יש להודות כי הגמרא אינה עוסקת באופן ישיר במקצוע הפילוסופיה. אבל יש סוגיות שנשענות על הנחות יסוד פילוסופיות, ובוודאי שניתן לדלות מתוכן הנחות יסוד שיש להן ערך פילוסופי או תיאולוגי.
כזו היא המחלוקת המפורסמת בין חכמים לבין רבי יהודה הנשיא בענין קריאת שמע בשפות אחרות. כפי שמתברר, מחלוקת זו נשענת – לפי הניתוח של הגמרא – על הנחות יסוד היסטוריות, תיאולוגיות כנראה, וגם פסיכולוגיות. אסקור אותן בקצרה, כי עיקר כוונתי להגיע למסקנה מעניינת ביותר בענין הפילוסופיה, שמשום מה, (עד כמה שדלות ידיעתי מגעת), לא עמדו עליה מעולם.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-15/4/2005 17:14
הסוגיה
תנו רבנן: קריאת שמע ככתבה, דברי רבי; וחכמים אומרים: בכל לשון.
[המחלוקת היא בשאלה האם ניתן לומר את קריאת שמע גם בשפות אחרות או רק בעברית. פרטי המחלוקת, ואם היא נסובה על דוברי עברית או דוברי שפות אחרות, תלויים בפרשנות כאן ובסוגיה מקבילה במסכת מגילה].
מאי טעמא דרבי? [=מה טעמו של רבי] אמר קרא והיו - בהוייתן יהו. [המילה הראשונה בפרשה שניה של קריאת שמע היא "והיו". מילה זו מביעה היצמדות למהות מסויימת, כנראה, והיא נסובה על קריאת שמע עצמה. מכאן מסיק רבי שהתורה מגבילה את החופש שלנו לקרוא את קריאת שמע בשפות אחרות].
ורבנן מאי טעמייהו? [=מה טעמם של חכמים] אמר קרא: שמע - בכל לשון שאתה שומע.
נשלח ב-15/4/2005 17:16
ניתן לטעון כי החלק הראשון של הסוגיה קושר אותנו למחלוקת עתיקת יומין בפורום (לינקי?). האם המחשבה שלנו היא במילים, בשפה מסויימת, או במשהו עמוק יותר, פנימי יותר, יהיה מה שיהיה? זה עשוי להיות טעמם של חכמים, הסבורים שקריאת שמע, כמו תוכן של כל משפט, אינה מילולית, ולכן אינה תלויה בשפה מסויימת. ואילו רבי, העשוי להסכים עם הנחה זו, סובר בכל זאת שקריאת שמע ניתנה על מנת להיקרא בשפתם של היהודים, בלשון הקודש.
יש כמובן גם אפשרויות אחרות לגמרי להסביר את המחלוקת ביניהם...
***
מדרך התלמוד לחפש טעמים לשיטות חולקות. מבחינה לוגית, מה שהוא ראיה לזה הוא קושיה על חברו. זה מה שנקרא "חשבון הסוגיה" (והחזון איש התמחה בזה). התלמוד שלנו מבצע את הניתוח הזה לשתי השיטות של רבי ורבנן. התוצאות הפעם – ראו נא בעצמכם.
ולרבי נמי, הא כתיב שמע! [מה יעשה רבי עם הטעם של חכמים?]
ההוא מבעי ליה: השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. [פסוק זה דרוש לו כדי ללמד שאדם צריך להוציא מפיו את המילים, ואין די בלחישה, או במחשבת הלב].
ורבנן? - סברי להו כמאן דאמר [=סוברים כמי שאמר]: לא השמיע לאזנו - יצא.
[מכאן ניתן לדייק – הדיוק הוא המעשה הבסיסי של אמנות הלימוד – כי חכמים, החולקים על רבי, סבורים שדי לו לאדם ללחוש את מילות קריאת שמע, או אף לבטאן בהרהור הלב - לציירן בדעתו בלי לבצע את האקט המילולי בפיו].
