן של הגזירות. מטרת ההצגה היא להמתיק את הדינים - 'מלכותא דארעא כמלכותא דרקיעא'. זו כעין תפילה. כשם שאנו כאן למטה 'ביטלנו' את הגזירה, כך מבקשים אנו ממלכותא דרקיעא 'העבר מעלינו כל גזירות קשות'". ה'גזירות' שעלו בהצגות הקודמות היו תוכנית הליב"ה וגזירת 'הנחל החרדי', לצד צרות הפרט.
רבי מרדכי זילבר, רב קהילת 'תולדות יהודה סטוטשין', בורו-פארק
הספד על היצר הרע
#"וצדיקים דרכם להיות בהצנע לכת ומסתירים פנימיותם, אמנם עתה בפורים מתגלה מה שלא גילו כל השנה, והצדיקים הרוצים להסתיר כל זה אומרים אחר פורים, שמה שהיו מדברים בפורים אינה אמת, ורק מחמת שכרות דברו, ואין בדברים הללו ממשות, אבל האמת הוא ההפך, שבפורים אמרו האמת, ורק עכשיו אחר הפורים רוצים להסתיר האמת".
(ר' מוט'ל זילבר, פורים תש"ס)
הוא עומד על השולחן, גידי ראשו כחולים ובולטים כלפי חוץ, שמונה שעות תמימות. והוא עדיין אומר 'תורה'. הוא עוצר לטובת שיר כיסופי "על-נהרות-בבל", ולאחריו מתמקד בתוכן השיר, מסבירו ומנמקו. כאשר בקבוק יין נוסף מתרוקן, ושירי שמחה ממלאים את החלל, הוא נופל על פניו, ו.. ממשיך בדבריו. והפעם: הספד על היצר הרע.
ר' מוטל זילבר, תלמידו של האדמו"ר מסטוטשין, מתגורר אמנם בבורו-פארק, אבל מתכחש לצורת החיים במדינה של עושר, ומרבה לדבר בגנות החומרניות. משום כך בולטת קהילתו בנוף האמריקני. את כל השנה הוא משקיע ביום הנשגב – פורים. רבו לא ערך אמנם 'טיש' בפורים, אולם לימים סיפר ר' מוט'ל כי בפורים, כאשר הציץ מחור הדלת אל חדר רבו, הבחין בו שפניו בוערים כלפיד אש, ו"אז הבנתי שפורים גבוה מעל כולם".
בכל ה'תורות' שהוא נושא במהלך כל השנה הוא מזכיר את חג הפורים. ה'טיש' בפורים מושך אליו אלפים, והאיש העדין, דקיק הגזרה, מגלה פנים חדשות. הוא לא נח לרגע, ומעורר את אנשיו, שלא כדרכו, לפשפש במעשיהם, תוך שהוא סוטר על פניהם בחוזקה. "אנשים נדחפים לקבל ממנו סטירה, ורואים זאת כזכות", מספר אחד התלמידים.
בכל שנה נמשך 'טיש פורים' בבית-מדרשו של ר' מוטל שעות רבות, מה שמניב מידי שנה ספר חדש. ה'תורה' מורכבת מקבלה, כשהמוטו של הדברים הוא התנזרות מהחומריות, השזור ב'ווערטלאך' רבים. אולם השיא מגיע בשושן פורים.
וכאן מגיע הפלא הגדול. אחרי כל יום ה'לבסומי' בפורים, אחרי שעות רבות של אמירת 'תורה', עורך ר' מוט'ל שוב 'טיש' בשושן-פורים, וכל זאת "לכבודה של ירושלים". גם בשושן פורים, מוצא היין שביל אל גרונם של אנשיו.
ב'טיש' מנתח ר' מוט'ל את מילות השירים, כאשר הוא מתחיל לבאר את משמעות המילים הנעלות של 'אשת-חיל'. כמו-כן גילה 'תורה' עמוקה, על-פי דברי קבלה, בשיר האידישאי הידוע "וואלט איך האבן גאלדענע פליגל וואלט איך צו דיר געפלויגן".
