| נשלח ב-10/4/2005 18:21 |
 |
| |
תפקיד גדולי ההלכה בדורנו - ה"מיימוניזם"
כיצד ראוי לפסוק? מה יעשה מי שיש לו ביקורת, מוצדקת לדעתו, על פסקי הלכה? על מה ניתן להסתמך כדי לנהוג ושמא אף להורות לאחרים לא כמקובל?
אני מבקש להבהיר שהרקע להערות הבאות - שהן רק קיצור ורקע - הוא ההנחה שכל הדיון כאן נעשה בתוך ההלכה פנימה. שכל הדיונים נעשים וייעשו בין מי שמסורים לתורה ולמצוות, שאכפת להם לשמוע בקול ה', והשאלה היא מה ציוה ה'.
ובכן, התורה כנתינתה בידינו מכילה
א. פרטי מצוות
ב. כללי מצוות
ג. מטא כללים להכרעה בשאלות המתחדשות או ישנות שהתעוררו מחדש.
אמנם, כללי ההכרעה, מסוג ג', שיש בידינו, הם עצמם אינם חד משמעיים. אנו יודעים שהתורה נמסרה בידי חכמים, שההלכה היא כמו הרוב גם אם יש מישהו שמכוון לאמת הידועה בשמים (מעשה תנורו של עכנאי הידוע, שכבר נידון בפורום). אבל אין המצב היום, כפי שהיה בימים עברו.
אנסה להצביע על התקופות והשינויים:
א. מצב אידיאלי: עם ישראל בארצו. יש בתי דינים לכל שבט. יש בית דין אחד ראשי לכולם, וכל השאלות המחודשות מגיעות אליו. ההכרעה בידי בית הדין הזה.
ב. מצב קרוב לאידיאלי: כפי ששרר בימי רבי אליעזר, כאשר היה מוסד ראשי שבו ישבו חכמי הדור מכונסים במקום אחד. גם אם לא היתה סנהדרין מוסמכת, עדיין היו שם חכמים סמוכים דור אחר דור ממשה רבנו, שהסמכות בידם. היה כינוס במקום אחד ובזמן אחד. ניתנה האפשרות לדון ולהתווכח בין כל החכמים הראויים לכך. וההחלטה התקבלה על פי הרוב.
ג. התפרדות השיטות. רבי יהודה הנשיא ניצב לפני מצב שבו אין עוד אפשרות לכנס את החכמים לפונדק אחד. יותר מזה, התחזית הסבירה היתה שמצב כזה לא יתאפשר עוד.
לפיכך, הוא אסף את המסורות שהיו לפניו, ערך את המשנה, והשתדל כנראה להכריע הלכה, כשהוא מאפיין את ההלכות לדעתו בלשון סתמית. יש שתי דעות במשנה עצמה מדוע נזכרו דעות נוספות. האם כדי למנוע את האפשרות שיפסקו כמותן, או דווקא כדי להשאיר את האפשרות הזו פתוחה.
ד. התלמודים. עדיין מדובר במספר קטן של ישיבות. הסמכות נחלשת, מפני שאין שרשרת של סמיכה. מספר המחלוקות גדל. אך עדיין הציבור היהודי מכונס באיזור גיאוגרפי אחד, שבדרך כלל ניתן לקיים קשרים בין קצותיו (עיין פרק ראשון של גיטין), ועדיין מכירים עקרונית בסמכות של מוסד פוסק, אולי בארץ ישראל.
ה. התפשטות הגלויות. רב אשי ערך את התלמוד הבבלי מפני שמצא את עצמו במצב דומה לשל רבי יהודה הנשיא. עם זאת, ההחלטה להנציח את הפירושים והמסורות בכתב מחייבת שמספר הטקסטים המחייבים ילך ויגדל מדור לדור. כמו כן, הנצחתם בכתב פירושה שהעבר ממשיך להיות נוכח. תמיד ניתן לחזור למסורות הכתובות ולבדוק אותן. כל הכרעה צריכה להיבחן לנוכח מקורות נוספים.
