אישציפ, שלא תגיד שאני לא דואג לך...
מי מפחד ממדינת הלכה
חזון המדינה שפועלת לפי חוקי התורה נזנח על ידי הציונות הדתית, ורק על החילונים הוא עודנו מהלך אימים. מהניסיונות של הוגי דעות דתיים לצייר את דמותה של מדינה כזו עולות המסקנות הבאות: החילונים יכולים להירגע, הדתיים צריכים להתעורר, והפוסקים מתבקשים לגלות יצירתיות
מאת:חיים נבון
חזון מדינת ההלכה חי היום בעיקר בסטיקר המפורסם "מדינת הלכה – הלכה המדינה". מדינת ההלכה היא דחליל שמפחיד חילונים, אך מזמן כבר הפסיקה להסעיר את הקהל הטבעי שלה, הציבור הציוני-דתי. ד"ר איתמר ורהפטיג, מרצה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, מתואר כאחד מאחרוני הפעילים למען חזון מדינת התורה. "אני מרגיש בודד", מודה ורהפטיג. "למען האמת, הפסקתי לפעול בנושא הזה. פעם הייתי מדבר, מנסה לשכנע. היום אני מרגיש שאין אוזן קשבת. הרושם שלי הוא שאנשים, גם דתיים, מפחדים משלטון הרבנים".
מדוע בכלל יש טעם לנסות לגבש תוכנית מפורטת לִמדינה שהיא כיום תיאורטית לחלוטין?
"ראשית, יש סיבה חינוכית. הנוער לא יודע לאן הוא הולך. צריך חזון שיתווה כיוון. שנית, כדי לקרב את התגשמות החזון, צריך לדבר עליו. אנשי השמאל היו מדברים על מדינה פלשתינית כשזה נשמע רעיון אבסורדי, והצליחו לקרב אותו. מעבר לזה, אני תמיד הבנתי שזו משמעות הציונות. כשהרב קלישר דיבר על ציונות הוא דיבר על הקרבת קורבנות, לא על חוק השבת".
אפילו הרבנים נרתעים מהביטוי 'מדינת הלכה'. "אני ממש לא אוהב את הביטוי הזה", אומר הרב יעקב מדן מישיבת 'הר עציון' שבאלון-שבות. "ההלכה נתפסת בציבור הכללי כמשהו כובל, שאנחנו מקיימים כי אין לנו ברירה, או עוקפים אותו. לא כך אני רואה את המדינה שלי. אני מעדיף לדבר על מדינה שבה אנו מקיימים את מצוות התורה". גם פרופ' הלל ויס, הנחשב קיצוני יותר, מצהיר בכתביו כי "מדינה יהודית אינה מדינת 'טרור הלכתי'".
אולי במקום "מדינת הלכה" נדבר על "מדינת התורה"? מסתבר שגם הביטוי הזה מאיים. "אני לא אוהב את המינוח 'מדינת התורה'", אומר הרב ישראל רוזן, ראש מכון 'צומת'. "זה מושג מפחיד. מזכיר לאנשים את סעודיה, והם מיד חושבים על קציצת ידיים לגנבים. אני מעדיף את הביטוי 'מדינה יהודית', שקשור לא רק לחוק ולהלכה, אלא גם לתרבות ולחזון הנביאים".
ליבוביץ וקדושת המדינה
ההסתייגויות הללו לא היו מפתיעות את הוגה חזון מדינת התורה. הרב ד"ר יצחק ברויאר, נכדו של רש"ר הירש וגדול הוגי הדעות של האורתודוקסיה הגרמנית במאה העשרים, הוא שהעלה על נס את המושג "מדינת התורה". כמשפטן, ברויאר שם במוקד תפיסת עולמו את החוק והמשפט, וראה כאידיאל עליון קיומה של מדינה שתהיה מחויבת לחוק היהודי – ההלכה. ברויאר פעל מתוך התנגדות לציונות החילונית, וניסה – ללא הצלחה – להנחיל את חזונו לאנשי 'אגודת ישראל'. בשנת 1946 נפטר הרב ברויאר, אפוף תחושה של כישלון בהנחלת מורשתו, כשאת דרכו המשיכו רק אנשי 'פועלי אגודת ישראל' ותנועת הנוער הקטנה שלהם, 'עזרא'.
עם הקמת המדינה חלם הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, על הגדרתה של התורה כחוקת המדינה היהודית. התקווה הזו, כידוע, נכזבה. לשם הגשמת חזונו היה הרב הרצוג מוכן למתוח את חבל הגמישות ההלכתית, ובנושא זה התחבט בלבטים פנימיים קשים: "כל כמה שאני מוסיף להתעמק בעצות ותחבולות להכשרת (דיינים) פסולים", כתב, "...מתעוררת והולכת ומתגברת בי בחילה עצומה". כאמור, מאמציו של הושבו ריקם.
