משל משלו חכמים באשה

מצורף קובץ

זאב
לא הבנתי כ"כ את הספקות שלך, שהרי כל דברי רש"י ברור מילולו לכאורה, כפי הציור הזה:
א) רחם.
ב) פרוזדור מהלול ולפנים.
ג) עליה.
ד) פרוזדור מהלול ולחוץ.
ה) כותלי הרחם שבאמצע הפרוזדור.
וממילא מובן שאין רש"י מפרש העליה – כיס השתן.

הלבן,

מה אעשה שאין שום קשר בין הציור שלך לבין המציאות?

וכבר העיד החת"ס שהנסיון מעיד יותר מכל הסברות.

על שאר הערותיך, אענה אחרי שאתפנה במקצת.

(הרושם הראשוני מדבריך, מעלה אצלי את החשש שאנחנו לא מדברים בכלל על אותו דבר. האישה אשר נתת בתיאוריך איננה האישה הידועה לנו ברפואה היום-יומית.)

אני מסכים לכל מילה שאתה כותב. לא ניסיתי להבהיר נושא שבמציאות. ידועים לי היטב הקשיים לתווך.
אמנם ברור שרש"י דן בציור שכתבתי, וכל דבריהם של זאב ולוי אינם משנים זאת במאומה, שגם הם נדחקים להבין את לשונות רש"י, ולוי מנסה לגרוס ברש"י גרסות אחרות, כדי להתאים את דברי רש"י עם פירושו של לוי, ואין זה מועיל כלום, כי כל דברי רש"י ברור מילולם, וכפי שהבהרתי.

הלבן,

את הערותי למה שכתבת בדף הקודם, אכניס באותיות מודגשות בתוך דבריך, כדי שיהא קל יותר להבין.

כתבת:
<א) לא כך אמרתי, אלא לאידך גיסא, שמפרק האשה רואים, שאין חוששים כלל לבא מכיס השתן (אלא כשבא בעת ההשתנה),
למה "אין חוששין" (להקל)? בשלמא לשיטת ר"ח, זהו בדיוק הדין של רוב ומצוי מול קרוב, שבסוגיית רוב וקרוב. אך לשיטות החולקים על הר"ח, תמוה מאד, למה בבית החיצון לא נביא בחשבון גם את האפשרות שיגיע דם מכיס השתן? הרי דם בשתן זו מציאות ידועה ודי שכיחה. וכשהאישה עושה צרכיה בשתיתה, אין שום סיבה שדם מהשתן לא יגיע גם לחצר הפות שבין השפתיים.
ולכן טמאה ודאי מהתורה. ומה שלפעמים הוא רק ספק איסור, הוא מטעם דשמא בא מהעליה (ולא מכיס השתן). >
לפי דעת ר"ח שהעליה היא כיס השתן, הספק שמא בא מן העליה הוא בדיוק הספק שמא בא מכיס השתן. יתר על כן, לחולקים על הר"ח יש שני מקורות לדם היתר. גם העליה וגם כיס השתן. ולדבריהם תמוה איך דבר חשוב כזה זה לא הוזכר בגמ'.

המשכת:

<ב) אפילו במקום שחוששין שבא מכותלי הרחם (חצר הפות)
כאן לא מדובר בחצר הפות אלא בנרתיק במקום שהשמש דש. וכתלי בית הרחם כאן הם כותלי הנרתיק כמבואר ברש"י כתובות ה':
לטהר, כגון בשעת תשמיש,
טעית בהקלדה. צריך להיות: כגון רואה דם מחמת תשמיש שהותרה ע"י בדיקת שפופרת
אין זה אלא מטעם שבא מדוחק הצדדים שבשעת תשמיש (רמב"ם פ"ד הכ"ב), שהוא רק בכותלי הרחם ולא בפרוזדור בפנים (שו"ע הרב, מהדו"ב לסי' קפג קרוב לסופו), ולא מטעם שמא בא מכיס השתן.>
כמש"כ למעלה, כאן מדובר על רואה דם בנרתיק מחמת תשמיש, שהיתרה בגמ' הוא רק ע"י בדיקת שפופרת, על פיה תולים את הדם כבא מצדדי הנרתיק. ברור מאיליו שאין כאן שום קשר לדם העליה / שלפוחית השתן.
אני מניח שאתה בוודאי יודע, שהיום גדולי הפוסקים מתירים רדמ"ת ע"פ בדיקת רופא נאמן, אם ראה שהדם בא מפצע מחוץ לרחם, כלומר "מן הצדדים" וכדומה.
הדברים מבוארים בטוטו"ד גם בשיעורי שבט הלוי על הלכות נדה סי' קפז.