נראה מכאן כי הסברה הפשוטה, שיש להחזיק בה אילולא היה לי מקור מהתורה לשלול זאת, לפי רבי – היא שאדם יוצא ידי חובה בהרהור בלבד.
נשלח ב-15/4/2005 17:17
חלק זה של הסוגיה מעורר את השאלה ההלכתית האם הקריאה צריכה להתבצע בקול רם, כזה שהאדם שומע את עצמו – מבחוץ – או שדי בלחישה, או שמא אף בהרהור הלב.
יש כאן לכאורה שלוש רמות שונות, אך כמדומה מדברי הרמב"ם והגמרא ששתי הרמות האחרונות הן שוות. אין הבדל בין לחישה לבין הרהור הלב.
כאן אני מבקש לחלוק איתכם קושי שהיה לי מעודי. הלא העיקר בתפילה ובקריאת שמע הוא הכוונה, ההבנה של מה שאנו מוציאים בפינו, או חושבים באותו מקום שבו אנו חושבים – והמחוייבות שלנו. כל זה ניתן להתבצע במעמקי הלב, בלי סימן חיצוני. ואדרבה, הרי המקום (ולא מקום פיזי או גיאוגרפי) שדבר זה מתבצע אינו בכלי הדיבור. לפי זה, לא רק שאיני מבין מדוע הגמרא מחייבת להוציא בפה, אלא שהיה נראה לי שעדיף שלא לעשות זאת בקול רם!
כלומר, האם לא היה עדיף להתפלל במחשבה בלבד?
יתכן, כמובן, שבני אדם מתפעלים יותר כאשר הם משמיעים לעצמם את הדברים. וכן היא השיטה המפורסמת של בעל חובת הלבבות וספר החינוך, שאחרי המעשים מתפעלת הנפש. ובכל זאת...
נשלח ב-15/4/2005 17:21
המשך החשבון של הסוגיה
ולרבנן - נמי הא כתיב והיו! [מה יעשו חכמים עם הראיה של רבי?]
ההוא מבעי להו שלא יקרא למפרע.
[מכאן לומדים חכמים שאין לשנות את סדר המילים בקריאה. יש להבהיר שאין הכוונה לשינוי סדר הפרשיות, שאין הוא מעכב. ואין הכוונה לקריאה מסוף כל פסוק לתחילתו את המילים שבו, שלזה לא צריך ראיה כלל, כי סברה היא. הכוונה כנראה לקריאת הפסוקים השלמים מסוף הפרשה לתחילתה, ולזה יש צורך בראיה מן התורה שאין זה מועיל].
ורבי, שלא יקרא למפרע מנא ליה? [מהיכן למד רבי את הדין הזה, שאין לקרוא למפרע? – התלמוד מניח כדבר פשוט שגם רבי מודה בעיקרון זה].
נפקא ליה מדברים הדברים. [במקום "והיו הדברים" אפשר היה לומר "והיו דברים אלו", באותה משמעות, ותוספת ה' הידיעה מצדיקה את הדרשה הכפולה, גם שיש להיצמד ללשון הקבועה, כלומר לשון הקודש, וגם שאין ערך לקריאה למפרע].
ורבנן? [הרי יכולים הם להשתמש בדרשתו של רבי, ואז יהיה עליהם להודות שהמילה "והיו" באה למנוע את הרשות לקרוא את קריאת שמע בשפות אחרות].
דברים[/]הדברים לא דרשי. [חכמים אינם דורשים את ה' הידיעה בפסוק זה. כאן יש שאלה מתודית. האם הם מודים שה' הידיעה עומדת לדרשה? אם כן, לפי מה אנו מחליטים מתי לדרוש ומתי לא? ומראה מקום אני לכם.]