רבי צבי מאיר זילברברג
סליחות של 'ימים נוראים'
"כאשר אסתר המלכה שלחה בגדים למרדכי, למה לא קיבל?! כי מרדכי סבר שאי-אפשר לפעול רק בשמחה, וכי צריך למנה גדושה של התעוררות בכדי לפעול אחר-כך בשמחה. ולא כפי סברת אסתר המלכה, ששמחה גרידא בוקעת רקיעים".
(ר' צבי מאיר זילברברג, פורים תשס"ד)
"פורים בירושלים? זה ר' צבי מאיר זילברברג", האיצו בי רבים. כך הוליכו אותי רגלי אל עבר שכונת עזרת-תורה בירושלים, לקראת סעודה שלישית של שבת 'זכור' בראשות ר' צבי מאיר. על הכביש הראשי, ברחוב חנה, כבר דוהרים הרכבים. השעון מורה על תשע וחצי, כשלוש שעות אחר צאת השבת, אבל בפנים עדיין שבת. אולם האוכל שבתלמוד-תורה ויז'ניץ חשוך, אבל הלבבות בוערים. בתוך מאות האנשים הצמאים למוצא פיו של ר' צבי מאיר, נדחפתי גם אני, כך שלנגד עיני נחשפה תמונה מדהימה. 'אילו הייתי צלם', הרהרתי לעצמי. 'לא הייתי מפספס צילום כזה'. ר' צבי מאיר יושב על ספסל רעוע אשר הדיקטים משני צידיו פונים כלפי מטה, ומולו יושבים דמויות שאומרות הכל. אחד עם כובע חסידי; השני עם קאפטן ירושלמי; השלישי עם קנייטש; הרביעי עם פראק; והחמישי בלי כובע ובלי חליפה. כולם כורים אוזנם ומרותקים סביבו.
ור' צבי מאיר - הוא שקוע בעצמו. אינו מרים את עיניו, אבל דבריו חותכים בבשר החי: "דער המן, מה רצה, קצת 'תשומת לב'. הבה לא נשלה את עצמנו, כולנו נגועים בזה, פעם קראו לזה כבוד-מדומה, לאחרונה שינו זאת למילה מודרנית יותר 'צומי'. הבה נחשוב, כמה מפעולותינו ממונעות בידי כוח זה של כבוד מדומה".
אולם דבריו נסוכים בדברים מפיחי תקווה, ונבלעים בשקיקה בידי המאות שבאים להתבשם מאורו. "ואחרי זה שוקעים בדיכאון. עוד מילה מודרנית חלופית ל'עצבות". והשומעים, יוצאים מגדרם, מה שמתבטא בריקוד סוער לאחר ה'תורה' שנמשך ונמשך - ואינו מסתיים. ושוב, בריקוד אתה מגלה שאין דמות דומה לחברתה. כולם התאחדו כאן. הליטאי מחזיק בידיו של חסיד גור, וחסיד בעלז בידו של הירושלמי. כולם כאחד באו לכאן לעבוד את הבורא. ואם בכל השנה כך, בשבת 'זכור', שהיא הכנה לפורים, על אחת כמה וכמה.
חודש שלם דורש ר' צבי מאיר על סגולתו של יום הפורים, על המתנה הנדירה שניחנו בה, ועל שלל מצוות היום. בליל פורים ניגש ר' צבי מאיר לעמוד, ומאריך בתפילת מעריב יותר משעה. החסידים מספרים, שכבר "עם הופעת שלושת הכוכבים בליל פורים, משתכר הציבור ולא מיין. הציבור סופר את המילים בתפילת ערבית. ישנה הרגשה שהנה, הולכים לפעול ישועות".
את הברכות שלפני קריאת המגילה אומר ר' צבי מאיר בחיל וברעדה. אנשים מתקשרים במיוחד מחו"ל, בכדי לשמוע את הברכות הללו באמצעות הטלפון סלולרי. לאחר מכן הוא נעמד צמוד לבעל-קורא. "זה ניסיון גדול בעבורי לא להביט לעברו בעת קריאת המגילה", אומר בעל הקורא בשיחה מיוחדת."לעומת אלו שעומדים בקריאת המגילה ב'נערווען', ר' צבי מאיר חי את זה ולא נח לרגע, וזאת לאחר שהוא מרבה לדבר על עולם חדש ששערו נפתח רק ביום הפורים, בעת קריאת המגילה. הוא מתנוענע במשך כל זמן קריאת המגילה, כאשר בכל פסוק תנועותיו משתנות. כאשר אני קורא את פסוקי הצרות, הוא בוכה ללא הפוגות, ואתה רואה על פניו שהוא נעצב אל ליבו, כאילו הצרה נחתה זה עתה על ראשו. כשאני מגיע ל'ותיפול לפני רגליו' הוא נופל על רגליו ממש באמצע המגילה, תוך שעיניו זולגות דמעות. ולעומת זאת, כשאני קורא 'ויתלו את המן' פניו זוהרות וצוהלות".
