| נשלח ב-22/6/2002 22:46 |
 |
| |
יצר הרע
ר' ישראל מסלנט ניסה לדון בשאלה קשה ואולי גם מסוכנת. מהו יצר הרע? לפי הרמב"ם, זהו פשוט כוח הדמיון. לפי המקובלים, זה כוח פעיל, בעל ממשות אונטולוגית, שמלווה כל אדם בנפרד, מופקד כדי להכשיל אותו בכוונה תחילה או לכל הפחות כדי להעמידו בנסיונות.
תשובתו של ר' ישראל היתה ששני הצדדים צדקו. יש יצר הרע שאינו אלא כוח הדמיון, ויש יצר הרע שהוא בעל ממשות, בדיוק כפי שטענו המקובלים.
שתי הערות:
א. בלי להיכנס לאריכות דברים בנוגע למהותו של כוח הדמיון אצל הרמב"ם, ניתן לנסח מחדש את הגישה הזו (לאו דווקא מתוך נאמנות גמורה לפסיכולוגיה הרמב"מית), כך: אין יצר הרע. כל מה שיש הם רציות ורצונות שונים אצל האדם, שחלק טובים וחלקם רעים. הרצונות הרעים של האדם אינם באים לו כנסיון, אלא כתוצאה ממהלך חייו.
מה מקורם של הרצונות הרעים? איני יודע לענות על שאלה זו יותר ממה שאני יודע לענות על שאלת השאלות: מהו מקור הרצון בכלל.
ב. אני מבקש להציע פרשנות נוספת לרעיון של "יצר הרע". אין זו פרשנות חדשה לחלוטין (יש לה לכל הפחות רמז בספרו של מרדכי רוטנברג על קיום בסוד הצימצום ועוד). הרעיון הוא שברגע שאנו מלבישים חלק מרצונותינו תחת התוית "יצר הרע" אנו מסייעים לעצמנו מבחינה פסיכולוגית.
כך: אדם יכול להילחם ברצונותיו השליליים, כלומר בעצמו, ברגע שהוא מאמין שזה לא הוא באמת.
אדם פטור מרגשות אשמה על הופעת הרצונות השליליים, מפני שהם אינם חלק ממנו.
כל התמודדות עם היצר הרע מקבלת חשיבות עצומה, מפני שאין היא אירוע בתוך החיים הפרטיים של פלוני אלמוני, אלא נסיון ששלח הקב"ה באופן מיוחד לאדם.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2002 22:50 |
|
| |
למרבה הצער, לא כל הספרים שאני מבקש לצטט מהם הם תחת ידי. לכן עלי לשחזר בעל פה...
הקטע הבא לקוח מתוך "זורבה היווני". הוא מספר על נזיר שהיה מסתגר במנזר רוב השנה. רק פעם בשנה או משהו כזה היה יוצא לעיר, ואז היה מתהולל ועובר את כל העבירות שבעולם (לפי מושגיו ומושגי סביבתו).
בשעה שהיו באים אליו בטענות, היה מסביר: זה לא אני, זה אלכסנדר (או שם כלשהו). אלכסנדר היה מישהו שהיה משתלט עליו, שהיה טמון בתוכו עד שהיה מגיח החוצה, ואז היה עושה מה שהוא רוצה.
זו דוגמא מצויינת למה שניסיתי להציג בתחילת דברי. הענקת מעמד עצמאי לרצונות שלי שיש יתרונות שונים, פסיכולוגיים או גם חינוכיים, לראות אותם כנטע זר בתוכי.
במקרה זה, הנזיר חסר המוסר מרשה לעצמו לעשות הכל ותולה את סרחונו באחרים. אבל ניתן להשתמש באותה שיטה כדי לחנך, לתקן, להיטיב. זה מה שלדעתי קורה עם השימוש במושג של "יצר הרע".
