חסד - אגואיזם?

ביטול תפיסת אגואיזם בחסד, תבוא כאשר יזהה האדם שהוא אינו אלא סך הידע שלו הכולל את חברו, וחברו חלק מהאני שלו, ואין אני וזולת אלא כאשר האדם מחלק בצורה מלאכותית בין נושאים הקרובים ועצומים במודעתו לרחוקים יותר, בצורה מלאכותית.

וביתר ארוכה -

מהות האני – עד לרגע השאלה "מיהו אני" רובנו בטוחים שנוכל לתת תשובה ברורה כאשר נישאל "מי אתה". ברצוננו לגעת באדם במשמעות הכי אינדיבידואלית שלו. ברור שהשאלה אינה מתייחסת לגוף, שכן האדם עצמו אינו משתנה לפי שינויי הגוף, אישיות הנכה אינה שונה במהותה מאישיות הבלתי נכה. מיהו אפוא האדם עצמו? מהו האדם, מהו החלק האישי והפנימי עליו אנו אומרים אני או "נראה לי" "אני חושב"? התשובה לכך היא "המודעות". האדם הוא זה אשר יודע ומודע לדברים, למושגים, לכללי התנהגות וכו', סך הכל, כל ענייני הידע ההכרה והחוויה, כולם ענייני מודעות וחוויית המודעות, זהו ה"אני" – "האדם". כל דבר שרק יודע אותו האדם הוא חלק מהמודעות שלו, הוי אומר חלק מהוויית האישיות שלו.
בכל זאת, גם לאחר שאנחנו יודעים שכל מה שמרכיב את המודעות שלנו הוא חלק ממהותנו, אנחנו עדיין רואים דברים מסוימים כשייכים לחיים שלנו ודברים הרחוקים מהחיים. אכן יש סדר של חשיבות בין חלקי הידע, בניו של האדם חשובים יותר מאשר אנשים אחרים שאינם קרובים אל חייו כמו הילדים שלו, כך גם עצמו - גופו וצרכי נפשו, קרובים אליו יותר. השכנים של האדם קרובים למודעות הערנית של האדם לעומת עוברי אורח, וכך גם טבעי שיהיה, שכן לא שייך שאדם יחוש כאב רחוק כמו שהוא חש את הכאב הקרוב כמו גופו לעומת כאב גוף זולתו. עם כל זאת יש מצבים בהם רואה אדם את האחר חשוב ממנו ומקדים בסדר העדיפויות שלו את הגוף הרחוק ממנו, כמו אלו שהסכימו למסור את חייהם למען אחרים שחשבו שיהיו לתועלת גדולה יותר. זאת משום שהערך של חיי אותו אדם היו חשובים להם יותר מחיי עצמם.
זאת אומרת לסיכום, האדם הוא סך הידע אשר לו. על פי רוב הוא מתעסק בחלקי הידע הקרובים לו, עם כל זאת גם האדם הרחוק הוא חלק מאישיותו כשם שצורכי גופו הם חלק מאישיותו מהיותם נודעים, ההבדל היחיד א"כ, הוא רק ברמת הקרבה והחשיבות בין הדברים.
נמצא שאם נדייק ביסוד הבחירה של האדם, אין מקרה של בחירה "לי" ובחירה "לאחר". כל בחירה היא במרחב המודעות הכוללת את כל השייך לאדם וכל השייך לזולתו באותה מידה. כשם שכף הרגל נחשב חלק מהגוף למרות שהוא רחוק מהראש וכשם שהציפורניים הם חלק מהגוף למרות שחשים אותם פחות, כך כל בדיל ידע הוא חלק מהמודעות - האדם. כל ענייני ההעדפה, האני והלא אני, הם רק עניין של סדרי עדיפויות בין מה שאדם חש יותר למה שהוא חש פחות, מה שחשוב לו יותר ומה שחשוב לו פחות.
יכול להיות שנוכל להיעזר בהמחשת הדברים במושג "קרוב אל לבי", הרבה פעמים משתמשים במושג זה כדי להסביר למה ניתנת עדיפות או מסירות מיוחדת לאיזה עניין או בן אדם, עליהם אנו אומרים שהדבר קרוב אל ליבנו, זאת אומרת הוא נהיה חלק חשוב ומועדף מכלל העניינים או האנשים, מחמת הקרבה והחשיבות המיוחדת שיש להם עבורנו. זאת אומרת שדבר שחשוב לנו אנו יודעים להתייחס אליו "כבבת עינינו", כחלק מהאישיות שלנו. וכי נהיה כאן פלא ובריאה חדשה בה פתאום נהפך דבר מסוים להיות חשוב כחלק מעצמנו? אכן לא נוצרת כאן בריאה חדשה, כי האחר הוא תמיד חלק מהאישיות שלנו, קרי המודעות, אלא שהשאלה כמה תשומת לב ומחשבה אנו מקדישים לחלק זה בכדי שנהיה ערניים כלפיו בדומה לצורכי הגוף והנפש האישיים שלנו, להם אנו ערניים בקביעות.

