הניתן להיות מוסרי ללא א-ל ותורה?

אם כדבריך מקס

יוצא שהקב"ה כביכול עשה טעות כשהוא סמך על התורה שהמאור שבה יחזירנו למוטב
אבל האמת שזה לא כך
לא זכה נעשית לו סם המוות
היה אפשר שאם לא זכה אז נעשה סתם כאחד האדם בלי מעלות מיוחדות
ובלי חסרונות מיוחדים

כאן כתוב שהתורה עצמה הופכת את האדם למושחת
הורסת אותו
והסיבה : גאוה גאוה וגאוה
( אולי זה כן מצדיק להרוג את הבל אחרי הכל )

והיינו דברי ירוחם

ואני אוסיף ע"ז

התורה באה ללמד ניואנסים עדינים לנפשות עדינות
כדי לפתח עדינות נפש אין כלי אחר חוץ מדרך ארץ הבא בדרך כלל מחינוך נכון
( כבוד לזולת, זהירות בממון אחרים והתחשבות )
וע"ז נאמר ואל תיתוש תורת אימך, לא הלומדעס אלא העדינות והרגשת החמלה והאמפתיה כלפי האחר
לכן דרך ארץ קדמה לתורה

כמו שכתב החזו"א שמי שרוכב על סוס במרומי קרת אין מדברים אתו על דברים שמימיים
( כי לא זיכך את מידותיו לקבל מוסר )

כשחז"ל מדברים למשל על ההבדל בין גוי ליהודי ומכנים את אליעזר עם הדומה לחמור
יש כאן הבחנה דקה מן הדקה שלגבי אברהם אבינו היתה לה השלכה מעשית
אבל אני לא חושב שיש בדורינו אדם אחד הראוי לנקות אבק מרגליו של אליעזר
( ואפילו לא לנקות עפר מרגלי העפר שברגליו )

גם לגבינו תהיה לזה אולי לפעמים השלכה מעשית
אבל יהודי מתוקן במידות
מתקוממת נפשו בקרבו כשהוא מרגיש שיש כאן זלזול בבני אדם כמונ וכמוך
ומיד הוא מוצא נחמה במשנה באבות על חביב אדם שנברא בצלם וכו'
ומוצא את הגמ' על רב ואבלט וידידותם העזה וכן רבי ואנטונינוס
והא מוצא את המהר"ל על דין ואהבת לרעך כמוך שסובר שזה גם כלפי גוי

בקצור המידות המתוקנות שלו הופכות את התורה שלו לסם חיים
והמדרש על דומה לחמור מקבל פרופורציה ונשאר כמין רמז דק לחכם לגבי ענינים מסוימים
אבל אם הוא מושחת במידותיו, הרי מצא את שחשקה נפשו
הצדקה לזלזל בגוי ולהרגיש נשוא מעליו
לא יבקר את עצמו שמא נפלה בו מן הגאוה ועיותה את דעתו ואת דתו
ונעשתה לו התורה סם המוות המוציאתו מן העולם עירום מתורה ומיראה

בעצם אפשר שהמצב נגרם ע"י ר"ג שציער את רבי יהושע
וגרם להדחת עצמו
ועי"ז הכניסו לביה"מ גם אותם תלמידים שאינם מהוגנים ונפסקה הלכה כן לדורות
אולי אם נחזור לפסוק כר"ג
ויקבלו לישיבות רק את אלו המתוקנים במידות ובדר"א...