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2002 23:47 |
|
| |
בספרות החסידית אפשר לראות הרבה דוגמאות לכך שהיצר הרע אינו חלק מהאדם, ובהרבה מקרים פוטר אותו מאחריות, לעומת הרמב"ם שעוסק באדם מבחינת מהותו שהיא: שכלו ולאו דוקא הפסיכולוגיה שלו (הדמיון הוא בבחינת תקיעת מקל בגלגלי השכל)
בספרו של ר' צדוק הכהן מלובלין "צדקת צדיקים" כתוב "פעמים יש אדם עומד בנסיון גדול כל כך עד שאי אפשר לו שלא יחטא, כדרך שאמרו חז"ל: מה יעשה אדם ולא יחטא וכ'ו,,, ובזה הוא נחשב אנוס גמור ורחמנא פטריה, וגם בהסתת היצר בתוקף עצום שאי אפשר לנצחו, שייך אונס ,,, יש יצר גדול כזה שאי אפשר באדם לכופו והוא אנוס גמור, ואין בזה עונש אף דעשה איסור, כיון שהיה אנוס, אבל האדם עצמו אינו יכול להעיד על עצמו בזה שהיה אנוס כי אולי עדיין היה לו כוח לכוף את היצר, ורק דיין האמת הבוחן לבות וכליות יכול להעיד עליו זאת"
ומתוך "איגרות הראי"ה" של הרב קוק משנת 1923 כותב הרב לאב הפונה אליו בשאלה, כיצד עליו לנהוג בבנו שיצא לתרבות רעה, וזו לשונו "זרם הזמן היא שיפחה בישא שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה, הם אנוסים גמורים(תינוקות שנישבו) וחלילה לנו לדון אונס כרצון
(זרם הזמן מתייחס לתקופה המודרנית, ושפחה בישא : כלומר שפחה רעה שהוא ביטוי הלקוח מן המקורות וזוהי מליצה המתיחסת ל'יצר הרע' שבאדם)
איקה
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2002 23:52 |
|
| |
איקה!
אין הכי נמי!
זה בדיוק זה. גדולי החסידות השתמשו בדיוק ברעיון של הלבשת הרצונות שאין אנו מסוגלים להתגבר עליהם, או שאין אנו רוצים בכך, בתור גורם זר, כדי לסייע לנו להתפטר מרגשות האשמה או האחריות, ולאפשר לנו להתפתח הלאה, עד שנהיה חזקים יותר ונוכל להילחם בהם מחדש.
באשר לרב קוק, מטרתו היתה בוודאי להרגיע את רוחו של האב האבל על בנו, אם כי לרב קוק היתה תפיסה מקורית משלו באשר לסיבות לפריחת ההשכלה, והיא ראויה לניתוח באשכול אחר.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2002 00:36 |
|
| |
מיימוני,
בשמונה פרקים הרמב"ם מסביר את "תופעת הרצון" באדם , והוא מציין שמכל היצורים בקוסמוס האדם הוא היחיד שהוא בעל רצון, והוא היצור היחיד בכל הטבע שחייב להתגבר על טבעו בעזרת הכוח המתעורר (הרצון) כדי להגיע לשלמות האנושית, ובהגדרת החלק המתעורר כפי שהרמב"ם מסביר: שהאדם אחראי לאופיו והאדם יוצר את אופיו על פי רצונו, ולא כפי שרבים טועים וחושבים שהאדם הוא מעין פרי ותוצאה של אופיו
"והחלק המתעורר – הוא הכוח אשר בו ישתוקק ויכסף האדם לדבר אחד, או ימאסהו. ומזה הכוח יבוא אל הפעולות: בקשת דבר, והבריחה ממנו, ובחירת דבר אחד, או התרחק ממנו: והכעס, והפחד, והגבורה, והאכזריות והרחמנות, והאהבה והשנאה, והרבה מאלו המקרים הנפשיים. וכלי זה הכוח – כל אברי הגוף: ככוח היד – על לקיחת דבר ונגיעתו, וכוח הרגל- על ההליכה, וכוח העין- על הראות , וכח הלב- להתגבר, או לירוא בעת הפחד. וכן שאר אברי הגוף הנראים והנסתרים הם וכוחותיהם – כלם כלים לזה הכוח המתעורר.
