למה אני לא חרדי (מכתב לכולם)

נשבר היקר

אני רואה בתוך דבריך הנחת יסוד: על החרדים היה להתנהג באופן אחר מכפי שהם, ולהיות בני מעלה הרבה יותר מכפי שהם באמת, בחיי היום יום.

הנה, מה שכתבת על צ'טים של חרדיים, ההסבר פשוט. יש מי שמוגדר "חרדי" באופן סוציולוגי, כי זו הקהילה שאליה הוא משייך את עצמו, מרצון או שלא מרצון, ויש "חרדי" במובן של יראת שמים ומחוייבות למצוות. ויש להיזהר לא לערב ביניהם.
זו תחושה שמצויה לא רק אצלך, אלא אצל כל אחד מאיתנו.

הרשה לי להציע לפניך תמונה רחבה יותר של המצב כפי שאני רואה אותו:

1. דווקא המצוקה הרבה שאתה חש לנוכח האכזבה שלך, בת השנים, מהציבור החרדי, מעידה על יראת שמים רבה שתוססת בתוכך. אתה מתקשה להשלים עם המציאות החרדית. אתה מתקשה להשלים עם הפער בין מה שאתה מאמין על עצמך שאתה מסוגל לעשות, ומה שהיית רוצה לעשות, לבין המציאות האפורה ולפעמים השחורה שיש בחיים.

הבה נתבונן לרגע רק באידיאל, לא באכזבה. האם אין זה ברור שהאידיאל הזה, שכמעט נזרק הצידה מרוב אכזבה, מעיד על טהרת הלב, על אמונה, על תקווה?

צריך לתת להם הזדמנות נוספת. להם, לאידיאלים, ותוך כדי כך - לעצמך.

כפי שכתבו כאן רוב המגיבים, האידיאלים שלנו מתנפצים הרבה פעמים לנוכח חברה אדישה, או טועה. ובמיוחד - לנוכח הכשלונות האישיים שלנו.

אבל דווקא מתוך ההתגברות עליהם, אנו נבנים.

וזה שפעם או פעמיים או אפילו במשך שנים נכשלנו במשהו, זה לא אומר שהכל אבוד.

תמיד אפשר להתנער ולהתחיל עוד פעם. גם בתור גרוש, גם בתור מי שויתר על הנסיון להשתמש בכשרונותיו כדי להעפיל מעלה מבחינה רוחנית.

אני כותב את הדברים לא רק לך. אני כותב אותם לעצמי ולכל מי שיקרא אותם ויתבונן בעצמו. כמה פעמים אנו מתביישים לעשות חשבון נפש מתוך הפחד מהכשלונות שנגלה בתוך עצמנו. אבל זה המצב שלנו, וזה לא אומר שאנו אבודים. להפך, אלו נקודות לעבודה. ומי שאינו מנסה אינו נכשל. וכמו שאמר רבנו נחמן (ובן ציון כהנא אוהב לצטט) אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן.

איך מתקנים עכשו, בשלב הזה? זו שאלה נפלאה. אם אתה רוצה, נדון בה פה, או בפרטי, או שתחשוב עליה בעצמך, או תתייעץ עם מי שתרצה, בוירטואליה או מחוצה לה. אבל יש ויש מה לעשות.

2. המשבר של התקוות המתנפצות אמור להיות בעצם חלק מתהליך ההתבגרות. כל ילד מצפה שהוריו ומוריו יהיו כל יכולים ומושלמים. החברה החרדית, כמו כל חברה עד לפני מאה שנה, העניקה אידיאליזציה לגיבורים שלה, וזה למעשה טוב מאד - עד גיל מסויים.

מעבר לגיל מסויים, אדם מגלה את החולשות מסביב. ואז הוא אמור להשלים עמהן, ולראות את הגדולה של הסביבה, של ההורים ושל האנשים שאותם העריך בצורה לא נכונה, מתוך האספקלריה של התובנה שהם הגיעו למה שהגיעו מתוך הקשיים. בדיוק כפי שאנו עצמנו מתמודדים עם קשיים.

ואם יש להם חולשות שאינן מוצדקות בעינינו, זו רק סיבה להתחזק בהחלטה להיות עוד יותר טובים בעצמנו.

כאשר אדם מתנתק מהסביבה שלו מבחינה האידיאלים הפנימיים שלו, דווקא אז הוא מסוגל להישאר בתוכה ולתרום.

וזה מה שעשו גדולי ישראל בכל הדורות.

3. אני מציע לפניך שני מקורות.