הלבן

מכיר הינך את הביטוי השגור בפי התלמידים, יש לי תירוץ נפלא היכן הקושיא. "זאב 58" מנסה לתרץ דברי רש"י ורק נשאר לו חמש קושיות.

וכאן רציתי להכניס ביאור בהרמב"ם בפירוש המשנה ששלח לי אחד באישי (ולא קיבלתי תגובה ממנו מדוע אין הוא מכניס את זה בעצמו)
אם כי יש לי השגות על דברים אלו יתכן ולזה נתכוון הרמב"ם בפירוש המשנה וגם בחיבורו.

ואילו דבריו:
הרמב"ם יודע כי אין כל פתח נוסף בפרוזדור . הרמב"ם מפרש כי החדר זה הרחם והעליה אלו החצוצרות והפתח הוא מהחצוצרות לרחם.
הרמב"ם סובר כי דם הרחם (אפילו ממכה) טמא אולם דם החצוצרות - אם נחתך הוריד או ממכה בדופן החצוצרה - הוא דם טהור .
דם זה הנובע מקרע בוריד בחצוצרה יוצא דרך הלול מהחצוצרה לרחם ומשם לפרוזדור
ההבדל בין דם החדר לדם החצוצרה הוא באיזה מקום זורם הדם הזה .
דם הוסת זורם בחלק האחורי של הפרוזדור - על הרצפה - ואילו דם החצוצרה זורם בחלק הקידמי של הפרוזדור. על התקרה-
וכך מסביר מן הלול ולפנים - בדופן הפרוזדור לצד הפנימי , מן הלול ולחוץ - בדופן החצוצרה בחלק הקידמי .

ועוד כתב אם תתבונן בחתך מהצד תראה כי הרחם יושבת בחלק האחורי של גוף האשה והיא מכופפת כמו אגס הפוך ( ביחד עם צוואר הרחם והנרתיק נראה כמו שופר ) החצוצרות יושבות בקדמת הרחם מעל הנרתיק ומקום חיבורן לרחם הינו לפני סוף הצוואר - במבט אנכי. ( הכוונה היא כי אם תוריד אנך ממקום חיבור החצוצרות הוא יחתוך את הנרתיק לפני סופו .
אינני גניקולוג אולם כך נראה לי כוונת הרמב"ם ביד החזקה.
אמנם הסבר זה בדברי הרמב"ם לא עונה על השאלות שהעליתי במכתבי הראשון למה נמצא על שלה מביאה קרבן ואיך היא יודעת מהיכן בא הדם.
לכן העליתי את האפשרות שמדובר בפצע בנרתיק והיא יודעת ומרגישה בו ולכן יכולה לדעת היכן היה הדם.
אני שוב מתנצל כי איני עוסק עתה בנושאים אלו אלא אני כותב מזכרוני. עד כאן דבריו.

וההסבר לדבריו במש"כ הרמב"ם שהאבר נכנס לפנים מן הלול הכוונה נכנס לפנים מן המקום המכוון כלפי הלול. שאילו תוריד קו אנכי מן החצוצרה לנרתיק האבר שבתוך הנרתיק הוא יותר פנימי לנקב החצוצרה, ועל כן דם החצוצרה זורם על תקרת הנרתיק.
(ומה שקשה בזה איך אפשר להבחין בבדיקה בין דם הזורם על תקרת הנרתיק לדם הזורם על קרקעית הנרתיק).

עוד ביאר שיטת רש"י: כשעקרון ביאורו הוא שמילת לול פירושה פצע ועל פי רעיון זה כל פני בסוגיה משתנים, ואני השגותיו בעיקר שא"א לקחת מילה ולהחליט על תרגומה, ויש לנו בשלון המשנה לול ושם הכונה לכלוב שהיו נכנסים לבית ק"ק, וא"כ גם שם מדובר על צורת מעבר מסוימת ולא על פצע.

והנה דבריו: (הנ"ל מדגיש שכותב זאת מן הזכרון ואינו עוסק בסוגיות אלו כרגע).

