| נשלח ב-17/4/2005 19:13 |
 |
| |
חסד - אגואיזם?
"חסד הוא אגואיזם צרוף, אבל אשרי מי שזה האגואיזם שלו"
(אחד מחכמי עצכ"ח)
מקורו של חסד במקרא לקוח מהנהגותיו של אברהם אבינו. מעשיו מסמלים הקרבה ונקיטת אמצעים מרחיקי לכת לעשיית חסד.
בימינו שלחסד משמעויות רבות ופופולאריות רבה, החל בגמ"ח למוצצים וכלה בכנופיות אופנוענים, באתי לעלות את עיקרון החסד על מאזניים ולברר מהו מקורו.
אתחיל עם המקרה הקיצוני. אדם אשר כל תאוותו היא להיטיב עם הזולת וכל ימיו הוא מחפש את הצריך עזרה, וכשימצא את מבוקשו הרי שהשלים תאוותו. מדוע שייחשב אדם זה לצדיק? הרי תאוותו היא כתאוות האחר לדבר אחר. ובמה יתעלה?
אכן הוא מסייע לחברה תקינה ואף יעילה יותר, אך למילוי תאוותיו הוא פועל.
הרי שהאדם שאינו אוהב להיטיב עם הזולת וחייך לחבירו, מעלתו גדולה בהרבה מזה שסיכן את חייו להציל את חבירו (להמחשה בלבד, ולא לעידוד התופעה המסופקת בהלכה ובשפיותה).
ולא זו בלבד, אלא שזה שחייך לחבירו עשה זאת מחמת הציווי, תיקון מדותיו וההכרה בכך שחבירו צריך לטובתו, אך זה שסיכן את חייו עשה זאת רק כדי למלאות את תאוותו. ואם כן, גם שכרו לעתיד אמור להיות גדול מההוא שסיכן את חייו.
וכן ישנו האדם האמצעי שבטבעו הוא אוהב להיטיב אך לא בצורה מופרזת, לפעמים ייטיב ולפעמים לא. כשייטיב, הריהו פועל למלאות את תאוותו, כשיירע, הריהו פועל נגד טבעו.
ופליאה ממני דעת נשגבה, מהו היופי בחסד?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/4/2005 19:46 |
|
| |
אכן, חסד כמו הרבה דברים טובים, צריך לדעת איך לעשות.
ככלל, ההגדרה הבסיסית ל"חסד" ראוי לשמו, הוא כזה שהנותן מכניס את עצמו למקבל, ומנסה להבין מה הוא רוצה, מה הוא צריך, ובאיזו צורה הוא ירצה לקבל את החסד. באופן כזה המעשה אכן ראוי להערכה, ובאופן אחר - אכן, אין החסד ראוי לשמו.
ואולי יש להעיר לנושא בספרי המוסר אם "ואהבת לרעך" הוא הרחבה של אהבת עצמי כלפי הסובב אותי, או שהוא יציאה מעצמי והרגשת הסובב אותי בלעדי.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/4/2005 20:59 |
|
| |
סמדיה,
זה לופ שאין לו סוף, הרי גם זה שצריך לעבוד על מידת החסד, המניע שלו לעבוד על כך הוא אגואיסטי.
ואולי הוא אף גרוע יותר, שהרי עושה זאת למען שכר\קשר עם בורא העולם\ YOU NAME IT .
נראה לי גם ששאלתך מתאימה לשיקול של שכר ועונש, מי "מתאמץ" יותר? ולמי מגיע יותר. בשאלה מה נכון יותר או מה טוב יותר שניהם שווים.
 (תמסור לחכם מחכמי הפורום על המשפט הפותח)
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-17/4/2005 21:45 |
|
| |
אין תח"י כעת את קריאותיו התלמודיות החדשות של לוינס,
אך כמדומני שנכון יעשה מי שמצוי הספר תחת ידו אם יצטט את דבריו שם על מהות ה"אני" אגואיזם וחסד.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/4/2005 21:46 |
|
| |
סמדיה,
אני מקוה שכמה ציטוטים מספר נפלא [שאני מאוד אוהב]
יהיו לעזר.