ראה נא באשכול המומלצים את הלינק על "סובלנותו של הרמב"ם". יש שם סיפור כיצד נרדף הרמב"ם והועלב בידי מי שכביכול היו גדולי תורה (ואולי באמת היו תלמידי חכמים). וראה כיצד הגיב, כיצד מחל, כיצד הבין את המצוקה שלהם והתעלה מעל כל זה.

יש מעשה יפה בגמרא, על רב אשי, שביקש לנסות אמורא מסויים, וביקש ממנו הלוואה ביום ששי לפני שבת. אותו אמורא סירב בעקשנות - ובשיא הדרך ארץ - לתת את ההלוואה בלא שטר ובלא עדים. זאת למרות שמי שביקש אותה היה מה שמכנים היום "גדול הדור", ראש הישיבה ועוד.

וזה למעשה כבר מה שאמרו בפרקי אבות. "כבדהו וחשדהו". אין שום מצוה להאמין אמונת פתי גם בגדולים שבגדולים. לכל אחד חולשות. לכל אחד נסיונות.

אנו לומדים מהגדולים את הדברים הטובים, את העובדה שהם התמודדו עם הכשלונות שלהם, עם יצר הרע שלהם.

וגם אני וגם אתה וגם כולנו מסוגלים ונדרשים לעשות זאת, כל אחד במקומו.

כאמור, אם תרצה לדון ביישום המעשי של העקרונות האלו, אשמח לעזור בל"נ ככל שניתן.

ועוד שתי הערות:

א. אל תקפיד נא על אלו שחושדים אותך שהמצאת את הסיפור. הרי אם תסתכל מהצד על דבריך, תראה בעצמך שהם נראים כמו עלילה שמישהו המציא. זה מה שקורה כאשר אדם בוחר להציג אירועים מסויימים בחייו, ועושה זאת בצורה דרמטית. איני בא להאשימך, חלילה, אלא שתדון את המסופקים לכף זכות.

ב. לגבי החלפת הניק, יתכן שיש בדבר טעם.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הסיפור הזה בלוף מתחילתו ועד סופו, תגידו לי אתם, לכמה מכם קרה שהגיעה בחורה חרדית הביתה ומיד רצתה? כמה מכם פגשו בחורות באינטרנט, בנות של רב, ונכנסו איתם למיטה. בקיצור בלוף.

ולגופו של דיון היפוטתי, כל אחד יכול לחיות את חייו כמו שהוא מעוניין, תרצה תהיה חרדי אמיתי, תרצה תהיה חילוני בלבוש חרדי. אף אחד לא כופה שום דבר, וטוב שכך.

ולגופה של גזענות, אכן החרדים ליטאים גיזענים, בצדק או שלא בצדק.

פורום הקהילה החרדית -לכל מה שיש לך לומר ואין לך איפהhttp://www.hydepark.co.il/hydepark/forum.asp?forum_id=12810

מצורף קובץ

בעזהי"ת


לא אדע מה הרקע לדברים שבפתיחת האשכול, אבל אין זה משנה את הנושא העקרוני, שהוא התמודדות היחיד מול חברת עקבות משיחא.
אצרף כאן רשומה שכתבתי, על דרכי חזרה אל בורא עולם יתברך, יומרני מאוד יהא זה שאכתוב עתה, אבל דומה עלי שזוהי זוהי דרכו של אברהם אבינו, דרכם של אבותינו רועי הצאן, אבותינו העברים –על שום שהלכו בדרך כשכל העולם מהעבר השני, באמונה אין קץ.

הבט סביב וראה...
ראה את כולם, מדברים להם בקריאת התורה וקדיש, ואתה עומד בתפילה לפני אביך שבשמים.
המתן רגע, לפני שתחליט על חדלותך כתלויה בשטותם.
ראה את כולם, ואותך בתווך, ממלאים חלקת בית קברות.


"קומי רני בַלַיְלָ לראש אשמרות, שפכי כמים לבך נכח פני ה´" (איכה ב´ י"ט) , אמר הנביא ירמיהו.
ליד השוּל הגדול של ברסלב במאה שערים ירושלים, כל שלש לפנות בוקר, יוצאת לה הסעה מיוחדת במינה.
מתאספים יהודים ונוסעים אל יער שמואל הנביא, צפונה לירושלים, נוסעים להתבודד ולשפוך שיחם לפני בורא עולם.
כשעה אחת הם ישהו שם, ובסיומה ההסעה תחזור אל עיבורה של עיר, אל מרכז המטרופולין של ירושלים.


