"רבי מאיר ידע את כל השטיקלאך של ר' חיים"

הנני להצטרף לדעתו של יהוסף,

אך להעיר באתי, כי לענ"ד ענינו של הגר"ח בסגנונו אינו נתינת ליטוש ושפה גרידא, אלא שלדעתו, כדי שלא לשגות בסברות "בעלי בתיות" שאינן נכונות ו"תורניות", יש צורך להגביל את החידושים לכאלו הניתנים ל"הגדרה למדנית" בלבד, ורק אז ינצלו מן השיבוש. כמובן, שלמותה של האמת היא בצירוף הסברא ה"בעלי בתית" העומדת מאחורי ההגדרה הבריסקאית, וקדמונינו, שלא היה בהם חשש טעות זה מחמת שהשתלמו בקניני התורה, לא הוצרכו כלל להגדרות הבריסקאיות.

גו"ג,

כאשר הוא בכובע של התאורטיקן, בודאי שכן.

ג"א מצטרף לדעת בן איש.

כתבתי פעם בענין זה אגב נושא אחר במכתב לחבר, בניסוח מצועצע קצת שאולי יראה קצת מוזר בפורום זה. וסליחה מראש על שאין ליבי נותן לי לעוך אאותם מחדש.

"והסיבה העיקרית לקיום התורה ומצוותיה בדוקא היא היותה חתומה במדת האמת ע"י נותן התורה - שחותמו אמת, ובידי משה איש האמת - משה אמת ותורתו אמת.

אשר על כן עיקר העיון בתורה גם הוא לצורך הארת מדת האמת שבה והשבתה אל הלב. גם עיקר החשק וההנאה בהשגתה הוא טעם האמת השלימה בתכלית השלימות.

אף שעיקר הלימוד הוא ליישב אמיתתה על הלב, ולהשיבה אל הלב, אין דרך עיונה מסתכמת בכך, וכמעט שאין ענין זה מורגש כשלעצמו בדרך לימודה. דרכה של תורה כפי המסור לנו הוא בעיקר ליישב וליישר ההדורים בינה לבין עצמה (-ולא בין התורה לביננו), שכן המושכל הראשון בדעת האמת הוא שלא תסתור ידיעה אמיתית את חברתה, שאל"כ בהכרח אחד מהם שקר. ומתוך שהתורה ארוכה מני ארץ - תרי"ג מצוותיה וי"ג מדותיה, אורייתא ורבנן - יכלה הזמן ולא יכלה בירור כל עשה ולא תעשה, ומה שביניהם.

אמנם בימים הראשונים עוד מצינו לימוד התורה בדרך ההשבה אל הלב, לבר מישוב מצוותיה אלו באלו, בדרך של ליבי אומר לי וכדומה. זה היה לגודל ורוחב ליבם, ובדורות אלו הדעות קלושות ואינם מיושבות, ואין לנו אלא דבריהם של ראשונים, וביכלתנו רק להצליב דעתם זה בזה, ולהדק היטב היטב בדעת כל אחד מהם בדרך חקירה ודרישה. וממחלוקות שכבר מצינו מזמנם נקיש לדידן מה מסוכן הוא אילו נניח לעצמנו ללכת בדרכם בקודש, הלא ברור שכל אחד היה בונה תורה לעצמו, ועוד, הרי גם בדרך חקירת דברי הראשונים אין לך ענין שלא נחלקו דעות אחרונים בביאורם.

[שאלה מפורסמת היא, מה לנו לפלפל כל כך בדברי הראשונים, הלא מן הנמנע לטעון שכל מה שתלמיד עתיד לחדש כבר חישבו הראשונים בעצמם, ואף אם לעצמו יכול התלמיד לומר בסגנון שלי נקטו הראשונים בסוגיא זו, הלא באופן כללי ברור שלא נוכל לומר כן.

ולפי הנתבאר הדבר פשוט, הראשונים לרוחב לבבם הניחו בדבריהם גם מהגיון ליבם (ובכל דור ודור מתמעט קצת חלק הגיון הלב לטובת הפלפול השכלי בדברי הקודמים), הראשונים קרובים היו יותר לאנשי האמת (-לנביאים והם לדור מקבלי התורה קודם שנשתכחו הלכות, והם לאבות עד לדורות הראשונים ולאדם הראשון שהיה קרוב אצל עצמו - לעולמו קודם החטא, טהור מחטוא לאמת..), ובנקל קבעו בלבם מהי האמת, וכמעט שלא היו צריכים ראיה ועדות לדבריהם.

אלא אנחנו אם נראה שכאן כתב הרשב"א כך וממקום אחר נמצא לפו"ר סתירה דקה, לא נתמה האיך לא הביא הרשב"א בחשבונו סתירה זו (שהרי אין לדבר סוף, כנ"ל), אלא נתמה כדלהלן: אם השיג הרשב"א בעומק דעתו כך, משמע שמצא בשורש נפשו שכך הוא האמת (לא במובן 'קבלי', אלא 'אינטואיציה' בלע"ז, המורכבת מכללות כחות הנפש, ולפי רוחב דעתו של רשב"א, ודו"ק), וכן בענין השני הסותר לכאו'. ואנו מעוטי הדעת שאין דעתינו וסברתינו אף כאצבע בקיר, נבקש רק דבר אחד, אם ענין א' 'אמת' בערך הרשב"א וענין ב' אמת בערך הרשב"א, על כרחך עליהם להתיישב זה עם זה, וכנזכר לעיל ביסודות האמת שכולם מתאימות, שבמקום שיש סתירה יש גם אי אמת.

לכן לא נאמר אלא שהרגשתו הפנימית (-כנ"ל) של הרשב"א היתה לפי הבדל דק זה או אחר, שהרגישה נפשו, ודו"ק]"

רק שאלה אחת מנקרת במוחי לאור הכותבים באשכול זה: אם האחרונים גדולים מהראשונים....האם הם עצמם לא יכלו לחשוב על זאת?

אל תאמין
אם לא בחנת