"הגיון בריא ופשוט" מהו?

ארוך מדי. נדבר אחרי החג.

תוקן על ידי - יבוסי - 29/04/2005 16:03:16

מיכי,

טיעוניך העיקריים להכללת כל חלקי האינטואיציה ונתינת כח מקצתם לכולם, הם שניים: א. האלגנטיות, ואת"ל הפשטות, שבאי ריבוי כוחות ויכולות שכליים; ב. תערו של אוקאם.

לענ"ד, תערו של אוקאם אינו שייך לכאן. תקפותו היא רק בבחירת הסבר הדורש פחות חידושים על פני הסבר הדורש יותר חידושים. אך אין בו כדי להכליל פרטים שונים ויציאת מעמד שוה לכולם.
משל למה הדבר דומה, לאדם השוהה במטבח, ופותח את המקרר. נגלים לפניו מוצרי חלב ממינים שונים. האם יש בתערו של אוקאם כדי להכליל את כל מיני החלב תחת שם אחד, ולהכריע שמי שאוהב שמנת, בהכרח גם אוהב יוגורט?
אף כאן, כיון שהסברי (על בני משפחה רבים כו') אינו דורש יותר חידושים מהסברך (המתייחס רק לכלל המשפחה), הרי הוא כמוצרי החלב הנ"ל, ואין בתערו של אוקאם כדי הכרעת שאלה זו.

נשארה איפוא האלגנטיות, הפשטות. ה"מהיכי תיתי לחלק". אך אם רק עליה אנחנו מסתמכים, אנחנו מאבדים הרבה. בדפים הראשונים של האשכול הצגתי את עמדתך, ככזו שיכולה לשכנע גם אנליטי במהותו בעובדה שקיימת יכולת חשיבה אחרת, חשיבה סינטתית, שצריכה להיות קבילה גם במקומות שהחשיבה האנליטית אינה יכולה להכריע. אך אם טיעונך נבנה רק על ה"מהיכי תיתי לחלק", הרי שההיגד האמור אינו נכון:
מי שחשיבתו אנליטית, מחלק הוא כל דבר העולה לפניו לדיון, לא רק כשיש הכרח לחלק. כשרק יש מקום לחלק מחמת חילוק דק בין הנושאים, כבר הוא מחלק את הדבר לשני בני משפחה. בדרך החשיבה הזו הורגלתי, ועודני רגיל ב"ה, בלימודי בשיבות הקדושות, בהם שולטת החשיבה האנליטית, כדבריך. אם כך, בעל החשיבה האנליטית אינו מקבל את טיעונך בשבח החשיבה הסינטתית, וכך, ההיגד הנ"ל בראש האשכול אינו נכון.

ובקיצור - אין לך דרך לשכנע את מייציץ, יבוסי ואנוכי הקטן, בצדקת דבריך.

(מה שנשאר הוא רק הטיעון שעגלתינו "ריקה", כיון שחשיבה אנליטית אינה מחדשת כלום, ועגלה ריקה צריכה לפנות דרך בפני עגלה טעונה. אך דומה ואין כאן יותר מפרפרזה, ואכמ"ל).


ואוסיף בזה, שיבוסי בדבריו בכלל לא הציג את מיני האינטואיציות כבני משפחה אחת, ובדבריו משתקפת אי ההכרה בקיומה של משפחה כזו בכלל. בתחילה סבור הייתי שאין בין דברי לדבריו אלא סמנטיקה בלבד, וכוונתינו שנינו לדבר אחד. אך דומה וטיעוניך אלו, מתערו של אוקאם ומהאלגנטיות, אינם עומדים בפני ניסוחו של יבוסי, כיון שאין להם קיום אלא אחרי ההנחה שבפשטות אכן יש כאן משפחה אחת, והדיון הוא רק אם בני המשפחה שווים באופיים. אין לטיעונים אלו תוקף כשלא ברור כלל שקיימת משפחה כזו (אלא על פי התחושה, ועל טיעון זה כבר עניתי לעיל, ומחוסר תגובתך לזה אני נוטה שהסכמת לדברי).


וצדק -
אם הבנתי את דבריך, אתה טוען את מה שבעצם טענתי בתחילת האשכול, שאת רוב פעולות האינטואיציה אנחנו יכולים לתלות בהיקשים שכליים ממה שנודע לנו בעבר בדרכים אמפיריות, ואין צורך לתלות זאת בידע "צרוב" וכיוצ"ב. מיכי השיב לטענה זו בעמוד 2, שאכן ההוכחה לידע הצרוב היא בעיקר בעצם יכולת ההכללה, עיי"ש.

בן איש אחד,
ראשית אם קראת את ספרי (ונראה שעשית זאת) יכולת לראות שם שאני כותב במפורש כי אין בכוחי לשכנע אף אחד שאינו משוכנע ממילא. ההוכחות שאני מציע הן בעלות אופי 'תיאולוגי' ולא 'פילוסופי' (ראה הארה 21, ו-25). פירוש הדבר הוא להראות לבן השיח שבבלי מודע הוא כבר מקבל את הטענה הזו, ולהסב את תשומת ליבו לכך.
זה המכסימום שאני מצהיר שביכולתי לעשות. הרי אינך מצפה שאוכל לשכנע מישהו לשנות הנחות יסוד דוגמטיות שלו (כדוגמת התיזה האנליטית עצמה, שגם היא הנחת יסוד דוגמטית).
הטיעון שלי נועד להראות שבני שיחי מקבלים את ההנחה הסינתטית לגבי המדע, ולכן אין סיבה שלא יקבלו אותה לגבי המטפיסיקה. לשון אחר: אם האינטואיציה שלך עצמך אומרת שיש בורא לבריאה, אינני רואה סיבה שאתה תוותר עליה רק בגלל שאין לך עבורה הוכחה. במה זה שונה מהאינטואיציה לגבי הגרביטציה.
עד כה לא מצאתי אף חילוק רלונטי אחד שיגרום לי להבין מדוע יש הבדל בין התחומים. החילוק היחיד שעלה הוא הנגישות לניסיון, אולם טענתי שאינטואיציה מדעית (הקשר הגילוי, בלשונו של רייכנבך) גם היא אינה פוטעלת על בסיס ניסיון. אם כן, מדוע ייגרע חלקה של אינטואיציה מטפיסית?

באשר לתערו של אוקאם והאלגנטיות, בהקשר שלנו הם מובילים לאותו דבר. נתחיל באוקאם: לדעתי כאשר רואים תובנות אפריוריות ש'עובדות', אין כל סיבה נראית לעין לחלק ולומר אפריורי וללא כל ראיה שבתחום X הן יעבדו ובתחום Y לא. אתם מנסים לומר שאינטואיצהי מסוג א היא סוג ש'עובד' ואינטואיציה אחרת היא כוח שונה, סוג ב, והוא לא 'עובד'. האם זה לא מנוגד לתערו של אוקאם? אינני רואה את הקשר לדוגמת מוצרי החלב שהבאת.
באשר לאלגנטיות. זו היא סוג של קריטריון לבחירה בין הכללות מדעיות. אולם מכיוון שאלגנטיות היא פונקציה של מבנה החשיבה שלנו, לא ברור כיצד היא מובילה אותנו לתיאוריות ש'עובדות' בעולם עצמו. אזכיר כי כבר הראיתי שהיא אינה רק סידור נוח של העובדות הידועות, אלא מובילה לתיאוריות אשר טוענות טענות על העולם (ראה דוגמת הגרביטציה על הכוכבים).
גם מכיוון אחר ניתן לראות קשר לשאלת האלגנטיות. התער של אוקאם גם הוא סוג של שיקול אלגנטיות, שכן תיאוריה עם פחות רכיבים היא אלגנטית יותר, ולכן נבחר בה כהכללה.