טוב כנראה התחלתי לחלום בהקיץ

לילה טוב

לבנתאם היה רעיון מוזר ויוצא-דופן. כמעט מהפכני. הוא סבר שניתן לקבוע האם מעשה כלשהו הוא 'טוב' או 'רע' לפי רמת האושר או הכאב שהוא מסב לאדם הנוקט במעשה ולאחרים שסביבו. ג'רמי בנתאם הנה לכם חידה למחשבה. סיימתם רק אתמול את לימודי הרפואה, והתקבלתם לבית חולים כרופא מן המניין. העתיד מזהיר לכם פנים, והעולם נוטה לכם חסדיו. ואולם, מה נורא ולא-נעים, עדיין לא עסקתם ברפואה מספיק זמן כדי לאבד את מידת האנושיות והרחמים. וכך אתם מוצאים את עצמכם עומדים מבועתים בפתח חדר המיון למול חמישה חולים, שכל אחד מהם צריך איבר אחר כדי לחיות. לאחד חסר כבד, לשני כשל הלב, השלישי זקוק לריאות, הרביעי לקרנית והחמישי ללבלב. והנה, באורח פלא, נכנס שיכור לבית החולים ונרדם על הספסל. מבט אחד מספיק לכם כדי לדעת: הרקמות שיגיעו ממנו יכולות לשקם את חייהם של כל חמשת הפצועים שעל שלומם אתם מופקדים. מה תעשו? האם תקריבו את השיכור – שמו משה, דרך אגב – בניגוד לרצונו, כדי להציל חמישה אנשים אחרים? אם עניתם על השאלה בחיוב, הרי שאתם שייכים לאסכולתו של ג'רמי בנתאם, הפילוסוף ועורך הדין מהמאה ה- 18. לבנתאם היה רעיון מוזר ויוצא-דופן. כמעט מהפכני. הוא סבר שניתן לקבוע האם מעשה כלשהו הוא 'טוב' או 'רע' לפי רמת האושר או הכאב שהוא מסב לאדם הנוקט במעשה ולאחרים שסביבו. אתם, הקוראים המודרניים, קוראים ודאי את הפסקה האחרונה ומשפשפים עיניכם בתדהמה. וכי כיצד ניתן להגדיר אחרת מעשה טוב, אלא מתוך התחושה הטובה שהוא גורם לאחרים? ומהו מעשה רע, אם לא כזה שמסב נזק וכאב לבני-אדם? אלא שבזמנו של בנתאם עדיין לא היו תובנות אלו ברורות מאליהן. 'טוב' היה לעשות כדברי הכנסייה או השליט. ואם מרדת בסמכות האל או הריבון, הרי שעשית מעשה 'רע'. תורתו של בנתאם הייתה חדשנית, נועזת ומהפכנית – וזכתה כמובן בפופולאריות גדולה בקרב הפילוסופים הצעירים. כדי להפריח תיאוריות משונות יש צורך באנשים משונים, ואין ספק שבנתאם היה כזה עד הסוף המר. לאורך חייו כתב יותר מחמישה מיליון מילים. הוא רכש חיבה עזה לשפה הכתובה והמדוברת, ואהב להמציא מילים חדשות וסבוכות שחלקן, כגון 'בינלאומי' (international) ומקסימיזציה (maximize), נותרו עד היום והפכו למטבעות לשון. כדי להגן על אנשים יוצאי-דופן אחרים, ייסד בנתאם את אוניברסיטת קולג' לונדון, שנועדה במיוחד לנון-קונפורמיסטים, ליהודים ולנוצרים קתולים. אבל לבנתאם הייתה בעיה. בעצם, לא הייתה לו. הוא היה מרוצה מהתיאוריה שלו, למרות שהיא אישרה באופן עקרוני את הריגתו של השיכור שלנו, כדי להסב את מידת האושר הגדולה ביותר לחמשת האנשים האחרים. עד היום הסיסמא המשמשת את חסידי בנתאם היא 'האושר הגדול ביותר למספר האנשים הגדול ביותר'. שמירה על זכויותיו של היחיד אינה הכרחית, ובתנאי שהפרתן תסב אושר למספר גדול של אנשים – גדול דיו כדי לכפר על הצער שנגרם לאותו אינדיבידואל שאיבריו נלקחו ממנו. וזה עשוי שלא להישמע רעיון רע כל-כך, עד שמבינים שאנו עלולים לעמוד במקומו של השיכור ביום מן הימים, ושכאשר אנו נותנים לבני-אדם אחרים לקבוע את גורלנו למוות או לחסד, אין