| נשלח ב-10/4/2005 07:28 |
 |
| |
תרנגולים שחורים בארובה ו... בדירה.
כשאדם "רגיל" נכנס לדירה חדשה, הוא מביא את משפחתו ואת רהיטיו.
כשאדם בסוריא, היה נכנס לדירתו החדשה, היה עליו לנקות את הדירה, מצואתם של התרנגולים שהיו שם במשך שבוע, כדי לגרש את השדים שהיו שם לפניהם.
ושכרם של התרנגולים?
שחיטה.
הם מילאו את תפקידם בעולם.
ובעוד שהתרנגולים והתרנגולות בבית, יש גם להכניס לשם, בקבוק שמן זית, קמח וסולת ולהניחם על אדן החלון, לסימן ברכה ושפע שיחול על הבית.
(שם טוב גאנין, "כתר שם טוב", ח"א עמוד תרמא).
למה על החלון?
כי משם יכנס השפע, לאחר שיפתחו את החלון, כדי לאוורר את הבית, לאחר שיסלקו מתוכו את התרנגולים המסריחים.
******
אחרים לא חיכו עם גירוש השדים, עד שהשדים יכנסו לבית.
הם מנעו מהם את הכניסה, עוד בשלבי הבניה, כך שבכניסת הדיירים לביתם, היה הבית נקי, ללא תרנגולות.
הם שחטו תרגול ותרנגולת, וטמנו אותם בקירות הבית.
(אוצר ישראל, חלק רביעי עמוד 298).
******
אחרים, לא רצו לחכות בגירוש השדים, עד שהיו קירות, כדי שיוכלו להטמין בתוכן את התרנגולים.
הם גירשו את השדים עוד כאשר הניחו את היסודות לבנין.
הרב חיים פאלאג'י, (טורקיה 1788-1876), מספר בשו"ת חיים ביד (סימן לב), על מנהגם של הטורקים הגוים: "כשמטילין יסוד חדש בבנין חדש או כשחופרין בור חדש הם שוחטים כבש אחד או תרנגול וקוברים הראש שם והשאר מאכילים לעניים, ... אם יש בזה איסור משום דרכי אמוראי או לא? והוא מספר שאומרים העולם, *שיש קבלה* לשחוט כבש אחד או תרנגול ולקבור הראש שם".
והוא השיב:
"וכשאני לעצמי, אחרי שלא ראיתי בשום ספר דבר זה, ונראה כעושה מעשה מדרכי האמורי, ולא נכון לעשות כן".
ועצתו היא:
"ובהיות טוב יקח תרנגולים, זכר ונקבה כמנין בני הבית שבאותו בעל הבית הבונה, ויניחם לילה שילינו שם, ובבוקר יקרא לשוחט וישחטם שם לשם כפרה תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה כמו שעושין בעיו"כ".
החתם סופר,(שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן קלח), מתייחס ל"גירוש שדים", ע"י שחיטת תרנגול ותרנגולת, בבית לאחר בנייתו, והוא כותב:
"ע"ד מה שנמצא כתוב בס' באר היטב ליורה דעה סימן קע"ט, בשם צוואת ר"י חסיד, שיש סכנה לבונה אבנים וגם לבונה בית במקום שלא היה שם בית מעולם, ואמרי אינשי להניח בהבית תרנגול זכר ונקבה ולשוחטם שם, ונדמה למעלתו כדרכי האמורי, ואני אומר החוששים לדברים אלו שנאמרו משמו של הגאון ז"ל דימו שאם יניחו שם זמן מה זוג תרנגולים חיים הנקראים גבר ה"ל הגברים האלו הדיורים הראשונים שבבית ובשחיטתם היינו מיתתם ובזה כבר מתו הדיורים הראשונים שבבית והמה פדיון נפש בעלי הבית דוגמת הכפרות שנוהגים אבל טוב יותר שלא לחוש לדברים האלו וכיוצא בהם כלל דברים שלא הוזכרו בש"ס ופוסקים ולא ר"י חסיד חתום עלי'".