נמצא אם כן שהטיעון הרואה בכל עשיית טוב אגוצנטריות, מופרך מעיקרו, שכן החלוקה של אני ולא אני הוא מלאכותי לחלוטין. מי שחס על זולתו, אינו חס בגלל שטוב "לי" לחוס, אלא משום שרואה את זולתו כחלק ממהותו, כפי האמת. ההבדל בין האנוכי והבלתי אנוכי, אינו הבדל של מחשבה "רק על 'אני'" לעומת מחשבה "מעבר ל'אני'", ההבדל המדויק הוא, מחשבה "על הקרוב" במודעות או גם "על המרוחק" יותר. מי שכואב את כאבם של קרובי משפחתו בלבד, ואת כאב שכנו אינו לוקח לתשומת לבו, הוא מי שבחר להתמקד בדברים הקרובים יותר אל ליבו באופן טבעי, ולהתעלם ולהזניח את המרוחק יותר, ואילו מי שכואב גם את כאב השכן הוא מי שכואב גם את הקרוב פחות אל מודעותו הערנית באופן טבעי. מבחינה עקרונית, גם השכן וגם קרוב המשפחה הם חלק מהאדם - מודעותו, ואין הבדל מהותי ביניהם מעבר להבדלי הקרבה הטבעית שלהם למיקוד ולתשומת הלב של האדם. הרי לנו שכל מעשה הוא מעשה הנעשה במרחב המודעות, ללא שייכות ל"אני" או לזולת, חלוקה כזו היא מלאכותית, או לפחות לא מדויקת. האדם פועל במרחב הידע, כל אחד כפי כמה שהוא שם לב, האחד מתמקד בדברים הקרובים יותר והשני אינו יוצר גבולות מלאכותיות בין הקרובים מאוד לנפשו ותחושתו לבין הקרובים פחות.

סמדיה,

השאלה היא האם אדם מסוגל לעשות משהו שלא טוב לו. וזוהי במהותה שאלת הבחירה, האם אדם הוא מנוע אוטומטי, או שהוא מסוגל להחליט לעשות דברים על בסיס אמונה, בלי לכמת את המקסימום של הטוב.

דיבשה,

הפיתרון של החובה, אינו מהווה פיתרון, מכיון שחובה נתפסת כמועקה שאתה "מרגיש" שאתה חייב לעשות, וברגע שאתה עושה, אתה חש טוב.

לכן, כדי להעריך אדם שעושה מעשים טובים, וכנ"ל לשנוא אדם שעושה מעשים רעים. עליך להאמין שמה שהאדם עושה, אינו מכונה למיקסום הנאות, אלא עשייה שאינה נובעת ממחויבות פנימית, אלא מהטבה נטו. אכן, זה לא מובן, אבל כל המושג של בחירה אינו מובן מאותה הסיבה, מכיון שאם אתה עושה משהו, יש לך מניע, ואם יש לך מניע, שוב לא אתה המחליט.

דרך אגב, מה זה בכלל "צדיק"?