כמובן שאם יש טיעון פוזיטיבי שמצביע על הרלוונטיות של החילוק בין התחומים השונים, אני מוכן לשמוע אותו. אולם עד כה לא עלה כאן כל טיעון כזה.
אם כן, כפי שלגבי הגרביטציה באיזור הכוכבים אף אחד מאיתנו לא יהמר ביחס שקול על כך שנמצא כי חוק הגרביטציה אינו נוהג שם (וזאת על אף שאין לנו כל ראיה ניסיונית להכללה זו, פרט לאינטואיציה), כך אין סיבה לוותר על האינטואיציות המטפיסיות שלנו, אלא אם תובא ראיה טובה שתיתן לנו סיבה טובה לעשות כן. אינני מכיר סיבה כזו, והיא ודאי לא הובאה כאן. העובדה שאינטואיציות לפעמים טעו בעבר, היא טריביאלית, אולם היא אינה מהווה סיבה לא לאמץ אותן כנקודת מוצא. מה האלטרנטיבה (אמיתית, לא פסיכולוגית)? גם המדע לפעמים טענה בעבר, האם לא נאמץ את התיאוריה הנוכחית במדע כנקודת מוצא לדיון (אף שגם הביא אינה אמת מוחלטת)?

אם כן, טענתי היא שחובת הראיה מוטלת על מי שמוציא מהאינטואיציה. האם בכוונתך לומר שהטענה כי האינטואיציה חייבת (!) לטעות ביחס למטפיסיקה היא ה'מוחזקת' כנכונה, וחובת הראיה היא דווקא על מי שרוצה לטעון שהיא כן ישימה גם שם? הרי בהיעדר ראיות כולנו נסתמך על האינטואיציה, בכל תחום (גם ללא ליסטים שקופץ עלינו, ובודאי אם הוא כן קופץ).
אעיר כאן, כפי שכבר אמרתי בהודעה קודמת, שעצם השאלה האם יש אינטואיציה כלשהי לגבי טענה ספציפית (כמו אין בריאה ללא בורא) אינה עיקר ענייננו כאן. אני עוסק כרגע רק בשאלה העקרונית האם להאמין לאינטואיציה.

סוף דבר, אני ממש לא מבין כיצד ניתן להתווכח כאן, ועל מה הויכוח. דומי כי אנו מסתבכים ללא סיבה בנקודה פשוטה ביותר, שצריכה להיות מוסכמת.


מיכי

אין וויכוח.

מההתחלה חשבתי שהטענה שלך כי לעולם נברא יש בורא היא בסגנון האם לאברהם אבינו יש שטריימל מאמרך בצוהר.

http://www.kipa.co.il/upload/users_files/1040.PDF

אעיר כי בעניין ההכללה אפשר לראותה משני כיוונים שונים.

האחד יש לנו מגע ישיר עם המציאות כפי שהיא ואנחנו רואים את הקשר בין שתי גורמים או שאנחנו רק מסווגים את נתונים חדשים לפי הרלוונטיות שלהם אלינו ורק בעקבות הסיווג נוצרת הכללה.

אולי זה רק פילפול אבל כפי שהרב מיכי רמז ההסבר האחר להסבר שלו הוא ההסבר האבולציוני ואני יותר דוגל בהסבר כזה מאשר בהסבר של מגע ישיר עם המציאות.

בכל אופן בשאלה הזאת אין ויכוח, ואני מסכים איתך.

ושמע האמת ממי שאמרה.

ההפסד הערב, יחד עם הנצחונות של אשדוד ומכ...

סליחה, טעות בפורום. איפה היינו... בריאה, הגיון, ידע על העולם. כן.
אחלק את התשובה לפחות לשלוש הודעות, משום שהנושא נוגע בשורשי הדברים שסביבם חג הפורום וחבל להרתיע את הקוראים (את זאת כתבתי בקיצור בהודעה אחרת, אבל mdabraham , רגיש שכמותו, הזדרז לפרש זאת כשעמום שלי מהודעותיו). ניסיתי לקצר את ההודעה שחיברתי ביום שישי והתוצאה המרשימה היא תוספת של 110 מילים. (אייקון של יבוסי מוחק מילות קישור ומעביר משפטים שלמים לצורת סמיכות).

תיאוריית האינטואיציה ככלי לידע בלתי אמפירי על העולם, מתכנסת בינתיים למקום צנוע בהרבה ממה שנדמה היה לי קודם. הכלי הזה אינו מוגדר עכשיו כמקור לטענות על העולם, אלא ככלי ברירה בין רעיונות מתחרים. mdabraham קשר אותו, בתשובותיו האחרונות, אל האלגנטיות המפורסמת שמופיעה כחוט השני בתולדות המדע. נכונה מאד קביעתו של md, שגם עקרון ברירה בין תיאוריות הוא ידע על העולם, אבל יש הבדל מהותי בין כלי ברירה לבין כלי יצרני. אם האינטואיציה של מאן דהו מנחה אותו לאמץ את הרעיון "העולם הוא דבר ולכן הוא נוצר", אין פירוש הדבר שהרעיון הזה הוא פרי האינטואיציה. הווה אומר מעתה, כשמוצגים בפני השכל הישר כמה רעיונות, הוא מנסה להכריע איזה מהם הוא המתאים ביותר לנתונים שנאספו עד כה. כלי כזה, כשלעצמו, אינו מקור ידע על העולם, משום שהחוליה המשמעותית בתפקוד כלל המערכת, תהיה זו שמגישה לבחינה את התיאוריות. במקומות שבהם אנחנו מזהים פגמים בחוליה הזו, כל כוחו של המסנן המשוכלל שלנו אינו מועיל. נדגים את ההבדל במערכת פשוטה מאד, שבודקת אם מספר מתחלק ב-9 ללא שארית. המסנן של המערכת שלנו מחבר את הספרות בייצוג העשרוני של המספר; אם התוצאה היא 9, היא מודיעה (הגיון בריא) שהמספר מתחלק ב-9 ללא שארית, למרות שלא נעשתה שום פעולת חלוקה. זה כלל טוב, אבל רק למספרים בין מינוס 90 ל 90 , לא כולל 0. אפשר לזהות שזה תחום היעילות של המסנן ולקבוע שהוא חסר תועלת בתחומים אחרים.
על רקע זה, יש לתמוה על הטענות שהובאו כאן, כאילו צריך להקשיב להגיון הבריא והפשוט "כלשעצמו", שדווקא מידע או "אנליזת יתר" מפריעים לו (אגב, כל דבר שהוא "יתר" אינו טוב, בהגדרה). אמנם קיימת ומוכרת החוויה של "מרוב עצים לא רואים את היער", אבל חשוב יותר לענייננו, שברירה בין תיאוריות שמבוססות על הכללה גסה בתוך גזרה צרה של נתונים, אינה שווה הרבה. ארחיב על כך בהודעה הבאה.