אך הרב חיים פאלאג'י, שהמליץ על שחיטת תרנגול ותרנגולת בבית לאחר בנייתו, מתייחס לדברי החתם סופר, וכותב:
"ובענין נ"ד לשחוט התרנגול ולקבור הראש בקרקע היסוד ה"ט שבאנו לחוש משום דיש שחיטה ויש לחוש לזובח לשדים וכדומה או בקבורת הראש שם דהוי כאלו מקריבה לאותו מקום אבל בלא"ה כששוחט לשם כפרת אדם זכר ונקבה כדי לאכול לעניים וכדומה שאין בו חשש זבוח וכדומה אין קפידה כלל, וזה ברור".
למי שברור.
******
בספר "סגולות ישראל", מובאות מספר סגולות אחרות:
במערכת ב אות י"ט הוא כותב בשם הה"צ מסטרעטין:
"בעת חנוכת הבית יש לקרוא לעשרה אנשים, שיאמרו בכל חדר "צ"א" פעמים ויהי נועם כולו, גם ליקח תרנגול שחור ולהפריחו דרך שהעשן יוצא וילך לו לעזאזל".
******
בספר דרכי תשובה (סימן קעט סק"ל) הובא בשם הספר שו"ת שארית יעקב (סימן יב), שכמה אדמורי"ם צדיקים הורו למי שאירע לו חולי רע, לקרוע תרנגול שחור על טבורו, ואין בזה חשש איסור משום דרכי האמורי(ם).
החשש הוא מדרכי האדמו"רים.
******
באות כב הוא מביא סגולה, המתאימה רק ל"בעלי זכרון":
"לקנות חבילת מחטין, מבלי להתווכח על המחיר, ומבלי לספור אותם, ואח"כ יקח מקדח ויקדיח (!) בכל האדווירקיס (? מסגרות) הן בחלונות והן בפתחים והן באסקופות, ויתן המחטים בחורין הנ"ל, בלי מנין כלל, ובעת שיקדיח בהמקומות הנ"ל, יאמר הפסוק כי תבנה בית חדש, ובעת הנחת המחטין יאמר ג"כ פסוק הנ"ל, ואח"כ יתן בתוך החורין הנ"ל יתדות של עץ".
לא די בקדיחת החורים, הכנסת מחטים ועצים ואמירת פסוקים, כדי לגרש את השדים, צריך גם תרנגול ותרנגולת.
"ואח"כ וקח תרנגול ותרנגולת וילך חוץ לעיר, ויעמוד אצל הדרך ויתן להם שם לאכול, ויתן בתוך המאכל מטבע של כסף, ויאמר ג"כ הפסוק כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו, ויאמר "אני לוקח די קרקע מתהום ארעא עד רום רקיע, כך יאמר ג"פ, ויקח התרנגול והתרנגולת להדירה החדשה, וילכו שם עד שיאבדו או ירעו עד שימותו".
או עד שיחנקו אותם.
"והמטבע הנ"ל לא יקח רק שישאיר אותו שם, ואם באפשרי, שהאיש והאשה ילכו לחוץ לעיר, עם התרנגולת והתרנגול מה טוב". (עפ"י ספר יושר דברי אמת).
סגולה זו, היא הסגולה הכי מסובכת שיש, בשלבים.
מועיל לחלושי זכרון:
1. לקנות חבילת מחטים, מבלי להתווכח על המחיר, ומבלי לספור אותם.
2. לקדוח חורים בכל המסגרות שבבית, בחלונות, בפתחים ובאסקופות.
3. להכניס בחורים מחטים בלי מנין, ויתדות עץ.
יש להזהר שלא לשבת על האסקופות.
4. בשעה הקידוח ובעת הנחת המחטים והיתדות, יש לומר את הפסוק "כי תבנה בית חדש".
5. לאחר שמסיימים להכנים את המחטים והיתדות לתוך החורים, יש לקחת תרנגול ותרנגולת למחוץ לעיר. עדיף שהאיש והאשה ילוו אותם
6. יש לעמוד בצד הדרך, ולתת לתרנגוול ולתרנגולת לאכול, כשבתוך המאכל מניחים מטבע של כסף.