אולי יש בהם כמוני, הולכים לישון לפני השקיעה וקמים לקראת חצות.
רובם מדירים שינה מעיניהם.
ניסים היה ישן ארבע שעות בלילה במקרה היותר טוב, וכך למשך שנים.
כמה בלתי נתפס הוא הכח שפעם בו והביאו לקום בחצות, לילה אחרי לילה.
כמה מופלאים הם הגעגועים שגברו על המציאות.


בעזרת ה', שמא אצליח ואעביר אליכם הקוראים מעט מזעיר מהחויה הקסומה של השדה, של הפעלד.
נעתקות המילים ממני, דהויות ואפורות ככל שיהיו מוצלחות.
רגע אחד אתה נמצא בתחומה התודעתי של העיר, ובמשנהו אתה נמצא במקום של פלא, בחויה בל תתואר.


היער האפלולי באישון לילה.
הוא בכלל לא נמצא בעולם הזה, אותו מקום.
בכלל לא בעולם הזה.
במקום אחר לגמרי.
כשיגיע משיח.


פוסע לתוך מסתור העצים.
שקט נורא הוד בסביבה הקרובה.
קולות הלילה ממלאים את האוזן בחיוניות מרנינה.
הולך, ושומע את צלילי האצטרובלים נמעכים תחת רגלי, מנגינה עריבה שרק מטלטלת עוד ועוד את הלב, בהתרגשות נעורים.
אין נפש חיה מסביב, אין אדם מקשיב.
רק אני ואבא בשמים.
מרחוק נשמעות צעקות של מישהו שקורא במלוא גרונו אל א-לקיו, מישהו שסוף סוף מרגיש משוחרר מספיק לתת לרגשותיו ביטוי.


יש לי שם פינה קבועה.
פעמים שהייתי יורד מההסעה בריצה, בכיסופים ובלב עולה על גדותיו.
גם לפני שנה הייתי בה.
גם לפני שנתים.
שביל לאורך כמה עשרות מטרים, המשקיף מרחוק על ירושלים, מבעד לעלות היער.
הולך באיטיות, וחוזר.
שופך את כל אשר על ליבי, לפני מי שאמר והיה העולם.
"ידיד נפש, אב הרחמן".
כמה פעמים בכיתי לפניו.


הולך, וידי מושטות מעצמן כלפי מעלה, כמחבקות את מי שלפניו עומד אני.
רוח נכנסת בדברי, שם לפניו.
כאילו מעין טמיר ונעלם נובע בתוכי.
שואל משהו, ולפעמים עוד טרם אשלים את המשפט, כבר אדע את התשובה.
הרגלים נמצאות על הקרקע, והלב למעלה למעלה.
אתמול הרגשתי רטט בלתי פוסק, רוח המנשבת בקרבי.


צלילות מיוחדת יש בשעות הקטנות.
כולם ישנים, וגם מחשבותיהם ומעשיהם.
"טוב להם וטוב לעולם".
שעות של חסד, של רחמים.
זכות באויר.
פחות מעשים רעים בשעות האלה.
הגס שמסביב מרפה ומניח, מסיר את אזיקיו מעל הרגש והעדינות.
לב האבן נמס לו, השמחה וההתחדשות מתעוררים ממאסרם.
כל שעות היממה אינן ולא כלום, לעומת השעות שלאחר חצות.


ואמר רבי נחמן מברסלב, שאנשים משאירים את המחשבות שלהם, במקומות שהם עוברים, וכשאתה מהלך שם הן נדבקות אליך.
שם, ביער, כמעט לא עוברים אנשים, וגם לא בכל יום.
המקום הכי טוב להתחיל מחדש.
המקום הכי טוב לחשוב מחדש.
המקום הכי טוב להשאיר את כל הטעויות מאחורינו.
לחזור משם ולא להיות האדם שיצא.
בשבילי ברסלב, זה שלש בלילה בשדה.


כשעומדים לפניו יתברך, זה אחרת לגמרי.
אי אפשר לעשות עליו משחקים.
אי אפשר לספר לו סיפורי סבתא.
אי אפשר להתחבא ממנו ולהסתיר ממנו.
מספרים לו משהו, ותוך כדי כבר יודעים את האמת.
אין "הוא התחיל ראשון" (ואז הרוע שלי כבר צודק?).
רק אותו, הגדול הגיבור והנורא, שמכיר אותנו לפני ולפנים.
וכי לחינם אמר רבי נחמן על זאת, שאחד מהתנאים שהתנה עם מקורביו הוא "שלא יתנו לאחרים שירמו אותם ולא ירמו הם את עצמם"?