נתקשו הראשונים והאחרונים בהסבר הגמ' שהרי אין המציאות דומה לתיאור חז"ל . אולם כל הסוגיה קשה להבנה ענינית וכן הגמ' בבא בתרא כד. קשה להבנה ענינית .

מלבד הבעיה המציאותית שאינה תואמת קשה מאד .

1. איך אומרת הגמ' כי נמצא על שלה אותיום טמאים וחייבים בקרבן. אולי הדם מהלול והרי זה חולין לעזרה . הרי היא אינה יכולה לדעת אם הדם היה לפני הלול או אחריו. ?
2. איך זה שבמשנה לא כתוב כלום אם הדם נמצא לפני הלול או אחרי הלול וקובעת בפסקנות שטמאה ודאי ?
3. איך זה שהמשנה שמתארת את המשל כלל לא מזכירה שלול פתוח בין הפרוזדור לעליה?
4. איך תני ר' חיא שדם הנמצא בפרוזדור חייבים עליו קרבן ולא מחלק כלל בין נמצא לפני הלול לנמצא לאחרי הלול. ?
5. ובכלל איך יכולה הגמ' לומר כי נמצא לפניו טמא ונמצא אחריו טהור . הרי האשה לא יודעת כלל היכן הלול ואינה יודעת כלל איך לבדוק ואיך תביא קרבן ללא אפשרות לדעת היכן הלול המיסתורי ?

נראה לי כי חז"ל לא נתנו כאן תיאור אנטומי של אברי הרביה של האשה . חז"ל דנים בהלכות טומאה וטהרה על פי העקרונות ההלכתיים של רוב וחזקה

החדר בתיאור המשנה הוא הרחם. והפרוזדור הוא כל החלק הפנימי מהשפתיים עד הרחם. והעליה הוא כל גוף האשה מעל החדר והפרוזדור. במשנה לא מדובר על לול .אין ולא עלה על דעת מי שהוא בגמרא או במשנה כי יש פתח בין העליה לפרוזדור . וחבל לחפש אותו .

המדובר באשה שיש לה וסת קבועה והיא מוצאת טיפת דם בפרוזדור . מאחר והמדובר בלא עת וסתה והרחם סגור ואינו מדמם . ולכן אין הבדל לכאורה בין ההנחה שהדם יצא מהרחם או שיצא ממקום אחר בגוף האשה . קובעת המשנה שהדם הנמצא בפרוזדור והוא בספק מהיכן הוא בא הרי הוא טמא – כי חזקתו מן המקור

הלול המופיע בגמרא הוא מקרה פרטי . בגמרא לא כתוב שזה משל לאברי האשה. ולא כתוב שלכל אשה יש לול. המקרה שמדובר בגמ' הוא אם יש לאשה פצע ( לול – שהוא מביא דם מגוף האשה לפרוזדור) . שאינו מדמם בפרוזדור . ונמצא דם בפרוזדור ואז יש ספק האם הדם בא מהמקור או מהפצע . לא ניתן לבדוק עתה כי הפצע לא מדמם עכשיו. וזהו הדיון בגמ'

תלמוד בבלי מסכת נדה דף יז עמוד ב

מתני'. משל משלו חכמים באשה: החדר והפרוזדור והעלייה; דם החדר - טמא, דם העלייה - טהור, נמצא בפרוזדור - ספקו טמא, לפי שחזקתו מן המקור.

גמ'. רמי בר שמואל ורב יצחק בריה דרב יהודה תנו נדה בי רב הונא. אשכחינהו רבה בר רב הונא דיתבי וקאמרי: החדר מבפנים, והפרוזדור מבחוץ, ועלייה בנויה על שתיהן, ולול פתוח בין עלייה לפרוזדור. נמצא מן הלול ולפנים - ספקו טמא, מן הלול ולחוץ - ספקו טהור.
האמוראים הללו אמרו כי אם היה לאשה פצא שאינו מדמם בפרוזדור ונמצא דם בפרוזדור . אם הדם נמצא מהפצע ולפנים – ספיקו טמא ואם מהפצע ולחוץ ספיקו טהור.