לייאושו של הרב הרצוג ניתן למצוא ביטוי גם בהסתייגותו ממתן היתר הלכתי לפעולת המשטרה בשבת. ממילא "הרוב הגדול לצערנו לא מתחשבים עם הוראות הרבנות", כך שההיתר לא יתרום מאומה לעבודת המשטרה בפועַל; ואם כך, למה להקל?! הרב שאול ישראלי חלק עליו, וטען שעלינו לפסוק כאילו העם כולו שומר מצוות.
עם הקמת המדינה, אנשי הציבור הדתיים עסקו בדרך כלל בהסדרים מעשיים, ולא בתוכניות תיאורטיות. בימים שבצבא גילחו את ראשיהם של חיילים דתיים שסירבו לבשל בשבת, העיסוק בחזון הרחוק של מדינת התורה נראה כמותרות. למרכז השיח הציבורי עלה הרעיון בעוצמה במה שהיה אולי הראשון בשרשרת הפולמוסים הסוערים שחולל פרופ' ישעיהו ליבוביץ. בשנים 1952-1951 התווכח ליבוביץ בלהט עם רבנים שונים, ובעיקר עם הרב משה צבי נריה, על יחסה של הציונות הדתית למדינה. ליבוביץ טען שהיהדות הדתית חייבת לגבש תוכנית מקיפה להפעלת שלטון התורה, היינו – למדינה שכולה מתנהלת על פי ההלכה. עד כאן נשמעת התביעה הזו שמרנית למדי, אך ליבוביץ הוסיף וטען שלצורך כך יש לבחון שינויים מפליגים בהלכה. בתעשיות הכבדות, למשל, אי אפשר לכבות את התנורים בשבת, משום שחימומם מחדש אורך זמן רב. מאבקם של פוליטיקאים דתיים לשחרר פועלים שומרי שבת ממלאכות אלו ודומותיהן נראה בעיניו כחילול השם. אם מותר – מותר לכולם; אם אסור – אסור לכולם. וליבוביץ עצמו נטה, ככל הנראה, לצד ההיתר. "בכל הרצינות יש לדון", כתב ליבוביץ, "אם אין לייחד לעבודת ישראל שבתפקידים ובשירותים ההכרחיים של המדינה בימינו, אותו מקום בהלכה שניתן לעבודת הקורבנות בזמן שבית המקדש היה קיים".
מי שמכיר את משנתו המאוחרת של ליבוביץ, ודאי משפשף את עיניו בתדהמה. הזהו ליבוביץ שהעלה על נס את האוטונומיה המוחלטת של ההלכה? הזה האיש שבז להערצת המדינה ושש לכנותה "עבודה זרה"? באירוניה דקה של ההיסטוריה כתב הרב הרצוג על ליבוביץ בגרסתו המוקדמת שהוא "עושה מהמדינה ומהצבא אלוהות" - אותה האשמה שליבוביץ עצמו עתיד להטיח במתנגדיו. את השינוי בעמדתו יש שתולים באכזבתו מהממסד הפוליטי בישראל, בעקבות מה שראה כבגידתו של בן-גוריון בסיעת 'העובד הדתי' בהסתדרות, שליבוביץ עמד אז בראשה. כך או כך, הרבנים דחו בתוקף את הצעותיו הרדיקליות של ליבוביץ. הרב נריה הוסיף שעצם הניסיון להתוות תוכנית למדינת התורה הוא "אוטופיה"; "אפיזודה ספרותית" ותו לא.
כל מחמיר מלך
לדברי ד"ר אשר כהן, מחבר הספר 'הטלית והדגל' על חזון מדינת התורה בימי ראשית המדינה, הפולמוס הזה היה קו פרשת מים אישי וציבורי. מבחינה אישית, ליבוביץ הודה כי בעקבותיו הוא יצא מחוץ למחנה הציוני-דתי; מבחינה ציבורית, הפולמוס ביטא את פרפוריו האחרונים של רעיון מדינת התורה כחזון חי בשיח הכללי.
כהן תולה את דעיכת הרעיון בהתנגשות המהותית בין ההלכה האורתודוקסית העכשווית לבין מושג המדינה היהודית המודרנית. "ריבונות יהודית מודרנית היא מושג בלתי מוכר בהלכה. בשביל חזון כזה צריך לפתח הלכה. ההלכה שיש בידינו לא מאפשרת לגבש חזון של מדינת תורה. ניקח שאלה פשוטה: איך מתנהל משרד החוץ בשבת? הרי אין על זה סימן בשולחן ערוך".
אתה לא חושב שאפשר לפתור את הבעיה הזו בעזרת שימוש בנוכרים, למשל?