לפנות בוקר מתכנסים כולם לאמירת כל התהילים, לפני התפילה. והתפילה שלאחר מכן 'קורעת' עולמות, ושוב חוזרת על עצמה קריאת המגילה המרוממת.
סעודת הפורים מתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון משוח כולו בהתעוררות, זאת כפי אשר התווה בדרשותיו בחודש האחרון, שהשמחה הבאה לאחר ההתעוררות, גדולה יותר. ומי כר' צבי מאיר יודע לעורר לבבות כשצריך לכך - ואז נשפכים הדמעות. ר' צבי מאיר אומר סליחות של 'ימים נוראים' ולפני שנה עברו על חלק גדול מתפילת נעילה של יום הכיפורים, בשם ומלכות, כאשר הוא מתחיל ומסיים את דבריו בגודל היום המובחר מכל השנה, יום המסוגל לישועות.
את דבריו הוא פותח, תוך שהוא משפיל את עצמו עד עפר: "מה אני, אינני שווה כלום", וכאשר מעיז הקהל למחות ולצעוק בגילופין שהדברים אינם נכונים, הוא משיב בפשטות: "עוד מעט תקיימו מצוות מחאה, מחאה על עמלק וגדודיו". ושוב נעמד ר' צבי מאיר על רגליו ומכריז "ה' ק-ל רחום וחנון", בשם ומלכות, והציבור עונה אחריו בדמעות שליש.
וכמידת ההתעוררות - כך הוא מידת השמחה. לאחר שעות רבות של דברי מוסר ותקווה, מתרחבים המעגלים, סביב-סביב, עד עלות השחר.
רבי יצחק מאיר מורגנשטרן
יין על פני החסידים
לא הרחק משם, בגוש 80 בירושלים, נחגג חג פורים זו הפעם השנייה השנה, ברוב פאר והדר. הפעם הראשונה הייתה כאשר חגגו את 'פורים-קטן' במצוות השתייה.
רבי יצחק מאיר מורגנשטרן, נמוך וצנום, יליד מנצ'סטר שבאנגליה, אשר מגיל 17 מתפלל בסידור הרש"ש עם כוונות הקבלה שבו. כיום הוא ראש כולל בקבלה, כאשר אריות וענקים נמנים על אברכי הכולל. סדר יום חול רגיל מתחיל אצל רבי יצחק מאיר בתפילת שחרית הנמשכת ארבע שעות, ונמשך בשיעורי גמרא והלכה, לצד קבלה, שכולם נאמרים על-ידו.
ר' יצחק מאיר לומד מידי יום חברותא עם גדולי המקובלים בארץ-ישראל, כאשר הוא מזהיר את האיש המתלווה אליו לבל יהין לגלות לאלו מקובלים הוא מגיע באישון ליל. מה שכן ידוע, שהוא לומד עם המקובל הרב דוד בצרי מידי יום שישי אחר-הצהריים. אלו אשר מכירים את רבי יצחק מאיר מגדירים את דבריו הגבוהים, הנמסרים בטוב-טעם באופן השווה לכל נפש, "כשילוב מופלא של תורת חב"ד, ברסלב והגר"א מוילנא. הוא לוקח את הטוב מכולם. אולם הוא קשור בחבלי ליבו אל רבי נחמן מברסלב".
