דלתיך דפקנו [לכולל או לכלכל, היילכו יחדיו?]

מציץ

כבר רמזתי בתגובתי דלעיל, עוני בעיני גדולי ליטא אינו מהווה משבר רציני, ובאמת וכי גועים ברעב? וכי תינוקות מתים? עדיין יש תשתית בסיסית של רשת בטחון סוציאלי.

הרב שטיינמן (שהוא הפרגמטי מבין גדולי ליטא מזה זמן רב) כבר כתב, שבלי עזרה ממשלתית, אז נחי' חיי עוני, והלא מבני עניים תצא תורה, לפי גדולי ליטא, הרי כל המותרות היא הגורמת לביטול תורה, ובלא"ה כדאי שיחנכו את הדור לחיות חיי עוני.

(אם כי יש סתירה פנימית בדבריהם ומעשיהם, שהרי מחנכים את בחורי ישיבה לבקש סידור מלא המחריף את בעיית העוני ואת נטל החובות, אך מאידך זה גם מבטא איזו אשליה ליטאית עתיקת יומין על העשיר הלוקח חתן עילוי)

רק כאשר העוני יהרוס את הדת, זה ייקרא משבר! אין משבר רק משבר דתי או גירוש או מוות ביהדות.

בדור האחרון הי' רק גדול אחד שתפס שהעוני הוא מדרון למשבר דתי והבין שכל המשבר במזרח אירופא הי' משבר העוני, ושמו האדמו"ר מסאטמאר, על כן הוא דחף את חסידיו ללכת מיד להתפרנס ואף להתעשר.

(סמדיה, איני כותב כאן להתפלמס חלילה בין חסידים וליטאים, אלא מכיון שבעי' זו היא ליטאית והם שיצרו אותה, אין מנסו מלדון עליהם ולחדד ההבדלים בינם לבין קהילות אחרות)

משבר כלכלי הוא מצב שבו לאנשים אין שום דרך להמשיך ולקיים רמת חיים שנמוך ממנו נחשב אצלם בלתי אפשרי. דומני שגם אצל בני התיירה התגובה להחרפת המצב איננו הצטמצמות והסתפקות בפחות , אלא נסיון להמשיך להחזיק מעמד על ידי חובות וכדומה. יש יחידי סגולה ממש שמוכנים בימינו לחיות על לחם ניקודים ועל בגדים שאולים.

כל הדיבורים היפים על עוני אינם יכולים לעזור לאנשים לטפס על קיר חלק. זה לא יכול לעזור לאברך שהתחתן ופשוט איננו מוצא שום מקור הכנסה ואי אפשר לשלם באמצעותם למכולת אחרי שלושה חדשים שבכולל לא נתנו כלום. יש גבול מסויים שעד שמה אפשר לספוג (גמחי"ם,שנור עזרה מהורים , שגם לם אין וכו') וכאשר עוברים את הגבול נוצר מציאות מאד ממשית של מבוי סתום ללא שום מוצא. אם זה קורה למספיק אנשים , זוהי קריסה טוטאלית ששום אידיאולוגיה לא יכולה לה.

משבר כלכלי כזה יהיה מתוקף הנסיבות גם משבר דתי, מאחר והמציאות הזאת היא תולדה יזומה של גישה דתית מסויימת.

רבותי

יש כאן מקום לרחמנות לא לליצנות.

נראה שרוב חברי הפורם יושבים במקום ממנו שולחים את האברכים הללו. אבל אני יושב במקום שהם מגיעים. ואני לא מאחל לאף אחד לעבור את מה שהם עוברים.

פעם היו מגיעים באמת רק מקרים קשים, של חולים הצריכים ניתוח בחו"ל (אני מדבר על מקרים אישיים, חוץ מהמוסדות והישיבות שזה סיפור אחר), או יתומים ושאר מרעין בישין.
כהיום מגיעים סתם אנשים שלא גומרים את החודש.