נחזור אחורה כמה עמודים באשכול: באחת ההודעות המוקדמות שלו, טען md שיש אינסוף תיאוריות לכל אוסף נתונים. הטיעון הזה נכון כאשר מגדירים תיאוריה כפונקציה שהנתונים נמצאים על הגרף שלה, אבל זו אינה בהכרח ההגדרה הרלוונטית לשכל האדם. בחירה נכונה מתוך אינסוף היא אכן בלתי מתקבלת על הדעת, אבל אפשר להסתכל על תיאוריה באופן אחר. מערכת שלא מחפשת את הפונקציה היוצרת ה"אמיתית" של אוסף נתונים, אלא מנסה רק לזהות בהם דפוסים וקורלציות, מתמודדת עם בעיה קטנה בהרבה. זיהוי דפוסים אומר, לענייננו, שהמערכת מנסה להגדיר פונקציה מחזורית שייצרה את הנתונים. בתרגום חזרה לשפת החיים, השכל אינו מגלה מה "באמת" יש בעולם אלא איזה דפוסים וקורלציות תקפים בתחום החוויה שלנו (זהו חידוש שלי ואבקשכם להשתמש בו רק בציון המקום שבו הופיע לראשונה, בהודעה זו).
אני מכיר היטב את ההרגשה הששה אלי קרב, כשתופסים את היריב בשגיאה. זה כנראה מה שהרגשת עכשיו, לפחות אם הניק שלך הוא mdabraham, שהרי עצם הצמצום של התהליך לחיפוש פונקציות מחזוריות (דפוסים) ועצם קביעת חלונות הדגימה לקביעת המחזוריות, הם הנחות (או ידע קדם-נסיוני) לגבי העולם. אלא שכאן ראויה להישאל השאלה, מתי ולמה התקבל הרושם שמישהו בינינו אינו מאמין בהמצאות ידע כזה במערכת? הרי עצם הגדרת "המערכת", עם תכונות הקלט והעיבוד שלה, יוצרת תיאוריה מוקדמת לגבי מקטעי הידע החשובים בעולם. מעבר להיבט העקרוני, די בידע בסיסי על מערכת העצבים כדי לדעת שהיא מגיעה מבית החרושת עם הנחות מוקדמות לגבי פעילות העולם.

יטען הטוען, שכל זה הוא רדוקציה מיותרת שלא משנה את האבחנה הבסיסית לגבי שכל האדם: הוא מותאם לעולם, ומה זה משנה אם מדגימים זאת דרך הסיפים העצביים או באפיון אינטלקטואלי של התוצרים שלהם. לענ"ד, יש לרדוקציה הזו שני ערכים מוספים:
ראשית, כשירות פסיכולוגי לקוראי הדיון, היא עושה דה-מיסטיפיקציה לשכל הישר, שלכאורה "מבין" אמיתות עמוקות לגבי העולם. השכל הישר אינו יודע מה "יש" בעולם, אלא איזה סוגי דפוסים רלוונטיים בתוך תחום החישה שלו. הוא לא מכיר אפריורי שום מושג, אלא חי ברמת הסימבוליקה שאליה הגיעה המערכת ברגע נתון, מתוך הנתונים וההכללות שאספה (נחזור למשפט הזה אחר כך, ב"נ).
שנית, הרדוקציה הזו מדגישה את האופי העיוור שבו שכל האדם חותר להכללות, בכל הרמות שבהן הוא פועל. במקום לשאול כל פעם "איך ידענו שכלל מסויים חל בכל מקום", צריך לשמוח על כך שיש לנו מנגנוני תיקון, חקירה ובדיקה עצמית שמאפשרים לזהות הכללות יתר.

ננסה להחיל את הטענות האלה על סיפור ניסוח חוקי הגרביטציה. מדוע לא סבר ניוטון שהתפוח נפל עליו משום שרק תחת אותו עץ פועל כח על עצמים ירוקים? הכי חשוב לעניינו, שגם אם כן היה כח משונה שכזה, נטייתו הטבעית של ניוטון הייתה לבדוק קודם תיאוריה אוניברסלית, משום שהשכל שלו היה, לעניין זה, מכונת הכללה. חלק גדול ממה שאנחנו לומדים בחיי יום יום הוא דווקא לעדן את ההכללות שאנחנו עושים. זה ניכר באופן מובהק בתהליך רכישת השפה, אותו הזכיר mdabraham, שבו קיים שלב בלתי נמנע של הכללות יתר. בינקותנו, איננו מבחינים בין אנשים לבין חפצים - הדובי עצוב, הטרקטור מרגיש לבד בחושך וכיו"ב. מאוחר יותר, על דבר שזז, כולל השמש והירח, מונע על ידי "מישהו". זה ניכר באמונות טפלות, שכמו שכתב מיימוני בתחילת האשכול, מייצגות נסיון ליצור מדע בלי ביקורת מספקת. כולנו, ברמות שונות, טועים בעודף הכללה, שכן זוהי נטיית "השכל הישר". את התוצאות הלא-תמיד-חיוביות אפשר לראות סביבנו יום יום. אם כן, כשניוטון ניגש לנסח את חוקי הגרוויטציה, הוא לא השתמש במנגנון ברירת תיאוריות פלאי שאמר לו - "הפעם - לך על ניסוח אוניברסלי". הוא עשה את ברירת המחדל – הכללה. המנגנון הזה פועל כל הזמן ולא אפריורי, איפה שזה "מתאים". מי שמתייחס לכך כאל הכרה מיוחדת של העולם, יכול באותה מידה להקנות מעמד של קדושה למכונה שתמיד אומרת "כן". בחצי מהמקרים היא צודקת – ספק רב אם המוח שלנו מגיע לאחוז הצלחה כזה. השכל שלנו מחפש ומוצא כללים בכל מקום, גם כשהם אינם. כמו שאמר מציץ ונפגע, זה עובד בדיוק איפה שזה עובד. מבחינה חישובית, בעולם המסוים שאותו אנו חשים, טוב לשכל להיות מוטה להכללות, משום שכנראה יש כללים ספורים אבל מופעים רבים שלהם ומגוונים שלהם; צריך סכימת אותות אגרסיבית (הכללת יתר, בלשון העם) ונטיה לחפש כללים בכל מקום, כדי למצוא את הדפוסים הבסיסיים. הבעיה המעשית של המערכת היא, איפוא, לא לברור תיאוריה נכונה מתוך "המון" אפשריות, אלא דווקא להתגבר על הנטיה שלה להתייחס למקטע קטן של התיאוריות.

עניין אישי שנותר לסגור: mdabraham , קראתי את אשכול "שלושה כוחות" שפתח אור_נערב ואת מהודעתך הראשונה שם. הבנתי ממנה שטעיתי בפירוש הטון של חלק מדבריך בדיון הזה. אני חוזר בי ומתנצל על השימוש במילים "תוקפנות", "דמגוגיה" ו"גרוויטציה". אבהיר שהדבר אינו באשמתי – הוטעיתי על ידי הבחור שמסכם עבורי את הודעותיך (אין לי כח לקרוא כ"כ הרבה).