מנוס משחיתות שתבדיל בין 'מה שטוב למנהיגים' לבין 'מה שטוב לעם הארץ'. גם פילוסופים אחרים הבינו את הבעיות שבתיאוריה של בנתאם, אך רק בתחילת המאה ה- 19 נולד האיש שהוסיף לה תיקון קטן אך חשוב. זה היה ג'ון סטיוארט מיל, ילד הפלא של הפילוסופיה. בגיל שלוש הוא כבר ידע לכתוב בלטינית על בוריה. בגיל שמונה כבר קרא את 'מסע הרבבה' של קסנופון (מומלץ בחום, אם תצליחו למצוא בארץ את התרגום לעברית) ואת כל כתבי הרודוטוס, ההיסטוריון היווני הראשון. בגיל 12 התחיל להשקיע את כל מרצו בלימודי לוגיקה וקריאת אריסטו בשפת המקור. בגיל עשרים לקה בהתמוטטות עצבים. תודו שראיתם את זה מגיע. לאחר שהחלים והתחתן, פיתח מיל את העיקרון החשוב ביותר, המנחה את הליברליזם של ימינו, וזהו עקרון הנזק. אם לסכם בקצרה, מיל הגיע להבנה שלכל אדם יש את הזכות לנהוג כרצונו, ובלבד שאינו גורם בכך נזק לאחרים. המצב היחיד בו מותר לחברה לכפות את רצונה על הפרט היחיד, הוא במטרה למנוע ממנו להסב נזק לאחרים. אך אם ברצונו לפגוע בעצמו מרצונו החופשי המלא – אין לחברה זכות למנוע זאת ממנו. היוצאים מן הכלל היחידים הם אלו שלא פיתחו עדיין ראיית עולם מגובשת, כילדים ומשוגעים. על אלו חייבים להיכפות כללי החברה, ולו גם תוך שימוש בכוח. וכך אנו מגיעים למצבנו היום, בו אנו מתנודדים בין תיאוריית התועלתנות של ג'רמי בנתאם, לבין הליברליזם ועקרון הנזק של מיל. וכמו בכל ריב ראוי לשמו, הצדק נמצא בשני הצדדים. מי מאתנו לא היה מעוניין לחיות במדינה בה כולם מחויבים לתרום איברים לאחר המוות? מי מאתנו לא היה רוצה ששירות חובה בצבא או בשירות לאומי יאכף על כלל האזרחים? ומצד שני, מהרגע בו כופה עליך המדינה את החלטותיה, קצרה וחלקלקה הדרך לשלטון טוטליטארי – ואפילו אם הוא שלטון הרוב. המדינה הליברלית-דמוקרטית המודרנית מתנודדת כל העת בין בנתאם למיל, בין ההכרח לכפות על האזרחים כללים שיתרמו לאושר הכללי של החברה, לבין הצורך לשמור על עצמאותו של האזרח ולאפשר לו להתפתח לפי דרכו ואישיותו – ולתרום למדינה לפי רצונו ויכולתו. שני הפילוסופים דבקו בתורותיהם עד הסוף המר, וקשה להאמין שהויכוח שהתחיל כבר לפני מאתיים שנים ייפתר בזמן הקרוב. מה שבטוח – בנתאם לא יתהפך בקברו לכאן או לכאן, מכיוון שהוא מעולם לא נקבר. בצוואתו ביקש שיתרמו את גופתו לתועלת המדע. הצוואה כובדה במלואה, והגופה נפתחה בניתוח חינוכי שהתבצע למול קהל של סטודנטים לרפואה. לאחר מכן שומרה הגופה כאות כבוד, וב- 1850 הועברה לרשות האוניברסיטה שייסד. עד היום היא מוצבת במסדרון בארון זכוכית, כאשר ראשו המקורי של בנתאם שהושחת בתהליך השימור מונח על צלחת לרגליה, ואת מקומו תופס על כתפיה ראש שעווה הדור. פעם בשנה היא מובאת לישיבת מועצת ההנהלה של האוניברסיטה, ובנתאם תופס שוב את מקומו בפרוטוקול כ- "נוכח, אך אינו מצביע". הוא מסתפק בלהשקיף מהצד, ומתעלם ממבטיהם החרדים של חברי המועצה, שחלקם חשים כאילו עליהם להצטדק בפניו על כל החלטה שיקבלו. אילו היה יכול לדבר, בוודאי היה מביע את שביעות רצונו מכל המאורע. אחרי הכל, מבלי כל מאמץ מצידו, הוא מקדם את הטוב הכללי. ומה יכול להיות רע בזה?