ואין נוסח קבוע.
טוב להשתדל לחדש,
ורק כלל אחד: לדבר מהלב:
מספר על אתמול.
מבקש עצה וישועה.
מתפלל בשביל מישהו.
מספר שלא התנהגתי יפה.
מבקש סליחה ממנו יתברך.
עורך לפניו חשבון נפש.
מוצא בעצמי את הדברים הטובים.
משתוקק שלא למצוא עוד את הדברים הלא.
מבקש על מה שיהיה היום.
ואפילו שאדבר שטויות, לא אכפת לי -העיקר שאדבר לפניו.
"הדיבורים שאדם משיח ומדבר בינו לבין קונו, הם בחינת רוח הקודש. כי ע"י שנכנס לזה ומכריח עצמו ומכין עצמו לדבר לפני ה' ית', שולח לו ה' ית' דיבורים בפיו שהם בחינת רוח הקודש"
(ליקוטי עצות לרבי נתן מברסלב).


יש לי שם עץ שמכיר אותי.
ממש ככה, כפשוטו.
מה אכפת לי שתתקלסו בי כולכם.
החלטתי פעם אחת שהוא חבר שלי, והייתי נעמד דוקא לידו.
בשלב מסוים כשהייתי מניח עליו את הידים, הרגשתי ממנו חום.
בדקתי על עצים אחרים, ושום דבר.
בדקתי עליו, וחום.
וכבר נאמר בספר דברים שהאדם עץ השדה הוא.
לפעמים אני ניגש לעצים, מניח עליהם את הידים.
חברים שלי.
מסביר רבי נחמן, שטוב מאוד להתפלל במקום שיש בו עצים וצמחים, שהם נכנסים בתוך התפילה ונותנים לה כח, מעלים אותה מעלה מעלה.
רצה רבי נחמן מברסלב שיהיו חסידיו כחיות המנהמות ביער.


בסוף ההתבודדות, בעשר דקות האחרונות, שופכים שיח על עם ישראל.
צריך הרבה להתפלל עלינו.
הרבה לעורר רחמי שמים.
הרבה לדון לכף זכות.
לפני שאני מתחיל, אני מבקש מא-לקי ישראל שיתן בפי דיבורים שינצחו אותו ויעוררו את רחמיו על בניו.
שירחם על הדור האחרון לעם שסבל כל כך כל כך, ועוד לא שכח את שם א-לקיו.
על איך שהיצר הרע הנורא כל כך שהצליח להכשיל את בני ישראל בחטא העגל, נכשל נכשל נכשל להעביר על דתו לחלוטין ולמחות את שם ישראל מהדור האחרון.
איך שדין הוא שיגאל אותנו ברחמים.


כשחוזרים לירושלים, העולם כמו חדש.
כאילו מישהו עבר ושטף וצחצח והבריק את האויר.
גם המחשבות הלא יפות של אתמול, הרגשות הלא טובים, כבר לא כל כך קשורים.
כבר לא רלוונטיים.
העיניים מתמלאות זוך וטוהר, חוט של חסד מעטר את הפנים.
נכנס להתפלל ותיקין בשוּל, התפילה שעם הנץ החמה.
אין תפילה כזאת באף מקום בעולם.
"בחינת אבן השתיה", אמר הרב אליעזר ברלנד.
שר את פסוקי דזמרה.
הולך מצד לצד בסערה.
בכל כוחי את קריאת שמע.
בברסלב בוערת אש.
איך זכיתי להיות ראוי לכל זאת??

_________________________________________________


לא בברסלב התחלתי עם ההתבודדות, עם הפירוש שיחה עם בורא עולם.


גרתי אז בקרוואן על מגרש בצפון שכונת רמות בירושלים, ולמדתי במכינה הקד"א בגבעת רם.
מתחילת שנת הלימודים, כשגרתי עוד קרוב לאוניברסיטה, התרגלתי ללכת ברגל אל הקמפוס.
אחרי חודש עברתי לקצת יותר רחוק, וגם משם המשכתי עם הנוהל.
עוד חודשים, ומצאתי את עצמי הולך ושב מידי יום לימודים, חוצה מרחק של כשעת הליכה מואצת, מקצה שכונת רמות עד לטבורה של העיר.


בארבע לפנות בוקר הייתי קם..
ללכת עוד לפני שתתחיל סאנת תנועת כלי הרכב בכבישים.
לפני הזריחה הייתי יוצא (היה אז חורף) אל האויר הצלול, והולך.