בהודעות הבאות: על המעמד המיוחס של השכל הישר, על הדחיפות בבירור מציאות הבורא ואם יישאר מקום, על משמעות החיים, גירסת הבמאי.



===
Gilmour, Groening, Melixon - an eternal golden braid

הבחור המסכם הוא במקרה מורה נבובים?

ומיהו מליקסון?

יבוסי,
האמת שאני חושש מן הבאות (לצערי אין מי שיקצר עבורי את הטרילוגיה הממשמשת ובאה עלינו כאן). לכן אני מבטיח לנסות לקצר (כאשר כל 'קיצור' לא מוסיף יותר מ-120 מילים), וכמובן אפילו לא אדרוש הדדיות.
הערה חשובה נוספת. שמי מיכי (ולא מד, או MD – שהוא קיצור של מיכי ודפנה, זוגתי שתחי').
כעת לעצם העניין.

צר לי להתעקש ולחדד כי התיאוריה שלי על האינטואיציה אינה צנועה יותר ממה שחשבת בתחילה.
כאשר מוצגים בפני השכל כמה רעיונות אלטרנטיביים (=תיאוריות), אם מספרם אינו אינסופי אז נעשתה כבר פעולת ברירה לא מודעת. לכן אין לחלק באופן כה חד בין בניית הרעיונות המוגשים לנו לבין הברירה שאנו עושים ביניהם. מסיבה זו כרכתי את 'הקשר הגילוי' הרייכנבכי עם האינטואיציה בה אנו עוסקים כאן. הגילוי של תיאוריה מדעית כרוך בפעולות של יצירה וברירה גם יחד, והחלוקה ביניהם אולי טובה כמודל, אך לא מתארת נכונה את המציאות.
לשון אחר: העלאת כל אפשרויות ההכללה ביחס לסט נתונים כלשהו אינה כרוכה במאומה. אוסף האפשרויות הללו שקול לחלוטין מבחינה לוגית לאוסף הנתונים עצמו (באופן תיאורטי, בנייתו יכולה להיעשות לפי האלגוריתם המייציציאני הידוע, כלומר באמצעות בניית כל צירופי האותיות באורך נתון ובחירת אלו מהם שמהווים תיאוריה עבור סט הנתונים הנדון). כל מה שנעשה מכאן והלאה הוא ברירה בין הכללות. בין אם אנו מתייחסים אליו כיצירה ובין אם לא. על כן העלאת מספר סופי (ובודאי קטן) של תיאוריות לברירתנו, מורה על כך שעברנו הליך של ברירה לא מודעת.
אני מקווה שאין צורך להדגים זאת על הדוגמא שלך אודות החלוקה ב-9. זה כמובן עובד גם שם (פשוט בנה את כל ההכללות מן הנתונים לגבי חלוקת מספרים ב-9, ולאחר מכן תתחיל לברור ביניהן).

החידוש אודות הקורלציות שאנו בונים מן הנתונים כמובן אינו שלך, ועל כן תסלח לי אם לא אשמור בעתיד על ציטוט שלו דווקא מן ההודעה שלך. יש לו מקור קדום יותר, והוא 'ביקורת התבונה הטהורה'. זוהי התפיסה הקאנטיאנית, וכפי שכבר ידוע מזה זמן רב היא כמובן לא נכונה. גם על כך עמדתי בהודעותיי הקודמות. השאלה אלו דפוסים וקורלציות תקפים בתחום החוויות שלנו היא שאלה העוסקת בנו, ובתפיסתנו את העולם. אולם העולם עצמו אינו כפוף לנו (בניגוד להצעתו של קאנט). לדוגמא, גם אם החוויה שלנו אוהבת מחזוריות ופשטות, וגם אם החשיבה שלנו בנויה כך, אין לנו אילוץ הכרתי בכיוון זה (זוהי טעות בסיסית של קאנט אשר כרך אילוצי חשיבה והכרה, ואכ"מ). יש בטבע תופעות לא מחזוריות ואין לנו כל בעיה לקלוט אותן בחושינו ובחשיבתנו (על אף חוסר האהבה שלנו לפונקציות מסובכות). על כן אין כל סיבה שהכללה מהסוג החביב עלינו תימצא נכונה בניסוי עתידי (ראה דוגמת הגרביטציה בכוכבים).
(אודה ואבוש כי אכן חשתי הרגשה ששה אלי קרב בשלב זה, אולם לא מהסיבה שלך, אלא מסיבות נכונות).
טענתך כנגד תחושת הששון אלי קרב גם היא קאנטיאנית. ולכן היא שגויה באותה מידה ומאותה סיבה. אתה שוב חוזר על תכונות פילטריזציה אשר צרובות במערכת, בעוד אני מדבר על תכונות אקטיביות (ולא פסיביות) שלה. המערכת 'יודעת מראש' (או צופה ישירות, ראה הודעתי לבן איש) עובדות על העולם, ולא רק צורות סידור והתבוננות גרידא שהן תכונות שלה עצמה. שוב, לא כדעת קאנט.
כל ההמשך של דבריך חוזר על אותה שגיאה. השכל הישר הוא המתקן את ההכללות שהוא עצמו עושה קודם לכן, ובכל שלב משלבי התיקון מעורבים שיקולים לא אמפיריים (כלומר ששאובים מתוכינו, או מהכרה ישירה ולא חושית).
האם התיאוריות הכוללות שלנו נמצאות מוצדקות בדיוק במספר מקרים שמתאים להסתברות העיוורת של הכללות שרירותיות? זוהי שטות גמורה. אם כך היה, המדע לא היה מתקדם לעולם. היינו ממשיכים כל הזמן לגלות רק את עקבותינו שלנו (תבניות שצרובות בחשיבה שלנו) בחול (כמו פו הדוב).

שוב אשאל, איזה משקל תיתן לתוצאות ניסוי עתידי על גרביטציה באיזור הכוכבים? האם לא תיטה לומר שהגרביטציה שוררת גם שם על כל גוף בעל מסה? על סמך מה תאמר כך? האם זוהי סובייקטיביות פסיכולוגית גרידא, או שמא אינטואיציה? האם אנו לא יכולים לתפוס מצב שבו אין גרביטציה שם (כלומר שזהו אילוץ קוגניטיבי, כחלק מהפרשנויות לקאנט)? אני בהחלט י כול להביןן גם אחרת, ואםם היתה אפפשרות כזו וזו היתה רק צורת חשיבה שלי, לא הייתי מהמר על כך. כיצד אתה סומך על אותה אינטואיציה לאחר כל הכישלונות שהיא הנחילה לך?
אנחנו כבר באמת חוזרים על עצמנו, אולם אינני מצליח להבין מה לא מוסכם כאן? אני מציע לדון בדוגמת הגרביטציה באיזור הכוכבים (בהנחה לצורך הדיון שהדבר עדיין לא נוסה שם). לדעתי זה ימצה הכל.

כדי לא להעביד בפרך את הבחור הזעצער שלך, אעצור כאן. אגב, הוא יכול להשתמש בחומר מהתרגומים הקודמים שלו.