***
המשך חשבון הסוגיה יביא אותנו לשאלה היסטורית-תיאולוגית. האם התורה נאמרה בשפה אחת או בכל השפות. לכאורה זוהי שאלה היסטורית. אולי היא קושרת אותנו למדרש כי עשרת הדיברות נאמרו בכל השפות, ואולי לציווי שנצטוו בני ישראל לכתוב מקצת התורה על אבנים בביאתם לארץ, ויש אומרים שעשו זאת בכל השפות. קשה עם זאת להאמין שהשאלה היא רק היסטורית. מה שהיה היה, כפי שהגמרא עצמה טוענת במקומות רבים. מסתבר יותר שיש כאן שאלה על אפשרות התירגום. אם התורה ניתנה בשפות רבות, הווה אומר שהמשמעות שלה ניתנת לתירגום באופן מלא. אך תירגום כזה ממילא אינו מאפשר לתרגם גם את הרמזים לדרשות... נושא קשה שאינו ברור לי עד הסוף, והריני רק מצביע על נושא לדיון.
ואולי יש כאן מקום לדיון נוסף, האם התורה ניתנה רק לעם ישראל, או גם לאומות העולם, וזו מחלוקת כנראה בין רבי מאיר לחכמים (רבי מאיר סבור שאפילו גוי העוסק בתורה הריהו ככהן גדול, בעוד שיש חכמים הסבורים שאסור ללמד לגוי תורה).
נשלח ב-15/4/2005 17:22
למימרא [=מכאן יש לומר] דסבר רבי דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה. דאי סלקא דעתך [=שאם היית סובר] בלשון הקודש נאמרה – "והיו" דכתב רחמנא למה לי? [ממילא, אין אפשרות לתירגום לשפות אחרות, ואין תירגום שיש מקום להשתמש בו וצריך להראות שהתורה אוסרת זאת].
איצטריך [לא, אין ראיה, והצורך בדרשה של "והיו" נובע מסיבה אחרת], משום דכתיב שמע [שהרי מילה זו באה ללמד לפי רבי שצריך לקרוא בקול רם, אך יש מקום לטעות, ועל כן נאמר גם "והיו", להוציא מלב הטועים].
למימרא [=מכאן יש לומר] דסברי רבנן, דכל התורה כולה בלשון הקודש נאמרה. דאי סלקא דעתך [=שאם היית אומר] בכל לשון נאמרה – "שמע" דכתב רחמנא למה לי? [הרי יש תירגומים, וממילא ברור שמותר להשתמש בהם, שהרי ניתנו במתן תורה או שהרשות להם ניתנה במתן תורה].
איצטריך [לא, אין ראיה, ובכל זאת צריך את המילה הזו בקריאת שמע] משום דכתיב "והיו". [זה חיוני כדי ללמד שאין קוראים למפרע, אך כיון שיש כאן מקום לטעות ולחשוב שאין לקרוא בשפות אחרות, לכן היה צריך לפתוח את קריאת שמע ב"שמע", לומר שבכל שפה יוצאים בזה, (וממילא אנו למדים שנכונה הסברה האינטואיטיבית כי אין צורך בקול רם בקריאת שמע).
***
המחלוקות בין רבי לרבנן מסתכמות במסקנה המוזרה הבאה: יש שתי מילים בתורה שניתן לפרש בשתי משמעויות שונות. "שמע" ו"והיו". ניתן ללמוד מהן שתי הלכות שאינן עולות בקנה אחד. כדי למנוע את הפירוש המוטעה, נכתבה המילה השניה. העיקרון המתודי הזה מקובל על שני הצדדים במחלוקת. השאלה היא מה המילה העיקרית שבאה ללמד אותנו כלל מה, ומה המילה שבאה "לשמור", לפי ניסוח הראשונים, כלומר למנוע טעות.
מה שמעניין כאן הוא שה' ציווה על משה לכתוב בתורה מילה שיכולה להתפרש בשתי צורות, האחת נכונה ואחת לא, עד שהיה צריך במילה נוספת כדי למנוע את הטעות המתבקשת! וכי לא יכול היה הקב"ה לבחור במילה שאינה מניחה מקום לטעות?