"השימוש בגויים של שבת הוא הצהרה מדהימה: מדינה לאומית שאומרת שלצורך התפקוד השוטף שלה היא זקוקה לעם אחר. אנחנו אומרים בעצם שהעם היהודי לא יכול לתפקד כיחידה לאומית בלא עזרת נוכרים. חדר מצב במשרד החוץ חייב לפעול 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. האם בחדר המצב חייב לשבת אדם שאינו יהודי?! ואם לא היו במדינה גויים, היינו צריכים להביא עובדים זרים?"
האם הציונות הדתית שילמה מחיר על הזנחת חזון מדינת התורה?
"בהחלט. גם אם לא היו מגיעים לפתרונות, הציונות הדתית היתה צריכה לפחות לעסוק בחזון הזה. הזנחת החזון ביססה את תודעת המידוּר. לציוני-דתי הממוצע יש כיום שתי מגירות: כשהוא ציוני הוא פותח את המגירה הציונית-חילונית, וכשהוא דתי הוא פותח את המגירה ההלכתית. כשיש סתירה - אני בכלל לא בטוח שהצד הדתי מכריע.
"הציונות הדתית היום פוחדת להביע עמדה בשאלות הקשורות בראייתה את המדינה. יש ויכוח חריף בין החרדים לחילונים על גיוס בני ישיבות. ציפיתי שתישמע אמירה ציונית-דתית ברורה כלפי החרדים, שאנו נטען כלפיהם מה הם צריכים לעשות. אבל אין אומץ. גדולי התורה הם עִם החרדים, ולכן אנחנו שותקים. יש שטוענים שאין טעם לעשות תוכניות למדינת התורה, כי ממילא יש רוב חילוני. לי יש תחושה שהרוב החילוני הוא תירוץ. אנחנו צריכים להציג תוכנית: כך תיראה מדינת התורה. זה חשוב קודם כל כלפי פנים".
אתה מתאר מלכוד שנראה חסר מוצא.
"יש מוצא, אם הרבנים יהיו מוכנים לנצל את הסמכות שניתנת להם במסגרת ההלכה האורתודוקסית, כמו הסמכות לתקן תקנות וסמכויות אחרות. כשהרב קוק ראה את המצב בהתיישבות, הוא סמך את ידו על היתר מכירת הקרקעות בשביעית. בפולמוס השמיטה של תשס"א הציונות הדתית לא הרימה קול. השאירו את הרב בקשי-דורון להילחם בחרדים. אנחנו לא צריכים לצאת מגבולות האורתודוקסיה, אלא רק לצאת מהאורתודוקסיה המחמירה, החרדית. היום כל אחד שמחמיר יכול לפרסם את דעתו בכל מקום, אבל מי שרוצה להקל - מיד נחשד כרפורמי.
"בתחום הגיור יש היום דילמה, עד כמה להחמיר בדרישה של קבלת מצוות. בהלכה יש מיעוט פוסקים – ואני מודה שזה מיעוט – שאומר שקבלת מצוות אינה תנאי הכרחי לגיור. אף אחד לא מעז להזכיר את זה. מצד שני, הרב אקסלרוד כתב מאמר הלכתי שבו הוא דורש שבתעודת הגיור ייכתב שהיא תקפה רק כשנושאהּ שומר מצוות, ושצריך יהיה לחדש את התעודה כל שנה, כמו טסט לרכב. איפה שמענו על רעיונות כאלו? אבל את זה אפשר לפרסם בקובץ הלכתי, כי הוא מחמיר. האם מישהו ייתן לרב יואל בן-נון לפרסם מאמר הדורש לבצע גיור המוני מרוכז? חלק גדול מהרבנים דואגים מה יהיה כתוב עליהם ביום שישי ב'יתד נאמן'. יש יראת-הוראה משתקת".
האם אתה תומך בגישה של ליבוביץ, שצריך חקיקה הלכתית חדשה?
"לא. צריך להיות ריאלי. מהרגע שהופיעו הרפורמים, דיבורים כאלו זורקים אותנו החוצה. אני מסתפק בגישות יותר מינימליסטיות".
בשבח העורמה
רעיון מדינת התורה חזר והופיע בשנות השמונים בדגש חדש. מכון צומת באלון-שבות, בראשותו של הרב ישראל רוזן, החל להוציא קובץ מאמרים שנתי בשם 'תחומין', העוסק על פי הגדרתו בנושאי "תורה, חברה ומדינה". לצד ההיבט העיוני, המכון בולט בפיתוח התקנים טכנולוגיים שנועדו לפתור בעיות הלכתיות הקשורות בצורכי החיים המודרניים. לכותב שורות אלו, כחמ"ליסט במילואים, הזדמן לכתוב בשבת ביומן המבצעים בעט מיוחד של מכון צומת, שנמחק לאחר כמה ימים ועל כן פעולתו אינה עונה להגדרה ההלכתית של 'כתיבה'. רבים משתמשים בהתקנים של המכון כדי להפעיל בשבת אמצעים טכנולוגיים שונים, ממדיחי כלים ועד מעליות.
