"שלושה כוחות" - הצעה לאופן התנהלות לאומי

רציתי להציג לפניכם נושא שמאד קרוב לליבי ומאד יסודי בהשקפת עולמי, ולהבנתי מאד משמעותי למציאות שלנו היום במובן הרחב ביותר.
אני מרגיש שהבעיה המרכזית שלנו היום, התוך עם ישראל, היא - שאין עם מי לדבר. שכל אחד תקוע ב"מקום" שלו, ואין יוצא ואין בא.
שאין שיח. שאין באמת הקשבה לזולת.

אני מחפש מצע, מקום, נקודת מוצא - שמהם יתאפשר באופן עמוק ואמיתי ליצור שיח שיש בו חירות, שמחה, כבוד הדדי, הקשבה.

"עצור! באמת חידשת לי ואני צריך קצת זמן לחשוב על מה שאמרת - תחזור אלי עוד שבוע". מתי שמעתם תשובה כזאת לאחרונה - מרב? מתלמיד חכם? ממחפש אמת? מעצמכם? אני מעיד על עצמי שזה מאד קשה ומאד לא מתאים לאוירה הכללית לומר דבר כזה. אני מרגיש שזה קשור להנחות היסוד שמהם הדיון מתחיל. ושמשהו במערכת הבסיסית חסר.

ובכן, אני חושב שמצאתי כיוון כזה, ומצאתי מקור שממחיש את הקו שאני רוצה להציע באופן היותר מוצלח. מדובר במאמר של הרב קוק, שאגב אינני יודע מה היחס כאן אליו (באופן כללי לא ראיתי הרבה התייחסות אליו). המאמר מופיע באורות התחיה (י"ח), ובשמונה קבצים, קובץ ג' אות א'-ב'.

אשמח לשמוע את התרשמותכם ומחשבותיכם.
אני חושב שמאמר זה הינו יסודי מאד לצורת מחשבה אלטרנטיבית שמאד נחוצה לנו היום כאויר לנשימה. ושווה לעבור עליו - ואף להתאמץ ולהשקיע בהבנתו.

מכיוון ששפתו של הרב קוק קשה ומסורבלת לאוזן המודרנית, ומכיוון שהדברים אינם מצויים לכל - החלטתי להביא את הטקסט המדובר המלא, ולסדרו באופן שאני מקווה שיקל את הקריאה.
לאחר הקטע אסכם בקצרה איך אני מבין אותו.

אשמח בדבריכם מאד.
אור נערב

מיימוני,

דברי הרב קוק,מבוססים בעיקרם על יסודות קבליים,

כפי שטען בעצמו,וכפי שהראה תלמידו המובהק,הרב

הנזיר בציוני המקורות לכתבים שבעריכתו.

לכן צריך להבין,קודם כל,ואח"כ להסכים או לא,

ליסודות הקבלה בכלל.עכ"פ,הבעיה לא מתחילה[אצלך]

בדברי הרב קוק,אלא עוד קודם לכן.

מפיסטו,
אני יודע שהיתה. זכיתי לפגוש כמה נציגים מרשימים של הגישה ההיא.

לא עשיתי עבודה שיטתית של בדיקת הצנזורה, אולם היא משמעותית קודם כל להבנת דמותו של הראי"ה עצמו (שקטעים רבים שכתב בגוף ראשון הושמטו או הפכו לסתמיים), ולעתים אף להבנת תפישות חשובות שלו. למשל:
"נבואה ורוח הקודש באים בדבר ה' לפנימיותו של אדם, ומתוכו הם נשפעים לכל מה שנוגע לעולם כולו" - כך נדפס באוה"ק, ולעומתו:
"נבואה ורוח הקודש באים מפנימיותו של אדם, ומתוכו הוא נשפע לכל מה שנוגע לעולם כולו".