7. לומר את הפסוק "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו".
8. לומר ג"פ: "אני לוקח די קרקע מתהום ארעא עד רום רקיע".
להגיד לא עולה כסף.
9. להחזיר את התרנגול והתרנגולת לדירה החדשה, ולהניחם שם עד שיאבדו או ירעו עד שימותו.
(או עד שדירי הדירה ישתגעו).
******
בספר סגולות ישראל אות יב, מובאת הסגולה הבאה:
"יכניס לשם חרב או סכין אוכלי זין אחר".
מה שבטוח בטוח.
אולי התרנגולים לא גרשו את כל השדים.
******
סגולה נוספת היא: להכניס לבית חומץ ומלח. (שו"ת משנה שכיר", יו"ד סימן רטו).
אין ספק שהמלח יגרש את כל המזיקים והשדים.
בספר "מנהגי ישראל" (ח"ב, עמוד רצב), מביא דניאל שפרבר מנהג שהיה בתוניס ובמרוקו, אשר בבואם לבית הכנסת ביום הראשון לספירת העומר, הם מביאים עמם מלח, ומניחים אותו על התיבה, ובצאתם ממנו כל אחד ממלא שתי אצבעות ומביאם לביתו, וכל זה עושים כדי להגן על עצמם מפני המזיקים שהיו שבויים בליל שימורים של חג הפסח והותרו בליל ראשון לספירת העומר".:
המוסלמים נהגו כן לאחר הרמדן.
על סגולות המלח בגירוש מזיקים, ראה גם "מנהגי ישראל" ח"א עמודים רכג-רכד.
המנהגים השונים מעוררים את השאלה: כיצד יש לנהוג?
היו שפתר את הבעיה בצורה פשוטה: לעשות ככל העצות. (שו"ת מהרי"ץ ח"א סימן ס"ה).
דבריו הזכירו לי את הסיפור על חסיד, שבדרכו אל אדמו"רו לבקש ברכה, נכנם לכנסיה וביקש ברכה מהכומר, וכשנשאל למה עשית זאת? הוא השיב: אם ברכת הרבי לא תעזור, אולי ברכת הכומר תעזור.
ואולי, כיום מסתמכים על הדעה, (דברי תורה, מהדורא ב אות י"ט, מובא בספר "דרכי חיים ושלום" (מונקאטש), אוח תתסו), שניתן להקל בצוואה זו, אם ישן גוי בבית, לילה אחד, וסומכים על הרוב, שבטח ישן בבנין פועל בנין תאילנדי.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2005 13:10 |
|
| |
נישטאיך
וזו היא יהדות?
בחלקה כן:
א. שמרנות מופלגת.
ב. נסיון לתרץ את מה שכתבו דורות הראשונים.
והאם לא מצאת, בחיפוש שערכת אחרי מקורות למאמר הזה, כאלו שתקפו את המנהגים האויליים והאליליים האלו? רק כדי לאזן את התמונה?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2005 19:21 |
|
| |
המנהג הזה לשחוט תרנגול לפני כניסה לבית חדש או בהנחת אבן פינה, זה לא ענין להסטוריה, זה מנהג שעדיין קיים ונעשה, חדשים לבקרים רבה אמונתך.
ומי יתן ויקיימו מצות באותה אדיקות שהם מקיימים את הטכס הפייגני הזה.
יותר משיכול האדם להזיק בלשונו, יכול לתקן בקולמוסו.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2005 09:12 |
|
| |
מיימוני
"האם לא מצאתי, בחיפוש שערכת אחרי מקורות למאמר הזה, כאלו שתקפו את המנהגים האויליים והאליליים האלו? רק כדי לאזן את התמונה".
תנוח דעתך () אילו הייתי מוצאם לא הייתי נמנע מלהביאם.
אם היה מי שתקף את המנהגים האלה, הוא תקפם בלבו, מבלי להוציאם החוצה, מאחר והם מנהגים שנועדו כדי לענות על אזהרתו של רבי יהודה החסיד בצוואתו, שלא לבנות בית על קרקע של עמד בו בנין מעולם.