בעוד ד"ר כהן מאשים את הרבנים בדעיכת רעיון מדינת התורה, הרב רוזן רואה בדעיכה הזו תוצאה של התרחקות הציבור הישראלי מהיהדות. "החזון קצת נגוז. הציבור שלא שומר מצוות כל כך מרוחק מהיהדות, עד שהשאיפה לצבוע את המדינה בצבעים יהודיים מתרחקת והולכת. דוגמאות מובהקות הן פתיחת הקניונים בשבת וזניחת האתגר של חקיקה דתית".
אתה תומך בחקיקה דתית?
"בעבר גם אני הרמתי ידיים ואמרתי שצריך לעבור להסברה ולהתנחל בלבבות. בשנים האחרונות שיניתי את דעתי בנושא הזה. הערך של חקיקה דתית אינו דווקא הכפייה והביצוע, השלטת ההלכה בפועל, אלא הערך ההצהרתי. יש חשיבות גם בממד הסמלי של הצהרות ערכיות. רוב העולים על פי חוק השבות היום אינם יהודים, ובכל זאת, זהו חוק יהודי שאני מתפאר בו. גם חוק שעות עבודה ומנוחה, האוסר על עבודה בשבת, הוא בעיניי חוק חשוב, אף שלמעשה איננו נאכף.
"כל מי שהתחנך על ברכי הציונות הדתית צריך לשאוף לקידום הצביון היהודי של המדינה - על ידי חקיקה או בכל דרך אחרת. אני מודה שהחזון הזה לא פופולרי היום, אך לצד התרופפותו יש בתקופה הזו הרבה יותר מודעות לכל מרחב הנושאים של החיים הציבוריים והיהדות. אני מצפה מכל חובשי הכיפות שהשתלבו במדע, ברפואה, בתקשורת, באמנות ובצבא, שיטביעו שם חותם יהודי; לאו דווקא הלכתי. זוהי השליחות שלהם".
רבים מאשימים את מכון צומת בכך שהפתרונות ההלכתיים שלו הם עקיפה והערמה על דין התורה.
"אילו נתנו לאנשי הלכה לנהל את המדינה, בלי ספק היו צריכים למצות את מרב ההקלות האפשריות בהלכה. כולנו מכירים את ה'עירוב' של שבת. אם מכון צומת היה מציע את העירוב, היו טוענים שאנחנו רפורמים. למושג 'הערמה' יש היום קונוטציה שלילית, אך הערמות הן חלק מובנה מן ההלכה, החל מתקופת המשנה. השקפת העולם ההלכתית שעומדת מאחורי השימוש בהערמות היא שהקב"ה השאיר בכוונה פרצות בהלכה, שבאמצעותן ניתן לנהל חיים ציבוריים. אין כאן לאקוּנה בחוק, אלא פתחי מילוט מכוונים".
אתה לא חושש מעתיד שבו אנשים יסעו לבית הכנסת בשבת במכונית של מכון צומת?
"אנחנו משתמשים בשבת בין היתר בהתקנים המבוססים על עיקרון של 'גרמא' – פעולת-עקיפין, שאינה הפעלה ישירה. אנחנו מתירים להשתמש בהתקנים הללו רק בתחומים חיוניים, כמו ענייני ביטחון ורפואה. אבל גם בתחומים אחרים, אם היה אפשר לייצר מכונית שמתכנתים ביום שישי והיא נוסעת בשבת על 'טייס אוטומטי', בלי שום פעולה אנושית, אני לא רואה בכך שום בעיה הלכתית פורמלית. יש כאן רק חששות של 'מראית עין', 'חשד הרואים' וכו'. אלו בהגדרה מושגים יחסיים. אם כולם יודעים שזוהי הפעלה אוטומטית, כבר אין בעיה של מראית עין. אני לא חושב שמבחינת הווי השבת ודמותה מומלץ להשקות את הדשא בשבת בהשקיה אוטומטית, אבל זה לא אסור מבחינה הלכתית".
על איזה התקן אתם עובדים היום?
"אנחנו עובדים בין היתר על מצלמת אבטחה שפועלת כל השבת ואדם יכול לעבור מתחתיה בלי שיהיה בכך איסור. אנחנו עובדים גם על גלאי מתכות ידני שרוטט במשך כל השבת ברטט חלש, כמו סוללה של טלפון נייד, וכשהוא מזהה מתכת – הרטט מתחזק. בגלאי כזה מותר להשתמש בשבת לכתחילה".
יש הטוענים נגדכם שמציאת פתרונות טכנולוגיים היא התחמקות משינויי פסיקה אמיצים. במקום להתיר לשוטר להשתמש בגלאי מתכות בשבת, אתם ממציאים תחבולה הלכתית.