לפני כשבועיים פגשתי אחד כזה, שאלתי אותו מה הבעיה, והוא מראה לי מכתב מאחד הרבנים בו מצוין מה המשכורת שהוא עושה בכולל, וזה היה כאלף מאתים שקל, שוה לשלוש מאות דולר, כאן זה לא מספיק בשביל סגריות ודלק למכונית.

שבוע קודם לכן פגשתי אחד שבא לאסוף בשביל ניתוח שבר, שאלתי אותו הרי יש לך קופת חולים, א"ל כן, אבל קיבלתי את השבר כתוצאה מתאונת דרכים.
שאלתיו ומה בכך, א"ל הקופת חולים לא רוצה לשלם מפני שהביטוח רכב צריך לשלם, והביטוח רכב לא משלם עד שיגמר המשפט, ובנתיים הוא סובל, (וזו סתם בעי' של הקרענקע מדינה). ועוד מיקרים לרוב שראיתי וב"ה אין בעיה מיוחדת.
ו
אע"פ כן אני נותן (כפי כוחי שאינו גדול בכלל) ובעזהי"ת אמשיך לתת, והלואי ויכולתי לתת הרבה יותר.
והסיבה לכך היא שאפי' ירצו אברכים אלה לעבוד, מה הם יכולים לעבוד ?
אדם בגיל ארבעים אחרי כ"כ הרבה שנים בכולל, אין לו אפי' משמעת עבודה. הראש שלהם לא מתוכנת לעבוד. מי יתן להם עבודה. וברוב המקרים לא משתלם להם לעבוד, אם יעבדו עוד יפסידו כסף.

האנשים האלה נכים, בלי להכנס עכשיו להאשמות, ונשאיר לנתניהו את המשימה להעלותם את האנשים האלה על פסי היצור.

יש כאלה שלא מתאים להם לעבוד (סיפעסנישט), יש כאלה שהמושג עבודה לא קיים בלכסיכון שלהם, מי עובד ? האבא שלהם עבד ? הסבא שלהם עבד ?

באמת חבל על אנשים מוצלחים שהם בתי קברות מהלכים, שהיה או יש להם פונטציל גדול ולא יכולים להוציאו לפועל.
בלימוד הם לא מסוגלים להיות שקועים טכנית, פיזית וגם נפשית, והם מתבזבזים, והילדים שחיים בדחקות ומחסור לא מבינים על מזבח מה מקריבים נפשם, ואח"כ יוצאים בשאלה, זאת לא הפתעה.
תקראו לזה מחדל של עולם הישיבות שנכשלו בהקמת חברה בריאה ויוצרת.

אבל זאת המנטליות שלהם ולא נשנה אותם וגם המציאות לא תשנה אותם, והם נכים. אולי את הילדים שלהם תצליח לשנות, אבל בנתיים הם צריכים את החופשי חודשי.
נקוה שהמציאות תשנה את דור העתיד.
ובין האנשים שכן עובדים לא חסרים כאלה שבאים לאסוף, גם אצלם לא מתחברים הקצוות. בינהם יש רבים שפתחו עסק ופשטו את הראש והרגל ועכשיו באים לפשוט יד.

וחובה עלינו רחמנים בני רחמנים בניו של אברהם אבינו לסייע בכל שבידנו, ולכאוב את כאבם. ס"ה הם לא אוספים כסף בשביל מכוניות פאר, בשביל מסעדות יוקרה, הם אוספים בשביל לגמור את החודש.

לפני יומיים אחד מחברי בית הכנסת היה רוגן שלא נותנים לו לחיות, ומרגע שגמר את התפלה עד שהגיע לחדר ששם מתקיים שיעור בו משתתף עצרו אותו כחמש עשרה אנשים בבקשות תמיכה.
אמרתי לו, תן תודה לה' שזו הבעיה שלך, שא תפלה לה' שתמיד תעמוד אתה ובניך בצד המתבקש ולא בצד המבקש. דוד המלך התפלל אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי.

מה שראיתי שטוענים כאן שלא נותנים בחוגי הליטאים, זהו שקר גס, נותנים גם נותנים לאלפים ורבבות.
וגם בחוגים אחרים נותנים, מי כעמך ישראל.

