מילים שמשמעותן השתנתה

עפר ואפר

איקון ירוק וכו'

חוזרני בי. לאחר עלעול בערך !צלחת בפרוייקט השו"ת בתנ"ך נראה לי שאתה צודקת, וצלחת, כפירוש המפרשים שם, הינה קערה.

יישר כוח.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני

צלח ורכב על דבר אמת

עוד דוגמאות להיסחפות-מה באשכול.

א. בהחלט מצאנו גם בתנ"ך שומר במובן הרגיל היום:
"וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"
"זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם"
ועוד רבים מאוד.

ב. ביקור במובן המודרני ישנו בהחלט גם בלשון חכמים. ביקור חולים אינו בהכרח ביקורת מעמיקה ויסודית. חוששני שגם זו דוגמה לעודף מוטיבציה למתוח ביקורת על בן יהודה.

ג. ביחס למושג דעה – נדמה לי שמה שהשתנה הוא היחס למושג האמת, לא הפירוש הסמנטי של המילה. ורמז לדבר מצאנו כבר בתנ"ך. כמה פעמים באיוב לב מוזכר המושג דעי (כלומר הדעה שלי), וברור שם שלכל אחד ישנה הדעה שלו. למשל: "לכן אמרתי שמעה לי אחוה דעי אף אני".

ד. אץ – בתנ"ך בהחלט במובן ממהר. "ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים". ועוד.

ה. צליל היא מילה יחידאית במקרה, וגם בה יש קריא וכתיב. לא מתאים לענייננו.

ו. פוך – כמדומני שזה מקרה קלאסי של שום קשר בין המילה במקרא ללשון היום. לא טעות בהבנה, אלא מילה אחרת לגמרי, שרק נכתבת ונשמעת אותו דבר.

המון=לשון המיה ורעש.

עפר_ואפר: תודה על התיקונים. כל מטרתי היא ללמד שהפירוש המקובל בימינו אינו הפירוש היחיד האפשרי.

והנה עוד כמה:

לב (במשמעות מושאלת) - בלשון ימינו מציין בעיקר את מקום הרגשות כניגוד ל"שכל", בלשון המקרא מציין בעיקר את מקום המחשבות ואינו מנוגד ל"שכל". ומכאן:

חסר-לב - בלשון ימינו "אכזרי", בלשון המקרא כנראה "אדם שאינו חושב". (ולפי מלבי"ם בפירושו לספר משלי) - אדם שאינו מצליח להתגבר על יצרו).

צדקה - מלשון חכמים עד לשון ימינו משמשת בעיקר במשמעות של תרומה לעניים, בלשון המקרא משמעותה כנראה כללית יותר - נרדפת ל"צדק", וע"פ מלבי"ם מתייחסת דווקא למצוות שבין אדם למקום.

אֵד - בלשון ימינו טיפות זעירות של נוזל, בלשון המקרא ענן או מעיין (ע' במפרשים לבראשית ב).

שיח - בלשון ימינו עץ נמוך, בלשון המקרא כנראה צמח שוטה, ויש גם פירושים אחרים ( http://www.tora.us.fm/tnk1/kma/qjrim1/six.html ).

תמונה - בלשון ימינו דו-מימדית, בלשון המקרא תלת-מימדית ("לא תעשה לך... כל תמונה" - ע"פ ההלכה הכוונה לתבליטים ולא לציורים).

דרש - בלשון ימינו נרדף ל"תבע", בלשון חכמים נרדף ל"פירש ולימד", ובלשון המקרא נרדף ל"חקר היטב" - ויש משמעויות נוספות (http://www.tora.us.fm/tnk1/kma/qjrim1/drj0.html ).

רֵע - בלשון ימינו נרדף ל"חבר", "ידיד", בלשון המקרא משמעותו כנראה כללית יותר - אולי נרדף ל"זולת" או ל"מכר": http://www.tora.us.fm/tnk1/kma/qjrim1/rek.html

אראל,
בסדר גמור, אבל זה צריך להיכנס לאשכול אחר, שכותרתו: "מילים שמשמעותן הצטמצמה".

עולם זה משלון העלמה, האל העלים את עצמו ביקום שלנו כדי לראות מה אנחנו נעשה בלעדיו, אם נלך לפי הכוונות שלו או לא.

"לב (במשמעות מושאלת) - בלשון ימינו מציין בעיקר את מקום הרגשות כניגוד ל"שכל", בלשון המקרא מציין בעיקר את מקום המחשבות ואינו מנוגד ל"שכל"."

וזאת בגלל שבתקופת המקרא, עוד לא המציאו את הרעיון של התנגדות בין השכל לרגש. זה בעצם אותו דבר, שניהם מתיחסים למחשבות, אלא שהרגש יותר קרוב ואישי בתוך החושב עצמו, כחלק ממנו, עד כדי כך שיכול לעורר תגובה גופנית (דופק, דמעות, הפעלת הורמונים), אולם מה שנקרא היום "שכל"- אותו דבר, רק יותר רחוק, מופשט מהחושב, כמשהו מחוצה לו.

משום מה, באיזשהו שלב מאוחר יחסית, החליטו להפריד בין זה לזה, ומשום מה החליטו שה"שכל" הלא אישי עדיף

"וידעת היום- והשבות אל לבבך...."
אולי משקף את זה?

כי שרית
בזמן הקדמונים סברו שהמחשבה נמצאת בלב. כיום אנו יודעים שהכל, הן שכל והן רגש מקורם במוח, אך עדיין אנחנו מייחסים את הרגשות ללב בגלל הסבות שהזכרת.