"אלו טענות רפורמיות, שאנחנו שומעים מאז תקופת ההשכלה".
אני מדבר על גישות בתוך ההלכה האורתודוקסית. הרב גורן התיר ניתוחי מתים לצורך לימוד, כי לא יכול להיות שבמדינה יהודית לא ילמדו רפואה. אתה היית יכול להמציא פתרון טכנולוגי ולהתחמק מהבעיה. אתה לא מרגיש שהפתרונות מסוג
זה באים על חשבון פסיקה ישירה?
"הייתי שמח אם פוסק היה בא ואומר: 'תעזבו את כל הפיצ'יפקעס האלה. מחשב הוא עולם חדש, שהקדמונים לא דיברו עליו, ואין בו שום איסור בשבת'. אבל אני לא מאמין שתהיה פסיקה כזו בטווח הנראה לעין. זה מהפכני מדי. ההלכה מתפתחת מבפנים, בקצב שלה. לדרוש שינויים הלכתיים דרמטיים זו תפישה ליבוביציאנית, שכל רבותינו התנגדו אליה".
לעבור לשאלות הגדולות
ד"ר אשר כהן מתלהב פחות מהפתרונות הטכנולוגיים. "ברור שאחד המרכיבים של ההתמודדות הוא העניין הטכנולוגי. דוגמה מובהקת היא בעיית החליבה בשבת, שנפתרה על ידי פיתוח חליבה אוטומטית. אך לא כל הפתרונות יכולים להיות טכנולוגיים. זה פחות גרוע מהיעזרות בגויים, אך עדיין לא מספיק. אם כל הפתרונות הם הסתמכות על גויים וטכנולוגיה, יש כאן אמירה שההלכה כמות שהיא אינה נותנת פתרונות. אין התמודדות הלכתית ישירה. מדינת ישראל מייצרת חשמל בשבת. החרדים משתמשים בשבת בגנרטורים פיראטיים, בלי פיקוח ובקרה, תוך עבירה על פיקוח נפש. זה פתרון טכנולוגי. אנחנו בחרנו בפתרון אחר: אמרנו שממילא צריך לייצר חשמל בשביל בתי חולים, ולכן השימוש בחשמל מותר לכתחילה".
גם הרב יעקב מדן אינו רואה בכל הפתרונות הטכנולוגיים מצב של לכתחילה: "הם שנויים במחלוקת גדולה, שאין בידי להכריע בה. חלקם טובים מאוד, וחלקם פתרונות בדיעבד, שלא תמיד מקרינים אמת. כעקיפה זמנית והכרחית הם חשובים ביותר, אבל עדיין מדובר בפתרונות בדיעבד".
הרב רוזן מעיד כי הפוסקים שעמם הוא בא במגע מגלים בדרך כלל רגישות לצרכים הייחודיים של הלכות מדינה. "גם הרב אליהו, הידוע כמחמיר בנושאים פרטיים, מקל בענייני ציבור", אומר הרב רוזן. "אולי הוא לא יחתום על האידיאולוגיה שלי, אבל למעשה הוא מקל".
ד"ר אביעד הכהן, סגן הדיקן של מכללת 'שערי משפט' וראש מרכז 'מוזאיקה' לחקר דת, חברה ומדינה, מצר על כך שפוסקי דורנו מתמקדים בעיקר בשאלות הקטנות, הפרטניות, ולא בסוגיות הגדולות של הלכה ומדינה. הוא מעריך במיוחד את תרומתו של הרב שלמה גורן בנושא זה: "לרב גורן היתה גישה ייחודית לתחום של הלכות מדינה. הוא ראה את המדינה כבעלת משמעות דתית, והבין שפסיקה בהלכות מדינה מחייבת שינוי קונספטואלי ולא רק שכפול. דהיינו, הוא סבר שכדי לפסוק למדינה, אי אפשר לקחת פסיקה שאתה נותן לאדם בודד ולשכפל אותה פי חמישה מיליון. מכאן נגזרת הפסיקה שלו בשאלות של צבא, כשרות, שבת.
"פסיקה למדינה שונה אפילו מפסיקה לקהילה. במשפט העברי יש ספרות עצומה שעניינה ניהול חיי קהילה יהודית בגולה, אבל ישנו הבדל עצום בין קהילה בגולה לבין מדינה ריבונית, ולא תמיד מתייחסים להבדל הזה. אחת השאלות הגדולות היא, למשל, סדרי עדיפויות בחלוקת תקציב המדינה. בספרות השו"ת יש הרבה מאוד תשובות העוסקות בחלוקת הנטל הכספי הקהילתי בין עניים לעשירים, אך הן לא מתייחסות לשאלות המקרו, איך לנהל כלכלה. הוא הדין לשאלות של ניהול מדיניות חוץ וביטחון. יש מקורות רבים על מצוות יישוב ארץ ישראל, אך כמעט שאין התייחסות ממשית לשאלות של משפט בינלאומי פומבי, במישור שבין המדינות. הרמב"ם מקדיש פרק נכבד ל'הלכות מלכים ומלחמותיהם', אך במקרים רבים זה יהיה קצת אנכרוניסטי להכריע על פיהן האם ברגע נתון יש להטיל עוצר או סגר. העקרונות קיימים, לא הפרטים. אנחנו חייבים לעסוק יותר בשאלות הללו".