פעם אחת התלונן אצלי עשיר אחד, הוא מגיע בתשע בבוקר למשרד לא מספיק לשבת בכסא כבר דופקים בדלת, נכנס אדם מכובד, רוצה לשבת לדבר, א"א לזרוק אותו, אחר שגמר עמו, מגיע טלפון בעניני צדקה וכך כל היום לא נותנים לו לעבוד בשביל שיהיה לו לחלק צדקה.
בהרבה מקרים זה לא הכסף זה הזמן והסבלנות, ושהאל יתן כח וסבלנות להאנשים הנפלאים האלה להמשיך ולתת, לא כל אחד יכול לעמוד בנסיון הזה.
בעונת השנור העיקרית כמו בין פורים לפסח, אתה יכול להכנס למעליות ולראות קבוצות קבוצות של מאספי כספים למינהם. (אומרים שבאירופה לפני המלחמה היו חבורות חבורות של קבצנים, ולדאבונינו עכשיו יש חבורות של אברכים).
והעשירים הגדולים לא מסוגלים להתפנות לכולם, ומה עשו שוכרים אדם מיוחד שעובד חודשית רק לטפל בעניני הצדקה. ותאמינו לי הרבה מאד גבאים כאלה קיימים.

איך אפשר לומר שלא נותנים, אולי לא לכל אחד שפר המזל לקבל, אבל יש מאות ואלפים של גבירים שמחלקים מאות אלפים ואפי' מיליוני דולרים. (זאת לא גוזמה).

אם יבוא אדם לשאול אותך האם לצאת לעבודה, תשיב לו, אין שואלים בפיקוח נפש. אבל להגיד שלא לתת להם בגלל שהם לא עובדים, לא ירדתם לסוף דעתם.













יותר משיכול האדם להזיק בלשונו, יכול לתקן בקולמוסו.

מציץ,

איני חולק עליך באופן עקרונית, אני רק מתאר את המציאות כפי שנראה לי בשטח ומהן תגובות המנהיגים. אני מסכים שבאמת כבר יש משבר אבל עדיין לא נפל האסימון אצל הגדולים העוסקים במירס ובטרור להחזיק את היהדות.

הרשבא,

חלילה וחס לא אמרתי שעשירים ליטאים אינם נותנים לעניים מכל חוג וסוג, אלא התכוונתי לתמוך בכוללים ובחדרים ובישיבות בקנה מדה כזאת שהם יחזיקו את המוסדות.

למקרים פרטיים בוודאי שנותנים מיליונים, ואכן מי יכול להתנהג באכזריות מול קשי היום אלו? אך זה מצב לא נורמלי כך קורה במאה העשרים ואחת במדינה מודרנית.

מסתברא, ההשוואה עם ימי תחום המושב אינה רלוונטית כלל. ברור שאנשים יכולים לחיות בעוני, גם באתיופיה ובצ'אד אנשים חיים. השאלה היא האם הם יסכימו לחיות בעוני נורא כזה, כאשר זמינה להם אלטרנטיבה אחרת באופק.

shay, אני משתוקק לדעת מה המקור לכך שר' חיים זוננפלד זעק שחייבים לעלות לארץ. זה נשמע לי מפתיע ומעניין מאוד. אך בטוח שהוא לא קישר בין השואה לבין אי העלייה לארץ כפי שעשה הרב טייכטל, פשוט משום שהוא מת כמה וכמה שנים לפניה.

רשב"א,

נכון הדבר אשר דברת


דא עקא, מלבד הרחמנות והנתינה, צריך למצוא פתרון ומענה.

כפי שמרחמים על חולה ומטפלים במחלתו בנסיון לרפאותו, כך גם בתחלואי החברה, צריכים לרחם על חבריה ולסייע בידם, אך גם לפתור את הבעיה.

כשהרחמים הם המזור לחולה, תדע שהוא חולה סופני.

רשב"א

הצעה פשוטה:

אתה חושב שאדם בן ארבעים שלמד עד עכשיו בכולל הוא נכה נפש ואדם הרוס שאין לו סיכוי לעבוד למחיתו וצריך לתמוך בו ?