מיכי

תודה על התשובה העניינית.
על שאלה אחת שלך אשיב מיד: מה לא מוסכם כאן? התשובה היא - הכל.

אם מספרם אינו אינסופי אז נעשתה כבר פעולת ברירה לא מודעת. לכן אין לחלק באופן כה חד בין בניית הרעיונות המוגשים לנו לבין הברירה שאנו עושים ביניהם
המשפט הראשון הוא חזרה על טענה שלי (בתוספת המונח "לא מודעת" שלא רלוונטי למודל). המשפט השני הוא טענה שלך. לא הבנתי כיצד נקלעה אל בין שני אלה, המילה "לכן". ברור שיש במערכת ערכים קבועים מראש, שכן היא רגישה לתדרי קרינה בטווחים מסויימים ויש לה סיפים ראשוניים להגדיר מהי חזרה שעשויה להיות תבנית או קורלציה. אלא שמכאן לבד, יש עדיין אינסוף דפוסים אפשריים שהמערכת יכולה לזהות/ להמשיג/לקודד (המיפוי בין המימוש לבין הפן התודעתי הוא בכל מקרה עלום). מה שעושה את הצעד השני והמכריע של הצמצום, הוא המציאות עצמה, כלומר, מדגם הנתונים שנכנס למערכת. לקוראים שרוטנים, בצדק, על הניסוח המכני, הנה המשמעות בעולם שלנו: עינינו הרואות שהשכל, גם הישר וגם בכלל, מייצר מסקנות שונות בתכולתן בכל תקופה ובגילאים שונים, בהתאם למידע שעומד לרשותו- תינוק לא יודע שמה שנעלם מעיניו עדיין קיים; אנשים רבים (ביניהם כנראה לא מעט חברי כנסת) סבורים שכוח שמופעל דועך מאליו. הייתה אפילו תקופה בהסטוריה שבה רוב האנושות סברה שהעולם שטוח, שאם לא כן, אלה שבצד השני יפלו. קריטריונים התחלתיים של מה נחשב אקראי ומה נחשב לתופעה, מה תיאוריה סבירה ומה סתם רעש, חייבים להיות בנויים לתוך המערכת; יכולים להיות, וכנראה שיש, מושגים טבועים מראש. אלא שההמשך, כולל שינוי אפשרי של הקריטריונים הראשוניים, תלוי בקלט.

השאלה אלו דפוסים וקורלציות תקפים בתחום החוויות שלנו היא שאלה העוסקת בנו, ובתפיסתנו את העולם
אינני יודע מה בדיוק אמר קאנט, ק"ו מה הופרך במשנתו, אבל אני מציע לכבודו, כאתגר לימי ספירת העומר, להדגים לי ולקוראים היתכנות של מערכת שבונה תיאוריות שתקפות בתחום החוויה שלה, אבל נוכחת לדעת שהן לא תקפות מחוצה לה. לפני שמישהו קופץ עם הפיסיקה המודרנית.. נו, מאוחר מדי, יש כבר קופץ, אבל עדיין – לפני שכל שלושת הקוראים קופצים עם הפיסיקה המודרנית, אנא קחו בחשבון שכל דבר שמכשירי המדידה שלנו מביאים לידיעתנו, ואפילו מה שעולה מהמשוואות שלנו, הוא בתחום החוויה. תחום החוויה הוא לא רק סרט בקניון, אלא כל דבר שיכול להכנס כנתון למערכת. לפי הגדרה, כל מערכת בונה תיאוריות על תחום החוויה שלה וזה העולם מבחינתה. נדמה לי שדיבשה הזכירה את העובדה החשובה והטריוויאלית הזו באשכול הפילוסופים כפסיכופתים (או להיפך). אם כבר, האינטגרציה של הפיסיקה המודרנית לתוך הידע האנושי דווקא מדגימה שכל מה שיש לנו ברגע נתון, הוא דפוסים וקורלציות בתחום החוויות שלנו; כשהתחום מורחב, התיאוריות משתנות עד כדי נגיעה בעיקרים הבלתי ניתנים לשינוי של ההכרה.

יש בטבע תופעות לא מחזוריות ואין לנו כל בעיה לקלוט אותן בחושינו ובחשיבתנו
סליחה, במעכ"ת (מקווה שהשתמשתי נכון, רק עכשיו אכמ"ל מתחיל להרגיש לי נוח), אבל זו ממש הטרדת הקוראים (על זמני אני מוחל). עסקינן במערכת חישוב משוכללת שכמוה האדם לא מתקרב לבנות, ואתה מנפנף ביכולת שלה להגדיר מקרים פרטיים, כסתירה לאופי החישובי שלה כמכונת הכללה? איך אני אמור להגיב – אולי לשאול אותך איך זה שהשכל הישר יכול לזהות קוים עקומים?

האם התיאוריות הכוללות שלנו נמצאות מוצדקות בדיוק במספר מקרים שמתאים להסתברות העיוורת של הכללות שרירותיות? זוהי שטות גמורה.
מאחר שכבודו לא משתמש בקלות דעת בבטוי שטות גמורה, אודה לו אם יואיל לפרש את המשפט הזה ולקשור אותו, בעיקר את הביטוי "הכללות שרירותיות", אל מה שכתבתי בדיון הזה או בכל מקום אחר באינטרנט ובתחומי הקו הירוק.

כדי לא להאריך עוד וכדי לעצור לפני שהסרקזם המתדפק על שערי ההודעה הזו, יפרוץ את המחסומים, אני חותם מיד, תוך חזרה על בקשתי מלפני שלושה עמודים: show me the money. "המערכת 'יודעת מראש' (או צופה ישירות, ראה הודעתי לבן איש) עובדות על העולם?". אני מוותר על הערפול הפסיכולוגיסטי "צופה ישירות" ומבקש הדגמה לידיעה מראש של תיאוריה על העולם, שאי אפשר להציג כהכללה מהנסיון על תיאוריות פשוטות יותר, באופן שתיארתי לעיל. כמנחת רצון טוב, הנה התייחסותי לשאלת הגרביטציה על הכוכבים: למדתי שחוקי הגרביטציה האוניברסלית הניבו הרבה ניבויים מדוייקים לגבי תנועת גרמי השמיים. לא שמעתי על מקרה אחד של הפרכת החוקים האלה. כל המדע שלמדתי עד היום התייחס לחוקי טבע אוניברסליים. גם על הפרכה של זה לא שמעתי. כל החומר שנמצא עד כה בחלל או הגיע ממנו, דומה לחומר בכדור הארץ. הכוכבים, כפי שאנחנו תופסים אותם כיום, אינם שונים עקרונית ומושגית מכדור הארץ. האם, על הרקע הזה, אני משמש בעיניך יעד מחקר סביר בנושא יחסו האינטואיטיבי של האדם לתיאוריה מסויימת בעניין גרביטציה בכוכבים? שמא אשאל אותך, בתגובה, על יחסך לאכילת חזיר ואגזור מהתשובה, שלאדם יש סלידה אינטואיטיבית מבשר החיה הזו?