מישהו אמר מלך?
אחת השאלות השנויות ביותר במחלוקת נוגעת לסוג השלטון שישרור במדינת התורה. כאשר הרב הרצוג רצה לתאר את הממשל במדינה כזו, הוא השתמש בנוסחה "תיאוקרטית-דמוקרטית". בנושא הזה חלוקות הדעות. "בניגוד למדינת ישראל של היום, מדינת התורה תהיה דמוקרטית", אומר הרב מדן בנחרצות. "במדינת ישראל שולטות האליטות, שלא נותנות לעם לומר את דברו. מדינת התורה, לעומת זאת, תהיה דמוקרטיה אמיתית. אני מאמין במלכות בית דוד, אך זה לא קשור למדינת התורה. מלכות בית דוד היא 'מדינת הנבואה', שעליה דיברו הנביאים, והיא יכולה להיות, חלילה, גם מדינה שאינה שומרת מצוות. מדובר בשני חזונות שונים. מדינת התורה היא משימה שמוטלת עלינו; הקמת מלכות בית דוד אינה תלויה בנו. אנו מקווים שבעתיד שני אידיאלים אלו יתחברו למדינה אחת, אבל באופן בסיסי מדובר בדברים שונים".
ד"ר ורהפטיג מסויג הרבה יותר כלפי הדמוקרטיה: "אני חוזה התפתחות בשלבים. זו תהיה דמוקרטיה מתונה, לא דמוקרטיה ליברלית, והיא תתפתח לכיוון מלוכה. אבל קשה לחזות בדיוק את התהליך".
ורהפטיג מדבר בהיסוס; יש אחרים הנחרצים הרבה יותר. ארגון ששמו 'פורום ג' המצוות' פרסם לפני שנים אחדות ב'מקור ראשון' מודעה שהצהירה כי "המסע לביטול הדמוקרטיה והחלפתה במלכות ישראל יוצא לדרך". המודעה עוררה את חמתו של ח"כ יוסף פריצקי, שקבל עליה בפני היועץ המשפטי לממשלה. בשנים האחרונות צצו ארגונים שונים הפועלים למען שינוי דרמטי במדינה: להקמת בית המקדש, לכינון סנהדרין, ולאחרונה גם להמלכת מלך. בחלק גדול מהארגונים הללו, הפועלים תחת שמות שונים, אפשר למצוא פחות או יותר אותם פעילים; אחד הבולטים ביניהם הוא פרופ' הלל ויס מאוניברסיטת בר-אילן.
ויס חותר למשטר שהוא מגדיר "נשיאותי-מלכותי תחת פיקוח דמוקרטי". "שינוי מהות המשטר בישראל מדמוקרטיה למלוכה דמוקרטית", כותב פרופ' ויס, "הוא עניין קיומי". במדינה שהוא מציע, המלך-הנשיא נבחר לכל ימי חייו, אך יש גם אפשרות להדיחו ברוב מיוחד. ויס אף כתב "הצעת חוקה" למדינה הזו. בספרו 'דרך המלך' הוא מפרסם את "אמנת מועצת הכתר", הקוראת לחותמיה "לעורר עניין בבלעדיות חוק המלכות והמלך בישראל". אגב, בין הפעילים להשבת המלוכה נמצא גם יוסף דיין, אשר בפרסומי 'פורום ג' המצוות' מתואר כ"זרע דוד המלך".
שהמקושש יקושש
המושג "מדינת הלכה" מאיים על הציבור החילוני בעיקר בגלל הפחד שמדובר בכפייה לקיים מצוות. כאשר ח"כ אליהו משה גנחובסקי מ'הפועל המזרחי' דיבר בכנסת הראשונה בזכות איסור עבודה בשבת וציטט את פרשת מקושש העצים שחילל שבת ונסקל למוות, הוא נשאל מיד בקריאות ביניים האם ברצונו להנהיג במדינת ישראל דין סקילה על חילול שבת. האמנם מדינת התורה תכפה על החילונים לקיים מצוות? "מצד אחד", אומר ד"ר אביעד הכהן, "היהדות אינה דת מיסיונרית; מצד שני, יש בהלכה לעתים מקרים שבהם כופים על המצוות. כמעט בכל סוגיה יש מחלוקות ודעות שונות; אחרי הכל, מדובר ביהודים. בכל התחומים הללו ניתן למצוא חיזוק לכל אחת מן הגישות. השאלה היא באיזו גישה נבחר".
