לימוד גמרא באורח אקדמי?

וויכוח גדול נולד ביני לבין שני אנשים, בזמנים ובמקומות שונים. האחד אקדמאי בעל תבונה, האחר אברך בעל השקפה.

אפתח בדברי האברך. תורף דבריו הוא: "לא שייך ללמוד גמרא כמו שאר מדעים. זה לימוד קדוש וצריך לגשת אליו בהתאם לכך. אקדמאי שילמד גמרא, גם אם הוא חכם גדול, לא יצליח להבין פשט לגמרי, כל עוד יישאר בעמדתו האקדמית (ביקורתית)".

אציין כי מדובר בגישה רווחת בהיכלי התורה.

האקדמאי טען אחרת לגמרי: הקריטריונים לבחינת טקסט אנושי, ולא משנה מי כתבו, הם אחידים ומתאימים בהחלט גם לגמרא. כראיה ציין את החוג לתלמוד באוניברסיטה בה הוא לומד.


השאלות המסקרנות אותי מאד הן כדלהלן:

א. האם אכן, כדברי אותו אברך, אין סיכוי להבין את התורה בלי להאמין בה?

ב. האם הכשלון שנוחלים לא מעט אנשי מדע בבואם לחקור את ההלכה, את אורח החיים הדתי, את התורה וכדומה הוא מהותי, או שמדובר בסך הכל בליקוי זמני העשוי לבוא על תיקונו עם תוספת הבנה והכרה מעמיקה של התשתית? האם כל מה שצריך, אולי, זה רק לשפץ קצת את המתודה המדעית כך שיורחבו גבולות יכולתה המחקרית?

ג. מתוך ניסיונם של חלק מהחוקרים כאן; האם יכול אדם לגשת לגמרא בצורה מדעית לגמרי ועם זאת להגיע בה להבנה של ה'שאגת אריה', למשל?

באבא,

אין לך מושג איזו תיבת-פנדורה פתחת עם המשפט הראשון שלך. לפעמים אני מרגיש שהאמת רחוקה מאד מלומדי הגמרא של ימינו, בקטעים מסוימים. בנוסף, החיבה לקנייטשים מטה את השכל ומשבשת את האמת. לפעמים אני ממש שואל את עצמי האם באמת נראה להם, לקוועטשערים הללו, שלפשט שהם אומרים בפסוק התכווין הקדוש-ברוך-הוא.

הנקודה הזו קשורה קשר בל יינתק לנושא הנדון: לפעמים, אקדמאי עשוי להשיג לכאורה הבנה בהירה יותר בגמרא, בזכות השכל הישר והבסיסי בו ייגש לטקסט ובזכות השיטות שהתפתחו במחקר אקדמי מסוג זה (למשל: ההבנה שיש להכיר את הרקע התרבותי והלשוני של בעל המימרא כדי להבין טוב יותר את דבריו).

בין תורה לאקדמיה - תורה ומדע

פערי שפה ופערי חשיבה, בין תורה לאקדמיה (אקדמאי)
http://hydepark.co.il/hydepark/Topic.asp?topic_id=366236

על קו התפר: איש התורה והמדע (מיימוני)
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=488930

בברכה.

לדעתי צריך לשלב את שני הגישות ביחד, כדי לקבל תוצאה מושלמת.
אני אישית נוהג לעיין וללמוד ע"י שתי הגישות, ואני מאוד מרוצה.

אבל בכל זאת יש הבדל ! אני לא מתייחס אליהם מבחינה רגשית באופן שווה.
הספרים ה"ישיבתיים" מוגדרים אצלי כספרי קודש [שנכתבו לשם שמיים] עם פחות "אמת". ואילו הספרים בעלי הגישה האקדמאית מוגדרים אצלי כספרים עם יותר "אמת" אבל ללא קודש [כגון ספרי הסטוריה ומתמטיקה].
הראשונים נמצאים יותר קרוב אליי במדף הספרים ואת האחרונים שמתי קצת יותר רחוק באיזה ארון, אבל עיון יותר רציני אני אתן בהם.

הוי, כמה אירוניה גלומה במשפט הפרדוקסלי הזה: "יותר לשם שמים, פחות אמת".

אמנם ליבא בעי רחמנא, אבל תורה היא וללומדה אנו צריכים.

מצורף קובץ

http://www.jewish-studies.org/PDFs/226.pdf

חזקל,

כתבת:
"האם הכשלון שנוחלים לא מעט אנשי מדע בבואם לחקור את ההלכה, את אורח החיים הדתי, את התורה וכדומה הוא מהותי, או שמדובר בסך הכל בליקוי זמני העשוי לבוא על תיקונו עם תוספת הבנה והכרה מעמיקה של התשתית?"

מאין לך הנחת היסוד שיש כישלון אצל לא מעט אנשי מדע בתחומים אלה?




תוקן על ידי - אמשלום - 01/04/2005 12:58:51

נתקלתי בו יותר מפעם אחת,
חלקם הודו בכך באזני.

כמובן, היו גם 'מבינים' גדולים.

לימוד תורה אינו לימוד טקסט בלבד,יש בו מימד רוחני אינטואיטיבי עמוק מאד בנשמה פנימה.

אבל אם נתייחס אליו כאל טקסט בלבד,אין הבדל מהותי,כי אז הוא פסק מלהיות "תורה" והפך להיות "חכמה".

מסירות הנפש ללימוד הוא פועל יוצא של ההכרה בטקסט כתורה.