ו. התפשטות הגלויות. כל גולה וגולה במקומה מקבלת את סמכותם של הרבנים המקומיים. מבחן הבחירה היה כנראה גדלות אישית בשילוב עם הכרת גדולי הדור הקודם. עם זאת, בכל איזור יש התפתחות עצמאית של לימוד. סברות שונות, מסורות שונות המחייבות, ומתודולוגיות שונות.
התהליך הזה נמשך למעשה עד גירוש ספרד.
ז. לאחר גירוש ספרד, הקשר בין הגלויות והכרת שיטות הלימוד מתהדק. ר' יוסף קארו מבקש להכריע בין כל המסורות וליצור ספר הלכה מחייב. יש לשים לב כי כאן אנו כבר יכולים לזהות דגם. בהיסטוריה של ההלכה, יש תקופות של כינוס והכרעה בתוך טקסט מחייב, ומייד לאחר מכן – ריבוי פרשנויות סביב אותו טקסט.
ח. לטקסט המחייב של ר' יוסף קארו, שנערך על פי עקרונותיו, הוסיף הרמ"א את הערותיו ומסורותיו. מכאן ואילך יש פירושים חדשים סביב השולחן ערוך, שמצטרף לרשימת המקורות המחייבים. ולמעשה בדורות האחרונים הוא מאפיל על הקודמים.
ט. במקביל לכל אלו, קיימת עדיין הנטיה ללמוד את המקורות הראשוניים ולהכריע מתוכם. נטיה זו פועלת כנגד הנטיה לכבד את המקורות הראשונים ולא לחלוק עליהם. את הגישה השניה מייצגים אישים כמו המהרש"ל, המהר"ל והגר"א. המהר"ל טוען שעדיף לפסוק לבד ואפילו בטעות, וזה יקר יותר בעיני ה' מאשר לסמוך על אחרים.
אמנם, גישה כזו היא מסוכנת מאד, אנטינומיסטית בלעז, מפני שהיא מפקידה את הסמכות בידי הפרט, ומי אומר שהוא ראוי לכך. גם אם הפרט הזה לא יהיה כל אדם, אלא רב גדול, עדיין הכרעות שמנוגדות למסורות עלולות ליצור בעיות. והרי המקורות שלנו עצמם כבר דנים כיצד לנהוג במקרה של עימותים כאלו, והנטיה העולה מהמקורות הרלוונטיים – מסכת פסחים, פרק "מקום שנהגו" – היא להיזהר ולמנוע מחלוקות. אם נצרף לכך את החשש שהאחרונים אינם מיטיבים להבין כהראשונים, ברור שהסיכוי לשינוי – מוצדק - בידי אחרונים הוא קטן מאד.
אקח לדוגמא את ה"פרי חדש". איני מכיר כלל את כתביו, אך לפי מה שקראתי אודותיו, הוא ניסה להכריע מדעתו. גם במידה שהחל להתקבל כפוסק, דעתו הפכה רק לדעה אחת מאחרות. לוקחים אותה בחשבון, אך בוודאי שאין מצייתים לו.
י. העידן החדש. מימי המשנה ברורה ואילך, נניח. העידן הזה מתאפיין בשתי מגמות, לדעתי:
1. הפחד מהפסק. כפי שהראו במספר מחקרים, המשנה ברורה אינו מבקש להכריע, אלא ללקט את השיטות כך שאדם יוכל לצאת ידי חובה בצורה הבטוחה ביותר. מצד שני, בשעת הצורך, אפשר להקל, אולי יותר מן הראוי למקצת דעות, בגלל שמגוון הדעות בהיסטוריה של ההלכה מאפשר לגלות סניפים להתר.
המשנה ברורה יצר למעשה את שיטת הלכתחילה-דיעבד, כפי שכתבתי בראשית ימי הפורום, וכפי שהיטיב לבאר אחד מחשובי הפורום שלנו במחקריו.
2. התכנסות המקורות. הטכנולוגיה מקשרת את העולם. לפיכך, יש שוב צורך בפתרון העימות בין מסורות וגישות שונות.
הפתרון המקובל בעולם החרדי – וניתן לדון מה קודם למה, האם החרדיות מגדירה את הפתרון הזה, או שהפתרון הוא שיצר את החרדיות – אנו הולכים בשיטת המשנה ברורה. אלא שבעוד המשנה ברורה עצמו לא החמיר אלא כמספר שיטות של פוסקים חשובים מבין האחרונים, בדורנו משתדלים המלקטים, המוציאים ספרים, לחשוש לכל הדעות.