תוקן על ידי הגוילם ב- 19/11/2010 11:42:30

הגוילם
אפילו משה רבנו היה זקוק לרווח בין פרשה לפרשה.

_________________

"הוא היה מרוצה מהתיאוריה שלו, למרות שהיא אישרה באופן עקרוני את הריגתו של השיכור שלנו, כדי להסב את מידת האושר הגדולה ביותר לחמשת האנשים האחרים."

כנראה שהנאצים הסתמכו על תורתו של בנתאם כשהחלו (לפני הרצח השיטתי של יהודים) בהמתת חסד של "כאלה שחייהם אינם ראויים לחיות" .(מבצע אותנסיה)
 הנימוק היה טובת הכלל.

                                   "אנכי ה' אלוקיך"    (פרופסור ישראל אלדד)

אלפיים שנה מאפלטון, ענק חכמת יוון, עד דקארט, אבי הפילוסופיה המערבית החדשה.
אלפיים שנה חיפש האדם האירופי את השורשים לעץ הדעת שלו,
להיאחז בהם ענפי המחשבה, המרחפת על פני תהומות התחושה המעורפלת,
המערפלת, המתפתלת בין ארץ ושמים, בין חומר ורוח, שכל ואמונה, נלפתת אל הפיסיקה האריסטוטלית, נפתלת עם המטאפיסיקה הנוצרית.  
תוהה ובוהה –
בין עולם של סמכות המחשבה האובייקטיבית של הפילוסופיה היוונית ושל המדע הניסויי החדש,
לבין עולם האמונה הסובייקטיבית, שכל-כולה תלויה באותה תקיפות ובטיחות,
בה נטל לעצמו סמכות מוחלטת משיחם-אלוהיהם של הנוצרים באומרו ובחזרו ואומרו פעמים אין ספור: הן אני אומר לכם. 
תוהה ובוהה –  
בין גלגלי ההיגיון מזה ומרחבי הדמיון מזה. גלגלי סכולאסטיקה טוחנים מושגים ריקים, ואינם מעלים קמח של ממשות.
מרחבי מיסטיקה חסרת שרירים, כולה שרירות, עצמות יבשות מזה, רוח ערטילאית מזה.
סמכות הניסוי בלבד מזה, סמכות הנס בלבד מזה.
צורת הדיאלוג האפלטוני בין בני-אדם מזה, צורת המונולוג האיוונגליוני של בן-האלוהים מזה. 
עד שבא דקארט ונעץ קנה בתוהו ובוהו זה למצוא מעמד לרגליה של ההכרה האנושית: אני חושב – משמע אני קיים.
האני האנושי בסיסה של המציאות. המחשבה האנושית ההגאי לשרירות הדמיון.
האני האנושי החושב – קנה המידה לכל אמת. 

משפט קרטזיאני זה הפך להיות דיבר ראשון ללוחות ההגות האירופית. למדע ולאינדיבידואליזם.
אני האדם החושב המוציא אותך מארץ השעבוד לחושים ומשמי האמונה הטרנסצנדנטית.
אני חושב – זה ספר תולדות האדם המערבי החדש. 
ויולד האני את אנוש האינדיבידואליסטי.
ויולד אנוש האינדיבידואליסטי את הצו הקטגורי כאנך המוסר,
והצו הקטגורי הוליד את פיכטה ואת המְצָוֵה האנושי המוחלט – ואת היטלר.
ויולד החושב את המדע הטהור
והמדע הטהור את הֵגֶל והגל הוליד את המטריאליזם ההיסטורי – ואת סטאלין. 
ותשוב הארץ אל דור מגדל בבל.
הללו מגרדים שחקים באבן לבנה-לבנה. הללו שורפים שריפה באבן חומה-חומה.
הללו מלעיטים בכוח מן האדום-האדום הזה, להרבות ידיים עובדות בעיר בבל.
וישתה האני החושב מפרי גפן המדע אשר נטע וישכר וישכב עם בנותיו ויולד – את דרווין ואת פרויד. 
ויגל את ערוות אביו הגופני והנה הוא קוף והקוף היה לגורילה ממוכנת.
ויחשוף את ערוות אמו הנפשית והנה היא חית יצרים בסבך יערות-בר ותהי חית היצרים לנחש ממוכן. 
     
מהם נפלגה הארץ ותשוב אל דור המבול, ומדור המבול הלוך ונסוע אחורנית אל תוהו ואל בוהו ואל חושך. 
             
אלה תולדות האני החושב כסמכות עליונה לקיום וליקום. 
     
שוב מחכה העולם השרוי בחושך לאִמרת אלוקים:
               י ה י   א ו ר . 
ושוב מחכה אברהם על חורבות מגדל בבל ועל פי הכבשן לצו אלוקים:
           ל ך  ל ך  
ושוב מחכים בני ישראל בישימון תרבויות מזרח ומערב לדיבר אלוקים: א נ ו כ י   ה'   א ל ו ק י ך . 
    