אתא ואמר ליה לאבוה: ספקו טמא אמרת לן מר? והא אנן שחזקתו מן המקור תנן!
רבה בר רב הונא שאל את אביו להסביר לו מה הכוונה שדם הנמצא מהלול ולמעלה " ספיקו טמא " שמשמע שהדם הנמצא בפרוזדור טמא מספק . והרי במשנה למדנו שהדם הנמצא בפרוזדור חזקתו מן המקור וטמא ודאי
א"ל, אנא הכי קאמינא: מן הלול ולפנים - ודאי טמא,-
אמר לו כי שכך הוא לימד אותם – שהנמצא מהלול ולפנים טמא ודאי כי חזקתו מן המקור .כי הדם זורם למטה ולא עולה מהפצע ולכן תולים במקור.
מן הלול ולחוץ - ספקו טמא.
אבל נמצא מתחת למקום הפצע הרי ספק מהמקור ספק מהפצע וטמא מספק.
אמר אביי: מאי שנא מן הלול ולחוץ דספקו טמא - דדלמא שחתה, ומחדר אתא; מן הלול ולפנים נמי, אימא אזדקרה - ומעלייה אתא!
שואל אביי הרי גם אם נמצא בגג הפרוזדור מחוץ ללול אנו מטמאים מספק למרות שהדם זורם מהחדר על קרקעית הפרוזדור – כי אפשר שהאשה התכופפה והדם מהחדר זורם על גג הפרוזדור. ואם כן גם אם הדם נמצא מעל הלול יתכן כי הדם מהלול והיא קפצה או התהפכה והדם זרם למעלה.
אלא אמר אביי: אי בתר חששא אזלת - אידי ואידי ספק הוא, ואי בתר חזקה אזלת - מן הלול ולפנים - ודאי טמא, מן הלול ולחוץ - ודאי טהור.
לכן אומר אביי כי אם דנים על דם הנמצא בפרוזדור לפי ההסתברות והחשש מהיכן בא הדם ,א"כ תמיד צריך להיות טמא מספק , כי בכל מקום בפרוזדור זה ספק מהחדר ספק מהלול . אולם אם אנו מתיחסים לדם הנמצא בפרוזדור מדין חזקה מהמקור ודם הנמצא בפרוזדור ( בלא פצע ) טמא ודאי , הרי מן הלול ולפנים יש חזקה שהדם מהמקור וודאי טמא . אולם מהלול ולחוץ נגמרה החזקה ויש לתלות בלול וודאי טהור.

יוצא לפי זה כי יש שלש מחלוקות בדם הנמצא בפרוזדור שיש בו פצע ( לול).

לאביי אם הולכים לפי החשש תמיד האשה טמאה מספק. ואם הולכים לפי חזקה הרי מהלול לפנים – טמאה ודאי ומהלול ולחוץ טהורה בודאי.

לרב הונא מהלול לפנים טמאה ודאי מהלול ולחוץ טמאה מספק .

לפי רמי בר שמואל ורב יצחק מהלול ולפנים טמא מספק מהלול לבחוץ טהור מספק .

תני רבי חייא: דם הנמצא בפרוזדור - חייבין עליו על ביאת מקדש, ושורפין עליו את התרומה. ורב קטינא אמר: אין חייבין עליו על ביאת מקדש, ואין שורפין עליו את התרומה.
המחלוקת על דם הנמצא בפרוזדור רגיל ללא פצע .אם טמאה ודאי או טמאה מספק

להך לישנא דאמר אביי אי בתר חששא אזלת - מסייע ליה לרב קטינא ופליגא דרבי חייא,
אם בוחנים דם הנמצא בפרוזדור מדיני חשש – ואז אמר אביי כי תמיד טמאה מספק הרי מסיע לרב קטינה שאומר שהיא טמאה מספק. ולא מביאים קרבן ולא שורפים תרומה

להך לישנא דאמרת אי בתר חזקה אזלת - מסייע ליה לרבי חייא ופליגא דרב קטינא.
ואם בוחנים את הדם מדין חזקה ואז הדין כי נמצא מהלול ולמעלה טמאה ודאי - הרי הוא מסיע לרב חייא.שאומר שדם הנמצא בפרוזדור טמאה ודאי ומביאים קרבן ושורפים תרומה.

לרב הונא - לא פליגי, כאן - מן הלול ולפנים, כאן - מן הלול ולחוץ.
לרב הונה שאומר שמהלול ולמעלה טמאה ודאי הוא יכול לסבור כר' חייא שדם הנמצא בפרוזדור טמאה ודאי ולכן הדם הנמצא מהלול ולמעלה טמאה ודאי . ורב חייא יודה לו כי אם יש לול ונמצא מהלול ולמטה שטמאה מספק.