רואים דברים אחרת כשהולכים, העולם נראה שונה.
הכל יותר לאט, יותר בהיר, יותר אמיתי.
המחשבה מקבלת כנפיים מזרימת הדם הנמרצת, מתנועת הכח הפנימי, מיופיו והדרו של נוף פאתי ירושלים, ומהשלווה שמסביב.
עליתי על אוטובוס לאחר חצי שנה שלא, וממהירות נסיעתו הרגשתי כחייל בדרך למלחמת העולם השלישית.


מהללים את היכולת להסתכל על העולם מהצד.
להיות כמו הצופה במשחק השחמט, שרואה דברים הנעלמים מעיני השחקנים.
כשהולכים ברגל כאורח חיים, בעולם בו כולם נוסעים מהכא להתם, מסתכלים עליו מהצד, מנקודת מבט כמעט חסרת הקדמות, הקדמות שבנחושתיים מגבילות את ההשראה והמחשבה היוצרת, את ההתחדשות, את החיים.
לא מחויבים לחשוב כמו כולם, ובין כה וכה כבר ממש לא כמו כולם.


לאחר שנה כך, כבר הלכתי לבד למדבר.
תוך יממה וקצת, חציתי את המרחב בין ערד ועין גדי.
חזרתי לירושלים ולא הבנתי מה אני עושה שם בכלל, אז חזרתי שוב למדבר, אל ארץ הבראשית.
איך יוכל האדם העירוני המערבי להבין את קריאת התגר הפראית של המרחב הדומם, כששוקעים להם בתי העיר אל מעבר לאופק, ואתה לבדך בלב הישימון??
אולי, בלי נדר, ובעזרתו, אספר עוד בפעם אחרת.

_________________________________________________


בהליכות ההן התחלתי לדבר עם אבא בשמים.
אני כבר לא בטוח איך זה התחיל.
נכון שמעולם לא כפרתי בו כיוצא בשאלה, אבל שנים שנים ברחתי מכל דבר שקשור אליו.
שנים חיפשתי וחיפשתי, ולא עלתה על דעתי, הוא.


מצאתי את עצמי מהלך לפניו.
הוא פשוט היה שם לפני.
צועק לי מכל המרחב הדומם: זה אני כאן, כל מה שאתה רואה!
הולך לפנות בוקר בשדות, בעמק שבפאתי העיר, ושר לו:
"י-ה ריבון עלם ועלמיא אנת הוא מלכא מלך מלכיא".


בעודי חילוני גמור.
לא שבת ולא כיפור.
ולא היו שום תוכניות לחזור בתשובה.


הרגשתי שהוא אבא שלי והחבר הכי טוב שיש לי.
ראיתי פתאם איך תמיד הוא היה לצידי:
איך אפילו בצר הוא הרחיב לי.


הייתי מבקש ממנו הכל.
גם על דברים לא יפים.
והייתי מקבל.
ולא הרגשתי בודד אף פעם, תמיד הלכתי איתו.
היתה זו תקופה של פלא.
היה לי כל מה שרציתי.
אהוב, אטרקטיבי, מצליח בכל אשר עושה, שמח תמיד, ובדרגת מודעות ותפיסה שהביאה אותו אל מעבר מעבר.
"כשמישהו משכין בליבו את בורא העולם, יש בליבו מקום בשביל כל העולם" .


שנה וחצי כך הייתי, וקמתי יום אחד ועזבתי את הכל אל ישיבה לחוזרים בתשובה, במאה שערים ירושלים.
הלכתי לחפש אחריו.
חזרתי בתשובה.
המילים לא מסוגלות להכיל את משמעותן.


יברכך ה' וישמרך.
יאר ה' פניו אליך ויחנך.
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.


תוקן על ידי - 000_אלישיר - 17/04/2005 13:06:49

שבור יקר, הרבה דברים עלו בי למקרא סיפורך. אני מוכרח לומר שאני שמעתי שהדברים כנים - ואיני מפחד מטרולים...

לקוראי תגובתי - חשוב לקרוא מתחילה ועד סוף כי הדברים מתאזנים. אני אוהב את החברה החרדית ומעריך אותה, למרות הביקורת הרבה שיש לי עליה. וגם שבור - התמונה מורכבת. שים לב והתאזר בסבלנות... אני מקווה שתמצא בסך הכל של דברי טעם.