מהזהרות רבי יהודה החסיד, פוחדים יותר מהזהרות משה רבנו.
ישנן גירסאות שונות לצוואה זה, בנוסח דלעיל, האיסור הוא על הבניה, ואילו בגירסות אחרות, האיסור הוא על המגורים בבית שכזה.
הערה כללית:
נושא עניננו אינו שונה מכל הדברים האחרים שבצוואת רבי יהודה החסיד, והוא מעורר את אותן השאלות הנשאלות על שאר ציוויו: האם הם היו לדורו, למקומו, לצאצאיו או לכל העולם, אלא שעם אזהרות אחרות ניתן להסתדר בקלות יותר ע"י עיגול פינות, פתרון בעיית איסור בניית בית, או מגורים בבית שנבנה במקום שלא עמד שם בית מעולם, הוא הרבה יותר בעייתית, ולכן נאלצו להמציא כל מיני פטנטים.
והמעולה שבהם הם התרנגולים.
תרנגול בגימטריא גבר.
ותרנגולת בגימטריא גברת.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2005 03:11 |
|
| |
היום גיליתי, שהתרנגולים טובים לא רק כדי לגרש שדים מבתים חדשים, אלא אף כדי להגן על תינוקות.
רבי דוד זכות, ("זכר דוד", מאמר א פרק כב, עניני מילה בפרד"ס), מספר, שהיו שנהגו להניח תרנגול תחת מיטת התינוק עד להכנסתו לברית, כדי להגן על התינוק, מפני המזיקין שרוצים להזיקו קודם המילה, ובפרט בלילה שלפני ה"ברית".
הידוע לכם אם גם מנהג זה בתוקף?
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2005 03:18 |
|
| |
אצלנו -
לא הזמנו תרנגול.
לא שמנו סכין מתחת לראש.
לא הזמנו את הסבים שנפטרו לברית. (וגם לא קראנו על שמם).
אבל הבן הגדול הזמין את החברים לערב שלפני הברית, וחילק הפתעות. והיה מאושר עד הגג.
נראה לי - כפי שאיבחן פעם מסתברא, מנהג צריך להצדיק את עצמו, בעיני - שזה מנהג מועיל. זה מאפשר לילד להתגבר על הקנאה ביורש של מקומו בתור בן זקונים.
חבל שאין כזה דבר לבנות...
לגבי השאר - כבר כתבתי במקומות אחרים בפורום על הפחד האופייני לאדם בשעת הצלחה ואושר, מפני עין הרע, שמצריך אותו להאחז בכל מיני הגנות.
אם יש שורש בנפש לעבודה זרה, לדעתי גם שם הוא.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2005 09:05 |
|
| |
מיימוני: שדים (היסטוריה, פילו', התפתחות ההל')
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=343424
________________
הסכין והחרב הופיעו בגירוש השדים מבית חדש, והם מופיעים גם בגירוש השדים לפני ברית המילה.
בספר ברית אבות (קונטרס ליל שימורים אות א), הוא כותב:
"מה שנוהגין באיזה מקומות שבליל שלפני המילה מניחין בבית היולדת האיזמל של המילה, לא ידעתי שום שורש ויסוד למנהג זה ... ולא כמו שאומרים הנשים, שיש בזה שמירה לוולד או להיולדת, והוא דבר הבל".
אין ספק שסכין קטנה תחת ראש התינוק סכין מילה, כדי להגן על התינוק והיולדת מפני המזיקים, היא שטות גמורה.
וכי מה תועלת יש, בסכין קטן נגד שדים גדולים.
המרוקאים במקנס, (י. בן עמי "יהדות מרוקו: פרקים בחקר תרבותם", עמוד קסג), מצאו פתרון הרבה יותר הגיוני: חדר היולדת היה נסגר, ובעל הבית היה מחזיק בידו חרב, ומקיף את החדר בארבע פינותיו, ועושה סימן בחרב כמי שעורף ראשים.