אמונה ובטחון-לחזון איש
"יש המתאוה להיטב לזולתו.הפגשו עם רעהו הוא לו לחדות לב...חרד אולי לא קלע אל המטרה לפי רוח רעהו...כי אין כאב לב אצלו ככאב של פגיעה בכבוד חברו...[א-יא]
"מעשה בחסיד אחד שהזמין אורח לסעוד אצלו בשבת, ובביתו
כבר הכינו בלבם קבלת פני האורח, כי גם בני ביתו אהבו
את האורחים.ואמנם המחלק את האורחים לא ידע מהזמנתו של
החסיד וישלח את האורח לאשר הכין לו, וכאשר שב החסיד
בליל ש"ק מבית הכנסת לא מצא כבר האורח ויבוא בגפו
הביתה, וכששמעו בני ביתו שאין להם אורח התעצבו
מאד,ויאמר להם החסיד אין האורח כאחד מהנכסים לעשות בו
סחורה,דאגתי היא רק שיהיו לו מלאורח צרכיו וסעודת שבת,
אבל אחת היא לי אם קבל זה ממני מזולתי.
לא כן מנת חלקם של דלת עם,אם הוא אוהב לעשות טוב, לא ימנע ממנו צרות עין ואין דעתו נוחה לראות אחרים במלאכתו.
[א-יג]
[כדי לעיין בפנים]
|
|
|
|
| נשלח ב-17/4/2005 21:56 |
|
| |
ראו ניתוח רחב ומעמיק של הנושא:
"שיח החמלה והלכות צדקה" אבי שגיא "דעת" גליון 47.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/4/2005 22:29 |
|
| |
איכה,
ידועים לי דבריו של בעל החזון, תודה על הציטוט.
בדבריו של החזון גופא יש לדון, שהרי כאב הלב הוא מהדברים הטבועים בנפש האדם מיום בריאתו, זוהי תגובה ספונטנית לאמוציות שליליות. החזון כתב "אין כאב לב אצלו", דהיינו: המקור לדאגה לחבירו היא ברגשותיו שלו, כך נוצרת בעיה מעגלית. תחילת המעגל היא ברגשותיו הטבועים בנפשו. א"כ גם החסד אליבא דהחזו"א טעון ביאור.
ספרן,
היכן אמצאנה?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/4/2005 23:15 |
|
| |
ורק להוסיף את דעתו של עמנואל קאנט, אשר לפיה אדם שעשיית חסד היא תאוותו באמת יתקשה להבין האם הוא אכן עושה מעשי חסד או ממלא אחר תאוותו, על כן מבחן ספונטאני יכריע בכך. אם פעם אחת לא מתחשק לו לעשות חסד מסיבה כלשהי, ויזדמן לו צורך בגמילות חסד - האם יתגבר על מצב רוחו או לא. אזי ברור יהיה אם כל חסדיו הם הליכה לפי הלכי רוחו או "לשמה".
|
|
|
|
| נשלח ב-17/4/2005 23:18 |
|
| |
divsha,
מהם "הלכי רוחו" ומהו "לשמה"?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/4/2005 23:31 |
|
| |
סמדיה,
מן הסתם שכתבת שורות אלו-
"הרי שהאדם שאינו אוהב להיטיב עם הזולת וחייך לחבירו, מעלתו גדולה בהרבה מזה שסיכן את חייו להציל את חבירו.."
היו לנגד עינך דברי הרמב"ם בשמונה פרקים-פרק ששי [בהפרש בין חסיד המעלה ובין הכובש את יצרו והמושל בנפשו]
האם לדעתך "חסד" יוגדר- "כמצוות שכליות "או "כמצוות שמעיות"?
[*חסד-לדוגמא: צדקה,הכנסת אורחים,גמ"ח למוצצים וכמובן כנופיות אופנוענים ]
|
|
|
|
| נשלח ב-18/4/2005 00:02 |
|
| |
semedia,
לשמה - הכוונה (לפי קאנט) שלאדם יש כוונות לבצע מעשה מוסרי מתוך תחושת חובה (שזהו למעשה תנאי למוסריות המעשה). לעומת זאת, אם האדם עושה מעשה שנראה כמוסרי לא מתוך תחושת חובה, אלא בעקבות נטייה טבעית (הלכי רוחו), אזי המעשה איננו מוסרי, אפילו אם הוא לא נוגד מוסר. זה יכול להיות מעשה מועיל וטוב, אך אין לו תכונה של היות מוסרי, מאחר ולא נעשה מתוך תודעת חובה.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/4/2005 04:05 |
|
| |
איכה,
תודה על ההשוואה.