עלה לי בראש סיפור שסיפר לי חבר, שדיבר איתו בחור חרדי, שעבר משבר אמונה ומשבר נפשי וכו', והיה במצב של התלבטות אם להישאר חרדי או לעבור לחברה החילונית, כי הוא לא מוצא את עצמו בחברה החרדית (לא בגלל מסקנות שכליות פילוסופיות, פשוט כי זה לא מתאים לו, ועבר מה שעבר בגלל זה). הציע לו החבר שלי - אולי תנסה את החברה הדתית לאומית - נראה לי שיתכן וזה יותר יתאים לך. ענה לו הבחור - זה בכלל לא אופציה.
אותי הסיפור הזה זעזע. עומד אדם שמאמין שנכון להישאר "דתי" אבל קשה לו עד מוות (לא בגלל ההתמודדות עם דת ישראל, מצוותיה ורעיוניה כשלעצמם אלא בגלל הקושי עם החברה החרדית ומוסכמותיה). והוא יעדיף להיות חילוני ולא להיות דתי לאומי!... "ככה".

אני חושב שבין כל שאר הצדדים האפלים של החברה החרדית - יש לסיפור הזה מקום מכובד. "גזענות" ואפליה, זלזול בגדולי תורה לא מהזרם "הנכון", כאילו כל תורת משה עברה בירושה ל"גדויילים" "שלנו". זלזול ברב קוק זצ"ל. וכו'.
ואני רק מיסב את תשומת ליבך - שבור - שגם אתה בעצם מתפקד על פי השקר הזה. כשמישהו הציע לך את הרעיון של לבחון את הציבור הדתל"י - ענית בשורה התחתונה - שזה לא שייך בגלל הבדלי דעות. ?! בציבור הדתל"י יש מרחב עצום של גישות. ללימוד גמרא, ללימוד תנ"ך, לחכמת העולם, לארץ ישראל, לעם ישראל, לתהליך הגאולה, ליחסים בין גברים לנשים - מה שאתה רוצה. מהם הבדלי הדעות הכ"כ מהותיים שאינם מאפשרים לך לבחון את הרעיון ברצינות?
אני חושב שזה רק הנחת היסוד החרדית הכביכול מובנת מאליה שהזרם הדתי לאומי הוא לא אופציה כי ככה זה וזהו.
וזה בעיני מחריד.

הועלתה שאלה - האם המציע (את הדתל"יות כאופציה) מנסה למשוך אותך בדתיות-לייט, ושזה לא העניין. שגם הדתל"יים רציניים.
איני חושב שזו היתה משמעות ההצעה. אבל מכח השאלה אתייחס לנושא המהותי. מהו באמת ההבדל בין הזרם הדתי-חרדי ה"שחור" לבין הזרם הדתי-לאומי של הכיפות הסרוגות.
אני חושב שקיים כאן הבדל מהותי מאד מאד, שיש לו שורשים היסטוריים ומחשבתיים עמוקים.
התפיסה התית החרדית היא בעצם ביסודה דתיות-חברתית. הנושא המרכזי, לענ"ד, של הדתיות החרדית הוא שימור הקהילה החרדית, ושמרנות - לא לשנות כלום ממנהג אבותינו. הרעיון הוא שהתורה צריכה להשתמר מפני רוחות הזמן, והמקום לשמירה היא הקהילה הדתית שעליה יש להגן בכל מחיר. מתפיסה זו נוצרה תת-חברה בעם ישראל שבאופן בסיסי רואה את עצמה כנבדלית משאר העם. כעיקר - נושאי הלפיד - משמרי המסורת האמיתית וכו' - שכל שאר העם הם ספיחים שלה. הבעיות הבסיסיות של החברה החרדית, שורש חסרונותיה האמיתיים - כמעט כולם נעוצים לענ"ד בשורש הזה. לא מוכנים להפתח למצוות חדשות כמו התכלת, לדפוסים חדשים וכתבי יד כמו רמב"ם קאפח, לא מוכנים להיפתח למשמעות של תהליכים היסטוריים. הסתגרות.
המידור החברתי, הסתרת בעיות וכשלונות - כל אלו סממנים של חברה במצוקה שמגנה על עצמה מול "החוץ" העויין.
אחר כל זאת אני רוצה להראות את האור שאני מוצא בחברה החרדית.

