תפקיד גדולי ההלכה בדורנו - ה"מיימוניזם"

שאלת המחוייבות להתפתחות ההלכה מדורי דורות עד היום בנויה על חלוקה על בסיס היסטורי שהופכים למחייבים את העולם היהודי כולו. החל במשנה ובתלמוד הבבלי דרך ספרות הראשונים עד השולחן ערוך וכלה בנושאי כליו [המשנה ברורה].
שאלת היחס לפסיקת הלכה כיום צריכה להתחלק לכמה פנים:
א. שאלות הלכתיות שנידונו בעבר אך דעתי האישית נוטה לדעה מסויימת בגמרא או בראשונים בניגוד לפסיקה המקובלת.
ב. שאלות שתלויות בשינוי המציאות דבר שמשפיע על ההלכה וכיצד ומהיכן מוציאים את העקורונות שעל בסיסם נכריע את היחס למציאות החדשה.
ג. תפיסות עולם שעומדות בבסיס קביעת ההלכה שמקשות על מי שלא מקבל אותם להכריע כמו הפסק המקובל [במילים אחרות בעיקר חדירת פסיקה קבלית לתוך עולם ההלכה.
בבחינת כל הגורמים יש גם את הצורך להכריע בשאלת היחס בין האדם הפרטי כפוסק לעצמו לבין מחוייבות לפסיקה רווחת ולמנהג הציבור במקרים אלו.
א.תפיסת עולמי היא שאדם שלמד סוגיא הלכתית מהמשנה וספרות חז"ל דרך הראשונים וכלה בסופקי ההלכה בשולחן ערוך ובנושאי כליו והשתכנע שבמשא ומתן ההלכתי בהבנת הסוגיות! ובניתוח המקורות הצדק עם דעה מבויימת בראשונים עליו לפסוק לעצמו! כדעה שמקובלת עליו ולא כפסק ההלכה המקובל. בסוגיות שלא למד האדם את שלל המקורות נשאר עליו החיוב לנהוג על פי הפסיקה המקובלת בספרי ההלכה, בשו"ע ובנושאי כליו.
ב. לגבי היחס למציאות משתנה בעולם שמקרינה על עולם ההלכה מחדש. יש לדעתי צורך לנסות להוציא את העקרונות ההלכתיים מספרות חז"ל משנה ותלמודים. ןלאור זאת לבחון את השתנות ההלכה בקרב פסיקת ההלכה אצל הראשונים ואצל אחרונים.
ג. לגבי היחס בין עולם ההלכה לקבלה והשפעותיה על עולם ההלכה נראה לי שגם כאן בסוגיות שבהם אדם בחן את מקורותיהן וגילה את השתנות הפסק כתוצאה של חדירת הקבלה לספרות ההלכה יכול אדם, שלא משתית את תפיסת עולמו על הקבלה או שלא מעוניין ברמה הכרתית דתית לערב בין קבלה להלכה, לפסוק כפי שמשתמע מפסקי ההלכה בניגוד להשפעת הקבלה על הפסק. [אזהרה אחת: כפי שטענתי באשכול על תפילין הרבה פעמים בבסיס מחלוקת ידועה בין קבלה להלכה עומדת הרבה פעמים מחלוקת פנים הלכתית מבוסססת מקורות שהקבלה רק חידדה דיעה אחת המחלוקת פסקה לפיה וחזקה את הפסק במניעים קבליים אם המודע ואם לאו. ולכן אדם שרוצה לפסוק נגד פבק הקבלה יעיין הייטב האם הדיעה ההלכתית נגד פסק הקבלה אכן מקובלת על חכמי ההלכה או שיש כאן מחלוקת פנים הלכתית שיש להכריע בה על פי שיקולים הכרעה שכתבתי לעייל ביחס לסעיף א.

מיימוני היקר


סקירה יפה ומעניינת של האני מאמין שלך.
ברצוני לציין ברשית דברי כי, אני משתתף בצערך על תחושת החוסר עונים בכל הקשור להביא לשינוי כפי שאתה מתכוון בעולם ההלכה.

אני בהחלט מסכים איתך בעיינן הצורך בבדיקה מחודשת של הרבה הלכות (כפי שהזכרת מקצת הדברים) ולהביא לשיפור המצב ולשינוי מותאם יותר למציאות – כמובן הכל במסגרת ההלכה.

אני גם מסכים איתך שלאור ההקצנה ורדיפת החומרות הנוכחי, אין כל כך סיכוי להביא לשום שינוי בטח לא למהפכה שאתה היית רוצה.


אולם יש לא מעט דברים שאיני מסכים איתך.
ראשית כל אני רוצה למחות על הגישה השלילית שאתה מפגין בתורת הקבלה- אולי פעם תספר לי מה יש לך נגד העניין אבל בטח לא באשכול הזה.