כך מקבלים ספרים שבהם עיקר הדין, המובא באותיות גדולות, הוא תמיד הפסק החמור מכולם. מנהגים מקבלים קדושה כאילו הם דין שיש להיזהר בו. ועוד ועוד.
זה המצב הנתון. יש שידרשו אותו לשבח. יש שידרשו לגנאי.
בעיני, יש דברים רבים פגומים במצבנו היום שטעונים שיפור. הדרך שאני ממליץ עליה היא ללמוד את המקורות, להבין אותם, ולראות מה יש לקלף ולהסיר, כדי להחזיר עטרה ליושנה.
דוגמאות לדברים שאני מתנגד להם הלא הן מצויות בפורום זה למכביר. ואולי אוסיף עליהן לקראת פסח, שהוא גם חג החומרות. תענית בכורות, איסור קטניות, איסורי ספירת העומר ועוד.
בשעה שאני כותב על מתודולוגיה ועל פסקים, אני מזכיר לפעמים את הרמב"ם, את הגר"א ואת החזון איש. עם זאת, המתודולוגיה שלי, במידה שאני יכול לטעון שיש בידי שיטה מוגמרת (ואין לי, זה בעבודה), מתבססת על רעיונות המופיעים אצלם.
אצל הרמב"ם – גישה שאינה רואה באיסוף חומרות את העיקר, אלא בבירור הדין לאמיתו. ותוך התחשבות בידע המדעי, תוך נכונות להכיר במיגבלות של מעצבי המסורת שלנו, לצד גדולתם.
אצל הגר"א – את החיפוש החד משמעי אחר האמת ההלכתית, גם נגד ראשונים כמלאכים.
אצל החזון איש – את ההצהרה על האוטונומיות של השכל (ולא שאני סבור שיש כזה מצבור ידע של "שכל" שהוא חזות הכל. איני רציונליסט), ואת ההסתכלות מגבוה (אני מודה באשמה) על המון העם, שאין בידם לקבוע הלכה – משימה השמורה ליחידי סגולה הראויים לכך.
כמובן, כל שלושה גדולים אלו לא היו בהכרח מסכימים למה שאני מבקש לעשות ומה שאני חושב:
הרמב"ם – מפני שאחד העקרונות הראשיים שלו הוא שלמות המסורת ואי עירעור על המסור בידינו.
הגר"א – בגלל אמונתו בקבלה, שהיוותה למעשה את התשתית לכל הנהגותיו ושאיפותיו.
החזון איש – בגלל דבקותו במסורת האשכנזית, שאותה הגדיר כסנהדרין המחייבת את דורנו.
בחרתי לפתוח אשכול חדש על הנושא הזה, כי לא רציתי שדברי ייבלעו בתוך האשכול הקיים והמוצלח שפתח ידידי מהפורום הסמוך.
מעתה, מוזמנים הכל להביע דעה. אשמח מאד אם יתקנו אותי בכל מקום שבו אני טועה. אשמח גם אם יצטרפו לדעתי ולנסיוני להבדיל בין הטהור והמחייב לבין התוספות שהצטרפו במשך הדורות.
ויהיו כל מעשינו לשם שמים.
***
הבהרה וגילוי נאות:
בפורום סמוך, בעקבות כמה דיונים על הלכות, הציג מישהו שאלה על פסיקה לפי הרמב"ם. הצעתי לדון בכך פה, אצלנו בפורום. מישהו אחר, פותח האשכול שלנו, הגיע וטרח וכתב.
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1336768
והמגיבים הגיבו. בהם מסתברא שסקר את הנושא ביסודיות עד שקשה להוסיף על דבריו.
במידה שהיה ענין לדון בדעותי, אז האשכול הזה אמור לייצג אותן ביתר דיוק. כפי שניתן לראות, השאלה אינה כלל על הרמב"ם, אלא משהו קונטרוברסיאלי בהרבה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2005 19:22 |
|
| |
מיימוניזם = שיטת מיימוני?
(עאכו"כ אם הוא איננו שיטת הרמב"ם, כדלעיל...).