והשאלה הנשאלת היא איך נשפוט אדם על רצח אם נועד לרצוח?
אפשר לפטור אותו מעונש על אי שפיות, דהיינו שהדמיון השתלט על שכלו. וזוהי מחלת נפש. ולא כפי שהיצר הרע מוצג כאיזה שד שנכנס באדם
איקה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2002 00:42 |
|
| |
איקה
הנקודה היסודית היא שלאדם, לכל אדם, רצונות מנוגדים.
אנו רוצים להיות טובים, אבל אנו גם רוצים את השוקולד החלבי לאחר המנה הבשרית, או את השוקולד שאינו שלנו.
אנו רוצים לומר רק את האמת, אבל איך נוכל לגלות את הדברים המכוערים שיש לנו בלב?
וכל אחד יכול להוסיף דוגמאות משלו.
הנחת היסוד של הרמב"ם, שמקובלת גם עלי, היא שלאדם בחירה חופשית. כלומר, מבין הרצונות שלו, הוא בוחר איזה רצון הוא רוצה להגשים. מה הוא רוצה לרצות ומה הוא רוצה לא לרצות.
לא תמיד הבחירה נבונה, או טובה, ועל זה מקבלים שכר, או עונש.
במשפט המודרני, מניחים שיש מצבי בריאות שבהם אדם מוגדר כחולה, מסוג שלא ניתן לצפות ממנו שיהיה אחראי להתנהגותו, כלומר יתן דין וחשבון משפטי. גם בהלכה, להבדיל, יש מושג של שוטה.
המשפט המודרני, עד כמה שאני יודע, איפשר לפתח את הנקודה הזו עד שרבים מאד נחשבים לפטורים בגלל איזה "יצר בלתי נשלט".
אבל אני חושד שאותו היצר היה נשלט ונשלט, אלא שהאדם לא רצה.
אנו כולנו מסוגלים להרבה יותר ממה שאנו מייחסים לעצמנו. וזה גם מחייב אותנו להרבה יותר.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2002 01:07 |
|
| |
הרצון קיים בנו ואנו חופשים לבחור ברצונינו בין הטוב לבין הרע.
אלוקים ברא את האדם 'בצלמו כדמותו' ובתור שכזה יש לו הכושר להכיר את האמת ומאידך הריהו גם יצור המונע על ידי יצרים, דחפים אמוציונלים ומחשבות דמיוניות, המהווים הפרעות ומכשולים בפני הכרת האמת.
שוטה? =שכלו לקוי? או אולי טועה בעיונו
יש מושג משפטי שנקרא אי שפיות זמנית, או כמו שאתה טוען "יצר בלתי נשלט" אבל אז מורים על אשפוזו של אדם זה כיון לקה בנפשו
איקה
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2002 01:47 |
|
| |
מיימוני
רציתי להעיר תשומת לבך לעוד נקודה חשובה בין שתי הגישות שהבאתי כדוגמא
רבי צדוק הכהן מדגיש שאף על פי היות האדם אנוס, ואין בזה עונש אף דעשה איסור,,, אבל האדם אינו יכול להעיד על עצמו בזה שהיה אנוס,,,ורק דיין אמת בוחן לבות וכליות יכול להעיד עליו.
ואצל הרב קוק אנו רואים איזו קביעה גורפת לגבי ציבור שלם שאינו אחראי למעשיו
איקה
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2002 23:11 |
|
| |
מימוני,
כח הדמיון הוא יצר הרע? לע"ד הוא דווקא היצר הטוב, או שראוי לאומר תלוי באיזה משקפיים בוחנים אותו. אתה מקשר יצר לרצון ולכולנו רצונות הבחירה שלנו היא לאן אנו מנתבים אותם.