===
Gilmour, Groening, Melixon - an eternal golden braid

אני מציע להמשיך באופן ממוקד בדוגמת הגרביטציה.

יש בידינו נתונים לפיהם ראינו שחפצים שונים נופלים לכדור הארץ.
אנחנו יכולים להכליל את הנתונים הללו בכמה וכמה צורות (אינסוף צורות, ליתר דיוק):
1. עצמים בעלי מסה תמיד נופלים למטה.
2. עצמים עגולים או משולשים (או כל הצורות שראינו) תמיד נעים לכיוון עפר.
3. כל העצמים נופלים כלפי מטה (בלי קשר למסה).
4. העצמים נופלים תמיד מהעיניים לכיוון הרגליים.
ועוד לא דיברנו על התחום המרחבי בו חלות ההכללות הללו.
הדרך לבנות את כל ההכללות שיתאימו למכלול העובדות הפרטיות בהן צפינו היא באלגוריתם המייציציאני הנ"ל בהודעה הקודמת. המכלול המייציציאני שקול לגמרי לסט הנתונים. איןןן בו יותר מהם וגם לא פחות. אני מניח כי נסכים לחסוך בזמננו ולא לנסות ולבנות את האוסף האינסופי הזה בפועל.
לאחר מכן אנו ממיינים את אוסף התיאוריות הללו בצורות לא מודעות, ומותירים רק כמה מהן שנראות לנו סבירות. אלו עומדות לבחירה באמצעות ניסוי מדעי (=הקשר הצידוק הרייכנבכי).
כך נוצרת תיאוריה שעומדת לפנינו לבחירה, מה שטענת שרק לגביו יש רלוונטיות למידע ה'צרוב' או לאינטואיציה.
אולם היווצרותו של אוסף התיאוריות הזה, יכולה להיות מתוארת בשתי צורות שקולות: או בצורה של יצירת מבנים רעיוניים, או בצורה של ברירה בין רעיונות מתוך האוסף המייציציאני. כאמור, שתי דרכי התיאור הן שקולות לחלוטין זו לזו. לכן ברירה בין תיאוריות ויצירת תיאוריות הם הליכים שקולים, ודלא כהבחנתך הנ"ל.

נחזור לסט השלם שממנו אנו אמורים 'לחצוב' את התאיוריה הנכונה (נכון לעכשיו). ראשית, יש לציין כי כל אלו הן תיאוריות אוניברסליות, ולכן האוניברסליות אינו קריטריון מספיק. מעבר לכך, גם אם הוא היה מספיק, הוא אינו אלא בבואה של קריטריוני הפשטות (אלגנטיות) והרלוונטיות. כלומר אנו מייחסים את המשיכה למסה ולא לתכונות אחרות של העצמים, שכן זה מה שנראה לנו רלוונטי לתכונת הגרביטציה.
לא זו אף זו, מסתבר שאנחנו גם משוכנעים כי זוהי הכללה שתהיה תקפה במקומות בהם לא צפינו בה (לא תמיד, אך לגבי הכוכבים למשל זה כן כך). כולנו מוכנים להמר שזהו המצב בכוכבים.
מעבר לכך, אנו לא רק משוכנעים, אלא גם מתברר כי פעמים לא מעטות אנו צודקים. כלומר ניסויים שנעשים עומדים בתחזיות שהוצעו להם מראש על סמך ההכללות שעשינו.

כאן נכנס המשפט על הסתברות של הכללות שרירותיות אותו כתבתי לעיל. פרדיקציה של הכללה שרירותית היתה צריכה להימצא צודקת בניסוי בהסתברות נמוכה מאד. אם היא הכללה אחת מתוך אינסוף אפשריות, ההסתברות היא 0.
אולם ההכללות שלנו מצליחות בסיכוי גבוה הרבה יותר. הראיה לכך היא שהמדע מתקדם (בקצב כזה או אחר). אם הסיכוי היה 0 לא היינו זזים מהמקום.

השלב הבא הוא לבחון את השאלה: כיצד באמת קורה שהשיכנוע שלנו מתברר באופן מפתיע כמוצדק?
אתה מסביר זאת בכך שפשוט איננו יכולים לראות משהו אחר. החוקים שניסחנו הם בבואה של תבניות שנטועות בנו, ומה שאנו מזהים כאוניברסלי וקורלטיבי.
לשון אחר: העולם בו אנו עוסקים הוא העולם אותו אנו תופסים (ולא העולם עצמו). זה מה שקראת 'חוויה' במובן רחב כלשהו (עדיף בעיניי 'הכרה'. שכן זוהי בבואה של משהו שמצוי היכנשהו בחוץ).
זו גופא התיזה (השגויה) של קאנט. כך הוא מסביר את החידה הבלתי פתורה עד היום (ראה פרק ט' בספרו של הוגו ברגמן 'מבוא לתורת ההכרה'), אודות התאמתן של ההכללות שלנו למציאות (או: המשפטיים הסינתטיים-אפריורי,בלשונו).

אולם כאן טמונה השגיאה. הרי אין ספק שמבחינת כושר ההכרה שלנו (למשל ראיה) יכולנו גם לראות עצמים שאינם נמשכים זה לזה, בכוכבים או על הארץ. הרי אין כל מגבלה כזו על חוש הראיה שלנו. יכולנו לראות עצמים משולשים נופלים למטה ועגולים מתרוממים למעלה.
אך אנו לא רואים זאת. ולא רק שאיננו רואים זאת, אלא בעצם ידענו מראש שלא נראה זאת. ההכללה שלנו עובדת (לפחות בהסתברות לא רעה בכלל).
המסקנה היא שהצורה בה אנו חושבים מניבה הכללה מסוג מסויים. ואילו כלי התצפית שלנו (המיוצגים כאן על ידי העיניים) מראים לנו בדיוק את אותה תמונה לה ציפינו בחשיבתנו.
אולם כאן עולה השאלה: האם הכושר שלנו לראות (זוהי החוויה עליה אתה מדבר בהקשר זה) אמור להניב תמיד תוצאות שיתאימו לאופן בו אנו חושבים? ודאי שלא. שהרי מה שנראה הוא פונקציה של מה שקורה בעולם. אנו יכולים לראות עצמים ממריאים כלפי מעלה ללא כל מנוע או אנרגיה ראשונית. גם אם יש מגבלה מחשבתית שמונעת מאיתנו לחשוב על תופעה כזו, ברור כי אין מניעה הכרתית שאינה מאפשרת לנו לצפות בתופעה כזו. מדוע, אם כן, אנו לא צופים בה? כיצד קורה שהתצפיות שלנו מתאימות לצורות החשיבה שלנו.