אידך גיסא
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2005 20:33 |
|
| |
אידך גיסא
פשיטא (=פשוט ומובן מאליו).
למעשה, הכותרת היתה צריכה להיות "המיימוניות שלי", אך יש מיגבלה על מספר המילים שנכנסות לכותרת בהייד פארק.
ובשעתו, בשיעורים על הרמב"ם במורה נבוכים, הסברתי מהי לדעתי גדלותו של הרמב"ם שממנה ניתן להפיק לקח ודרך לדורנו, מעין מה שכתבתי כאן.
השם "מיימוניזם" לפי זה הוא בהחלט מטעה, אם מבינים אותו כשיטת הרמב"ם ודבקות ברמב"ם.
הוא נכון במידה שהוא משקף שיבה לפסק לפי הדין ולא לפי הצורך בחומרות, לצד אי הכרה במנהגים שמתחדשים לאחר ימות התלמוד.
וזה לא בא לומר שהרמב"ם עצמו לא היה נותן הסכמה למנהגים שפשטו בכל ישראל אחר התלמוד. אדרבה, לשונו בהחלט מאפשרת את הפרשנות הזו. (למדנו יושר אינטלקטואלי עוד לפני הרמב"ם, ממתן תורה ומן הסברה - סמיילי).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2005 21:03 |
|
| |
הרמב"ם היה היותר שלם בשכל האנושי בדורו ובדורות שלאחריו,ואעפ"כ לא זכה שיתקבלו הורואותיו בכל ישראל.למרות מה שניבא באגרותיו.כלומר,אין די בלהיות צודק ובעל יכולת הוכחת האמת.צריך סמכות.וסמכות לרבים לא תיתכן אלא ע"י הרבים עצם.דגמת מה שעה רבי במשנה,ורב אשי בתלמוד בכינוס של רבבות אלפי ישראל.
מה שלא תעשה,וכל מתודולוגיה שתבנה להוצאת הסולת מן הפסולת לא תתקבל על ההמון כל זמן שאתה לבד.רק צירוף רוב חכמי הדור להכרעה הלכתית מוסכמת היא ברת תוקף מייד ולדורות.
אין ספק שהבלבול בהלכה ילך ויגבר במרוצת הדורות עם התגברות הדעות פיזור הסמכויות.אף השו"ע כבר התערער מעמדו אף בקרב הספרדים עקב "כללים" מכללים שונים העוקרים למעשה ממנו את כל המחויבות אליו.
לא יהיה שום פתרון אלא בהקבץ כל החכמים או רובם בכל איזור ואיזור (נניח חכמי ארץ ישראל) להסכמה בהלכות.
אפשר להתחיל בשליחת קובץ שאלות בודדות,לכל חכמי הדור,ברבבות עותקים.לקבץ את התשובות ולהכריע ע"פ רוב.במצב כזה,גם אם תהיה ההסכמה נשענת על דעת יחיד מהראשונים,מכל מקום סמכותה תהיה כשל רוב גמור.ומבחינה זו עדיפה על רוב ספרים.
בצורה מאורגנת קונטרס אחר קונטרס,אפשר להגיע להסכמות רבות,ביסודי ההוראה.מה שייתן תוקף ובהירות לדורות הבאים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2005 21:45 |
|
| |
לב
א. אתה צודק. אדם יחיד אינו יכול לקוות להתקבל. לא הגר"א, לא המהרש"ל (שחיבר ספרי סיכום על סוגיות, "ים של שלמה", שנועדו להביא להכרעה הלכתית, וספריו אינם נלמדים הרבה).
ובכל זאת - צא וראה מה עשה הרמב"ם בשעתו.
ב. מי הם החכמים שצריכים להצטרף? האם אלו שמוכרים בעיני ההמון? או אלו שמוכרים בעיני חכמים אחרים?
ג. ואת מי אנו רוצים לשכנע? את הרבנים הגדולים, את המקובלים לרבנים, או את ההמון?
ד. והאם הרבנים יקבלו הכרעות שמתודולוגית שונות מהמקובל, למשל להראות שתענית בכורות היא טעות? ושמותר להסתפר בספירת העומר (ראה באשכול החדש על גילוח בספירת העומר) וכיו"ב?
