|
|
| נשלח ב-11/4/2005 16:58 |
 |
| |
עוד כמה:
דודן - בימינו בן-דוד, בלשון המקרא שם פרטי ("ובני יון אלישה ותרשיש כתים ודדנים").
תהום - בימינו עמק תלול, בלשון המקרא כנראה מים רבים.
פוך - בימינו נוצות אווזים, בלשון המקרא אבן יקרה או צבע לעיניים.
צליל - בימינו מנגינה, בלשון המקרא לחם קלוי (מלשון "צלי").
צפר - בימינו צפצף, בלשון המקרא ירד במהירות כציפור ("ישוב ויצפור מהר הגלעד").
חן חן - בימינו "תודה רבה", בלשון המקרא - יופי רב ("תשואות חן חן לה" - אנשים ישבחו את יופייה בקול שאון).
ניחוח - בימינו רֵיח מעודן, בלשון המקרא - דבר שמביא נחת רוח, מנחה (הצירוף "ריח ניחוח" משמעו "ריח שמביא נחת" ולא "ריח שהוא ריח").
מוסר - בימינו אתיקה, בלשון המקרא - תוכחת על-ידי ייסורים.
לבט - בימינו ניסיון להכריע בין כמה אפשרויות (התלבטות), בלשון המקרא יגיעה או כישלון או עיקום ( http://www.tora.us.fm/tnk1/kma/qjrim1/ylvt.html ).
חלקו מחמאות - בימינו "חילקו שבחים", בלשון המקרא "היו חלקים יותר מחֶמְאָה" (תהלים נה 22 http://tora.us.fm/tnk1/prqim/t2655.htm#22 ). המשמעות דומה, אך ניתוח המילים שונה.
שמעתי מתמר וגלעד ביר: רקד – בימינו יצא במחול, בלשון המקרא קפץ ודילג ("ושעירים ירקדו שם", "ההרים רקדו כאילים" - מישהו ראה פעם שעיר או איל יוצאים במחול?).
---
קישור לאשכול על מושגים שמשמעותן השתנתה:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1340195
תוקן על ידי - אראלסגל - 11/04/2005 17:17:35
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2005 19:31 |
|
| |
לגבי ריקוד,
כמדומני שבחלק מהחתונות היום אפשר לראות היטב שקיפוץ ודילוג הוא בהחלט ריקוד. ושמא מחולות הן סוג מסוים של ריקוד - במעגל.
בדברי הימים כתוב בפי' שדוד היה "מרקד ומשחק", והוא ודאי התכוון לרקוד מעין היום, לא לקפץ כמו הר.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2005 19:34 |
|
| |
עפר ואפר,
מחֹלות במקרא = כלי נגינה.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2005 19:48 |
|
| |
בר בי רב,
אם לא שמעת מעולם שיש טוענים שהשבולת שועל אינה הקוואקר שבימינו הקרוי כך, זיל קרי בי רב. וכבר הרעיש על כך פרופ' פליקס, מזה זמן רב, וכבר כתבו נגדו גם מומחים לבוטאניקה (כסליו) וגם רבנים (הגרש"ז אויערבוך ז"ל ויבלחט"א הגריש"א, כפי שפרסם נושא כליו), והמחלוקת נטושה. אמנם פוסקי זמננו מקבלים בהחלט את הזיהוי הרווח ורואים בקוואקר אחד מחמשת מיני דגן לכל דבר.
ודאתינן להכי יש דבר אחר, שאין עליו שום לימוד זכות, זו הטעות בכינוי 'חזרת', ל'חריין', דבר שאין לו שחר. אלו שעדיין מחמירים על נטילת חריין למרור, הוא מפני שיש דעה שמזהים אותו כ'תמכא', וטעות נוספת לדמות חריפות למרירות.