ובאופן כללי יותר: אילוצי החשיבה ואילוצי ההכרה הם שונים זה מזה. לא נראה שיש קשר ביניהם. הראיה מוגבלת בתדרים שונים, במהירויות וכדו'. ואילו החשיבה מוגבלת בדפוסי החשיבה עמם נולדנו. אין קשר בין הדברים הללו.
לכן ההסבר הקאנטיאני כאילו אילוצי ההכרה גורמים לכך שה'עולם' בו אנו עוסקים במדע הוא העולם כפי שאנו צופים בו בהכרתנו (דבר שאני מסכים לו במידה רבה), אינה מסבירה את העובדה שהתנהגותו של זה תואמת לדפוסי החשיבה וההכללה שלנו.
מתברר שהעולם כפי שהוא משתקף בהכרתנו מתאים לאופן בו אנו חושבים, על אף שהכרה וחשיבה הן שתי מערכות שונות (אמנם לא בלתי תלויות לחלוטין).
זוהי הסיבה מדוע לדעתי ההסבר הקאנטיאני אותו הצעת אינו עונה על השאלה כיצד ההכללות שלנו עובדות.
הן עובדות מני שאנו 'רואים' את החוקים הכוללים ולא רק את העובדות הפרטיות. או בניסוח אחר אומר שהם צרובים בהכרתנו.
זו תמצית () טענתי.


מיכי

לתועלת המעיינים, אני מתמצת את הויכוח היכן שהוא עומד כעת:


מיכי טוען:
א. כולנו משתמשים ביכולת שלנו להסיק מסקנות ולטעון טענות על העולם שלא מתוך ידע אמפירי בלבד,
ב. היכולת הזאת נמצאת מתאימה לעולם כפי שהוא באמת,
ג. היכולת הזו היא בת משפחה של האינטואיציה,
ד. ולכל בני המשפחה, שהם בעצם כח אחד, קיימת אותה רמת קבילות.

יבוסי טוען:
א. (ביחס לסעיף ד לעיל - ) הכלי הזה אינו יוצר הגדרות אלא בורר ביניהם, ונ"מ שאינו יכול להכריע בשאלות שאין מעלים אותן כלל לפניו (בריאה בלי בורא, כנראה).
ב. (ביחס לסעיף ב לעיל - ) היכולת שלנו לא נמצאה מתאימה לעולם כפי שהוא, אלא רק כתואמת את הדפוסים והקורלציות המתאימות ביותר לתופעות שנחוו.

בנוסף, טוען יבוסי שנואלותו העיקרית של ההגיון הבריא והפשוט, היא בנטייתו להכליל כללים כמה שיותר. וצדק נגע בנקודה זו בדרכו שלו, ואני הקטן, בהודעה הפותחת את האשכול, נגעתי בה בדרכי שלי.

דברי מיכי בהודעתו היום אינם מתייחסים כלל לטיעון א. של יבוסי. ההתייחסות כלפיהם יצאה מנקודת הנחה שמגמת הטיעון היא לעקוף את הצורך בהגיון הבריא, ולא זו היתה כוונת הטיעון. הויכוח ממשיך מתןך חוסר הבנה זה, שהתחיל מצידו של מיכי.

בנוגע לטיעון ב, מיכי מזהה בו את דעתו של קאנט לפיה איננו יודעים כלום על המציאות כשלעצמה אלא רק על כללי תחזיותיה, ומעלה נגד הטיעון הזה את כל הטיעונים העתיקים שהועלו נגד קאנט. (למען הגינות יש לציין, שהטיעונים האלו מתבססים על הגיון הבריא, ואינם מוכרחים לחלוטין). כל טיעוניו של מיכי עד סוף ההודעה הם ראיות נגד קאנט. יבוסי טוען בקיצור, במילים שלו, שלא ניתן להפריך את קאנט. נו, ויכוח עתיק, שכבר נשפכו עליו נהרות של דיו, והוא מתחיל להזכיר את הדיונים ב"האייל הקורא".

לאחרונה שמעתי כמה דברים לא נעימים על הויכוחים ב"אייל הקורא" ולכן אני מצטער לקרוא שהדיון הזה מידרדר לאותו כיוון.

העמדה שלי, בטרם הגענו למחוזות האחרונים, הייתה שבלי קשר לטבעה של האינטואיציה, היא אינה עומדת מעל לכלי הניתוח שלנו הרגילים שלנו *גם אם אלה הושגו בעזרתה*. משמעות המשפט האחרון היא "גם לשיטתכם" ולא "למרות שאני מסכים שכלי הניתוח הרגילים שלנו הושגו בעזרת האינטואיציה".
בהמשך השיחה, התערבו כאן ויכוחים נוספים שייתכן שהיה צורך ביותר איפוק כדי להמנע מהם. הבעיה היא שקשה להישאר אדיש לנוכח נמוקים מסמרי שיער ותיאוריות מובלעות חסרות ביסוס, בפרט כשהן עולות כבסיס לתיזה של הצד השני.

אם לחזור לבסיס, אותה מערכת הסקת מסקנות שהאדם מפעיל על העולם, יכולה לפעול גם על המערכת עצמה ולגזור מהממצאים מיפוי (ולו חלקי) של מגבלותיה. למעשה, היכולת להזין את המערכת כקלט לתוך עצמה היא כלי לימוד ותיקון רב עצמה במערכות לומדות. עד עכשיו לא הבנתי ממך, בן איש אחד, מדוע הבחינה של כשלונות האינטואיציה והאפיון של השאלות שבהן היא כן מצליחה, אינם לגיטימיים. לא התכוונתי מלכתחילה להכנס להגדרה המדוייקת של האינטואיציה, שכן זו הייתה קטנוניות מצידי - כולנו חשים שיש דבר כזה ולגיטימי לדון בו גם אם גבולותיו מעורפלים. מה שאינני מוכן לקבל, זה מודל מצוץ מן החוויה הפרטית של כמה בני אדם, מתי פועלת האינטואיציה ואיך מעידה עצמת התחושה על הרכב הגורמים החישוביים בתהליך. האנושות הלכה כברת דרך ארוכה עד למקום שבו נוצרו כללים סבירים להסכמה הדדית בעלת תוקף. "אני מרגיש כך בכל מאודי" נותר בחוץ.

אני אשמח להמשיך את הויכוח בעניין טבעו של השכל הישר, או לחזור למסלול של השכל כמבקר של עצמו. יש לי נימוקים טובים בעיני לשני העניינים.


===
Gilmour, Groening, Melixon - an eternal golden braid

דוגמאות נוספות לשימוש יום יומי ומוכרח באינטואיציה, על פי ספרי פילוסופים מפורסמים (זהירות, יש כאן חידושים מובלעים!):

א. המדע האנליטי תופס את העולם בצורה של חלקיקים הנמצאים בכל חלקיק זמן במקום מוגדר. הפרדוקסים של זנון הוכיחו שלא כך הם פני הדברים. התפיסה האמיתית של היקום והזמן, כמשך אחד רציף בלתי מתחלק לחלקיקים, היא רק על ידי האינטואיציה הישירה (אנרי ברגסון, ההתפתחות היוצרת).

ב. המדע האנליטי תופס את העולם כמורכב מחלקיקים. ניסויים שונים הראו שיש לו גם תכונות של גלים. אימות תיאורית הקוונטים על ידי הניסויים הרבים שהוכיחו את מה שהיא ניבאה, הוליד שטף של תיאוריות פילוסופיות לפרדוקס החלקיק - גל. אחד מהם הוא (על פי ברגסון), שהחשיבה האנליטית תופסת את העולם כמורכב מחלקיקים, ברם התודעה האיטואיטיבית היא התופסת אותו כמות שהוא - כגלים (מיכאל אברהם, חיצו של זינון והפיסיקה המודרנית, ?; שי אופיר, הממשות שמעבר לתורת הקוונטים, http://physicaplus.org.il/zope/home/he/100846630031/mabat_ophir. ועוד).