ואם בכל השנה מצטנע ר' יצחק מאיר עד מאוד, עד כדי כך שרבים מהבאים לבקש עצה מפיו, הוא מפנה אל ר' צבי מאיר זילברברג, הרי שבפורים נעלמים המסכים, והעניוות והשפלות מוזזים הצידה. במהלך הפורים ר' יצחק מאיר מדבר דיבורים נוראיים. האיש מחליף צורה, עד כדי כך שיש פחד לגשת אליו. פניו בוערים וחדים כתער. אלו שהסבו על שולחנו ביום הפורים, מספרים שרבי יצחק מאיר מגלה לאנשים דברים מוסתרים, תוך שהוא מייסרם בחרב המוסר, לאמר: למה עשית כך וכך. לרבים מאנשיו הוא מגלה: "אני רוצה להשפיע עליך ישועות, אך מה אעשה, ומהשמיים לא נותנים לי". לא אחת 'הצליף' ר' יצחק מאיר סטירות על לחיי הבאים להתברך מפיו. אלו המתעקשים לקבל ברכה מפיו - נשטפים בזעם.
ופיו - פיו ממלמל דברי קבלה על גודל קדושת היום, ופניו אדומות. מידי פעם הוא מוזג לעצמו כוס יין ושופכו על פני אנשים מסוימים. לפי דברי תלמידיו, הרי כוונה עמוקה טמונה בדבר. כמויות ענק של יין נשפכים בבית מדרשו על פני החסידים.
את ההכנה הראויה לפורים עורך הרב מורגנשטרן, מידי שנה, על ציונו הקדוש של הבעל-שם-טוב במז'יבו'ז, שם נאספים מאות מאנשיו בשבת 'זכור', לשבת מרוממת. רבים זוקפים לזכות שבת זו את חזרתם לצור-מחצבתם. במוצאי-שבת עורך הרב מורגנשטרן תפילת "ויתן-לך" על ציון הבעש"ט, הנמשכת כארבע שעות. השנה הולחן שם בידי המלחינים הרבים, ביניהם מרדכי בן דוד ואברהם פריד שיר מיוחד על "מחה תמחה".
רבי משה וולפסון, מנהיג קהילת 'אמונת ישראל', בורו-פארק
שעות של 'תורה'
"איתא בגמרא 'ולא יעבור' שאין להאריך את הפורים אחר יום ט"ו לחודש, אולם פורים המשולש פורץ את גדר ט"ו, מה שמורה על 'ועלו מושיעים אל הר ציון לשפוט את הר עשיו' וכאשר חל פורים המשולש אין לך סימן גדול מזה שמדובר בשלב אחרון לפני ביאת המשיח".
(רבי משה וולפסון, טבת תשס"ה)
לא בכל יום מחליט מנהיג של אחת הקהילות המפוארות בבורו-פארק, שעבר את גיל 80, לעלות לארץ-ישראל, ולהותיר את בני קהילתו לבדם דווקא ביום אשר בכל שנה נחגג ונחרט בלב כל חסידיו. השנה זה קרה. רבי משה וולפסון, מנהיג קהילת 'אמונת-ישראל' המפוארת בבורו-פארק, עלה לפני שבוע ארצה, בכדי לחוג עם בני ירושלים את פורים המשולש.
קהילת 'אמונת ישראל' מורכבת מבני ישיבות ליטאיות, אשר הפכו לטופ שבחסידי בורו-פארק. בכל שנה נוהרים אלפים אל עבר בית מדרשם, להתבשם מדברי הרב וולפסון. אולם השנה נפל דבר: כבר בחודש טבת ביקש לאסוף את אנשיו, בכדי למסור להם את רצונו ודעתו לעלות לירושלים לקראת פורים זה. זאת, כאמור, כיוון שהוא רואה בפורים המשולש אחד מצעדי הענק לקראת הגאולה. בדרשתו הטיב לנמק את החלטתו, כאשר הוסיף ואמר שהגם שחל כמה פעמים פורים המשולש, "אך מכיוון שלא ידעו את גודל מעלתו, הרי זה דומה לאחד שטומן יהלום בכיס מחורר". דבריו המנומקים אודות העלייה לארץ הוקלטו בסדרת קלטות.