כי באותה אִמרה בה הרוח מצווה על החומר וצר בו צורות ומאיר מחשכו, בה המוצא מאימת הגולם החומרי,
אימת החומר האטום הקם על מניפו.
ובאותו צו לך-לך בו התשובה של בני אברהם לאני המשמיד המוחלט.
ואותו דיבר: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים", הוא האלטרנטיבה הברוכה למשפט הסמכות של דקארט: "אני חושב – משמע אני קיים". 
                זה ה"אנוכי" הוא האנך. 
אין הבור מתמלא מחולייתו, אין העולם מוסבר מתוך עצמו,
אין אדם מושה עצמו בציצת ראשו מן המים;
כדי להניף את כדור הארץ דרושה נקודה ארכימדית מעבר לכדור הארץ,
וכדי להקיף את העולם בהכרה ובהבנה דרושה נקודה מעבר לשמים ולארץ.
ונקודה סיניית זו, ממנה ישאף האדם את ההכרה,
בה תאחז מחשבתו המופשטת והיא לו קו ומשקולת לאורך חייו – הן עשרת הדברות ההם שבחזקת "אנוכי". לא מאזניים אופקיים הנוטים לכאן ולכאן או קופאים בסתמיותם, באדישותם, כי אם אנך, אשר את ראשו אין אנו רואים, אך את קצהו המגיע אלינו אנו קולטים בכל יושרו ובכל כבדו. כחוטי פלדה נצחיים וישרים אלה,
כך נמתחים מן הגובה המילים האדירות: אנכי – ה' – אלוקיך – אשר – הוצאתיך – מארץ – מצרים – מבית – עבדים. איזה בטחון יצוק כאן  
אנכי – הרי זה הסובייקט העליון, זה האחד אשר רשאי לומר "אנכי" שכן הוא האחד שאינו תלוי בדבר,
וכל הדברים תלויים בו, ואחר כך השם המפורש. ואחר כך הקשר בין השם המפורש ובין האובייקט, אלוקים ש ל ך,
ואחר כך המעש ההיסטורי שהוא המשקולת, שהוא הכובד שבו יימדד הכול:
יציאת אומה מעבדות לחירות, מחירות ביחס לאדם אל קבלת עול מצוות מידי אלוקים. 
את כל האמונות שבעולם אתה מוצא והנה הן א-היסטוריות; ורק זו תורת משה, כל כולה היסטורית,
וזוהי הממשות שבה פועל אלוקי ישראל. הסמכות היא בסובייקט העליון הטרנסצנדנטי אבל התחולה היא באובייקט ההיסטורי של עם ישראל שהוצא ממצרים.
וזה הצירוף המוצלח של הבחינה הנסית עם הבחינה הניסויית. אנכי המוחלט הזה,
הוא לגבי תפישת האדם כולו בחינת נס, אולם "אלוקיך אשר הוצאתיך" הרי זה ניסיון שעבר עלינו,
הרי זה מעשה שהיה, ואנחנו העם המוגבלים לרגלי הר סיני סביב,
אנו רק שומעים את הד ה"אנוכי". איך יהיה ה"אנוכי" ל"אלוקיך", את זאת אולי תפש רק אדון הנביאים בלבד.
לגבינו נשארה חוליית הביטחון, ההיאחזות הזאת בלוחות,
ההיאחזות הזאת בעובדת יציאת מצרים ובנין חיים בעזרת האנך הזה של הדיברות  
   
לא דיאלוג בין בני אדם מתפלספים, לא מונולוג של משורר-בן-אלוהים,
כי אם דיאלוג בין אלוקים ועמו. לא בן אלוהים והאדם היחיד המופשט שאין לו המשך,
כי אם עם שיש לו המשך על כן הוא ממשי ולא מופשט.
וכל ההתגלויות שנתגלה אלוקים, אותו "אנכי" עליון, לפרטים, לא נתגלה אליהם אלא כדי לעשותם שליחים לעם, לא לדו-שיח איתם כפרטים, כבני אדם בודדים. 
"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – זאת תורת ההכרה של האמונה ושל ההיסטוריה ושל השקפת העולם הישראלית. 
זה האנך לבנין בית ישראל, ליושר, למשקל ולקיום. 
אם יעקב האב מעפיל בחלומו בסולם לקשור שמים וארץ, אלוקי יעקב מוריד אנך זה משמים,
אנך ה"אנכי" המגיע אלינו בכוח יציאת מצרים. 

(פרופסור ישראל אלדד, "הגיונות מקרא", עמ' 102-105)

תוקן על ידי maxmen ב- 19/11/2010 14:34:03