מילים שמשמעותן השתנתה

שחרית,

עץ - לשון המקרא. אילן - לשון חז"ל, בהשפעת הארמית (ראי התרגום ל"עץ" במקרא).

חז"ל שרצו לטבוע לשון המקרא בברכות שתיקנו, שנו בברכות:

"על פירות האילן אומר, בורא פרי העץ" (הציטוט על פה)



אוי לשכן ואוי לשכנו

שלום עליכם
עצל אני מלחפש בכל הנכתב עד כה.
אוסיף מזכרון:
1. כהה. כמדומה יש שני פירושים לזה במפרשי המקרא (רש"י ואבן עזרא). ומשמעו בלשון זמננו כאחד מהם.
2. חיקוי. שלא יחקה את המינים (משנה בסנהדרין), לפי המפרשים, הוא מלשון חוק, ולא כנאמר היום (copy).

מעכ"ת חו"רי הפורום הע"י
עפר אני תחת כפות רגליכם, אבירי מדע וחכמה אריות ונמרים, דינוזאורים ואולי אף גודזילות, גידולי גדליה היוצאים במחטם שעבה ממתני, בער אנוכי ולא איש, ועם זאת אנסה אף אני לחדש משהו באשכול נכבד זה, ומבקש מראש כי תתקנו אם אני טועה, שמא אני טועה? ודאי אני טועה! שכן אני כלוא במבצר איין-זיס-היים (תרגום אלחריזאי ל"ביתי הוא מבצרי") וכנהוג מקדמת דנא, ללא ספרים ואנציקלופין ואוצרות חכמה ותקליטורין למיניהם. לפיכך בכל הדברים הבאים אין אלא משום הצעה כתלמיד טועה הדן לפני"ר מגובה הקרקע (ומכאן שאפשר גם לומר על הטעויות דלהלן כי תלמיד טועה כתבן). וסליחה נוספת מראש על כי הדברים לא יובאו במסודר אלא במבולבל כפי שתעלה מצודתי.
א. הוזכר משהו בענין השורש ש.מ.ר. ולי נראה כי לפחות עפ"י פשוטו של מקרא אפשר פעמים רבות בתורה לתרגם שמירה מלשון ואביו שמר את הדבר, היינו זכרון חזק, וכך ניתן לפרש ליל שימורים - ליל זכרון, או ושמרתם ועשיתם, שמור את יום השבת יהא אפוא די דומה לזכור, וכהנה רבות.
ב. המלה טיול במקורות משמעותה גם כבימינו - או"ח שא כמדומה לענין ריצה בשבת - אבל בעיקר כ"בילוי" (מילה גועלית ומטעה ואכמ"ל), כגון מטייל בסוכה, בפרדס, בגן עדן וכיו"ב.
ג. תיתי לאשכולנו שמעך סופית את פרת משה רבינו הלא קדושה: הבדיחה הקלושה אודות ריבה מיני מתיקה. וזאת לדעת כי עגנון לא לחינם הביא בדיחה זו, שכן דעתו לא נוחה היתה מכך שאב"י נטל לעצמו עטרת מחיה השפה, לדעתו ללא צדק כלל, שכן שפתנו חיה בספרים התורניים מאז ומעולם למעט מתקופת חורבן בית ראשון עד הגאונים. עגנון התמרמר על כך בהקדמתו ל"זכרונות אב ובנו" של משפ' בראוור. אולי כדאי לבדוק "מקור" בדיחה דומה: חברת "מקורות" שאבה את השם מכתוב מפורש בפי אחד ממייסדיה, שזכר בבירור מגירסא דינקותו לאמור: "מקורות מים רבים אדירים". שוה בדיקה. ובענין אב"י, נלענ"ד כי ראה בעברית ובערבית אחיות תאומות ולא ידע היטב שאר השפות העתיקות. דוגמא לכך: הלביש פירוש מכוער למילים "כפי תחרא" במובן של פי הטבעת, עפרא ל...
ד. להלן שינוי שחל בשימוש במילה אמן או אומן (מי החליט לחלק ביניהם?): בדורות הקדמונים אף יוצר כלים התהדר ב"מעשה אומן" שלו. לאחר מכן, התחילו נזקקים למילה אומן רק כאשר הכלי הפונקציונלי שיצר היה בנוסף גם יפה מראה. עבר דור נוסף והציבו תנאי קבלה נוסף לאמנים: שלא יהיה הכלי שימושי כ"כ אלא עיקרו אסתטי. כלומר, קומקום מעוטר הוא בדרגת אומנות פחותה, שכן אפשר גם להשתמש בו. נסתתמה זרבוביתו הוכשר לתואר אמנות.. אחר זמן מה