אולי אפשר לדייק בדברי הרמב"ם שהגדיר רע "ולהזיק למי שלא הרע לו ולגמול רע למיטיב לו", דהיינו: התנהגות קיצונית נחשבת לרעה, שהרי שייך ויזיק למי שהרע לו או שיגמול רע למי שלא היטיב לו. א"כ הנפש החשובה להרב המורה איננה בהכרח זו הפועלת להיטיב ביותר עם שאר האדם, אלא זו שאיננה גומלת רע. ועוד אמר: "שהנפש החשובה לא תתאוה לאחד מאלו הרעות כלל" ולא דבר על פעולתה החיובית כי אם על המנעותה מהשלילי.
(גם ראה בהגהות הריעב"ץ שם בדעה אחרת)
הייתי מגדיר את מצוות החסד כשמעית ושכלית, ויש לחלק על פי הנפש באשר היא. האם אפשר לצמצם?
(היכן ריב?, מנהלת המונופול של הרמב"ם)
divsha,
התברכי מן הנמצאים.
לענ"ד, דבריו רלוונטיים למערכת שבה המוסריות היא תכתיבי האדם עצמו. דהיינו: תחושת החובה היא תוצר אישי, לכאורה. כשהדת היא המכתיבה, המוסריות שונה. לדוגמא: סיכון אישי למען חסד איננו מותר תדיר על פי הדת ולפעמים ייחשב כבלתי מוסרי, משא"כ הגדרת המעשה ע"י תחושת חובה תגרום למוסריותו ע"פ קאנט. וצ"ע.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/4/2005 13:27 |
|
| |
"חסד הוא אגואיזם צרוף, אבל אשרי מי שזה האגואיזם שלו"
"ואשרי מי שנמצא בחברתו של אגואיסט מהסוג הזה, ולא בחברתם של אגואיסטים מהזן המצוי..."
הערה: הדיון כאן הוא מעגלי, כפי שכבר הוזכר.
כדאי להוסיף שההנחה הבסיסית הטמונה באימרה נמצאת כבר בדברי שלמה:
"כל עמל האדם לפיהו, וגם הנפש לא תימלא."
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2005 21:14 |
|
| |
ואני סברתי כי כולכם מחזיקים בסמוך למקלדת את הקריאות התלמודיות.
המאמר נמצא בספר קריאות תלמודיות חדשות בקריאה"וכשאני לעצמי מי אני"בו מאפיין לוינס את תפיסת ה"אני" כתפיסה סיעודית לזולת.
אולי יעשה טוב לדיון הגווע מי שיש תחת ידו את הספר אם יצטט כאן את הדברים.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2005 21:56 |
|
| |
עורבא,
מה תועיל תפיסת ה"אני" כתפיסה סיעודית לזולת, אם היא מזיקה ל"אני" של האדם?
הרי לך דבריו של הרמב"ם בהקדמה למסכת אבות פ"ד
"והרבה פעמים יטעו בני האדם באלו הפעולות ויחשבו אחד מהקצוות - טוב, ומעלה ממעלות הנפש...ועל זה המין מן הטעות יחשבו גם כן הפיזור ויתרון טוב הלבב מן הפעולות הטובות, וזה כולו טעות..."
סמדיה,
הרמב"ם קובע חד משמעית שכל המצוות (והעברות) כולל מצוות החסד כגון:נתינת מעשרות, והלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות, והצדקה די מחסורו, וכו', כל אלה שייכות לחלק המתעורר שבנפש האדם(= הרצון)והואיל וביצוע מצוות החסד כרוך בהתגברות האדם על טבע נפשו לנטיה ל"יצר הקניין", הרי שהן תחת הקטגוריה של המצוות השמעיות.
הדעה השלטת בין חכמי עצכ"ח היא שהתבונה היא שמובילה את האדם להתנהגות הולמת, ולהבנתי, זאת בניגוד לדעתו של הרמב"ם שהתנהגותו של האדם תלויה ברצונו, וברצונו הוא מעצב את ה"אני" שלו.
תוקן על ידי - riv - 19/04/2005 22:32:41
|
|
|
|
|