'חזרת' היא, ללא כל ספק, וכמו שנאמר בפירוש בגמרא: חסה! זו אמנם טעות, ובטוח אניששימוש זה נכנס ע"י מי שיש בו ריח תורה.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2005 21:15 |
|
| |
אמשלום,
אם היית צודקת זו הייתה דוגמה טובה לנושא האשכול, אך כמדומני שאת טועה, או שלפחות לא ברור לי מניין לך.
"וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחלות", ובהמשך: "ישאו נשים למספרם מן המחללות". כולן שם ניגנו?
וכן: "הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה".
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2005 21:43 |
|
| |
עפר,
כך מפרש המצודת ציון לגבי בת יפתח (שופטים יא - 34), וגם לגבי תהלים נג - 1.
אם זכרוני אינו מטעני, כך גם ב - BDB.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2005 22:24 |
|
| |
השרצה.
בלשון המקרא כינוי מבורך לרבייה,
בימינו כינוי גנאי.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2005 02:20 |
|
| |
אראל,
יש בידי רבות,ואף יותר.וידועים דברי הגמ' על מעלת דר
בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש,ומשמיא מנעו מהם שכרם[אם
לא שמזידין היו] ,רח"ל.
א"א שלא להזכיר בהמשך לדבריך,את דברי רמב"ן כי "ציפור"
לשון "צפרא" ע"ש שירתן בבקרים.
רצוי שיובאו מקורות מדויקים,אך עכ"פ ראוי אתה למחמאות על
פתיחת האשכול, דא עקא ש"מחמאה"גופא אינה קימת בלשוננו
הקדושה [אלא כמ-חמאה]
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2005 16:00 |
|
| |
עורבא,
1. האטימולוגיה שהבאת בשם הרמב"ן נשמעת כאטימולגיה "דרשנית" (מדרש שמות) או "עממית", שאינה קשורה בשורשי המילה, כעין רש"י המביא שהחסידה קרויה כך "שעושה חסד עם חברותיה". בעבר היה כאן, למיטב זכרוני, אשכול שעסק במדרשי שמות במקרא, כגון פלג, נח, נמרוד ועוד.
2. אל תמנע טוב מבעליו, ואם אין "מחמאה" בעברית, אמור לו "יישר כח", שהוא ממדרש שמות...
אוי לשכן ואוי לשכנו
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2005 08:02 |
|
| |
דשא - בלשון ימינו סוג מסויים של עשב - grass (וכך גם בתרגום JPS בראשית א). בלשון המקרא - כינוי כללי לכל העשבים (לפי רש"י שם), או לכל דבר שצומח (לפי רמב"ן שם), ובתרגום ORT - vegetation.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2005 20:13 |
|
| |
אמשלום,
כמדומני שלאור הדוגמאות שהבאתי הקושיה היא על המצודות (ואולי גם על החברים BDB). אבל למעשה המצודות עצמו מפרש בשופטים לגבי בני בנימין כפי שכתבתי. וגם לשיטתו מדובר בשני מובנים למילה, ולא במילה שמובנה השתנה.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2005 20:21 |
|
| |
עפר,
קיבלתי.
בהחלט ייתכן ששני המובנים קיימים במילה הזו.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/4/2005 12:57 |
|
| |
בעקבות הופעתו של חברנו החדש, קדחתבצלחת (אני מקווה שעדיין לא כתבו על זה):
צלחת - בלשון ימינו, כעין קערה שטוחה שמניחים בה מאכלים או כל דבר.
בלשון המקרא - כיס.
איזהו עצל, הטומן ידיו בצלחת=בכיסו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-15/4/2005 14:58 |
|
| |
מיימוני,
אני רואה פה אינפלציה מסוימת בדוגמאות.
מ"ב כא יג: "ומחיתי את ירושלם כאשר ימחה את הצלחת מחה והפך על פניה". זה כמובן לא מתאים לכיס.
גם בפס' שהבאת ממשלי מפרשים שם כסוג של כלי, בפרט מעין צלוחית.
חברים, להירגע! יש בעברית גם כמה מילים שמשמעותן לא עברה שינוי קיצוני.
|
|
|
|
|