למעשה, המצדדים במדינת התורה בחרו כולם באותה גישה. ורהפטיג, מדן, רוזן – כולם מסכימים שאין לכפות על החילונים לקיים מצוות, אפילו אם הדתיים ייהפכו לרוב. בקיצור, חילונים, אפשר להירגע.
"אינני מכיר בשום מקום הלכה שבה מיעוט כופה על רוב", אומר הרב מדן. "כל עניין כפיית המצוות המוכר לי בפוסקים מתייחס רק למצב שבו רוב גדול ומוחלט של הציבור שומר מצוות, ואז יחיד שאינו עושה כך הוא פורץ גדר ואפשר לכפות עליו. בכל מצב אחר, אם כופים דרך של ציבור אחד על ציבור אחר – אפילו רוב שכופה על מיעוט – הנזק עולה על התועלת עשרת מונים. השאלה שכן עומדת לדיון היא רשות הרבים. במדינה שהולכת על פי דרך התורה, אני רואה את רשות הרבים כמתאפיינת בשמירת מצוות. אבל במציאות של היום, אפילו אם בקונסטלציה פוליטית מקרית היינו יכולים להשיג הסדר שבו כל רשות הרבים תוכפף לשמירת מצוות, הייתי מוותר על זה, בשל הנזק הצפוי לטווח יותר ארוך. הייתי מסתפק במאפיינים בסיסיים ברשות הרבים של היותנו מדינה יהודית. כל זה עדיין הרבה יותר ממה שיש לנו היום".
הרב מדן היה ממנסחי אמנת גביזון-מדן להבנה בין דתיים לחילונים. יש שראו באמנה הזו, המאמצת פשרות מרחיקות לכת (למשל, בתחום השבת), ויתור על החזון של מדינת התורה. הרב מדן דוחה את הטענה בתוקף. "האמנה נכתבה מתוך אמונה שהמיעוט לא צריך לכפות את דעתו על הרוב, גם על פי דין תורה. האמנה לא נועדה לטווח כל כך רחוק, אלא לפתרון בעיות של ימינו. אני מזדהה איתה לחלוטין כפתרון אמת למצבנו כיום, כששומרי התורה הם מיעוט. שייך לדבר על מדינת התורה רק כששומרי התורה הם רוב גדול. אסור לנצל רוב מקרי להשתלטות על רשות הרבים. היום דווקא החילונים עושים זאת, בכפייה אנטי-דתית חריפה".
זה ייתכן? זה אפשרי?
הרב משה שפירא, מי שהנהיג 'הפועל המזרחי', חולל פעם סערה כשהצהיר במפורש כי אינו מאמין שאפשר להתאים את דרישות התורה לכל מה שדורשת המדינה המודרנית. המצדדים במדינת התורה חלוקים עליו. "אין שאלה שהמשפט העברי אינו מסוגל להתמודד איתה במישור העקרוני", אומר ד"ר אביעד הכהן. "אכן, צריך לתת את הדעת לכך שמדובר במציאות חדשה, ונחוצה פעולת התאמה. מכל מקום, העקרונות שעל פיהם ניתן לפעול, קיימים במקורות שלנו".
אולי בכלל אין להלכה מה לומר על שאלות כמו חלוקת תקציב או משפט בינלאומי?
"זו שאלה גדולה, האמנם בהלכה 'הכל שפיט'. גם בנושא זה יש מחלוקת. אני סבור שניתן ליישם את העקרונות ההלכתיים כמעט בכל נושא. כך, למשל, ניתן לעשות היקש – לאו דווקא אחד על אחד – מהעקרונות של דיני צדקה בהלכה, וליישמם בתחום הכלכלי. אם יש להלכה מה להגיד בשאלה כיצד צריך אדם לקשור את נעליו, סביר להניח שיש לה מה לומר גם בשאלות אלה. אכן, אין בהלכה התייחסות ישירה למינויים פוליטיים, אך ברור שיש לה מה להגיד בנושא הזה; כמו גם בשאלה האם זה ראוי – לאו דווקא חוקי במשמעות הצרה – שמנכ"ל בנק ישתכר פי עשרים מהשכר הממוצע במשק, כשמחוץ לבניין הבנק מסתובבים הומלסים ומובטלים. גם 'וחי אחיך עמך' וגם 'והצנע לכת עם אלוקיך', במשמעותו הרחבה, הם עקרונות הלכתיים".