קודם כל אני גם חוזר בתשובה. והשלב הראשון של תהליך התשובה שלי היה בגיל תשע בערך, בסוף כתה ד' עברנו דירה, והייתי צריך בית ספר חדש ועקב כל מיני דברים שקרו לי - החלטתי אז (בהסכמת אימי ואבי) ללכת לבית ספר חרדי (מודרני). מתוך כך גם נקשרו קשרים עם כמה משפחות מבני ברק מהציבור החרדי-ליטאי. במשך כארבע שנים משמעותיות ביותר הייתי פחות או יותר סמוך על שולחנם ונתקרבתי על ידם לה' ולתורתו, ולאורח החיים היהודי. לתורה ומצוות.
אני חייב להם הרבה מאד - הם אנשים יקרים וטובים.
אני אישית נתקלתי פה ושם בצדדים מכוערים של חוסר סובלנות ואפליה. אבל זה היה טפל למהלך העיקרי. בודאי שלא ניתקלתי בשום דבר מן הדברים ה"מפוצצים" והמזעזעים שפרס לפנינו שבור.
האם זה אומר שזה לא נכון והכל עורבא פרח?
לדעתי לא.
סיפר לי לא מזמן חבר צעיר על המצב המתקדם של צריכת סמים בגוש עציון, באזור דתי לאומי רציני ומבוסס. כמה מחבריו עברו תהליך גמילה. וקראתי על התופעה כבר כמה מאמרים במקומות אמינים - דתיים שמנסים להתמודד עם התופעה וקוראים לא לעצום עיניים.
מצד שני - אני למדתי (אחרי הבי"ס יסודי) בתיכון חילוני לגמרי ארבע שנים (לא היה לי טוב בבי"ס החרדי בשורה התחתונה). אח"כ למדתי כעשר שנים בישיבה של הרב כהנא, ואח"כ נפתחתי לכיוון של הרב קוק באופן רציני בישיבה גבוהה בגוש קטיף של הרב טל. ביני וביני הכרתי את הרב זילברמן וקהילתו - חרדים מזן שונה מיוחד מאד מאד. והוא מרבותי המובהקים. משכמו ומעלה. עד היום יש לי חברים חרדים, דתל"יים, חילוניים, חוזרים בתשובה, כהניסטים ושמאלנים. לא נולדתי אתמול ואני רגיש לסובב אותי.

מימי לא ניתקלתי באופן אישי בדומה לדומה למסופר בדברי שבור. לא אצל חילונים ולא אצל דתיים לא חרדים ולא דתלי"יים. לא סמים ולא זנות. בעצם שמעתי מאדם אחד שחזר בתשובה על העולם שאליו הוא היה שייך ושם עשנו סמים באמת וכו'. וזהו. מאדם אחד - ואני מכיר אישית מאות רבות של אנשים איתם שוחחתי שיחות עומק ושיחות נפש ושמעתי על בעיות מכל הכיוונים. שמעתי גם על מקרים של משכב זכור. גם אצל חרדים וגם אצל דתל"יים. מקרים שהודחקו יותר ופחות. אבל כל זה בשוליים - של הקיום שלי.
האם זה אומר שלא היו דברים מעולם? לא. היו גם היו. פשוט לא ב"אזור" שלי. כמעט...
כמו שיש לי חבר שיש לו כמה חברים בגיל תיכון בגמילה - אנימאמין שיש אזורים שהמצב גרוע בהם גם אצל החרדים. המציאות הקשה היא נתון כמעט ברור מאליו במציאות ימינו המורכבת.

הדבר הוא כמעט מובן מאליו ובכ"ז יש לחזקו ולאמצו - עצם הסיפורים המזעזעים אינם מחייבים יצירתיות טרולית מחד, אבל הם גם לא "התמונה האמיתית שכולם מסתירים". הם תמונה מסויימת של חלק מסויים של המציאות ששבור כנראה חווה. זה מה שיש. ואיני נכנס לשאלה המיותרת אם הדברים מדוייקים או מוגזמים. זה הסיפור שלו - שאני מאמין לו שיש בסיס לדברים, ויש עוד לא מעט עם סיפורים כאלה או אחרים. באמת לא משנה אם היה בן הרב או לא היה בן הרב. הנקודה היא שיש ריקבון, ושיש נסיון להסתיר אותו.
גם בציבור הדתי לאומי מתגלה פעם ב- סיפור מודחק. גם בתנועה הקיבוצית. בכל חברה סגורה.
יש אור ויש חושך. יש חיים ויש מוות, אמת ושקר, אור וצללים.
יש הרבה אור בחברה החרדית ויש גם צללים ששבור הדגיש. ששבור נפגע מהם באופן - כמעט?- חסר תקנה. יש גם אור רב בחברה הדתית לאומית וגם צללים.
אז מה ההבדל? מדוע אני בכ"ז מציע את הציבור הדתי לאומי כאופציה?

(אני חושב שאעשה הפסקה ואמשיך עוד מעט).

אני חושב שנח לי לפתוח בדמותו של הרב קוק כנקודת מוצא.