לא שידיעתי בשפה העברית המקורית מגעת עד כדי כך, אך דומה בעיני שהמסקנה היא שהקב"ה בחר במילה רב משמעית – ככל הנראה מפני שאי אפשר להימלט ממצב זה!
דומה לדבר הראיה המפורסמת של הרמב"ם כי אי אפשר להתבטא בלשון שמונעת טעויות. הרמב"ם מביא כידוע את הדוגמא של "שמע ישראל" – הוראה על אחדות ה' (שמן הסתם נתפסה, בניגוד לדבריו, ברמות שונות, לא תמיד פילוסופיות, בימי מתן תורה ועד לימיו שלו). אולם הנוצרים יכולים להשתמש במופעים של ה' ו"אלקינו" כדי לטעון שיש כאן בעצם שלושה שהם אחד – בדיוק לפי שיטתם – וזה דווקא בפסוק שקורא לאחדות האלקים!
מה הלקח הפילוסופי שאני מוציא מכאן? יש מחלוקת ידועה בשאלה – שגם נידונה בפורום – האם ניתן לומר שה' יכול לברוא סתירות לוגיות. הרמב"ם טוען שלא. ר' נחמן טוען שכן. מסוגיה זו נראה לכאורה כדעת הרמב"ם. ה' נתן את התורה ו"נאלץ" להוסיף מילה כדי למנוע טעות.
לפי דרכנו, אם כן, למדנו על השלכה פילוסופית מעניינת של סוגיה בעניני הרמנויטיקה.
***
אוסיף בשולי הדברים שההסבר שלי אינו הכרחי. שיטתו של אור החיים (בפסוק שנשכח ממני מקומו, ואשמח אם יגלו לי היכן הוא) היא שה' נתן את התורה בכוונה תחילה באופן כזה שייתכנו מחלוקות בהלכה. כלומר, המחלוקות בהלכה אינן נובעות מחולשת הדורות (כטענתו האקזוטרית של הרמב"ם) וגם לא מהעובדה ההכרחית שאין הכשרונות שוים בין החכמים (טענה שהרמב"ם מזכיר גם כן). לא, התורה לא ניתנה חתוכה כי ה' חפץ – מסיבותיו שלו, מסתבר שעל דרך הקבלה – שיהיו מחלוקות כדי להעשיר את התורה.
לפי זה, ברור מדוע נכתבו מילים אלו בצורה כזו, כדי להניח מקום למחלוקת בין רבי לחכמים...
(פירושו המתודולוגי של אור החיים לא הובא כאן מפני שהוא הולם את דעת הכותב, אלא כדי להראות שהדיוק שלי הפילוסופי בסוגיה אינו הכרחי).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-15/4/2005 17:35
מיימוני,
לדבריך:
"כאן אני מבקש לחלוק איתכם קושי שהיה לי מעודי. הלא העיקר בתפילה ובקריאת שמע הוא הכוונה, ההבנה של מה שאנו מוציאים בפינו, או חושבים באותו מקום שבו אנו חושבים – והמחוייבות שלנו. כל זה ניתן להתבצע במעמקי הלב, בלי סימן חיצוני. ואדרבה, הרי המקום (ולא מקום פיזי או גיאוגרפי) שדבר זה מתבצע אינו בכלי הדיבור. לפי זה, לא רק שאיני מבין מדוע הגמרא מחייבת להוציא בפה, אלא שהיה נראה לי שעדיף שלא לעשות זאת בקול רם!"
כאנלוגיה אפשר לראות את האמירה בקול ליחסים בין שני בני זוג אוהבים (= הקשר האינטימי בין האדם לאלוהיו, כדוגמת 'שיר השירים') הרי באהבה העיקר הוא הכוונה, ובכל זאת להשמיע בקול את מה שאנחנו חושבים במעמקי הלב, משווה לדברים מעבר למשמעות המעשית, תוקף מחייב.