פורום קהילת הציבור החרדי -כל מה שיש לך לומר ואין לך איפהhttp://www.hydepark.co.il/hydepark/forum.asp?forum_id=12810

לפום,

בלינק שהפנתי אליו בדף הקודם הרמב"ם אומר שמעשה הצדקה מתקיים מעבר ליחס ההוגן,(חובת האדם בקיום המצוות).
והוא נותן כדוגמא כמעשה צדקה את מי שמחזיר לאדם עני את המשכון שלקח תמורת הלוואה. מבחינת הדין יש ביד המלווה להחזיק את המשכון עד שיוחזר החוב, אבל אם הוא בעל מידות נעלות מתעלה מעל לכך ומחזיר את המשכון למרות החוב, בכך עשה מעשה חסד,ולעצמו עשה צדקה וזהו הצדיק. פשוט.

מה השם דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד

ייתכן שאני מכניסה משמעות יתרה למילה א-ה-ב שלא היתה בתקופת מיכה,

אבל לא נשמע שלאהוב חסד, זאת אומרת שמרגישים טוב, לא רק לעשות חסד, הוא הדרוש מאתנו מאת השם?

ואם כבר הוקפץ אוסיף מילה -

אגואיזם א"כ משמעה הקטנת מעגל ההתחשבות לקרוב בטבעו יותר.

האגואיזם א"כ, להפוך העדפה מיותר להרבה יותר, או מהרבה יותר להרבה הרבה יותר, ומשם ואילך נוצרים מעגלים - והנה אותם דברים בל' אחרת -

המושג הכללי של אנוכיות, מוכר לכל המכיר את העולם. האנוכיות נתפסת כהגדרה ליחס פרופורציונאלי מעוות בין הדאגה לזולת לדאגה של האדם לעצמו. בני אדם שונים בחלוקת האנרגיה שלהם בין "צורכי עצמם וקרוביהם" לצורכי "הזולת המרוחק מהם", בכל זאת, לכל אדם יש מידה לאנוכיות. כאשר פוגשים אדם אחר אשר הדאגה לעצמו גבוהה יותר מאשר הדאגה לזולת, ביחס לעצמנו, זו תיחשב לאנוכיות. האנוכיות ברמותיה הגבוהות תיחשב כבעיה הזוקקת טיפול מקצועי, ונראה כי בצדק וכמו שנראה בהמשך.

החלוקה האמורה בין "צורכי עצמם וקרוביהם" לבין "הזולת המרוחק", צריכה ליטוש נוסף. הן לכאורה כל אדם אשר יכאב כאב זולתו פירושו של דבר שאותו הזולת התקרב אל לבבו, וא"כ שוב הוא אנוכי שכן הדאגה לזולת שכביכול מרוחק, נכללת ב"צורכי עצמו וקרוביו" ולא בכלל "הזולת המרוחק", שכן אם אכפת לו מהזולת בהכרח שהזולת אינו מרוחק ממנו.

נחדד את השאלה, ונדגים את העניין. אדם לוקח על עוצמה יוזמה לזון ולפרנס את כל עניי ארצו, האם הדאגה הגדולה הזו לזולת אינה משום שהוא חש קרוב לנושא הזה? יתירה מזו, הן בהכרח האדם עושה את המאמץ משום ש"כואב לו" שיש סבל, או שיש לו תאוות כבוד ורצונו שייקרא צדיק וחסיד, הרי שחזרנו שוב אל האנוכיות. הדבר נראה כפרדוקס, שכן אם נישאל מדוע אנו דואגים לזולת, הן נענה כי "כואב לנו שכואב להם", וכאשר נישאל האם זאת מסירות לאחרים או לעצמנו, נהיה משוכנעים שזו מסירות לזולת.

הבעיה שהוצגה, מבטאת את הפרדוקס הנפוץ, אך לא בשם זה ובהגדרה של פרדוקס. אדם מתבלבל בין המגמות, מחד אינו חש שהוא אנוכי, מאידך די לו בכך שאינו דואג לכל העולם, כדי שיחוש שהוא דואג לקרוב אליו יותר – אנוכיות. הבלבול גורם לאדם לא פעם לחוסר עקביות, האדם יכול לרגע להיות אנוכי יותר וברגע הבא להיות אנוכי פחות.