ג. כאשר ארוע אחד גורם לשני לקרות, רוב האנשים חושבים כי אנו מודעים לקשר בין השניים, שגורם לארוע השני לקרות לאחר הראשון. ולכאורה, אין שום צורה אחרת חוץ מאשר באינטואיציה שבה אנו יכולים לקבל ידע על הקשר בין שני הארועים. הצירוף של שני הארועים יחד והציפייה לצירוף זה הוא כל שאנו יכולים לדעת על סיבתיות בהגיון האנליטי. (דיוויד יום).

ד. אנו רגילים לחשוב כי אנו אותו אדם שהיינו לפני חמש שנים. למרות שהשתננו מבחינות רבות, עדיין אותו אדם נראה כקיים כפי שהוא היה קיים אז. אנו יכולים לחשוב על שינויים שיעשו במאפיינים של האדם, מבלי שהעצמיות של האדם עצמו תשתנה. אך על פי ההגיון האנליטי אין הבדל בין המאפיינים של האדם לבין העצמיות המיסתורית, שאמורה להכיל בתוכה את המאפיינים הללו. בסופו של דבר, העצמיות היא חבילה של מחשבות, תחושות והרגשות, אך לעולם לא תוכל להצביע על משהו שהוא העצמיות. לפיכך, ככל שאנו יודעים, העצמיות אינה אלא חבילה גדולה של תחושות. רק האינטואיציה מזהה את ה"עצם", נושא התכונות (דיוויד יום).

בהודעה הקודמת נשמטו והשתבשו כמה מילים. נא לקרוא את זו.

בעוונותיי איני יודע מהו 'אייל הקורא', אולם הדיון לא נראה לי מתדרדר. להיפך, הוא כבר חוזר על עצמו ללא הרבה תועלת (שמא זוהי ההתדרדרות של האייל? האם זהו פורום לדיונים שחוזרים על עצמם?).
לדוגמא, טיעון א' של יבוסי (לפי המיון של בן איש, שגם אמר שלא התייחסתי אליו) זכה להתייחסות מפורטת מצדי בשתי הודעות שונות. הסברתי שוב ושוב (לענ"ד בצורה חד משמעית ומוכרחת) שמיון בין תיאוריות שקול ליצירת תיאוריות (ראה עניין האלגוריתם המייציציאני). ייתכן שזה נושא שאינו יכול להיות ממוצה יותר במדיום הזה, אלא בדיון בעל-פה.
דוגמא נוספת. בסוף הצגת עמדתי אומר בן איש שלשיטתי לכל חלקי האינטואיציה יש אותו תוקף. אולם לא כך אמרתי. טענתי שכהנחת יסוד, בהיעדר ידע פרטני וספציפי סותר, אני מניח שהנחתי האינטואיטיבית היא האמת בכל התחומים בהם יש לי תחושות אינטואיטיביות. למעשה ההיפך הוא הנכון: אפילו באותו תחום עצמו אין אותו תוקף לכל קביעה אינטואיטיבית, ובאמת לא כך טענתי.

אסכם. למרבה ההפתעה, עד כמה שאני מבין בסופו של דבר כולנו התכנסנו למקום קרוב מאד זה לזה (ולאמת, לפחות כפי שאני רואה אותה), במישור העקרוני של הדיון (להבדיל משאלת הבריאה ללא בורא, שאינה עקרונית כאן כרגע).
בן איש מעמיד את המצב כאילו יבוסי הוא קאנטיאן וכך גם אני הבנתי, אולם מדבריו כאן כבר אינני בטוח בזה. דומני כי כולנו מקבלים את המהימנות האפריורית של האינטואיציה גם לגבי העולם עצמו, לפחות בתחומים בהם עוסק הניסיון. וגם אם הוא כן קאנטיאן, אכן אין טעם לויכוחים העתיקים. אולם יש לשים לב לכך שלאחר ההגדרה של יבוסי, אם ניטול אותה במשמעות הקאנטיאנית שלה, שהעולם בו עוסק המדע הוא ה'חוויה' (בלשונו) של העולם, כבר בכלל לא נותר מקום להבחין בין מטפיסיקה לבין מדע. הרי מי שחש אינטואיציות לגבי המטפיסיקה, זו לא פחות חוויה מן החוויה המדעית.
ולאידך גיסא, גם אני מסכים שהאינטואיציה אינה עומדת מעל האנליזה (כדברי יבוסי בהודעתו האחרונה), אלא שקשה להבחין ביניהן. זאת משלוש סיבות:
1. הוודאות שאנו חשים בכלי האנליזה מבוססת גם היא על אינטואיציה (ברור שהיא לא יכולה להיסמך על האנליזה עצמה), ולכן עימות בין אינטואיציה לאנליזה הוא עימות תוך אינטואיטיבי. חוק הסתירה הזהות והשלישי הנמנע, או חוקי דה מורגן מבוססים על תחושה ברורה שכל זה וודאי ונכון.
2. יותר מכך, אנליה תמיד מניחה הנחות יסוד, ואלו יוצאות מן האינטואיציה (ודאי שלא מן האנליזה). לאנליזה אין תוכן מצד עצמה (ההבדלים הם בתלות במה מנתחים בכלי האנליזה). היא יכולה להפריך ולא לבנות תוכן פוזיטיבי. בנייה (=סינתזה) היא תחומה של האינטואיציה בלבד.
3. בהיעדר אנליזה, האינטואיציה היא הכלי הנכון (וביחס למטפיסיקה אינני מכיר אנליזה של ממש). קשה לי לראות כיצד ניתן לחלוק על זה.

מכל זה עולה כי המחלוקת לגבי המטפיסיקה, וטיעונים כמו בריאה ללא בורא, נעוצה לא במישור העקרוני (האם בתחום זה יש משמעות ואמינות לאינטואיציה) אלא בשאלה האם אכן ישנה אינטואיציה כזו או לא. זוהי כבר אופרה אחרת, ודומני שהיא נדונה (בלעדיי) באשכול אחר, ואינני בטוח שכדאי להעלות אותה כאן.

אסיים בהערה אחרונה. יבוסי טוען שהאנושות הלכה כברת דרך ארוכה ויצרה כלי הסכמה בני תוקף. וכעת "אני מרגיש כך בכל מאודי" נותר בחוץ.
ולדעתי, אין ולו הסכמה אחת שמושגת ללא המשפט הזה, במודע או במובלע. כך לפחות אני חש בכל מאודי.
כאשר אדם מסכים עם השני שטען כנגדו טענה מוחצת, הוא חש בכל מאודו שהשני צודק ולכן הוא מסכים עמו. כל נימוק שיועלה בויכוח כזה ובהשגת ההסכמה, ייעצר בסופו של דבר באותה תחושה אינטואיטיבית היולית שתבסס אותו.
אלא אם יבוסי מכיר דרך אלטרנטיבית מן הסוג של 'צבים כל הדרך עד למטה'.

אלו הם דבריי 'מסמרי השיער' (כלשונו של יבוסי) לערב זה.


מיכי