חזרו והתקינו תנאי נוסף: שלא תהיה האמנות נאה לעיני הדיוטות, אלא רק לעיני המבינים. יצירה נאה אינה אומנות אלא טכניקה שימושית, שלאחר המצאת הצילום אין בה צורך. ושוב עברה האומנות גלגולים שונים של מופשטות ומודרניזם ואקספרסיוניזם ונאיביות ופטומי מילין דומים, עד שניכרת המגמה העתידנית: אמנות תיקרא רק יצירה שאינה אסתטית כלל מכל הבחינות, אלא שמביני דבר מעידים על יוצרה שלכשירצה יוכל אף לצייר ציורים נאים, וכן הלאה...
ה. דומה כי הוזכר כאן או באשכול דומה, הכתוב: וטבלת פיתך בחומץ. לדעתו של הלשונאי החובב מאיר שלו, המדובר ב... חומוס, שנקרא בלשון ערבי חימצה. נימוקו עמו: נסו נא לטבול פת בחומץ. ואוסיף אני, כנראה בלבל בין טבילה לניגוב שאחריה..
ו. הכפלה (כגון אדמדם) הוראתה חיזוק או החלשה? הוזכרה מחלוקת רש"י וראב"ע. לפני שנים רבות כמדו' שמצאתי במקרא ראיות לכאן ולכאן וכרגע לא אוכל להביא דוגמאות. אסתפק באחת: תלתל (חיזוק ה"תלי") והוא כרש"י. כיו"ב "רכרוכי" בא להדגיש ולהעצים את רכותו. הרי שגם בעברית נשאר זכר לשיטת רש"י ודעימיה (שמקורה בגמרא?).
ז. באשכול דומה אודות מושגים שמשמעותן השתנתה, הוזכר "עם הארץ". בלי קשר למגמת האשכול, אני חושב שכדי להבין הוראת צמד המילים האלה יש להבין במדוייק הוראת הצמד הפחות מוכר: "אדם העיר". עוד הוזכר שם "גדול הדור" שבעבר פירושו פוליטיקאי והיום... בעצם... זש"ה תורה מחזרת על אכסניא שלה..
ח. כן דובר מענין "לב" שנתפס בעבר כמשכן השכל (אריסטו כידוע היה בטוח כי המוח - כל תפקידו הוא לצנן הדם). אך גם היום ידוע כי הלב אינו רק משאבה, כפי שסברו בעת התגלות מחזור הדם. היום יודעים כי עליו להתאים במדוייק את קצב פעימותיו בכל רגע כפי מידת התאמצותו של האדם, פיזית וגם נפשית. הרי כי נדרש לכך סוג מסויים של "לב מבין".. כלומר, קשר הדוק ביותר עם המוח, ואולי לכן השתלות לב זר אינן מחזיקות מעמד לאורך שנים.
ט. "קמחא דפסחא" פירושו הנכון הוא קמח שלא נרטב וכשר לאפות בו מצה. המושג הושאל שלא בצדק ל... "מעות חיטין" (ביטוי הגון ונכון שנשכח), ונשאר כנהוג בידי השואל. אולי הסיבה לשיבוש טמונה כך שתמיד, צמד שיש בו דל"ת החיבור, חביב על אינשי דעלמא, גם בספרים ושמותיהם: קמחה דאבישונא, כסא דהרסנא, אפרקסתא דעניא (הצעה למחברים עתידיים: שקא דריספק, בידקא דמיא, חייתא דקיטרא, נתן דצוציתא... וגם בפי חסידים: בוצינא דנהורא, זיקוקין דנורא וביעורין דאשא וכהנה רבות. אף בימינו (במיוחד מאז הפשע המתועב והבלתי סליח) התאזרח ביטוי חביב וקליט: "פולסא דנורא", שאינו קללה כלל, אין לו שום מקור וזכר בספרים אלא בס"ה כתיאור בלשון חז"ל על מכות אש בשמים (שיתין פולסי דנורא), הניתנות ע"י מלאכים ללא התערבות עשרה מישראל, ונראין הדברים שגם בדורנו אין שום נוסח קללה שנקרא פולס"ד, אלא בתשקורת בלבד (הידיעות אודות הפולס"ד אינן דידי אלא שאבתי מאיזה מאמר באתר דעת כמדו').
לסיום אבקש סליחה ממעלת חכמתכם על כי הצגתי דברים ללא בדיקה. בטוחני כי כל אחד בתחומו יגלה את בורותי לפחות באחד הסעיפים, אך ללמוד אני רוצה ואמרתי כך אחכמה כאשר ישוטטו וישיגו עלי רבים ותרבה הדעת.