כל עוד דברים הם בגדר הירהורים בין האדם לבין עצמו,יחסו אליהם אינו מחייב אותו, ההצהרה היא שהופכת את הירהוריו של האדם למחייבים אותו עצמו.
תוקן על ידי - riv - 15/04/2005 17:54:53
נשלח ב-15/4/2005 17:36
מיימוני
לכשאפנה אשנה יותר בעיון.
אך משום כבודו של ידידי מיכי[איכה?]אכתוב ואשוב.
מה שהערת תוך הדברים על הצורך בהוצאת תפילה בפה.
"כאן אני מבקש לחלוק איתכם קושי שהיה לי מעודי. הלא העיקר בתפילה ובקריאת שמע הוא הכוונה, ההבנה של מה שאנו מוציאים בפינו, או חושבים באותו מקום שבו אנו חושבים – והמחוייבות שלנו. כל זה ניתן להתבצע במעמקי הלב, בלי סימן חיצוני. ואדרבה, הרי המקום (ולא מקום פיזי או גיאוגרפי) שדבר זה מתבצע אינו בכלי הדיבור. לפי זה, לא רק שאיני מבין מדוע הגמרא מחייבת להוציא בפה, אלא שהיה נראה לי שעדיף שלא לעשות זאת בקול רם! "
אנצל את הפתיחות המחשבתית שלך להעלאת האפשרות כי ההוצאה
בפה אינה תפילה היינו צורת "בקשה""תפילה"חזקה יותר או שונה אלא צורת התפילה בעצמה ,
וכדברי הגר"ח הל' תפילה דכוונת היותו מתפלל מעכבת שהיא צורת תפילה "עמידה לפני מלך"[ויעויי' בדברי הגרי"ז עה"פ את קולך שמעתי מתהלך בגן]
כמו כן הדיבור בתפילה[ובקרי"ש] הוא צורת התפילה והקריאה עצמה ,
[ואפשר לפרש את מטבע זו שטבעו את התפילה בכמה פנים ואם נקבל את צורך "העמידה לפני מלך" כענין לעצמו בעל אופי נוסף על כוונת לב כמבו' בדברי הגרי"ז שהוא המצריך כיסוי,א"כ אף הדיבור אפשר שהוא נתבע להוות "עמידה"]
בצפיית מלכה.
תוקן על ידי - עורבא_פרח - 15/04/2005 17:41:54
נשלח ב-17/4/2005 00:50
מיימוני
דומני שמרוב התפלספות איבדת את הפשט והתחלף לך בין ק"ש ותפילה.
והרי בק"ש נאמר בתורה "ודברת בם" דהיינו דבור ולא מחשבה ולכן ודאי שהקורא ק"ש חייב להוציא הדברים בשפתיו ולכתחילה צריך אף להשמיע באזנו ורק בדיעבד אם לא השמיע לאזנו יצא כר'יהודה ( ברכות טז ע"א). אמנם למ"ד הרהור כדבור דמי (כ ע"ב) יצא ידי חובה אף בהרהור, לא שהמטרה היא ההרהור אלא שדין ההרהור כדיבור .
וא"כ שאלתך אין לה עניין לק"ש אלא לתפילה , בה באמת אין להשמיע את קולו אף שיש לו לחתוך בשפתיו. (דף לא ע"א)
נשלח ב-17/4/2005 02:10
לרבנו המיימוני,
מכיון שהאשכול מוקדש לי (במה זכיתי?), ומכיון שאפילו רבנו העורב קורא לי ועלה זית בפיו, ותמה אייני, אין לי מנוס מלומר: את קולכם שמעתי בגן ואירא. פרט לזה, עניינים מוניציפליים מונעים ממני מלהשתתף בביהמ"ד (הוירטואלי), אשר כמה אני לחזור ולחבוש את ספסליו.
ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, ועל כן אעיר כמה הערות:
1. באשר לסוגיית ברכות, עסקנו בה באשכול שלי על הפיראהי (בעיקר בדברי הרשב"א שם, ובפירושי החזו"א). בחנו שם את השאלה האם יש מחלוקת הלכתית האם המחשבה נעשית בדיבור או לא. הגענו לוורף (שבינתיים זכיתי לקרוא את ספרו ונהניתי, לפחות חלקית). דומני שלא סביר להעמיד כך את המחלוקת (רשב"א שם ותוס' שבת מ', ע"ש ברש"ש).
2. באשר לשאלת הסתירות הלוגיות, דומני שהניסוח הוא לא שהקב"ה יכול לברוא סתירות לוגיות, אלא שבבריאתו יכולות לשרור סתירות כאלה.
באשר לשאלה עצמה, אינני רואה את הקשר לנדון של מיימוני. העובדה שהקב"ה נאלץ לנסח משהו באופן כלשהו אינה ייחודית לסוגיא זו. הרי כל התורה שבידינו היא תוצאה של אילוץ של הקב"ה להתנסח בשפת בני אדם. יש עשרות ומאות מקומות שבהן חז"ל מצביעים על מילים שבאו למנוע טעויות מאיתנו.
אולם היא הנותנת: הבעיה היא בנו ולא בעולם. אנחנו אלךה שיכולים להגיע לטעויות. כמובן אפשר לשאול האם הקב"ה לא יכול היה לברוא אותנו באופן שלא נטעה. אולם הוא גם יכול היה לברוא אותנו באופן שלא נחטא, ובאופן שלא ניזקק לשפת בני אדם וכו'. זוהי כבר שאלה בעייתית (ולוא רק בשל העובדה שהתשובה עליה צריכה להינתן בשפתנו שלנו כפי שאנחנו כעת).
3. נכון אמר מיימוני שמכאן ראיה, אחת מיני עשרות ומאות, שהקב"ה פועל בתוך אילוצים לוגיים, וכביכול 'אינו יכול' להתגבר עליהם. אולם הבעיה היא בנו ולא בו. אנחנו לא יכולים לחשוב מחוץ לאילוצים אלו, ולכן לא ניתן לנסח בשפתנו משפט שמעבר לאילוצים הללו (ושוב, אפשר לדון מדוע אנחנו נבראנו תחת האילוצים הללו, ואכ"מ מאותה סיבה כמו קודם: כל אילוצים שהיינו נבראים בתוכם היו שקולים לאילוצים הלוגיים. ואם לא היו אילוצים, אזי לא היינו בבחינת ברואים).
ומכאן אוסיף שכל האנטינומיות ביחס לאלוקות יכולות להגיע ל'פתרון' דומה. למשל, בעיית הידיעה והבחירה נפתרת מאד בקלות: אכן אין ידיע המראש, שכן הקב"ה הותיר לנו בחירה חופשית. אם ישנה סתירה בין ידיעה ובחירה, אז הקב"ה אינו יכול לעקוף אותה (שכן בשפתנו ובמערכת אמונותינו לא ניתן לנסח זאת, ונושא הדיון הוא אנחנו, או נכון יותר: כיצד הוא נתפס אצלנו).
4. ובאשר להערתו של מו"ר העורב, אינני חושב שהחילוק בין צורת התפילה לבין טעמה כשלעצמו פותר את הבעיה המיימונית, אלא בתוספת אחת: כרגיל, רבנו המיימוני מניח (כנראה בעקבות רבו נ"ע) שהכל מצוי בגובה העיניים. אולם מטרת ק"ש ותפילה אינה רק הכוונה או הפעולה שהיא עושה עלינו. יש לה מטרות נוספות, ועי' נפה"ח בשערים הרלוונטיים ועוד.
זוהי הסיבה לכך שצורת התפילה (=החפצא של תפילה) היא בדיבור, אף אם מטרותיה המיימוניות יכולות היו להיות מושגות גם ללא דיבור.
מיכי
נשלח ב-17/4/2005 06:50
מיימון,
אם כבר אתה נכנס לזה, לך עד הסוף.
מה הפשט "בכל לשון נאמרה" וכי התורה "נאמרה" כפשוטו?