והשדים, מה הם היו עושים ?
הם היו הולכים אחריו, ועושים לו סימן באצבע משולשת כאומרים: יא דפוק!
האשכנזים בוורמייזא, (יוזפא שמש, "מנהגי וורמייזא", ח"ב עמוד קנח. וראה "מנהגי ישראל", ח"ג עמודים קלב הערה 47), היו נוהגים קצת בשינוי: הם היו לוקחים חרב ומסובבים בה את היולדת איזו סיבובים, ואומרים איזה לחשים ידועים לנשים, וכך עושים כל הלילה, ארבע שבועות מיום הלידה.
תוקן על ידי - נישטאיך - 12/04/2005 9:38:54
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2005 12:17 |
|
| |
מיימוני,
חבל שאין כזה דבר לבנות
תלוי לבנות של מי  ...
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2005 16:46 |
|
| |
חושש אני אמשלום לשאול את פשר הודעתך,
שמא אגלה,
שפמיניסטיות גם מלות את בנותיהן...
אוי לשכן ואוי לשכנו
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2005 17:09 |
|
| |
נישטאיך
ואכן, ב"פסקי תשובות", באותו פרק שבו הוא מביא חומרות שונות בדיני מוקצה, למשל בעניני סכין של מילה, הוא כותב:
וחלילה למנוע להניח סכין של מילה מתחת לראש התינוק בלילה הקודם כשחל בערב שבת (זה לא הלשון המדוייק).
כיון שמנהג ישראל הוא להשתמש בסכין למטרה הזו, יש להתיר עבור זה את כל החששות.
אבל אם נבוא למנות את כל השטויות שעשו עם ישראל במשך הדורות, לאן נגיע?
אחד הכוחות המופלאים שלנו הוא השמרנות. צריך לדעת להשתמש בו, ולא בתחום של מנהגי אלילות.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2005 20:41 |
|
| |
השכן,
ח"ו.
מיימוני לא דיבר על הברית, אלא על החגיגה שערך האח הגדול וכו'...
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2005 10:07 |
|
| |
למיימוני
<"אבל אם נבוא למנות את כל השטויות שעשו עם ישראל במשך הדורות, לאן נגיע?">
נגיע להפיכת ספר שאסף את כל השטויות שעשו עם ישראל במשך הדורות, לרב מכר.
כוונתי לספר "שמירת הגוף והנפש", שחיבר יוסף יצחק לרנר, מישיבת המקובלים "שער השמים", ושנדפס בירושלים בשנת תשמח.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2005 12:29 |
|
| |
נישטאיך,
האם הרב המבורגר הביא את מנהג וורמייזא שהזכרת בספרו?
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2005 03:53 |
|
| |
http://www.nrg.co.il/online/15/ART/923/618.html
"באגדה התלמודית אומרים עליו שהוא "העז שבעופות", ובפתרון חלומות נאמר כי מי שחולם עליו בלילה יהיה לו בן זכר; בספר החלומות כתוב שהוא מהווה סמל "מיני בבירור", ואפשר להתייחס אליו כאל "גבר צעיר, גאה ושוחר מדנים". אין ספק שמי שמצוי בעניין הכיר כבר את התרנגול, המכונה "גבר" בעברית. מוצאו בהודו, וקיים אצלו הבדל מובהק בין הזוויגים: הזכר צבעוני ובעל כרבולת אדומה כמו כתר שירד מהשמש, והנקבה חומה בצבע האדמה. אבל אף כי התרנגול הוא "גבר", כפי שאומרים לנו המקורות, הנקבה איננה "גברת" או "אישה"; ובכל זאת באנגלית, כל זכר בעופות הוא Cock כשמו של התרנגול, וכל נקבה - Hen, כשמה של התרנגולת.