ההפרדה בין היצר הרע לאדם נותנת לכל אותם רודפי הגב הציבורי תירוץ לרדות באלה ששואפים לחשיבה עצמאית. הקלף שלהם הוא: איך אתה יודע שרדיפת האמת ולא היצר הרע הוא שגורם לך להיות ספקן ולשאול שאלות? מה תענה? הם סגרו את הדיון, הפכו את היצר הרע לקדוש מעונה.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/6/2002 00:14 |
|
| |
הדמיון אינו יצר הרע, זהו אחד מחלקי הנפש שיכול להצמיח טעיות, ומאידך הוא תופס מקום מרכזי בתורת הנבואה
הדמיון אינו פרודוקטיבי והוא מתעה ומתעתע כי הוא ניזון מהזיכרונות שהאדם חווה מאז הוא זוכר את עצמו
בזיכרונו של האדם יכולים להתערבב זיכרונות שונים, המתרכבים יחד ויוצרים בתודעתו דברים , שלכאורה לא ראה אותם מימיו,ולמעשה ראה אדם זה את מרכיביהם, אין שום קשי לאדם לדמות לעצמו סוס ירוק אע"פ שלא ראה מעולם תופעה כזאת וכיצד יכול לקרוא הדבר הוא ראה סוס ובהקשר אחר ראה צבע ירוק וכאשר שני זיכרונות אלה נצטרפו יחד נוצרת בתודעה הדמיון של סוס ירוק שלא יתכן שיהיה קיים במציאות
ואלה דבריו של הרמב"ם על 'הכח המדמה' בנפש האדם
"והחלק המדמה: הוא הכח אשר יזכור רישומי המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום, וירכיב קצתם אל קצתם, ויפריד קצתם מקצתם, ולזה ירכיב זה הכח מן עניינים אשר השיגם, עניינים אשר לא השיגם כלל ואי אפשר להשיגם, כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באויר , ואדם שראשו בשמיים ורגליו בארץ,ובהמה באלף עיניים על דרך משל. והרבה מאלה הנמנעות ירכיבם הכח המדמה וימציאם הדמיון.ובכאן טעו ה'מדברים' (כת מוסלמית – מתכלמין) הטעות המגונה הגדולה, אשר בנו עליה פנת הטעאתם בחלוקת המחויב והאפשר והנמנע, שהם חשבו או הביאו בני אדם לחשוב, כי כל המדומה א פ ש ר ולא ידעו שזה הכח ירכיב עניינים שמציאותם נמנע"
(הרמב"ם, שמונה פרקים, פ"א )
איקה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/6/2002 00:40 |
|
| |
מיימוני
אני מסכים להנחת יסוד בדבר בחירה, אך אני מסתפק לגבי 'חופשית'. בכל בחירה ישנן שתי אופציות או יותר, אך למיטב נסיוני הן אינן מופיעות באותה עוצמה. ומכאן נראה לכאורה כי החופש הוא מוגבל וממילא מוטל בספק.
בענין יצר הרע נראה כי אם נעזר בשרשיות לשון הקדש, נמצא כי יצר הינו יצירה הנבנת על פי פעולות האדם (דומה למיימוני). יצירה זו מגיעה כמשקל עודף בבחירות האדם, ויוצרת הטייה המעוותת את ראיית האדם וממילא מחטיאה בחירתו.
אך אל יאוש, בל נשכח את יצר הטוב, באשר הוא יוצר הטייה המחדדת את ראיית האדם וממילא מצליחה בחירתו. גם לגבי חופש בבחירה לע"ל (מצב בו האופציות בעוצמה שווה), ניתן להגיע ע"י הגברת המודעות קודם הבחירה (התבוננות, למוד, תרגול מעשי...), ובכך לאזן עוצמה מעוותת, אז אולי נעמוד נכוחים, אל פני בחירות הוויתנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/6/2002 21:22 |
|
| |
כן, מה זה יצר הטוב?
אם נלך בעקבות הרמב"ם, נוכל לגלות רעיון מופלא. מה שצריך לעשות הוא לטהר ולקדש את כוח הדמיון.
