חסד - אגואיזם?

סמדיה

עיין רמב"ם שמונה פרקים פ"א, על הגדרת הרצון, החלק הרביעי מכוחות הנפש - שם מסתבר מדברי הרמב"ם שהרצון הוא הסיבה, ואין לו מניע,הוא הוא המניע.


אין דבר/דחף שיכול לגרום לאדם לרצות, אם הוא אינו רוצה.

riv,

כתבת:

<כל אלה שייכות לחלק המתעורר שבנפש האדם(= הרצון)והואיל וביצוע מצוות החסד כרוך בהתגברות האדם על טבע נפשו לנטיה ל"יצר הקניין">

והמורה כתב:

"והחלק המתעורר, הוא הכוח אשר בו ישתוקק האדם לדבר מה או ימאסהו. ומן הכוח הזה תצאנה פעולות כגון: הבקשה והבריחה; ולבכר דבר-מה או התרחק ממנו; והכעס והרצון;
והפחד וההעזה; והאכזריות והרחמנות; והאהבה והשנאה;
והרבה מאלו המקרים הנפשיים"


למען חקר, הבה ננתח את המקרה דלקמן: אדם שטבע נפשו המיימונית היא בעלת השתוקקות עזה לעשיית חסד ו"יצר קנין" קלוש, מהי גדלותו? הרי כך טבעו.

השכיליני נא.

סמדיה,

לא הבנתי, האם שאלתך נבעה ממציאת סתירה בין דבריי למעלה לבין הגדרתו של הרמב"ם את הרצון?

ובכל זאת אעשה כמיטב יכולתי כדי להסביר

בשיטת הרמב"ם אין אדם שנולד עם השתוקקות לעשיית חסד, ובשום מקום בתורה לא מצויין 'שיצר האדם טוב מנעוריו', מאידך, אדם נולד עם היצרים התאוות, והם חלק ממנו "לפתח חטאת רובץ". אמנם נכון הוא שאדם יכול להיולד עם נטיה לתכונה מסוימת, אך את הנטיה הוא אמור לנווט לאמצע ולרכוש לעצמו את המידה הבינונית -

אם תקרא בעיון את פ"ד בשמונה פרקים (ברפואות חולי הנפש)
הרמב"ם נותן כדוגמא את שתי הקצוות של מידת הנדיבות - הפזרן והכילי - ומדגיש כי חזרתו של הכילי לנדיבות היא הרבה יותר קשה מחזרתו של הפזרן

ובלשונו: "וכן כשנראהו מפזר - נצווהו לעשות פעולות הכילות ולשנותן, אבל לא ישנה פועל הכילות פעמים רבות כשנותו פועל הפיזור. וזה החידוש הטוב - הוא סדר הרפואה וסודה, והוא ששוב האדם מן הפיזור לנדיבות - יותר קל ויותר קרוב, משובו מן הכילות לנדיבות.

וכל זה למה כי מטבעו של האדם שהוא נוטה ליצר הקניין - ובזה באה לידי ביטוי האנוכיות שלו- והרי זה סותר לכך שאדם הוא אנוכי בהיותו רוצה לעשות חסדים ולתת מקניינו לאחרים.

ובלשונו של הרמב"ם במו"נ - על השלמויות אליהם שואף להגיע האדם באשר הוא אדם


." הראשון שבהם19, והוא הפחות שבהם - והוא אשר אנשי הארץ מכלים את חייהם למענו - הוא שלמות הקניין, והיא הממונות, הבגדים, הכלים20, העבדים, הקרקעות וכיוצא בהם הנמצאים לאדם. בכלל המין הזה שיהיה האדם מלך גדול. זאת היא שלמות שאין בינה ובין אותו אדם מגע כלל. אין היא אלא יחס כלשהו, שרוב ההנאה ממנו היא דמיון גרידא, כלומר, שזה ביתי וזה עבדי וממון זה ממוני ואלה צבאי. כאשר הוא יתבונן בעצמו כפרט, ימצא שהכול מחוץ לעצמוּתו21, ושכּל דבר מן הקניינים האלה הוא במציאותו מבחינת עצמו. לכן, כאשר נעדר אותו יחס, הופך אותו אדם שהיה מלך גדול להיות מי שאין הבדל בינו לבין האדם הבזוי ביותר, מבלי שישתנה דבר מהדברים שהיו מיוחסים אליו. הפילוסופים הבהירו שמי שמציב לעצמו כמטרה אופן זה של שלמות וטורח להגיע אליו, טורח למען דמיון גרידא, דבר שאינו מתמיד. אף אם יתמיד קניינו זה בידו במשך כל חייו, אין הוא משׂיג לו בעצמוּתו שום שלמות כלל."

http://taupress.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_3_54.htm

יתכן שההבדל בין העושה חסד לבין מי שאדיש לחסד הוא שהאחד יודע מה השלמות הנדרשת לו והשני לא ומי שעושה חסד יודע שלעזור זה דבר חיובי ואכפת לו להיות טוב ולכן עושה טוב.והמתעלם הוא אדיש לשלמות שלו עצמו. ובאמת המטרה היא לא לחרוג מהאני ולחשוב רק על האחר - דבר לא אפשרי ולא חיובי.ההבדל הוא בגישה לשלמות של עצמו.
והשלמות היא להיות אכפתי גם לאחרים.לעזור לאחרים.לא לדלג מעל עצמו.זו סתם התחכמות לדעתי.
ולגבי החסד של ה' - רבינו בחיי לא בא לבטל את החסד האנושי - כי לא זו הגדרת חסד - 'נתינה ללא אינטרס'.הוא מדבר למי ראוי להודות - ובאמת על החסד האלוקי ראוי יותר להודות.הוא דן על נקודה אחרת - על ההודיה על החסד - לא על הלגיטימיות שלו.