יפה. רק זכור להתנות עם כל אדם שאתה נותן לו סנט שחוק שאת בניו הוא ידאג ללמד אומנות כלשהי (לא כולל שנור).

יותר פשוט: אל תבדוק אותו. דרוש ממנו לחתום על הצהרה כי המדיניות של גדולי ישראל בעניין זה שגויה, כי הוא עצמו קרבן שלה, וכי הוא ילמד בנו אומנות. הולך ???

זה אולי המקום לאמרת הזקן הירושלמי שציוה את בניו לפני מותו:
"לַמדו בניכם לעשות שנור, כדי שלא יצטרכו לבריות"



הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

אני מסכים עם כל מילה של הרשבא

האנשים האלה לא יצרו את המצב הזה. הם קרבנות שלו.

האשמים הם מנהיגי הציבור, שאינם נותנים דעתם לתקן, ואדרבה כלשונו של מיסטופלעס ממשיכים לחפור.

אני חושב שהמשבר עדיין אינו בפתח, אם כי רבים כבר יצאו לעבוד (כמוני למשל) ועוד רבים יצאו, דתיות אינה דבר שמתמוטט, ראו כמה הולכים ללוויה של עובד האלילים ראש הכנסיה הקתולית, וזה בעולם המודרני שהיה אמור לבוז לפאגנים הללו.

ישנם משברים שכבר קיימים וישנם משברים שעלולים להיווצר.

אחלק את המשברים לקטגוריות שונות ואבאר:

א. משבר כלכלי

ב. משבר חברתי

ג. משבר דתי

משבר כלכלי הינו, שיעור אבטלה גבוה, חיים מתחת לקו העוני, חוסר משאבים וסגירת ברזים תקציביים.

המשבר החברתי המדובר מתאפיין בפירוק הגוף המאחד את החברה, באיבוד הצביון הייחודי שלה, בנתק מחברות שונות, התפתחות מואצת של תרבויות משנה.

משבר דתי הוא מצב שבו יש נטישה דתית מוגברת, מעיינות תרבות-דתית בבצורת, המשכיות דתית דלילה ועוד.

משבר כלכלי יכול לגרום למשבר חברתי גם ללא משבר דתי. כשמדובר בחברה אורתודוקסית שהמאפיין העיקרי בה הוא הדת, כל משבר חברתי יגרור אחריו משבר דתי ברמה מסוימת. בייחוד בעלי זהות דתית שהשייכות הדתית שלהם מסתכמת רק בהיותם חלק מהחברה ולפעמים רק במישור הפיננסי, המשבר הדתי הוא מתבקש.

משבר כלכלי תמיד גורם למשבר חברתי. תרבויות המשנה הצצים חדשים לבקרים בחברה החרדית היא הראיה לכך. הנתק ההולך וגדל עם חברות שונות (עיין ערך אינטרנט - ישראל לעומת חו"ל), קיים.

משבר כלכלי כשלעצמו הינו מצב מסכן ומסוכן. הכניעה לבעיה וחוסר התושיה הנצרכת כדי לטפל בה, היא אחת מהתוצאות של כובד המשבר, ולא מפני קלילותו.

משבר כלכלי שנוצר מטעמי דת ובקונצנזוס של מנהיגיו, יכול לגרום למשבר דתי גם ללא משבר חברתי. דהיינו, ללא עזיבת הדת או שיוך לתרבות משנה, אלא משבר דתי אישי ונתק ממנהיגיו (גם באופן אישי בד"כ).

דומני שמשבר כלכלי לא בהכרח מביא למשבר אמוני, ההפך, הוא מחזק את האמונה,המפלט הבטוח.
נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיקים(רבים) עוזבים בגלל משבר כלכלי.
מה שיגרום למשבר החברתי\דתי הוא ההבנה שמנהיגי הציבור החרדי הוליכו אותו אל עבר פי פחת. ולזה בהחלט המשבר הכלכלי הוא קטליזטור משמעותי.


הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

תוקן על ידי - קעלעמר - 08/04/2005 4:46:11