ההבדל בשאלת מקור הנבואה הוא משמעותי מאד. תפישתו של הרב קוק, לפיה הנבואה היא תופעה פנימית של הנפש, היא גם מפתח להבנת החוויות הנבואיות שפקדו אותו, כפי שהוא מתאר בקטע שנקצץ ורק כמה נקודות מרמזות עליו באורות הקודש: "ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול ה' קורא. ואחרד חרדה גדולה: הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה, לאמר ה' שלחני ולא נגלה אלי דבר ה'. ואשמע קול נשמתי הומה: ספיחי נבואות הנה צומחות, ובני נביאים מתעוררים..." כל הקטע עד "ספיחי נבואות" הושמט מאוה"ק. מספרים, אגב, כי קובץ נוסף שכתב הראי"ה שמור אי שם, ורק יחידי סגולה זוכים להציץ בו, בפיקוח הדוק. מי יודע, אולי עוד נזכה שיתפרסם.

ודאי שאם יוצאים כנגד מישהו, אין הדבר הופך אותו לצדיק. למרות זאת, אני חייב למחות כנגד הכינוי שכנית את הרב יואל בן-נון. אין לי כוונה לקבוע עמדה ביחס לטענות שהעלה אז, אבל הכינוי "מוסר" לגבי אדם המדווח למוסדות המדינה על פשע שנתבצע (לדעתו) הוא, להבנתי, חורג לחלוטין ממשמעות המונח, ובהקשר הנוכחי מבזה תלמיד חכם. הבה לא נמשיך לעסוק בנקודה הזו - הנסיון מראה שטוב לא ייצא מזה.

מקוה אני שאתה צודק ביחס לתלמידים. תמה אני על רבניהם, אבל גם זה לא התחיל היום. תהליכים ארוכי שנים הגיעו כאן לשיאם, ואת תוצאותיהם קשה לשער. נחכה ונראה.

הועלו כאן כמה שאלות חשובות, שאשתדל להתייחס אליהן במהלך דברי, אבל ראשית אני רוצה לנסות להתייחס למה שאני מוצא בפיסקה הזאת, ובשביל מה טרחתי להביא אותה בפניכם.
אני מציע שיטת התנהלות בחיים בכלל ובשיח בין יהודים (וגויים) מסוג שונה מהמקובל בד"כ היום אפילו בחוגים הדתיים ואפילו בחוגי תלמידי הרב קוק. ואני חושב שלהבנת הגישה הזאת יש השלכה מעשית עצומה כתשתית לכל מה שיעשה אחרי כן.
אם לגלות קצת על עצמי - אני הגעתי לפורום זה בעקבות הצעתו של הרב יובל שרלו, לאחר שיחה אישית שלי איתו. בשיחה - שהיתה חלק מסבב של שיחות שלי עם רבנים מהכיוון הנ"ל (הרב עמית קולא, הרב שג"ר, הרב רא"ם הכהן, הרב יהודה ברנדס, הרב דב זינגר) חיפשתי "קהילה".
קצת אחורה... אני עברתי באופן עמוק יחסית את "הרעיון היהודי" - קהילת הרב כהנא זצ"ל. כנ"ל לגבי קהילת הרב זילברמן זצ"ל - רב חרדי ציוני מאד מיוחד (גר"א - מתנגד - ציוני - תנ"ך - רמח"ל - דינא דגמרא ועוד). עברתי את הרב שמואל טל - "תורת החיים" - גוש קטיף. אני מכיר בעלי תפיסות רמב"מיסטיות והיתה תקופה שהייתי קשור בעקיפין לרב קאפח זצ"ל. כמו כן אני מכיר קצת את הכיוון של החסידות (חב"ד וברסלב בעיקר) הגם שאני בעיקרו של דבר "מתנגד" ומחזיק מאד מגישת הגר"א והרמח"ל בקבלה. קיבלתי גם הרבה מאד מהגישה של הרמב"ם. הייתי מאד קשור לנושא של הר הבית והמקדש.
לאידאולוגיות שהצגתי עד כאן יש מכנה משותף כללי די ברור. אפשר לכנות זאת "פונדמנטליזם". זוהי בעצם שאיפה "לחזור למקורות" הטהורים מהשפעות זרות. חקירת אמת אינדבדואלית גם נגד המקובל - ומקום רחב מאד, כמעט טוטלי לשכל, או יותר נכון לבירור שכלי של האמת, מסוג מסויים.
הרבה שנים הייתי "מסיונר" (מוכשר אני חושב) של "האמת המוחלטת".
דווקא דרך הרב טל הכרתי את הרב קוק באופן יותר עמוק, את אורות הקודש, ואח"כ שמונה קבצים. הגעתי לרב טל מתוך משבר נפשי עמוק של דרך ללא מוצא. הייתי ממש תקוע מבחינה רוחנית-נפשית, פירוש מיציתי את מה שהיה לי לקבל ולתת במקום הקודם והרגשתי צורך למשהו אחר. נחנקתי. והרב קוק פתח לפני סוג אחר של אמת מהסוג שהכרתי.
אמת קיומית.
ובכלל, הרב קוק מדבר הרבה על עצם הקיום, על עצמיות, על הרצון. מושגים שהם יותר בסיסיים. אנסה להסביר בהמשך, להמחיש, אבל בינתיים דיינו בכך שהרגשתי שאני עובר צמיחה מחדש משמעותית מאד. מעין חזרה בתשובה. מאז אני מבין את המצב הקיומי הקבוע שלי כתהליך של תשובה. דרך אגב אני "חוזר בתשובה" בהגדרה המקובלת.