אלא לרמי בר שמואל ולרב יצחק בריה דרב יהודה, דאמרי מן הלול ולחוץ - ספקו טהור, מן הלול ולפנים - ספקו טמא הני במאי מתוקמא - מן הלול ולפנים, לימא פליגא דרבי חייא!
אלא לרמי בר חמא וכו' שאומרים שמהלול ולפנים טמאה מספק הרי הם חולקים על רב חייא ? שהרי מהלול ולפנים זה כמו שאין כלל לול.

לא קשיא, כאן - כשנמצא בקרקע פרוזדור, וכאן - שנמצא בגג פרוזדור.
מתרצת הגמ' כי הם סוברים כר' חייא ולכן דם הנמצא מהלול ולמעלה צריך להיות טמא ודאי. אלא שמה שהם אמרו שמהלול ולמעלה טמאה מספק – רק אם הדם נמצא בגג הפרוזדור שיש רגלים לדבר שהדם לא בא מהמקור אלא מהלול ( וזה שהגמ' לא מתרצת בפשטות כי ר' חייא מדבר רק כשאין לול אבל אם יש לול מודה ר' חייא שהטומאה מספק – כי חוששין כמו לישנא קמא דאביי – אי אפשר לומר כך כי הרי הם אומרים שמהלול ולחוץ ספיקו טהור ולפי ל"ק דאביי הרי בכל המקומות צריכה להיות טמאה מספק . )

אמר רבי יוחנן: בשלשה מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי; מקור, שליא, חתיכה. מקור - הא דאמרן,



תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כד עמוד א

אמר אביי, אף אנן נמי תנינא: דם שנמצא בפרוזדור - ספיקו טמא, שחזקתו מן המקור; ואע"ג דאיכא עלייה דמקרבא! א"ל רבא: רוב ומצוי קא אמרת? רוב ומצוי ליכא למאן דאמר, דתני ר' חייא: דם הנמצא בפרוזדור - חייבין עליו על ביאת מקדש, ושורפין עליו את התרומה. ואמר רבא, ש"מ מדרבי חייא תלת: שמע מינה רוב וקרוב הלך אחר הרוב; ושמע מינה רובא דאורייתא; וש"מ איתא לדר' זירא, דאמר רבי זירא: אע"פ שדלתות מדינה נעולות, דהא אשה דכי דלתות מדינה נעולות דמיא, ואפי' הכי קא אזלינן בתר רובא. והא רבא הוא דקאמר: רוב ומצוי ליכא למ"ד!

גמ' זו הוכחה מכרעת לדברי שהרי למה דלתות מדינה נעולות הרי יש לול ? אלא ודאי שאין לאשה כלל לול ודברי ר' חייא מדברים באשה רגילה ללא לול . וכל ה"לול" זה רק מקרה פרטי שנדון בגמ' במס' נידה .
עד כאן דבריו:

ובכן שערי הסברים לא חסרים.



יותר משיכול האדם להזיק בלשונו, יכול לתקן בקולמוסו.

דר_הלפרין

על סדר דבריך:
א) למה אין חוששין? כי אם היה בא מכיס השתן היה יוצא לחוץ עם השתן ולא היה נשאר בין כותלי הרחם; וכעין האמור בגמרא (נט, ב): דאם איתא דבתר דתמו מיא אתא על שפת הספל איבעי ליה לאשתכוחי.

(2) כמובן לא דברתי בשיטת הר"ח. ולשיטת הר"ח לכאורה מוקשה מה שאמרו בגמרא (יח, א): כאן כשנמצא בקרקע פרוזדור וכאן שנמצא בגג פרוזדור (שהרי חצר הפות, שמשופע לצד מטה, אין כ"כ הגיון לחלק בין הגג, שהוא לצד פנים של האשה, לבין הקרקע, שהוא לצד אחוריה של האשה.

ב) אני איני רופא נשים, ואת דבריי ציינתי לשו"ע הרב, שהוא טוען, שדוחק האבר שגורם לצריבה וטיפת דם בצדדים, היינו דוקא בכותלי הרחם, משא"כ בנרתיק עצמו אין דוחק לאבר עד כדי שיגרום לצריבה.

(2) זה כמובן לא קשור כלל לנאמנות הרופא שיש מכה בנרתיק, שהרי כשידוע שיש מכה מפורש בברייתא שמתירין לגמרי.