שורש העניין נעוץ בתפיסה של מהות האדם, יסודה בתובנה:

"האדם הוא סך הידע ודרכי התגובה לידע. על פי רוב הוא מתעסק בחלקי הידע הקרובים לו, עם כל זאת גם האדם הרחוק וכל דבר הנודע לאדם הוא חלק מאישיות האדם מהיותו חלק מהמודעות, ההבדל היחיד א"כ, הוא רק ברמת הקרבה והחשיבות בין הדברים"

אם נעצור את דעתנו לאור התובנה האמורה, נמצא כי בעצם החלוקה בין ה"אני" ל"זולת" אינה חלוקה עצמית ומוחלטת, אלא חלוקה המסדרת באופן מלאכותי את דרגת התחשבות האדם במציאות. כלומר, אין זולת שאינו חלק מהוויית האדם ברמה כל שהיא, ומכאן שכל זולת הוא חלק מהווייתו ו(כביכול) אנוכיותו.

מהי א"כ האנוכיות?

האנוכיות היא א"כ עיוות ה"סדר הטבעי" שאמור להיות לאדם בעולמו, כאשר השיבוש של סדר זה מעדיף את הקרוב ל"קרוב מאד" ואת ה"מרוחק קצת" בטבעו ל"רחוק מאד". כלומר, יש סדר טבעי לסידור עולמו של האדם, נניח למשל, 1. קיום החיים-תזונה, 2. נוחות מינימאלית-דיור ולבוש, 3. הנאה חופשית-מאכלים טעימים וכיו"ב, בילוי וכיוצא בזה. כך גם בסדר הקרבה של אנשים נניח והסדר הטבעי הוא, גוף האדם וצרכיו האינדיבידואליים, משפחתו הקרובה, חבריו, ידידיו, מכריו, אנשי עירו, מדינתו, העולם וכו'. האנוכי, הוא מי שמשנה את היחס, ומגביר את הקרוב להיות יותר קרוב למודעותו ונמצא כמתעלם באופן יחסי מהמרוחק יותר, במקום להתחשב בו [רק פחות על פי יחסו הטבעי והנכון].

פיצול וחלוקת המודעות ליצירת אנוכיות, יסודה בחוסר תפיסה של המציאות כולה כחטיבה אחת המדורגת בקרבות שונות. הבדלי הקרבה בין דברים גורמים לאדם ליצור חלוקה בין ה"אני" לבין הזולת מהם מתנתק האדם.




תוקן על ידי - יהוסף - 27/04/2005 23:19:23

ואם כבר הוקפץ והוסיפו מילה -
אוסיף גם אני מילה.

איש המוסר רבי ירוחם ליוואוויץ ממיר אמר כי מפרשת 'ידבנו לבו' יש ללמוד שאכן קיימת בו באדם מידת הנדיבות בצורתה הטהורה ובהשתדלותו היא עשויה לבוא לידי ביטוי.

איני זוכר עתה את תוכן כל שיחתו. הוא מפליג בביאור העניין ומעלה כי אכן ישנו חסד שאינו אנוכי כל עיקר.

כולנו זקוקים לחסד / נתן זך

כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.

כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום.

כולנו רוצים לתת
רק מעטים יודעים איך.
צריך ללמוד כעת
שהאושר לא מחייך,
שמה שניתן אי פעם
לא ילקח לעולם.
שיש לכל זה טעם,
גם כשהטעם תם...

בואי ואראה לך מקום
שבו עוד מאיר אור יום.

קטע שקשור לנושא מ'חובות הלבבות' שער ג' בהקדמה -
"וכאשר נתבונן בטובות בני אדם קצתם אל קצתם, אינן יוצאות מאחד מחמישה פנים:
האחד טובת האב על הבן.
והשני טובת האדון על עבדו.
והשלישי טובת העשיר על הרש, כדי לקבל שכר שמים.
והרביעי טובת בני אדם קצתם לקצתם, לקנות השם והכבוד ולגמול העולם.
והחמישי טובת החזק על החלש, בעבור חמלתו עליו, ושהוא כואב על עניינו.

וצריך שנעיין עתה בכוונת כל אשר סיפרנו, אם אינה תלויה בדבר כי אם לתועלת מי שמטיבין אליהם אם לא.