בכל אופן אחרי פרץ ביוגרפי מרתק זה - מה זה קשור?

ובכן זה מאד-מאד קשור.
היום אני מוצא את עצמי מזדהה עם רבים מהעמדות של הרב שרלו וכו'. אני מאד מבין ומזדהה עם הרבה מהכיוון של ישיבת הר עציון ובנותיה. פירוש במלים פשוטות - אני מוצא את עצמי מזדהה עם עמדות ששיכות ע"פ התבנית שהכרתי בעבר להגדרה של "שמאלני"-דתי. והנה אני מוצא את עצמי מזדהה עם עמדות שבמציאות שלנו הם עויינות זו לזו, ומצויות במלחמה. אתה צריך להחליט או או. והנה אני גם וגם. (גם וגם ).
זה מצב מוזר מאד.
מעורבבים אצלי למשל ביחס להלכה - הגישה הדתית/חרדית הרגילה, הפסיקה המקובלת; רמבמיזם; דינא דגמרא; גישהת דתית-מודרנית (מזרוחניקית?!); ועוד. אני חושב שאני במדה רבה מזדהה באופן עמוק עם כולם. יש לי עמדה משלי לא כ"כ מיין סטרימית בעולם התורה של היום אבל...

נדמה לי שאני לא לבד. ושבעצם הפורום הזה הוא דוגמה למפגש כזה של אנשים לא מוגדרים כ"כ. שמוצאים את עצמם בכמה "מקומות" ומחפשים הלאה. פתוחים.
כשדיברתי עם הרב שרלו שיתפתי אותו בתחושת הבדידות שלי, כשבעצם התרחקתי מן הקהילות שהייתי חלק מהן בעבר. אני מרגיש שעם הרבה מאד אנשים "שם" אין לי שפה משותפת, שאני מבין את השפה שלהם, אבל אולי כרגע לא מסוגלים להבין את השפה שלי, שמשמעותית עבורי כרגע.

אני חושב שלמרות שכאמור האמת מאד "נפתחת" היום, יש חופש לחפש ולברר ולתות ולשוחח - שלא היה בעבר. אבל עדיין חלק ניכר מהשיח הכללי אם לא כולו (כמעט) - נעשה באופן מאד לא יעיל, אם אפשר לומר. המון אנרגיה הולכת על ויכוחים מיותרים, שלא מועילים לאף אחד. על התנצחויות של חרשים.
ואני חושב שהרב קוק מציע כאן גישה שמאפשרת שיח מסוג שונה, הרבה יותר נעים, ושמאפשר להגיע לאמת הרבה יותר גדולה.