ואולי המקום הנכון הוא דווקא כאן. לנצל את המדיה החדשה של האינטרנט כדי לקבץ את חכמי ישראל לפונדק אחד. אולי אפילו כאן בעצור חושבים?
(איקון סבור שהוא אופטימי ללא תקנה).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2005 21:47 |
|
| |
הצעת שליחת הקונטרסים לחכמי הדור (מלבד הבעיות הטכניות שבה, ואין זה מענין האשכול), הרי שאינה מביאה בחשבון נקודה חשובה מאוד לדיון כאן:
עם ירידת הדורות, מתמעטים לכדי מתי מעט הפוסקים שיש להם את היכולת להכריע בברירות דעתם כאחת הדעות. דורינו מתאפיין בפוסקים שעיקר ענינם הוא ידיעת החומרות וניתוח הצדדים, עד לצורה אנליטית ביותר, אך ללא יכולת הכרעה ברורה בין שני צדדים. גם המעטים שהכרנו בדור האחרון, שהיתה להם יכולת זו, סעו למנוחות ואותנו עזבו לאנחות.
בשל כך, מענין אותי גם לדעת על דרכך, מיימוני. האם ניחנת בחוש זה? האם חוש זה אינו עומד בסתירה לחשיבה אנליטית - ביקורתית?
תוקן על ידי - בןאישאחד - 10/04/2005 22:01:58
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2005 21:55 |
|
| |
בן איש אחד
א. יש מרחק בין הקביעה המתודולוגית כיצד ראוי לפסוק לבין התקווה שאדם מסוגל לעשות זאת.
ב. אם אתה מתעניין, שיטתי בפסק היא לפי מה שזכיתי לקבל ממו"ר מובהק זצ"ל, אף על פי שאיני ראוי להימנות בין תלמידיו.
אם אתה רוצה דוגמאות, צא ועיין במה שכתבתי, אם כי זה מעט מהרבה. (חפש בפורום המפתחות ותמצא).
ג. הפניה שלי נועדה לגדולי ההלכה, ולא אלי אישית.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2005 02:00 |
|
| |
מימוני,
א-איני יודע מה הועלת בהערתך,יצאתי וראיתי מה פעל הרמב"ם,ויצאתי וראיתי מה קורה היום בשטח.ההפך הגמור,ואילו היה זה אחד מהראשונים החרשתי,אלא שמדוב על גדול שבישראל,ולא זו אף זו,אלא שרוב רובו של השלחן ערוך בנוי ומיוסד על פיו(ראה בשו"ת השדי חמד).ובכל זאת צא נא בפסח הקרוב וראה עד היכן הגיע השבוש והחומרות שלא שערום אבותינו.אם כן נפיק נא מכאן לקח,שאין היחיד יכול לעשות מאומה,גם אם כגובה ארזים גובהו,על אחת כמה וכמה בדורינו.(וכבר עמד על כך פרופ' ש. אורבך בספרו)
ב-אין ספק שרק החכמים המוכרים בעיני רבנן ותלמידהון הם הראוים להצטרף.זו האמת.אלא שהצורך המעשי מחייבנו לתת ביטוי לכל חכם מחזיק קהל ומורה דרך.והצד הראשוטן מחייבנו לתת מקום לכל חכם שלא עמדו לו מרפקיו דים,כדי להגיע לכותל המזרח,ונשאר עם גמרתו בכותל המערבי,ושכינה במערב.
ג-את הרבנים לא נצליח לשכנע,מטעמים הכמוסים אצלי ואצלך.ואצל כל מי שמכיר מצב דורינו.לא תהיה הפעולה אלא לדורות הבאים.כשייראו למשל שפסקנו שאיסור חשמל בשבת הוי דאורייתא (ויל"ע טובא בזה) ע"י 40 אלף מורי הוראה בדור,היש למישהו ספק שלא תהיה לזה השלכה מעשית לדורות הבאים בהם יגבר הבלבול.והרי זו הצלה פורתא בכל סוגיא כעין זו.(כעי"ז ניתן לראות את תוקפם של הוראות חכמי ירושלים בשו"ת חן וחסד והסכמותיהם.כמה נפיש חילייהו להישען עליהם)
ד-אדרבה,יהי רצון שיעקרו כל ההלכות שאינן מעיקר הדין,ויונחו במקומם הראוי להם בספר "המנהגות" ולא בחוקים.תהא זו תענית בכורות או תגלחת בעומר.