גם לדעת ד"ר ורהפטיג אפשר למצוא כיום פתרונות הלכתיים להסדרת מדינת התורה, אף ללא סנהדרין. "היום חלק מהבעיות נובע מהלחץ שמפעילים אנשי כלכלה, שדורשים הפעלת עסקים בשבת וכו'. אם השבת תהיה קדושה בעיניהם, גם אנשי הנמלים וגם אנשי משרד החוץ יבינו שאסור לעבוד בשבת, ואין מה לעשות".
הרב יעקב מדן מגלה פחות אופטימיות. לשאלה האם ייתכן למצוא פתרונות הולמים לבעיות של הנהגת מדינה בדרך התורה לפני ייסוד סנהדרין, הוא משיב: "לגבי רוב הבעיות, התשובה שלי היא חד-משמעית: לא. אינני רואה אפשרות אמיתית לפתור את הבעיות של מדינה מודרנית בלי שתתחדש הסנהדרין. כל מה שנעשה לפני זה הוא תרומה חשובה, אך במבט כולל מדובר בטלאים על גבי טלאים. חלק מההכנה שלנו היא הגדרת השאלות הפתוחות, שיעמדו לפתחה של הסנהדרין כשתקום. מדובר בשאלות כמו חילול שבת לצורכי הרבים ועוד רבות אחרות".
כאחת החמורות בשאלות הללו מונה הרב מדן במפתיע את הצורך לחזור לנהלים הקדומים של הלוח העברי – קידוש החודש על פי ראיית עדים, ועיבור השנה על פי שיקול דעת: "כבר השנה, הלוח העברי שנתקן לפני כ-1,650 שנה סוטה מיעדו, ופסח יחול מחוץ ל'תקופת ניסן'. בעיה זו תלך ותחריף בשנים הקרובות".
בוא נבחן לרגע תחום ספציפי: מה ישתנה בהתנהלות של הבנקים במדינת התורה?
"אין לי ספק שהלכות ריבית ייכתבו מחדש, גם בהתחשב בקיומה של אינפלציה, וגם על בסיס ההנחה שכסף שניתן למוסדות פיננסיים הוא סחורה, וככל סחורה אחרת אפשר לקבל עליו תשלום. בבנקים במדינת התורה, אחרי שתקום סנהדרין, יהיו הלכות שיבדילו בין משיכת יתר הנגרמת מצריכה סבירה, לבין זו הנגרמת מצריכת יתר, ובין שתיהן לבין ממון להשקעה, שנועד לייצר ממון אחר. אני חושב שההלכות יהיו שונות לחלוטין מאלו שב'שולחן ערוך' שלנו, וגם מהוראות העבודה של הבנקים היום".
ד"ר ורהפטיג, מה ישתנה בעבודת המשטרה בשבת במדינת התורה?
"יש הרבה לאקונות בדין הפלילי העברי, שבגללן צריך להסתמך על 'משפט המלך' (מערכת משפטית שמכונן השליט מעבר לדיני התורה - ח"נ). אחד ההסברים הוא שהתורה אוטופית במידה מסוימת, ואינה מתייחסת לחברה מקולקלת. לפי זה, במדינת התורה יהיה פחות פשע, וממילא לא נצטרך לחלל את השבת".
ואם בכל זאת רמת הפשע תישאר גבוהה?
"המשטרה תוכל לתפקד בשבת בעזרת ההיתרים שיש היום. הבעיה הקשה כרגע אינה המשטרה, אלא התעשייה הכבדה, כמו מפעלי ים המלח, שבהם לא משביתים את העבודה בשבת בגלל הזמן הנדרש לחימום התנורים מחדש. יש שני פתרונות בסיסיים לעבודה בשבת – שימוש בגויים או 'גרמא' – ויש מחלוקת מה עדיף. אני לא רואה בזה בעיה בלתי פתירה".
הרב מדן מצפה להופעת הסנהדרין כדי לפתור באופן שורשי בעיות מהסוג הנזכר. אך יש כאלו שאינם מסתפקים בציפייה. קבוצת פעילים מנסה לקדם את חידוש המוסד המשפטי העליון של העם היהודי, ואף קיבלה את הסכמתו של הרב שלמה בן-שמעון להסמיך סנהדרין, "והוא מחכה עתה להסכמתם של גדולי התורה בישראל", כדברי פרופ' ויס בספרו. הרב מדן אינו אופטימי לגבי הסיכוי לחידוש הסנהדרין בקרוב: "זה חיוני מאין כמותו, אבל צריך להקפיד על התנאים המקובלים בהלכה על פי הרמב"ם, כלומר – שכל חכמי ישראל יסכימו. כרגע, מהכרת המציאות, אני לא אופטימי".
הציונות האמיתית
ד"ר ורהפטיג, מה דעתך על הסטיקר "מדינת הלכה – הלכה המדינה"?
"אני חושב ההפך. זו המטרה של המדינה. זו הציונות האמיתית".
 |
|
|