שמתי לב שהתגובה הזאת יצאה מאד אישית - וטוב שכך - אז אני אעשה הפסקה, ועוד מעט אכתוב ב"ה התייחסות יותר "עניינית" למה שאמרו החברים כאן, ולהבנתי בדברי הרב קוק ובחיים בכלל.

הכונו!...

(מיימוני - חסרה לי התייחסותך... האם העימוד שלי הקל את הקריאה וההבנה? אשמח לשמוע את דבריך בעניין)

וואווווו !

כל הכבוד, אור !!

אור הנערב,

שימחת אותי בדבריך ובמיוחד על תיאור השידוך שלך לפורום וזהות המשדך...:).

גם וגם,

עם כל הבעיות במרכז-הר המור (שכרכת אותן בצוותא חדא מבלי להבחין בין בעיות התכלת ובעיות הכרתי) שאני שותף לראייתך אותן כבעיות חמורות,

לא ניתן להתעלם מתרומת בית מדרש זה לעצם קיומו ופריחתו של עולם תורה גדול ומשמעותי בלעדי 'מרכז' יתכן שמה שהיה נשאר היום מהציונות הדתית היו המסיבות הקטמוניות.

(נכון שקמו גם ישיבות ברוח אחרת, אבל הן קמו בתקופה מאוחרת יותר על בסיס הנדבך התורני שיצא מ'מרכז', ואני מסופק אם היו קמות מבלעדי המהפיכה שיצאה ממנה, וגם אם כן, ובודאי שלא היו מוצפות בתלמידים שהרי מעמדם של לומדי תורה בתקופה הפרה-מרכזניקית לא הרקע שחקים בקרב המיזרוחניקעס של הפיפטיז).

זכורני שעיינתי באחד מספריו הראשונים של הרב שרלו, ומאוד הרשים אותי שהוא ציין בהקדמה את ישיבת מרכז הרב וכמה מבוגריה שבזכותם נחשף לתורת הרב קוק בהיותו חניך בנ"ע, גם אם לאחר מכן פנה לכיוון לימודי אחר.

(התנצלות: הכותב היה רשום במרכז כמה שבועות, וחש צורך עז להגן עליה למרות המרחק הניכר שנתרחק ממנה מאז עמדו על דעתו).

אור נערב.

ויש עוד לאן להתקדם..



(עכשיו אני מתחיל להבין מה אתם חשים באשכול על פונוביז' או 'מתמידים')


הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

קודם כל אני רוצה לעשות נסיון רציני לעצירת הגלישה לכיוון העיסוק המאד מעניין כשלעצמו בתלמידי הרב קוק למיניהם.

הבהרה חשובה: (וקצת משועשעת).
האשכול לא נפתח למטרות דיון פנימי בעולם המחלוקות והכתות הקוקניקיות לסוגיהן אלא לדיון במאמר הנ"ל של הרב קוק ובנסיון להשתמש בו כמצע לדרך ניהול שיחה.

ובכ"ז פטור בלא כלום אי אפשר (אבוי).
אני מאד מעריך את עולם התורה קוקניקי. אני חושב שיצא ממנו הרבה טוב לעולם. שכוייך!
אבל מצד שני, לדאבוני אני מרגיש שככלל אכן ישנה תחושת איבון והתרחקות מהעולם הרחב והעמוק שהרב קוק פתח. המצטצמות ל"קו" מאד מוגדר, ומינוי סמכויות דתיות שמוסמכות ואחראיות לפרש ולומר מה בדיוק הרב רצה לומר. זו לא דרכי. ונראה לי שגם לא דרכם של משתתפי הפורום. ולכן נראה לי שהמשך הדיון מיותר (אם מישהו חולק כמובן שאשמח לשמוע)...