ברור לשנינו שהאינטרנט אינו במה לעניין זה.לכל היותר ישמש כמזכירות ועריכה.(גם להיות רבנן סבוראי זה משהו )
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2005 07:26 |
|
| |
מיימוני, שאלה:
"בגלל דבקותו במסורת האשכנזית, שאותה הגדיר כסנהדרין המחייבת את דורנו".
הדברים מכוונים גם לספרדים ?!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2005 11:54 |
|
| |
אנסה להציג גישה נגדית בבסיסה לגישה העומדת בבסיס הצעתו של מיימוני. אקדים ואומר שגם אני לא שלם עם כל תוספות המנהגים והחומרות ויש דברים שבדורות האחרונים כמעט נעלמו (מי צם בה"ב?)
כבר יותר מפעם הבעתי את דעתי שהגישה של חזרה למקורות הטהורים כביכול של ההלכה היא בעיני תמוהה ובעצם היא מעין קראות להבדיל. אין לנו תורה אחרת חוץ מזו שעברה במסורת וזו החשיבה האשכנזית הקלאסית במיטבה ועיין לדוגמא בספריו של תאשמע על מנהג אשכנז הקדמון. החזון איש והגר"א הם כמובן יוצאים מהכלל שאלמלא קונוטציות היסטוריות מסוימות לא היו מתקבלים בכלל ישראל כפוסקים המוחלטים ואיני מדבר כלל על למדנותם ושיעור קומתם האישי (ועיין מאמרו הקלאסי של חיים סולובייצ'יק שהוזכר כאן יותר מפעם RUPTURE AND RECONSTRUCTION:
http://www.opensourcejudaism.com/transformationoforthodoxy.htm
).
הרמב"ם לא התקבל כפוסק בצורה שהוא רצה ובוויכוח הגדול בינו לבין הראב"ד, הראב"ד בהשגותיו הפך את הרמב"ם מספר פסק לספר למדנות, למגינת לבם של למדנים כמו לייבוביץ' ותלמידיו, וכך הוא נשאר עד ימינו.
עם ישראל ידע להמציא לא רק חומרות אלא גם קולות ובזה הצטיינו, בניגוד לחשיבה המקובלת, דווקא האשכנזים. אם נתבונן בקולות האשכנזיות הרי הם קולות שנוצרו כאשר פקע טעמא דקרא (כגון פרוזבול), לדוגמא, כל זמן שהחמץ היה לשימוש ביתי בלבד היה אפשר לבערו כפשוטו משא"כ כשעוברים לייצור יי"ש וזו הסבה למכירת חמץ המוכרת לנו, וישנן דוגמאות נוספות, שהגר"א כידוע התנגד לכולם (וגם התנגד לבטל הטעם בטלה הגזרה, מה שרבותינו האשכנזים שהתנגדו לקודיפיקציה סברו שבטל הטעם בטלה הגזרה). כיום ה'נובו דתיים' מנסים כביכול להחזיר עטרה ליושנה. על כל חומרא שמיימוני ינסה להוריד, נקבל חומרות אחרות בכפל כפלים, ותוקפם יהיה לא רק המנהג אלא עיקר הדין !!
בניגוד לדברים שנשמעים בפרום על מוסריות התורה (וכבר צינתי שהמלאכותיות בטיעונים האלו גובלת בגיחוך - אין מלה אחרת !!), הרי בגישה ההלכתית המוצעת אתם עושים בדיוק את היפך, מכירת חמץ היא דוגמא להליכה ברוח התורה ולא ההחמרה לא לקנות מחנווני שמכר את חמצו כדת וכדין.
בנושא הספציפי של תענית בכורות, הצהרתי שגם אם לא הייתי עושה סיום לא הייתי מתענה בערב פסח, כי אני יודע איך היה נראה הסדר שלי אחר כך, אבל טוב שיש תענית ויש היתר (שבוודאי הגר"א לא סמך עליו, ויהודי כמו הרב קוק שראה את עצמו מבית מדרשו העדיף שיצומו, וכך נהג בנו הרב צבי יהודה). לעשות סיום שצריך לסיים לפחות מסכת בשנה.