כשם שהארכתי בהסבר לעניות דעתי על שורשה השמרני של החברה החרדית, יש להסביר מהו שורשה של החברה הדתית לאומית.
ולפני - עוד נקודה מהותית לגבי החברה החרדית. האידאולוגיה הכללית הבסיסית של החברה החרדית - בהכללה גסה (כמו כל מה שאני אומר בשני הקטעים הללו...), היא של חשש (חרדה), בעצם אמון דל (שלא לומר חוסר אמון) בטבעו של האדם. האדם הדתי שישנו חשש שיפול ויתעה, וחוסר האמון בטוב הבסיסי בחילונים ובדרכם. וגם - חוסר אמון בטוב הצפון בתהליכים ההיסטוריים שאנו עוברים. חוסר אמון בגאולה המתגלה בציונות ובתקומת מדינת ישראל באשר הם נעשו ע"י שאינם בני ברית. השיטה להתגונן היא להגביה את חומות הגטו ולמנוע כל שינוי עד כמה שהדבר ניתן.

לעומת זאת הגישה הבסיסית של הרב קוק, שממנה צמח העולם הדתי לאומי שאנו מכירים (בעיקרו, עם כל שינויי גווניו. יש להעיר שיש עוד מקור והוא הרב סולובייציק אבל אני חושב שאפשר לצורך דיון זה להסתפק ברב קוק כעיקר) - שונה מעיקרה.
הרב קוק היה אופטימי. הוא האמין בתהליך הגאולה הגם שרבו הצללים. הוא האמין שהציונות היא גילוי של אמת פנימית, אור פנימי אמיתי, שהתגלה וחדר את כל המסכים. הגם שהתגלה דרך חילונים. ואדרבה - מבחינה מסויימת הרב קוק ראה בכפירה עצמה גילוי של אמונה - כפירה באמונה נמוכה וקטנה ומצומצמת - שתוביל לאמונה יותר גדולה ועמוקה ורחבה. הוא האמין בעצמיות החיובית המהותית של בני האדם. של בני ישראל. הוא האמין שבכל המציאות זורם זרם אדיר פנימי של תשובה, של אמונה. ושהחושך והרע הוא כיסוי חיצוני.

אם ישנה גישה מוסרית של "שבירת המדות", שמתייחסת לאדם כנמשך לרע במהותו, שצריך לשוברו ולבנותו מחדש; שחושבת שאין לתת אמון באדם והאמת כולה בחוץ, למעלה, נכפית על האדם - הרב קוק האמין בהתגלות האור והאמת האלוהית מתוך נשמתו של האדם.

מהגישה החרדית נגזר באופן טבעי חשש מחכמת העולם. רצון לברוח ולהסתגר. מגישת הרב קוק נגזר באופן טבעי מוכנות להתמודד עם העולם מתוך בטחון פנימי ועמוק באמת. אמונה שיש בכל דבר אור (הגם שיש חושך, שהוא צללים נלווים ולא עיקר).

העובדה שבציבור הדתי לאומי, ואפילו באגפיו היותר מסוגרים וקנאיים (...) לא דנים אדם על פי אחיו ואחיותיו, וגם מי שיש לו קרוב חולה נפש, או חילוני, או חרדי או "אחר" - הוא "שידוך" טוב - אם הוא עצמו בעל ערך. שאדם לא נזרק מישיבה בגלל מוצא או כל מיני נימוקים חיצוניים - ועוד - אני חושב שזה מאד קשור לחופש, לחירות שהרב קוק הקנה באמונתו.
בישיבות חרדיות לא לומדים ספרי "אמונה", לא לומדים אפילו תנ"ך כסדרו (רק בישיבה קטנה), ודאי לא קבלה. כהנהגה כללית.
בישיבות הדתל"יות גם אילו עם הדוקטרינה הנוקשה ביותר - פתוחים בכמה סדרי גודל יותר.

כל זה קשור.

השעה דוחקת -
שבור יקר, אני חושב שאתה צריך אמת רחבה יותר. יכולת להיות דתי באמת (ולא "לייט"), להיות קשור לאלוהים, פתוח אליו אבל גם לעצמך, להיות קשור לתורה וגם לפרנס את עצמך. תורה עם דרך ארץ. עם קשר לעולם. לא משנה כרגע הגדרות מדוייקות.
אני חושב שאתה צריך לשקול ברצינות להיפתח לעולם שאתה לא מכיר.
בהצלחה, ועד כאן לבינתיים,
אור נערב

נ.ב. סליחה על הבוטות מה, ואני מקווה שלא פגעתי באף אחד.