אני אכן חושב שיש כאן סכנה של גלישה לבחישה בסיר המשעמם (לחוצניקים, ואני בכלל) של רכילות פנים בית מדרשית מצויה (במובן הרע של הדבר). והוצאת קיטור (מוצדקת) על כך שאנשים הם לעתים קטנוניים ועושים עוול לרבם הגדול.

לספרן - אני גם לא חושב שחייבים להכניס את הקבלה לסיפור. התחושה שלי שאתה עונה (מחילה ) מתוך אינסטינקט. נכון הוא לענ"ד שהרב קוק חי מאד את הקבלה והרבה מדברים קושרים ואעד נובעים מכך. אבל אני חושב שזו טעות לשייך כל אמירה שלו למקום הזה, ואני חושב שזו טעות עוד יותר גדולה לשפוט מראש ולא לתת לדברים לדבר בעד עצמם.
ואשמח לשמוע מה אתה שומע מפיסקה זו (בלי לערב את הקבלה...).
קבלו האמת מפי מי שאמרה!...

אריק ומפיסטו - העלתם את השאלה האם יש בדברים הנחיה מעשית.
קודם כל אפשר לעסוק בשאלה מה זה "מעשי" ומה עניינו. מן השאלות עלול להשתמע שרעיון ללא השלכה מעשית הוא "קישוט" יפה אבל לא בעל ערך "ממשי" ל"חיים האמיתיים". או "פלסף" בלשון העם. אני חולק באופן יסודי על ההנחה הזאת, ואנסה ממש בקצרה לנמק.
רעיונות בסיסיים, כמו עיקרי האמונה, וכמו גישה לחיפוש האמת, הם היסוד שעל פיו אנחנו שוקלים א' מול ב', בכל רגע בחיים. בכל נושא ועניין. ולמשל, לענייננו, אם אני ניגש לדיון מתוך אמונה שלעמדה של הזולת יש ערך עצמי (והדברים יורחבו בהמשך ב"ה) והיא והוא מעניינים אותי באמת, או שאני בא עם כיוון של אמת מוחלטת לא-אישית, וממילא הזולת הנ"ל ועמדתו כשלעצמה מעניינת אותי כשלג דאשתקד - זה משנה "באופן מעשי" מאד לתוצאות של השיחה. עד כמה יש סיכוי שאני אקבל משהו מדבריו. ולזה יש השלכה מעשית מאד לאיך שאני אפעל - האם אני אשתנה מכוח המפגש עם הזולת הזה או לא. האם אני אשנה משהו באורח חיי.

משל חשוב
מונחת מיטה העשויה כעין אלונקה הנישאת על שני נמרים העשויים עץ. (עיצוב - פייר קארדן)
שני בחורים מתבוננים.
האחד עומד מן הצד ורואה צדודית של נמר. השני עומד על מרפסת ומשקיף מלמעלה ורואה מטה עם משענות. איך הם יכולים לשוחח על מה שהם רואים?
זה אומר: אני רואה מטה. וזה אומר: אני רואה נמר. אתה בטוח? כן.
מה עושים הלאה?
האפשרות הפשוטה המקובלת היום היא או לנתק מגע או להתוכח בלוגיקה שאף אחד לא משתכנע ממנה. כי הוא רואה נמר. או להוציא את השני מכלל ישראל או מכלל השפויים ולפתור את הבעיה.
אפשרות חלופית: א' מזמין את ב' - רד למטה ותסתכל. תגיד לי מה אתה רואה מכאן. ב' יורד. "וואלה, לא להאמין. באמת רואים נמר". אבל זה לא יכול להיות - הרי אני ראיתי כל הזמן מטה. ב' מזמין את א' - עלה אלי ותסתכל. תגיד לי מה אתה רואה. א' עולה. "וואלה. באמת מטה.". אבל אני ראיתי נמר. אני בטוח שיש כאן נמר. א' וב' חוזרים למקומם.
עכשיו המצב הוא שגם א' וגם ב' יודעים שהשני לא משוגע. הם ראו שמאיפה שהוא מסתכל באמת רואים מה שהוא רואה. עכשיו הם מבולבלים כי זה מתנגש עם מה שהם רואים מהמקום הטבעי שלהם.
מכאן נפתח פתח לשיח שלאט לאט קולט שיש כאן כנראה חפץ תלת ממדי, ומה שהם ראו זה הטל דו ממדי שלו. יש להם סיכוי סביר להגיע לאמת שמדובר במשהו שהוא שילוב של מטה ונמר. מתוך כך יכולים גם להגיע להבנה מחודשת של ההיטל שהם ראו. יתכן למשל שא' חשב שזה נמר חי ורצה לרוח ממנו, ועכשיו יתברר לו שזה נמר מעץ.
עד כאן המשל.