החלטתו הכתה גלים. רבים מאנשיו החליטו להצטרף עימו למסע לארץ-הקודש, ועד חג הפורים מתעדים מאות להצטרף אל הרב וולפסון בירושלים. "היית צריך לראות איך שאנשיו אספו כסף למסע. כמו שהברסלבר'ס אוספים כסף לאומן. עם אותה מסירות ואותה נחישות", אומר אחד מאנשיו. "הרב וולפסון מתמקד בפורים רק בשמחה. הוא מבריח את העצבות, ואינו נותן לה דריסת-רגל. מה גם שהוא מתמקד רק בשמחה, וכלל לא בחלק הבכי. הוא אינו מרפה לדבר שפורים ניתן לכולם, גם ל'נחשלים אחריך' וכי פורים הינו חלון הזדמנויות דווקא לחלשים יותר. כאשר יהודי מגיע אליו בפורים, הוא מתחיל להרגיש שהוא 'שווה משהו'. אולם הרב וולפסון אינו סובל השתוללויות, ולכן הוא מזהיר לבל ישתו יתר על המידה. זאת כי הוא רוצה שדבריו בפורים, אליו הוא נושא את עיניו משך כל השנה, ייאפו בלב שומעיו, ולא יפלו על לב שתוי מדי".
ה'תורה' נאמרת משך שעות רבות, מתובלת בשירי שמחה. השנה יזכו, לראשונה, בני ירושלים לחוג עימו יחד את חג הפורים, בתלמוד-תורה של בעלזא, ברח' פרי חדש בירושלים.
סלונים
החג מוקדש להתעוררות ולבכי
"כאשר עם נמצא בגלות, ורוצים להסתיר את כתר המלך, אזי המקום הבטוח לכך הוא פח האשפה, כי אין איש שם על לב. פורים – הכתר של השנה, הוסתר בפח אשפה, בשלל תחפושות, המעיבים על קושי החיפוש, ואין איש שם על לב".
(האדמו"ר מסלונים שליט"א)
"הדר קבלוה מאהבה", זהו המוטו המרכזי של חסידי סלונים. וזה מתבטא בבכי. הרבה בכי. בקושי ניתן למצוא התפרצויות של שמחה. אבל, החסידים מדגישים, שוב ושוב, כי אין אין מדובר בעצבות, וכי הבכי הינו "תשובה מאהבה". "גם אם לאנשים שמסתכלים עלינו מבחוץ נדמה אולי, ששוררת כאן אווירה של תשעה-באב, בסלונים פורים אינו יום של שמחה חיצונית. כל הכיסופים שיש בין ישראל לאביהם שבשמים, הכל פורץ החוצה. אנו משתמשים בכוחה של אסתר, 'ותיפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו'", מסביר אחד החסידים.
האדמו"ר הקודם, רבי שלום נוח ברזובסקי זצ"ל, השריש את ההנהגות הקיימות כיום בסלונים. אבל כבר אז, האדמו"ר הנוכחי, ששימש כראש ישיבת סלונים, הבעיר את הלבבות בליל פורים, כאשר דיבר על דביקות אהבה ותשובה "כמו בערב יום-כיפור".
ב'טיש' המרכזי בסלונים אומר הרבי 'תורה' על עניין הסתרת פנים. "מלך מלכו של עולם, גם הוא, כביכול, חתם על גזר דין המוות של ישראל, ומרדכי התעקש בכל-זאת והרעיש עולמות למען עם ישראל. זאת, כי ידע שישנו קשר מסוים בין ישראל לאביהם, שאי-אפשר לקרוע ולנתק, וזה מה שגרם לאסתר המלכה לאזור אומץ כאשר החליטה 'ובכן אבוא אל המלך שלא כדת'", דברי האדמו"ר.
דברים אלו מעוררים בכי עצום בהיכל בית המדרש של סלונים במעלה רח' סלנט בירושלים. כאשר פוקדים את בית הכנסת בפורים, מבחינים בתמונה שחוזרת על עצמה עשרות פעמים. תמונה דומה, אך דמויות שונות: שניים-שניים בוכים על הסתר הפנים ועל הרעה אשר מצא כל אחד באשר הוא. "אין זה וידוי דברים", דואגים החסידים להדגיש. "מדובר בשלב נוסף של תשובה מאהבה, כאשר הכיסופין פורצין החוצה. אתה ניגש קרוב יותר לשני הבחורים, ואתה נשאר נפעם; הם חוזרים בתשובה".