עד שאנו עוסקים במלים שנשתנתה משמעותן, נזכיר גם מלים שמשמעותן לא נשתנתה, אולם תפישת המציאות שהולידה אותן נשתנתה והשאירה אותן תלויות באויר, כביכול. כוונתי לתאורי הזמן היחסיים שלנו: לפני, אחרי ודומיהם.

אבותינו, כאשר נדרשו לייצג זמנים, עברו מן הזמן המופשט אל המרחב, הנתפש באופן בלתי-אמצעי, ויצרו מלים המבטאות את הזמן מתוך הסתכלותו של האדם על המרחב: העבר הוא מה שהיה לפניו, העתיד הוא מה שיהיה אחריו. אנחנו מתבוננים קדימה אל העתיד; אבותינו הסתכלו קדימה אל מה שקדם להם והפנו את פניהם אל מה שהיה לפניהם. מה שיקרה מאוחר יותר היה מאחוריהם.

אמנם נקודת מבט זו הושפעה גם מאותה תפישה תרבותית שהעמידה את האדם בעמידת מוצא הפונה מזרחה (קדימה), אבל בסופו של דבר היא ביטאה וגם טיפחה תרבות שהעבר היה חשוב בעיניה יותר מן העתיד - כשם שאנו, כתרבות, הפנינו את גבנו אל העבר. תפישות מרחב תמימות-לכאורה משפיעות על יחסנו הערכי לדברים רבים: אנו "עולים" צפונה לגובה של מאתיים ושנים עשר מטרים מתחת פני הים בחוף הכנרת, ו-"יורדים" למצפה רמון הגבוהה ממנה באלף מטר; את הגבוה אנו מעריכים כטוב יותר מבחינה ערכית מהנמוך, הוא נעלה עליו ומרומם ממנו. התפישות האלה טבועות עמוק במבנה התרבותי שלנו, עד כי ברצות כותב בפורום להעליב כותבים אחרים הוא יקרא להם "גמדים" (ולא "ענקים", חלילה).

מתי חל השינוי בתפישה המרחבית של הזמן? זוהי שאלה מענינת גם בחקר השוואתי של תרבויות, שהרי המהפך לא התחולל רק בלשוננו שלנו. גם באנגלית, למשל, המלים "before" ו-"after" משמשות הן במובן של זמן והן במובן של מקום באופן דומה ל-"לפני" ו-"אחרי" שלנו.

לב אהרן

איקון ירוק מחייך לכל אורך הדרך.


גם וגם

הערתך היא חשובה מאד, ולדעתי מגיע לה אשכול נפרד.

באשכול זה אוכל להזכיר את הערתו של ברגסון (שכבר הוזכר בפורום היכן שהוא בידי אי מי) כי תפיסת הזמן שלנו היא חילול (מלשון חלל) של הזמן האמיתי, שאינו ניתן לחלוקה. זה גם היה הפתרון שלו לפרדוקסים של זנון וכו'.

וכן באשר לשימושים הלשוניים של גבוה ונמוך, גם להם יש מקור מוכר, לכל הפחות במורה נבוכים של הרמב"ם (ואולי קודם).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

כן מיימוני, כמובן.

גם זה אחד השינויים בין תפיסתם הסינטתית של הדורות הקודמים לבין התפיסה האניליטית של דורות האחרונים, ואני הוא שהבאתי את דברי ברגסון באשכולי, שזה עתה עבר לדף השני של הפורום.

ברגעים אלו צץ בדעתי רעיון מחקר חדש: היש מקום לתלות את כל השינויים שבאשכול זה, בשינויי הגישה הסינטתית - אנליטית? זה יכול להוות פלפול נמרץ, אך פלפולים נמרצים מידי אינם מריחים טוב.

(למען ההגינות אציין, שלא רכשתי כלל את "שתי עגלות", ורק קראתי מקצתו בספריה, והגעתי למסקנה שאהנה יותר אם אגיע לבד למסקנות על פי המתודה).

וכמעט שכחתי -

לב אהרון,


מיימוני, וכי לחינם טרח יבוסי?

גו"ג -

לא לגמרי קשור למילים, אבל בכ"ז -
גם ציור מפת העולם ה"סטנדרטי" מושפע עד מאוד מתפיסת העולם המערבית: החלק הצפוני של כדור הארץ נראה במפה גדול הרבה יותר מן החלק הדרומי, למרות שמבחינות פיזיות גרידא, זה לא מדויק.
(משהו שלמדתי מסדרת הטלויזיה המופלאה - The West Wing [אייקונית מבויישת בשל חשיפת מקורות המידע שלה]...)