הרשבא
ברור שזוהי דעת הרמב"ם, והרי כן כותב כמעט בפירוש הן בפירוש המשניות והן בחיבורו. והשאלה שיש בזה היא רק: מאיזה טעם נחשוש שהוריד נחתך, הרי זה לא מצוי כלל. ולכן הוסיף הרמב"ם וכתב שיש שם כמין נקב; שזה כמובן הרבה יותר מאשר אפשרות לחתיכת וריד. והשאלה היא, שהרי הרופאים טוענים שאין דבר שכזה. והרי גם הרמב"ם היה רופא.

וכאן אנו באים לדוגמה נוספת של גישת הרמב"ם, בסתירה שבין המציאות הידועה בזמנו לבין האמור בגמרא, שעשה כאן קצת כעין פשרה. אבל התיווך עדיין לא מובן די צרכו, וכדלעיל.

ועל שאלתך מדין נמצא על שלה, לא פירשת כוונתך די צרכו. ועיקר הקושיה בזה היא, על פי האמור בגמרא שאותיום הוא רק בצד מבחוץ ולא בפנים. וא"כ צריך להיות ספק ולא ודאי, כמו מהלול ולחוץ.

ובאמת זה תלוי בדין נמצא בכותלי בית הרחם, אם טמאה ודאי או ספק. ואיני יודע אם דעתך להאריך בזה כאן.

ושאלתך איך אפשר להבחין אינה קושיה, שהרי מכניסים מוך, ורואים אם הטפה היא על החלק העליון של המוך או על החלק התחתון.

פירושו של עלום השם ברש"י הוא כמובן לא מובן, שהרי במשנה כתוב שדם העליה טהור, והגמרא מבארת שהכוונה היא כשדם העליה נוזל דרך הלול. וידוע מקומו של הלול שהוא באמצע הפרוזדור.

אותו אחד שכתב לרשב"א, כתב גם לי בפרטי, והשבתי לו, וכתב לי שוב, והרי העתק ההתכתבות:

אלמוני
שלום רב.
לגבי תמיהתך על ההסבר שכתב הרשב"א בדברי הרמב"ם.
הרמב"ם אכן יודע את המבנה האנטומי של האשה. והנקב שהוא מדבר עליו אינו עוד נקב. אלא הנקב הרגיל הקיים בין החצוצרות לרחם. אלא שבשחלות אין דם אלא הדם יכול לבוא מחתך בדופן הפנימי של החצוצרות ומשם לזרום דרך הרחם לפרוזדור. וזה דם טהור.

הלבן
א) קשה לי להבין את דבריך, שהרי מפורש ברמב"ם (פ"ה ה"ד) שהנקב הוא הלול שבאמצע הפרוזדור, במקום מסויים, שהאבר נכנס לפנים ממנו בשעת גמר ביאה.
ב) אתה פוסק וקובע שדם החתך הזורם דרך הרחם לפרוזדור טהור. והפוסקים מסתפקים בזה (ראה שו"ע הרב סי' קפז קו"א ס"ק יא במוסגר ד"ה וגם אם גרם).

אלמוני
לא מצאתי ברמב"ם שהלול הוא נקב באמצע הפרוזדור. אם תדייק היטב במילות הרמב"ם תראה כי הוא כותב כדברי - שהעליה היא השחלות הנמצאות על הפרוזדור ואילו הלול הוא אותו הנקב שדרכו יוצאות הביציות לרחם. והדם שבעליה הוא דם חתך של דופן החצוצרות שזורם דרך בפתח לרחם וממנו החוצה.
אין אני פוסק שהדם הזה הוא טהור , כך אומר הרמב"ם במפורש בפירוש המשנה.

הלבן
מדוע אתה מתעלם מלשון הרמב"ם שהעתקתי: והאבר נכנס לפנים מן הלול בשעת גמר ביאה.

אלמוני
כנראה לא קראת את כל הדברים. אם תצייר חתך של גוף האשה מהבטן לגב. הרי הרחם נמצא בחלק האחורי והנרתיק מחובר איליו וביחד הם יוצרים כמראה שופר. החצוצרה שוכבת בקדמת הרחם מעל הפרוזדור ומתחברת לרחם בחלקו הקדמי. אם תוריד אנך ממקום החיבור הרי האנך יפגע בפרוזדור. והאבר בשעת התשמיש עובר את הנקודה הזאת ומגיע עד סוף הנרתיק.