שנית בסקירה הרחבה שהבאת שמת את הפסיקה הליטאית כשיטת העידן החדש מבלי לשים לב שישנם עוד זרמים ושיטות לפסיקה.
כגון שיטת הרב עובדיה- שהיא יחודית בדור אבל יש לה הרבה חסידים. אני קורא לזה בכונה שיטת הרב עובדיה ולא שיטה ספרדית ואין כאן המקום להרחיב.
שיטת התימנים הרמב"מיסטים.
הפסיקה של חצרות חסידיים שיותר מחויבים לאדמורם לדורותם.
ולדעתי ישנו גם שיטת פסיקה חו"לית שהיא יחודית לחוץ לארץ ושונה מהפסיקה הישראלית.
כמובן בין כל הנ"ל הרב עובדיה וסיעתו לוקח בגדול ולדעתי גובר בהרבה גם על הפוסקים האחרים כולם יחד בעיקר במספר הנשמעים לפסיקה זאת.

אי לכך לדעתי אחד הדרכים הזמינות להביא לשינוי ולהבנה כי לאו דוקא השיטה המחמירה היא הנכונה, יש להביא לקרוב הדעת בין שיטה הליטאית לבין זה של רב עובדיה, יש להכיר בלגיטימיותו ולדרוש בשלומו של השיטה הזאת. אם כי אין בשיטה כדי לגרום לשוני גדול אבל בכל זאת יש בו מפלט לשכל הישר בפני מירוץ מטורף אחרי חומרות חסרות תכלית.


כעת לשאלה העיקרית בעיני,,

עד כמה רצון השם הוא להדבק במקור ועד כמה להדבק בפסיקה הנהוגה בימיך.

הרי גם התנאים עמדו במצב שבו ההלכה הנהוגה בימיהם בהרבה דברים היה שונה שזה של הנביאים. והתנאים שאמרו "אין לך שופט אלא בימיך". מה שבא לומר כי ההלכה הוא משתנה ויש לקבל את השוני המוכרע בידי החכם שבימיך. אנו רחוקים היום ממצב שבו עם ישראל יתקבץ תחת הנהגה משותפת, אבל אין לי ספק שהישועה תימצא דוקא בחתירה להגדיל את המשותף. דוקא תוך כדי שאיפה להקמת פסיקה משותפת לכל הזרמים.
הצעתך בדבר שכל אחד יפסוק לעצמו, היא פועלת בכיוון ההפוך – כלומר כל אחד יעשה שבת לעצמו.

כתבתי בקיצור ובעזרת השם עוד ארחיב בהמשך.







הטקסט שלך כאן

:-)

היות שגם אני וגם מיימוני אמרנו שנכתוב עוד אז הנה אני שב לעניין הזה.

כפי שכבר אמרתי בעיני הפטרון למצב הנוכחי הוא הרחבה של מעגל הפסיקה כלומר לא כל פוסק הוא עבור אנ"ש שלו אלא להכיר שיש ציבורים שונים בעם ישראל מנהגים שונים ויש מקום להתחשב במידרג של רמות קיום המצוות.

הפוסקים האשכנזים בדור האחרון מסרבים בתוקף להכיר בזה. אין הכרה במצב של מנהגים שונים של הספרדים אין הכרה בציבור התימני .

ומה שיותר חמור הוא כאילו איש לא סיפר להם לעולם שרוב עם ישראל איננו נמנה בין לומדי ישיבת פונוביז' ואפילו לא בין לומדי דף היומי.

הבעיה שמיימוני הזכיר בדבר תפיסת קו קיצוני בפסיקה עם כל החומרות שהוזכרו אפילו על ידי אחד הראשונים או אחד האחרונים היה נמנע אילו הייתה התחשבות בכל לרוב הציבור אננו נמנה בתופסי ספסלי הישיבות.

אין ספק שגישה זאת היא בעייתית בראשונה עבור תלמידי חכמים עצמם שלא רואים את עצמם אחראים שמתרחש במצב הרוחני של עם ישראל. שלא תופסים אחריות להשפיע ולו במעט בכיוון הזה.
כמובן שהעם יוצא נפסד ביותר מגישה מעוותת זאת.

אני רוצה להרחיק לכת ולומר שגם התליך הכואב שמתרחש היום בציבור החרדי עם מספר גדול של נושרים מציבור זה הוא תוצאה ישירה של קו קיצוני זה.
מסופר בשם האר"י ז"ל ציבור ראשי תיבות צדיקים בינוניים ורשעים.
אם ציבור החרדי היה מעורב בכל המתרחש במדינה ולוקח אחריות ונושא בעול עם כל העם אזי היו זוכים להיות כל הציבור צדיקים אבל היות והם מתבדלים בתוך העם ומנסים להיות ציבור בפני עצמם אזי מוכרח הוא שיהיה בהם גם בינוניים וגם רשעים.
אי אפשר לשום ציבור שיהיו רק צדיקים ובטח לא כשהם מסתגרים ואינם רואים עצמם חלק אינטגרלי מהרשעים שבעם ישראל.

גדולתו של רב עובדיה ושיטתו הייתה בהכרה מעמיקה של רוח הדור והכוח דהיתרא שלו הוא שהביאה להפצתו ולהערכתו בקרב אותם השכבות הרדודות בעם אליהם הוא פנה.

לו יהי שעוד תלמידי חכמים ילכו בדרך זאת של לקיחת אחריות ויצליחו בדרכם להפצת התורה ולהעדרתו.


:-)