כבר כתבתי יותר מפעם שדווקא ההיסטוריה הוכיחה שגישתו הבסיסית של הרמב"ם לא עמדה במבחן הזמן והנסיון של רג"נ להחליף את ארבעת הפרקים הראשונים במשנה תורה במבוא לאבולוציה אינו מוצלח יותר. לא יתכן שדבר קטן יהיה קבוע ונצחי ודבר גדול יהיה ארעי וחולף.
תוקן על ידי - אריק123 - 11/04/2005 12:40:37
תוקן על ידי - אריק123 - 11/04/2005 12:43:14
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2005 12:18 |
|
| |
הרב מימוני,
1. מחאה! כתבת על הגר"א – בגלל אמונתו בקבלה, שהיוותה למעשה את התשתית לכל הנהגותיו ושאיפותיו.
כמי שגדל על אסכולת וולוזין וינק את עקרונותיה יחד עם חלב אמו, מקובלני ההיפך: התשתית ההלכתית העיקרית לכל הנהגותיו ושאיפותיו של הגר"א היתה ונשארה ההלכה.
נקודה.
2. על היחס לקבלה כפי שהורונו בוולוזין, העיקרון הוא פשוט. הקבלה היא חלק מן התורה, אלא שיש קושי לא מבוטל להבינו לאשורו. לכן, מי שהגיע לדרגת ההבנה של הקבלה, הוא ורק הוא, מחוייב לנהוג על פיה. מי שטרם הגיע, אינו מחוייב, וספק אם הותר לו.
3. מי שהגיע להוראה חייב להורות מתוך התלמודים והראשונים. וספרי המאספים מהוים כלי עזר בלבד.
מי שלא הגיע להוראה שלא יורה.
4. כשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר.
חריג לכלל זה הם חלק מחומרות הפסח ,כמו ניעור הספרים, עקב החומרה המיוחדת של בל יראה האמור בתורה ושל איסור משהו מד"ס.
5. מסקנה: עקרונותיך נכונים ויש להם סיכוי בתנאי שלא תערב עמהם מלחמות צדדיות, כגון המלחמה בקבלה או המלחמה במנהגי חומרות של פסח.
ר"מ
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2005 12:37 |
|
| |
רמ_במזל
כתבת:
< מי שהגיע להוראה חייב להורות מתוך התלמודים והראשונים. וספרי המאספים מהוים כלי עזר בלבד.
מי שלא הגיע להוראה שלא יורה. >
אתה בוודאי מודע שהנחה זו היתה שנויה במחלוקת כבר בימי הראשונים.
יתירה מזו, האם כל חניכי אסכולת וולוז'ין נהגו כך? עיין במאמר שצינתי לעיל מה שכתב על ערוך השולחן.
תוקן על ידי - אריק123 - 11/04/2005 12:39:18
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2005 13:09 |
|
| |
אריק,
מודע ומודע.
אך זו המסורת הישירה והמחייבת שבידי. ודי לי בכך.
ר"מ
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2005 13:21 |
|
| |
רמ_במזל
והטיעון המרכזי של חיים סולובייצ'יק הוא שמעולם לא היתה מסורת כזו.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2005 13:33 |
|
| |
אריק,
1. אלמלא אני מת והוא חי - יכול החי להכחיש את המת, ועכשיו שאני חי והוא חי - היאך יכול החי להכחיש את החי?
(ברכות כ"ז: בשינויים המתחייבים)
2. כבר ראיתי בכמה וכמה ספרים שמכחישים את עצם קיומם של מנהגים הנהוגים במשפחתנו לפחות מאז ימי וולוזין. אז מה?
3. כבר שנה רבי בשני מקומות במשנתו, שלא ראינו - אינה ראיה.
ר"מ.
נ.ב. במשפחתו של ר' חיים כנראה שלא הית מסורת כזו ... והדברים הרי ידועים.
תוקן על ידי - רמ_במזל - 11/04/2005 13:36:01
|
|
|
|
|