לאור זאת, מובן שאין 'הצגה' ומחזה בפורים של סלונים. "גם את המנהג לומר 'גראמען' (חרוזים, מנהג שהיה נהוג עשרות שנים בסלונים - מ.ג.), ביטל האדמו"ר בשנים האחרונות", מספר אחד החסידים. "זאת כי פורים מוקדש כולו להתעוררות ולבכי. כולם מחכים ליום הזה, ולמחרתו מרגישים תחושות החמצה. והאדמו"ר - הוא שומע כל אחד ואחד, מקשיב ומאזין. פעם בכה לפניו אחד הבחורים, וביקש ממנו דרך תשובה, מאחר שמעד וקם כמה פעמים. אחרי ה'טיש' עקב אחריו האדמו"ר, קרא לו הצידה כדי לשמוע שוב את מבוקשו".
ברסלב
איש אינו מחמיץ 'חצות בשדה'
"עוד נהיה פעם מת, עוד נמות פעם, ואז יניחו אותנו בתוך הקבר, ושם בקבר נצהיב, ונרקיב. הרי מן הראוי, שבמקום להכניס אותנו בקבר עם כל התאוות – הרי יותר טוב שיכניסו אותנו עם הליכה לשדה בלילה להתבודדות, הרי אז יהיה הקבר הרבה יותר קל, הרבה יותר שמח, לא נתחמק מזה, נהיה מוכרחים להיות מתים, על זה אין שום הוה אמינא.. אלא מה?.."
(רבי שמואל שפירא זצ"ל, מזקני חסידי ברסלב, פורים תש"ל)
ליל פורים, בני-ברק. העיר גועשת ורועשת. אברך בריסקאי סיים זה עתה את לימודו עם הסטייפלר, ונפשו צמאה. הוא הסתובב בכל ה'טישים' בעיר והתבשם מאורם. ובכל זאת, נפשו לא ידעה שובע. בדרך נתקל בבניין ישיבת ברסלב בעיר, ורגליו הוליכו אותו אל היכל הישיבה. הוא הסתכל פנימה, וראה שההיכל ריק מאדם, למרות שהשעה לא הייתה שעה מאוחרת. בדרכו החוצה הבחין ברבי נחמן רוזנטל, מחסידי ברסלב בדור העבר, והביע בפניו את תימהונו: "פליאה דעת ממני. אמור נא לי, אינכם חוגגים את יום הפורים?!". ורבי נחמן, בדרכו המיוחדת, הרגיע את האברך ואמר: "חכה נא, חכה".
חצות הליל. כל מסדרונות המבנה היו כמרקחה. פני כולם אל עבר השדה שבצומת מורשה. האברך הצטרף, שמע את הקולות וראה את הברקים והחליט על אתר: "כאן אשאר לעולם".
לימים הקים 'האברך', הלא הוא רבי אליעזר ברלנד, את ישיבת 'שובו-בנים – נחמת ציון' של חסידי ברסלב, ושמעו הולך כיום למרחוק. והכול החל מפורים.
מה ראו עיניו שכך נשבה בקסמה?!
ההכנות לפורים בברסלב מתחילות מוקדם. 40 יום לפני פורים – ה' לחודש שבט- מתחילים כולם להתפלל בערגה את התפילה שטבע רבי נתן, תלמידו הגדול של רבי נחמן מברסלב: "הצילני מקליפת המן עמלק, וזכני לקדושת מרדכי ואסתר". ככל שימי הפורים קרבים ובאים, ניתן לחוש בחלל האוויר את אווירת קדושת ימי הפורים. שכן, יום הפורים הינו מהימים הנשגבים ביותר, לפי תורת ברסלב, מה גם שרבי נחמן הפליג לאמור: "ועכשיו.. כל ההתחלות מפורים".
בליל פורים מקצרים החסידים בסעודת החג, בכדי לאגור כוחות ליום הארוך בשנה. מחצות הלילה ועד למחרת בחצות הליל, ללא הפוגה. 'קימת חצות', שתפסה פרק נכבד ומרכזי בתורת רבי נחמן, מקבלת ביטוי עז בפורים, כאשר אין איש שמחמיץ 'חצות בשדה'. מבני-ברק יוצאים עשרות אוטובוסים ומאות כלי רכב אל השדה. זר אשר יטעה בדרכו, לא יבין את הצעקה הגדולה הבוקעת מתוך השדה. לאחר מכן נאספים כולם לשיר "זמירות הבוקר", המלטפת את תפילת השחרית כ'וותיקין'.