הדמיון ממלא את כל הרגעים ביממה. לעתים רחוקות אם בכלל אנו עושים משהו בלי לתפוס אותו בתיווך של תוספות דמיוניות. אנו רואים את עצמנו באמצעות הדמיון, שמקשט, או מקלקל, את התמונה.
התורה, או השכל אם תאבו, מלמדים אותנו לרסן את הדמיון, להפוך אותו ממלך לעבד, לפנות ממנו חלקים שאינם ראויים (כמו נושא העריות בכל הרמות שלו, כפי שהתבאר באשכול סמוך). התורה עושה זאת באמצעות ההלכה והמיתוסים השונים שההלכה משתמשת בהם. השכל מלמד אותנו באופן ישיר את השיטה. אבל המטרה היא אותה מטרה. לקדש את הדמיון. לטהר אותו.
איך נראה אדם שהצליח לעשות זאת? האם נוכל לצייר אדם כזה בכוח הדמיון שלנו, שנמצא עמוק בתוך המציאות שמסביב? כהרגלי, אני מצטט, אם לא סיפור, כי אז רעיון יפה שאומרים בשם גדולי המוסר.
הגמרא קושרת בין צבע התכלת שבציצית לצבע התכלת של האוקיינוס, ושוב לצבע השמים, ומשם למחשבה על כסא הכבוד (לפי שיטתנו, זה מיתוס שימושי, אמונה הכרחית של הרמב"ם). נשאלת השאלה, האם אדם שרואה צבע תכלת חושב על הדברים האלו? אפילו מי שמתבונן בשמים חושב על כך שהם מסמלים את ההשגחה?
מסתבר שלא, וכאן מגיעה התוספת של בעלי המוסר. יש הלכה שאסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה התלויים בכביסה, אם המסתכל מכיר אותה. אהה, אמר אותו משגיח ששמעתי ממנו את הרעיון. כאן אין מי שיתפלא וישאל, איזה קשר יש בין הצבע והצורה לבין מה שאסור?
זה כל הענין. כוח הדמיון עובר מהר מאד מבגדי הצבעונין הלאה. רק אצל מעטים כוח הדמיון עובר מהתכלת של הציצית לענינים אלקיים. אבל זו דרגה שניתן להגיע אליה אם מקדשים את הדמיון. (ולפי מה שהתבאר באשכולות אחרים, זו וודאי לא דרגה אחרונה בסולם), אבל היכן היא והיכן אנחנו?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/6/2002 18:43 |
|
| |
מיימוני,
היצר שיש בו ממשות, נראה שהוא תולדה מהיצר שאתה קורא לו "בא מן הדמיון". בדרך כלל לא יכולים בני אדם לעצור את מחשבתם על דמיון מופשט בלי לחוותו בממשות. תנסה לצייר לעצמך אדם שמעולם לא ראית עם כיפה גם לא בתמונה, כאילו שהוא עם כיפה או להיפך. המיסטיקנים הם אלה שמעבירים ציור דמיוני כדי לעצור את מחשבתם על המופשט ובסוף מאמינים שהמופשט הוא הציור.
הרמב"ן נדמה שבפרשת חוקת על הנחשים השרפים מביא שנשוכי כלב מרוב פחדם ממנו "רואים" אותו בממשות. כך עם היצר שהוא ה"חריץ" ה"נוצר" על ידי בחירה לכיוונו, מציירים אותו כאיזה מלאך גופני ואז נהפך בדמיון לממשי.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2002 08:57 |
|
| |
וטו
אני חושב שגיליתי את מה שניתן לקרוא לו "התהליך המיסטי" (ונכלל בזה הגדרת מהות המיסטיקה).
פשוט מאד, לוקחים תופעה מעבירים אותה למילים, על המילים עושים 'פוטו-מונטא'ג' ונוצרת איזו שהיא 'מפלצת' המחליפה את התופעה!
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2002 20:13 |
|
| |
יש יצר שיוצרו הוא האדם עצמו
וכך זה בדרך כלל
|
|
|
|
|