שימו לב שצורת הדיון הזאת מניחה שקיימת "אמת אובייקטיבית" - אמת מוחלטת (מטה נשאת ע"י שני נמרים מעץ) .
זו לא גישת כל אחד והאמת שלו - במובן של תכל'ס אין אמת וכל אחד יחשוב מה שמתחשק ומתאים לו.
קיימת גם "אמת סובייקטיבית" - אמת חלקית. (נמר, סתם מטה).
האמת הסובייקטיבית היא אמת. מי שמסתכל מ"שם" - זה מה שהוא רואה. אף אחד לא אדיוט, ואין רק דרך אחת אל האמת שמתאימה לפילוסופים או נביאים.
לאדם הבודד יהיה קשה מאד להחלץ מחלקיותה של האמת שלו. השגת אמת ברמה גבוהה יותר מחייבת אינטראקציה ותקשורת עם הזולת, בעל זוית ראיה נוספת המכילה עוד חלק של הפזל. לכל אחד חלק אישי של הפזל, שבלעדיו השאר יהיו חסרים.
מזה נובעת בהכרח גישה של כבוד עצמי לזולת. יש לו משהו ששייך רק לו, ושהוא בעל ערך עבורי. והמשהו הזה זה משהו שנובע ממה שהוא.
זו גישה של שיחה נעימה.
יש גם הבנה של שקר (לא הכל אמת). אם למשל א' יטען שיש כאן נמר חי וצריך לברוח - זו טעות ברמה מסויימת. אם הוא יטען שזה חתול - זה סוג אחר של טעות (בפרופורציות). אם הוא רואה פיל אז בכלל משהו בחוש הראיה שלו בעייתי. ואם הוא רואה שלושה חסידים רוקדים את ארבע הבבות - אז הוא בכלל מפנטז, ואין טעם בדבריו.

"הבעיה" (שהיא קצת בעיה והרבה לא) בסוג כזה של דיון, היא שהוא מחייב התנהלות הרבה יותר מתונה וארוכה. למשל, קשה מאד לערוך אותו בפשטות בארוחת צהריים בישיבה או בין מנחה לערבית. קשה מאד לערוך דיון כזה מתוך לחץ להביא את הזולת "אל האור" במשימת גאולת נשמות טועות...
לפעמים יהיה צורך בזמן עיכול. תמיד בעצם. "וואלה, באמת נמר. תשמע, אני צריך זמן לחשוב על זה. בא נקבע לעוד שבוע, ונמשיך אז?".
שאלה קשה איך "הולכים למעלה" עם א' או למטה עם ב'. איך אני מניח לזולת להוביל אותי אל "המקום" ממנו הוא רואה את הדברים. איך אני מוביל אותו למקומי. נושא.
אני חושב שזה מחייב להיות הרבה יותר מעורב אישית ולהוריד את אצטלת האובייקטיביות, וזה מסוכן קצת בעולמנו המחוצן. לדעתי ממש כדאי. שווה את המחיר...
אשמח לשמוע. המשך יבוא לאחר הפסקה קלה.