מיד לאחר המגילה נפתחים הבקבוקים והגרונות נרטבים. היין אינו פוסח על איש. שולחן המזרח, בסעודת הבוקר בבית המדרש הגדול במאה-שערים בירושלים, מקבל צבע שונה לגמרי, כאשר הרה"צ רבי יעקב מאיר שכטר ורבי משה קרמר מתחילים בביטויי הערגה והכיסופין האינסופיים. שנה אחת לא פסק ר' יעקב מאיר שכטער לזעוק מנהמת לבו: "עמלק.. דער רבי איז שטארקער פון דיר". והפלא הגדול הוא, שלמרות שרבי נחמן מברסלב הזהיר מאוד בגודל האיסור החמור לשתות יין המשכר "אפילו בשבת ויום טוב", הורה באותו פורים ההפך הגמור, ולא עוד אלא שהפליג בגודלתו של השותה כמה שיותר: "נאך א גלעזל וויין, איז נאך א תיקון, נאך קדושה" (-עוד כוס יין הוא עוד תיקון, עוד קדושה). והחסידים שהצטיינו בהתבטלותם לרבם, צייתו להוראה בתמימות. כך, שמה שנתגלה בפורים אצל החסידים שהיו חבויים ומכונסים בתוך עצמם משך השנה, הפתיע את השליו שבחסידים.
רבי שמואל שפירא, מגדולי החסידים, היה דמות שהפתיעה יותר מכולם. במשך כל השנה לא דיבר כלל בפני קהל, אלא היה עסוק בעבודת ה' מדהימה. עד היום, כאשר רוצים לסמל שמירת עיניים בברסלב, אומרים : שמירת עיניים כמו ר' שמואל. אולם בפורים קיים ר' שמואל, מיד לאחר תפילת וותיקין את מצוות היום של משלוח-מנות, התחבא בפינה בבית המדרש הגדול במאה-שערים, ולגם בקבוקי יין אחד אחרי השני. "ראינו על פניו שהשתייה קשה לו עד מאוד", מספר הסופר, הרב בצלאל פרידמן. "על פניו נראו אותות של ייסורים מעצם השתייה, אך הוא עשה כמצוות רבו, ללא חת. לא חלף זמן רב, והשתקן התגלה כאוצר של יראת-שמים. הביישן החליף את עורו, ולא פסק לדבר על גדלות ימי הפורים, כאשר תורף דבריו סובבים את עניין הביטול לרבי. פעם, כאשר ראינוהו במצב סכנה ממש מהשתייה, השכבנו אותו תחת לספסל, וסגרנו עליו במגן אנושי. אך עדין הנפש ושק העצמות הדקיק התגבר כארי, שבר את החומה האנושית, ולגם שוב יין כדבר המלך".
בנו, רבי שמעון שפירא, הגבאי המיתולוגי של ברסלב, המהווה חלק בלתי נפרד מנוף בית המדרש של ברסלב, אינו שותה כיום יין לשכרה בפורים. אלו שחיו את התקופה יודעים לספר כי לאחר נישואיו שתה ללא שיעור, וכתוצאה מכך פרכס וסימני גסיסה נראו על פניו, עד שאסר עליו אביו לשתות יין בחג.
הגם שבברסלב התרחקו מה'מופתים', יש היודעים לספר על חסידי ברסלב אשר כל מוצא פיהם בפורים מתקיים באותה שנה. רבים מספרים על ר' בנימין פריינק, איש נמוך קומה ונחבא אל הכלים, אשר כל מי שמתברך מפיו ראה ישועות באותה שנה. כך גם יודעים לספר על רבי בנימין זאב קנפלמכר, האיש אשר ממתיק בקולו הערב את שכונת מאה-שערים, כשהוא מאריך בתפילת שחרית חמש שעות תמימות מידי יום - שכאשר מצליחים לסחוט ממנו ברכה בעת השכרות, לא מתאכזבים.
כך מגלים בפורים שמאחורי כל איש פשוט, ישנה נשמה גבוהה הרבה יותר. נשמה אשר נכספת אל יוצרה.
יהודי15
 |
|
|
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