ותחילתם טובת האב על בנו
מן הידוע כי הוא מכווין לתועלת עצמו בו. כי הבן נתח מהאב עם עוצם תקוותו בו. והלא תראה כי הוא מרגיש עליו יותר מגופו במאכלו ובמשתהו ובכסותו, ולדחות כל נזק מעליו. ונקל בעיניו סבול הטורח והיגיעה בעד מנוחתו, עם מה שהוטבעו עליו האבות מן הרחמים והחמלה על בניהם.
ועם כל זה חייבה התורה והשכל על הבן העבודה והכבוד והיראה.
כמו שכתוב (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך.
וכתוב (ויקרא יט) איש אמו ואביו תיראו.
(משלי א) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.
ואמר (מלאכי א) בן יכבד אב ועבד אדוניו.

ואם האב מוכרח בזה בדרך הטבע והטובה לאל, והוא שליח בה בלבד -

אבל טובת האדון על עבדו
ידוע כי הוא מכווין לתקן ממונו בממונו עם צרכו לעבודתו. והוא אינו מכווין בזה כי אם תועלת עצמו. ועם כל זה כבר חייבו הבורא יתברך בעבודתו והודאתו.
כמו שכתוב בן יכבד אב ועבד אדוניו.

אבל טובת העשיר על הרש לקבל שכר שמים
הוא כסוחר שהוא קונה הנאה גדולה קיימת, יגיע אליה אחר זמן, בטובה קטנה ואבודה ונבזית יתננה מיד. ולא נתכוון אלא לפאר נפשו באחריתו בטובה שהפקידה האלוהים בידו, לתיתה למי שיהיה ראוי לה. ומן הידוע כי ראוי להודות אותו ולשבחו, אף על פי שהייתה כוונתו לפאר את נפשו באחריתו. ועם כל זה נתחייבה לו ההודאה.
כמו שאמר איוב (פרק כט) ברכת אובד עלי תבא.
ועוד אמר (איוב לא) אם לא ברכוני חלציו, ומגז כבשי יתחמם.

אבל טובת בני אדם קצתם אל קצתם
בעבור אהבת השבח והכבוד וגמול העולם, הוא כמו שאוצר דבר אצל חברו, או מפקיד אצלו ממון, מפני יראתו שיצטרך לאחר זמן. אף על פי שכוונתו לתועלת עצמו בהטיבו לזולתו, כמו שאמרנו, חייב לו השבח וההודאה עליה.
כמו שאמר החכם (משלי יט) רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן.
ואמר (שם יח) מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו.

אך טובות החומל על העני הכואב לו
הוא מכוון בה לדחות צער מעל עצמו אשר מצאוהו מעגמת נפשו וכאבו למי שחמל עליו. והוא כמי שמרפא כאב שמצאהו בעצמו בטובת ה' עליו. ואיננו נשאר מבלתי שבח.
כמו שאמר איוב (ל"א) אם אראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון, אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם.

וכבר נראה ממה שהקדמנו כי כוונת כל מטיב לזולתו מבני אדם הוא לתועלת עצמו תחילה, ולקנות קישוט נאה לעולם הזה או לעולם הבא, או לדחות צער מעל נפשו, או לתקנת ממונו. ואין כל זה מונע משבחם והודאתם מיראה ומאהבה אותם, ומהשיב להם גמולם, אף על פי שהטובה ההיא שאולה בידם, והם מוכרחים להטיב בה, כאשר זכרנו.

וטובתם אינה תמידית, ולא נדיבותם נמשכת, וחסידותם מעורבת עם כוונת תועלת נפשם, או לדחות ההיזק ממנה.

אם כן כמה האדם חייב מן העבודה והשבח וההודאה לבורא הטובה והמטיב בה, אשר אין תכלית לטובתו, אך היא מתמדת ונמשכת מבלתי כוונת תועלת ולא דחיית נזק, רק נדבה וחסד ממנו על כל המדברים.

וממה שראוי לעמוד עליו, כי כל מטיב לזולתו מבני אדם מכל המינים אשר זכרנו, אין לו יתרון על מי שמטיב לו אלא במקרה מן המקרים. אבל באנושותם ועצמם נמשלים וקרובים זה לזה בעצם ובדמות ובחיבורם ובצלמם וטבעיהם וברוב מקריהם. ועם כל זה חייב מי שמטיבים לו מן העבודה למטיב מה שסיפרנו."