הטיעון כי לימוד של קורפוס 'מקודש' אינו יכול להיעשות בכלים אקדמיים-מקצועיים, הופרך באמצעות מחקר הקבלה של גרשום שלום ואחריו משה אידל. שולם הוכיח כיצד ניתן לחקור מטריה (מ' פתוחה) שכל מהותה איזוטרית, מקודשת ואמורה להימסר 'איש מפי איש' - לדיסציפלינה מסודרת ושווה לכל נפש.

החלק של 'מסירות נפש' אינו שייך, לעניות דעתי, להבנת התורה אלא יותר לגיבוש האישיות הלומדת, ההופכת באמצעות מסירות זו לנעלה יותר.


תוקן על ידי - פרופיסור - 01/04/2005 15:02:24

חצקל,
ראשית ברוך הבא (גם לכאן)


ישנן כמה נקודות שראוי לעמוד עליהן.

לא בכל סוגיא תלמודית ישנה הההפרדה בין לימוד 'קדוש' ללימוד אקדמי. אבל, הגישה תמיד תהא חלוקה בין שני סוגי הלימוד.

ברור, שלכוון אל האמת, יכוון זה הלומד עם ראש על הקרקע, ולא זה שיקבל את הדברים כמובנים מאליהם, ויחדש בהם שלשה וארבעה דינים, מאחר ואין כל סיבה הגיונית שלזה כיוון בעל המאמר. משא"כ, כאשר ניגשים אל הסוגיא בעין רציונלית, סביר יותר שנכוון לפשט האמיתי. נקודה זו עדיין אינה שייכת להפרדה הראשונה, כבר חלקו בה שיטות הלימוד הידועות. לאלו הדורכים בשיטתו של החזון איש, הלימוד הרבה יותר אמיתי, מאחר ונגשים לזה מאוד ריאלי, (ולא כאלו שחושבים שגם החזון איש היה 'ישיבישער')

הלימוד האקדמי דומה יותר לגישה החזונשיניקית במובן מסויים, אלא ששם (אקדמיה) שמים דגש על דברים שאין מדגישים בישיבות, וברוב המקומות יצדקו הם.

הישיבישערס, יטענו לעומתם שכך לא ניגשים לסוגיא וכו' וכו', ובדרך כלל הטענה תהיה שלא צריכים להבין 'למה', או טיעונים מן הסוג הזה, מה שאומר שלא יתכן כשלון בלימוד אקדמי, מאחר ואם נניח שהגישה הישיבתית נסובה סביב אקסיומות מסוימות כמו "ככה זה" או "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני" (בטוענה שממילא ככה זה ואין לחלוק) אם כן, אין כאן טענה הגיונית, כי אם אמונית גרידא.

אקסיומות אלו הם שהביאו לומר את ההנחה כי "חכמת התורה אינה מדע אקדמי".

מה שכן, כמו שהזכירו לעיל, זו המסירות, כלומר, ברגע שמתייחסים לטקסט ברצינות, ולא בזלזול, ובאמת מנסים להבין אם טמון כאן הבנה עמוקה יותר, סביר להניח שנגיע להבנת האמת. אבל לעייל פילא בקופא דמחטא, ולומר שזו היתה הכוונה של בעל המאמר, אי"ז חכמה אלא איוולת.

ודי בזה.

<נכתב בחולו של חו"ל>

מה הקשר בין גישת החזו"א לאקדמאיות? האם החזו"א אי פעם חקר הריאליא שבזמן התלמוד שעל רקע זה נאמרו הדברים? האם החזו"א שהוא פיתח משהו תמהוני ובלתי מציאותי נגד כת"י - נשמת אפה של האקדמאיות - יכול שיהי' לו איזה קשר עם לימוד אקדמי. לימוד אקדמי היינו לימוד כמו אצל הגר"ש ליברמן, ומה הקשר בין דרך לימודו לבין דרך החזו"א מעבר ליהירות חזונאישניקים שאצלם יש איזה אמת לא נדושה.

יש אמת גם בדרך הישיבתי וגם באקדמי'. בלי חקר התשתית הבסיסית של כת"י ומחקר שיטתית של כמגמת החיבור ורקעו ההיסטורי, הרי לא מכוונים לאמת. אך לימוד טכני של טכסטים פילוספיים ומשפטיים גם אינו לימוד ייקרא, ולכך זקוקים לניתוחים נוסח בריסק וכיו"ב.

אין לי אלא להצטרף לדברי מסתברא, כל המעין בדברי החזו"א רואה שהיה רחוק ממה שנקרא לימוד האקדמאי, ולהתלות במשקל הרב שנתן לאוטונמיה של השכל, לא מספיק.
הוא התנגד ,למשל, לכל עיון והשואה בכתבי יד ישנים.

הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

לא הובנה כוונתי כראוי.

לא התכוונתי לרגע שהחזו"א שייך כהוא זה לאקדמיה, הכוונה היא שלימוד אקדמי בא בהכרח עם מחשבה ריאלית ומציאותית, וזה קיים כבר אצל החזון איש. אלו ההולכים בדרך ה'אברכית' שהזכיר חצקל הינם שייכים יותר לנוסח בריסק, ומראשית גישתם אל הגמרא, הגישה מעוותת אליבא דהחזון איש.

כעת בסדר?

ומסתברא,
אפשר ללמוד את כל התורה בלי לדעת בריסק מהי, והלומד בדרך זו יכוון אל האמת ברוב הפעמים. (ובפעמים המועטות שלא, יהא זה משום שטעה, ולא משום שאינו יודע מהי בריסק) יחסר לו גישמאק של בריסק, ותו לא.