השנה היא שנת התרנגול לפי האסטרולוגיה הסינית, ומסתבר שהסינים העריכו מאוד עוף זה. במיתוס הסיני מסופר על תרנגול השמים שנמצא בכלוב שבהר ניצת האפרסק; מאחר שבמיתוס אחר נאמר על האפרסקים שהם קשורים באלמוות, הסיפור יוצר קשר כזה גם עם התרנגול. נאמר על תרנגול השמים שנוצותיו זהב וקולו מחריד שמים וארץ, הוא אבי כל התרנגולים ומדי בוקר הם עונים לו ומעירים את בני האדם לעמל יומם. את ילידי שנת התרנגול מציינים הסינים כזריזי מחשבה ומעשיים ובעלי תושייה, מעדיפים להסתמך על הניסיון מאשר לקחת סיכונים מיותרים. הם בעלי אבחנה דקה ושמים לב לפרטים, ישרים ביותר ואוהבי שלמות. הם משתדלים לשלוט בסביבתם ומקפידים על הופעתם החיצונית. כך, מבחינה מנטאלית, קשור התרנגול בסמליות הרציונלית של השמש.
גם המיתולוגיה היוונית מקשרת את התרנגול עם סמליות השמש. מסופר כי כאשר רצה האל ארס לשכב עם אפרודיטי, הוא הפקיד אדם בשם אלקטור, או אלקטראון - מלה שמשמעותה ביוונית "תרנגול" והיא קשורה בביטוי "לשמור מפני" - כדי להשגיח בדלת מפני בעלה הפסטוס. האיש נרדם בשמירה, ואל השמש הליוס גילה את הנאהבים בשעת פעולה וסיפר על כך לבעל הנבגד. כעונש על רשלנותו, הפך השומר השלומיאלי לתרנגול, שתפקידו להעיר את הישנים עם שחר. התרנגול היה מקודש לאפולו כאל השמש אבל היה קשור גם באסקלפיוס, אל הרפואה השוכן בשאול, שהיה בנו של אפולו מהנימפה קורוניס (גרייבס מייחס את השם הזה לאלה אתיני, אשר בתור אלת החכמה היה העורב, "קורונוס", מקודש לה כאחראי על הנבואה). כך מתקשר התרנגול גם עם השמש, גם עם ההשכמה, וגם עם נבואת השאול.
התחייה מתייחסת לא רק לפעולה הנעשית לאחר המוות, אלא היא מסומלת בזריחה בכל בוקר של השמש, לאחר שגוועה בערב הקודם. מבחינה זו, נחשב התרנגול אצל האורפאים כעוף התחייה; לעתים אפשר לראות בראשו של עוף החול, הוא הפניקס הנשרף ושב לתחייה חליפות, ראש של תרנגול במקום ראש הנשר, או העיט, המקובל.
אין כמעט מיתולוגיה שבה אין לתרנגול תכונות זכריות כמו אומץ ועמידה על המשמר, להט וגאווה, ואצל הסינים הוא מביע את יסוד היאנג הזכרי וסמל המלחמה. אצל הנוצרים הוא לוחם נגד כוחות האופל, המצרים מייחסים לו ערנות וצפייה מראש, וביפן הוא קורא למתפללים למקדשים. קריאתו עם זריחת השמש מבריחה את השדים והרוחות הממלאים את הלילה ומסכנים את האדם, בהתאם למיתוסים של עמים רבים.
כמו בעלי חיים אחרים, גם את התרנגול מציינים חוקרים מסוימים כמייצג את "רוח הדגן", במיוחד באזורי אוסטריה וגרמניה ובמזרח אירופה. נאמר עליו שהוא יושב על האלומה הנקצרת אחרונה, וכשקוצרים אותה אומרים, "עכשיו נבריח את התרנגול", ולאחר מכן, "עכשיו נתפוס את התרנגול". סיום חג הקציר מכונה "תפיסת התרנגול", והבירה המוגשת באותה הזדמנות היא "הבירה של התרנגול". זיהוי התרנגול עם הדגן הוא אחת הצורות של הופעתו כגיבור השנתי הקשור בעונות השונות של השמש.
מעניין שאף אחת מתכונות אלו של התרנגול אינה מתייחסת אל התרנגולת, הנחשבת לציפור אימהית וסמל הפריון, כפי שהולם את אופייה הבולט.
|
|
|
|
|
|
או 