אלא ע"כ??
את ההמשך אני משאיר לך.
ודו"ק.
תוקן על ידי - בורג_קטן - 17/04/2005 6:51:56
נשלח ב-19/4/2005 11:26
מיכי יקר ,
כמדומני שהרחקת להביא ממרחק נפה"ח לחמך,
אתה סברת כי שאלתו של מיימוני נובעת מהנחה כי התפילה היא פעולה הפועלת על המתפלל[במישור הפסיכולוגי,מוסרי כיוצ"ב]
וזאת שללת[או הוספת] מדברי נפה"ח.
אני סבור כי שאלתו נסובה גם על האפשרות כי התפילה היא פעולת בקשה אמיתית,ואינה רק לכופף לב המתפלל,
וע"ז איצ לדבריך שהרי מצינו ענין בדרך הגשת בקשת התפילה המצריכה לפתוח בשבח קודם שאילת צרכים וכיוצ"ב כמו"כ ענין דיבור כוונת עמידה,עטיפת גוף כו' שאינם גוף בקשה אלא דרך הגשת בקשה או בלשון חכמינו חפצא דתפילה[אמנם יעויי' בגרי"ז שציינתי הכותב שבכל עמידה לפני מלך[הקב"ה]אף שלא בתפילה] צריך כיסוי ודין כיסוי דתפילה הוא מדין עומד רק דתפילה בעי עמידה וצ"ת לענין נבואה אי בעי כיסוי
נשלח ב-19/4/2005 21:04
אולי ייעשה מיימוני גופיה הגהת מיימוני לדבריו ויפרש על איזו הנחה הם הושתתו?
נשלח ב-25/4/2005 12:31
מיכי,בהשאת ברכת המועד.
ואי"צ לומר שאם נתפוס כהצעתך [בפי' דבריו של מיימוני]
שאין בתפילה אלא תוצאת כוונת לב [או תוצאתו המוסרית]
וכ"ת ,שא"כ זו גופא הייתה שאלת המיימון:מה תועלת יש בזה
למטבע של תפילה של כיוון לב,ומה טעם נוסף נתתי אני בזה
שכרכתי זאת עם עיטוף וכוונת עמידה?
בזה ארווחנא לך שודאי מהתם חזינן דבעינן מטבע של תפילה
ולא סגי בבקשה גרידא , אמור[בפה]מעתה כי אף אמירה בפה
בעינן להא.
ותן לחכם ויפרש מפני מה בעינן לצורת תפילה וכיצד היא
פועלת על נפשו באופן שונה מצורת בקשה,
ולחכם אחר תן ויפרש כיצד פועלים עיטוף כוונת עמידה
והוצאה בפה לעשותה ל"תפילה"ולהפרישה מ"בקשה"אף אם אין
בתפילה אלא השפעתה על המתפלל היינו כוונת לב [ותוצאותיו]
וכמדומה דבחכם אחד סגי,כי קרוב הוא.
תוקן על ידי - עורבא_פרח - 25/04/2005 12:33:59
נשלח ב-25/4/2005 16:44
ועל ארבעה לא ישיבני?
נשלח ב-1/5/2005 02:30
מיימוני,כמדומה שהצלחתי להחזיר אותך לדיון,
[איקון עם שפתיים דובבות.]
זהו ציטוט מדבריך,בנידון.
למה צריך תפילה בכלל?
התפילה מועילה, גם לנפש המתפלל, וגם כנראה לקבלת הדברים שאנו מתפללים עליהם, והיא למעשה הקשר העמוק של האדם עם אלקיו. כבר כתבתי בכמה מקומות בפורום הזה כי האדם הוא בעצם "החי המתפלל" (וזה לא חידוש שלי, אלא של אחרונים בעקבות מסכת בבא קמא, משנה א'...). המבין מהי תפילה, לא ירצה לוותר עליה! היא תהיה עבורו, כדברי ה"לב אליהו" על האמונה, אויר לנשימה.