הלבן
מהו הקשר, הרי רצית לומר שהלול הוא הנקב שדרכו יוצאות הביציות לרחם!

אלמוני
נכון והפתח הזה נמצא בקדמת הרחם בדופן הקדמית. ואילו הנרתיק שהוא הפרוזדור מתחבר מתחת לרחם כאשר החיבור שלו לחלק האחורי של הרחם הוא מקום דישת האבר בגמר ביאה. ואילו נקב החצוצרות נמצא יותר קדימה.
אם הדם מגיע מהחצוצרות הרי הוא נוזל על הדופן הקדמית של הרחם ומשם יוצא לגג הפרוזדור. ואם הדם הוא דם המחזור הוא זורם על הדופן האחורית של הרחם כלפי קרקע הפרוזדור.

הלבן
מי שאינו רוצה לעשות עצמו לטועה ותוהה, לא יפרש כן את דברי הרמב"ם.

אלמוני
עליך להניח כי הרמב"ם כרופא כנראה נכח בניתוחים של מתים - שהרי מתאר במדוייק היכן מונחים הביציות. ולכן ידע בודאות כי אין לול נוסף מאשכול הביציות לפרוזדור. ולא שום לול אחר בפרוזדור.
איני חושב שהרמב"ם התעלם מהאמת ולכן אין הסבר אחר בדבריו מעבר להסבר שאמרתי. אם יש לך הסבר אחר - אדרבא.

הלבן
אילו היה לי הסבר הייתי כותב.
למעשה ראה הרמב"ם את קושי התיווך בין האמור בגמרא ובין הידוע לרופאים בניתוח, ועל כן כתב הרמב"ם "כמו נקב", אלא שאנו איננו יודעים מה פירושו של "כמו נקב".

הרשב"א והלבן,

הבאתם את דברי האלמוני, דברים מאד יצירתיים, אלא שיש בהם כמה בעיות בסיסיות.

הרשב"א כתב בשם האלמוני, ואנסה לדון בעיקרי דבריו. המודגש -- שלי.


ואילו דבריו:

<הרמב"ם מפרש כי החדר זה הרחם והעליה אלו החצוצרות והפתח הוא מהחצוצרות לרחם. >

נכון.

<הרמב"ם סובר כי דם הרחם (אפילו ממכה) טמא אולם דם החצוצרות - אם נחתך הוריד או ממכה בדופן החצוצרה - הוא דם טהור . >

נכון. פרט לתוספת בסוגריים שעלולים להבינה באופן מוטעה, לכן אבהיר:
דם מכה גם אם המכה בתוך הרחם איננו אוסר את האישה. אולם לגבי דיני טומאה של הדם, הנושא שנוי במחלוקת, וקיי"ל "מקור מקומו טמא" (ראה נדה טז, א, וש"נ)

<דם זה הנובע מקרע בוריד בחצוצרה יוצא דרך הלול מהחצוצרה לרחם ומשם לפרוזדור >

לא בהכרח. הדם יכול להגיע גם מקריעת קליפת השחלה בזמן הביוץ ולהשאב לתוך החצוצרה (וזו תופעה שכיחה יותר), וגם מכל דימום אחר באגן.


<ההבדל בין דם החדר לדם החצוצרה הוא באיזה מקום זורם הדם הזה .
דם הוסת זורם בחלק האחורי של הפרוזדור - על הרצפה - ואילו דם החצוצרה זורם בחלק הקידמי של הפרוזדור. על התקרה->

לא נכון, וחסר כל הגיון פיזיולוגי.
שהרי כל הדם שנמצא ברחם גם אם מקורו באגן, הרי הוא מתנקז לתעלת הצואר הצרה, וממנה הוא יוצא לנרתיק / הפרוזדור דרך הנקב שבמרכז צואר הרחם.

ברגע שהדם יוצא דרך נקב צר, איך הוא ידע אם לטפס על תקרת הנרתיק או לזרום לתחתיתו?

הגרביטציה פועלת בשני המקרים ללא הפליה.

מכאן ברור שהתוצאה אליה ניסה האלמוני להגיע, גם איננה נכונה מבחינת המציאות המוכרת לנו, וגם אינה עומדת במבחן הגיון בסיסי.

כבר כתב החתם סופר שהניסיון עדיף על כל הסברות, ובודאי שדבריו נכונים כשהניסיון עם ההגיון עדיפים על כל ההשערות שאין בהם לא הגיון ולא ניסיון