סמדיה היקר

אם שיעשעתי מה טוב

כתבת לי:

"ולנדון דנן, קיומה של מודעות זו ופעולתה תגזר מתוך יניקת המודעות מהנפש המודעת. נפש זו מה תהא עליה?

אם כן, מה הועלת?"

ולא אדע ולא אבין כוונתך, באר נא.

אני חושב שיש תשובה לשאלה בשתי רמות שונות. אני אתייחס בהודעה זו לרמה אחת, ואת הרמה השניה אני אשאיר להודעה אחרת.

נראה לי שהכיוון הזה כבר עלה במידה מסוימת בהודעות קודמות בפורום, אבל אני רוצה להרחיב בעניין הזה:

יש לאדם בחירה חופשית.

את המפשט האחרון ניתן להבין בשני מובנים:

א. האדם יכול לבחור לעשות את מה שהוא רוצה.

ב. האדם יכול גם לבחור לרצות מה לעשות.

כל השאלה שעלתה, היא רק לפי ההבנה הראשונה, לפיה כל מה שאדם יעשה, לא יהיה זה אלא בגלל שכך הוא רצה, והרי הרצון שלו חייב לנבוע מאיזו תכונה שמובנית באדם ולא הוא אחראי לה. גם אם הוא מחליט לעבוד ולשנות את הרצון שלו, הרי גם זה נבע מתוך רצונו, והרצון הזה היה מובנה באדם.

ההבנה הזאת היא ההבנה היחידה המובנת לפי ההגיון והשכל הלוגי הפשוט. זה נובע מעקרון הסיבתיות – שלא יכול להיות שיקרה משהו בעולם בלי סיבה. מכך נובעת הלולאה הזאת, שתמיד רצון צריך לנבוע מאיזה דבר שקדם לו, ובעצם אין האדם אחראי למעשיו, אלא הוא רק עשה את מה שהיה ברצונו.

יש דעה בראשונים שבאמת מאמצת את הגישה הזאת. ר' חסדאי קרשקש בספרו "אור ה'" מאריך בהוכחה דלעיל, ומכוחה מגיע למסקנה שאין לאדם בחירה חופשית במובן המוחלט שלה. (הוא גם מוכיח זאת מתוך שאלת הידיעה והבחירה המפורסמת.) הוא מסביר שבאמת כל מה שאדם עושה הוא בעצם מובנה בו, ואם היינו יודעים את כל הגורמים החיצוניים, ומכירים את רצונו של האדם, הרי שהיינו יכולים לדעת בדיוק כיצד האדם יפעל בכל מקרה נתון.

הוא מסביר לפי זה שבאמת אין שום מושג אמיתי של "שכר" ו"עונש" – שהרי אין בני אדם אשמים בכלל במה שהם עושים, שהרי זה רק מובנה בהם להתנהג לפי רצונותיהם. הוא מסביר שהעולם הוא רק תוכנית אלוקית מסוימת שה' רצה שתצא אל הפועל, ולשם כך נתן תגמולים ועונשים שהם יניאו את בני האדם לרצות לעשות את מה שהוא רוצה. אך באמת אין הפורענות באה כעונש ממש כאילו המעשה הוא באמת רע, אלא זוהי רק תוצאה.

אך רוב רובם של הראשונים לא הלכו בדרך הזו, אלא הציבו את האמונה ביסוד של הבחירה החופשית כאחד מעיקרי האמונה. הסיבה העיקרית לאמונה זו, היא משום שמשמע במפורש מהתורה והנביאים שישנם צדיקים וישנם רשעים, וישנו שכר וישנו עונש – והעולם הוא לא עולם של רובוטים שמתנהגים רק לפי התוכנה שלהם.

אמנם אין שום דרך רציונלית להבין כיצד באמת תתכן בחירה חופשית, שהאדם מחליט לבחור בטוב בלי שקדם לכך רצון שלו לבחור בטוב. זה סותר את אחד מההבנות שמונחות ביסוד צורת החשיבה שלנו, ואיננו יכולים להבין דרך אחרת של חשיבה.

אך כיום, זו כבר איננה קושיה. הפיזיקה המודרנית הוכיחה אמפירית שעקרון הסיבתיות איננו נכון. מכניקת הקוונטים קובעת שהחלקיקים בעולם נמצאים במקום שהם נמצאים בלי שום סיבה (וגם לא תיתכן סיבה). כל חלקיק יכול באותה מידה להיות במקום אחר, והוא נמצא במקום שבו הוא נמצא רק באופן הסתברותי. (אני לא אכנס פה לכל התורה הקוונטית, אך מי שאיננו מכיר אותה, יכול לשאול כל אדם שלמד מעט פיזיקה מודרנית והוא יאשר לו את העניין הזה, שעקרון הסיבתיות הוכח כשגוי.)

על פי זה אין שום סיבה שלא להאמין בפשט משמעות התורה, שאדם שבוחר לעשות טוב, זה לא רק בגלל שהוא כבר רצה ואהב לעשות טוב, אלא שככה הוא בחר מעצמותו הוא בבחירה חופשית לגמרי. (אין אפילו מילים מתאימות לתאר את המציאות הזו כפי שהיא – אפשר רק לתאר את זה בתארי שלילה – יש בחירה בלי שום גורם שמשפיע, אבל אי אפשר להסביר מהי המשמעות של בחירה שכזאת, שזה מעבר לתפיסתנו.)




- דו"ד

דו"ד

הרצון הוא חלק נפשי אוטונומי שטבע בנו האל, והוא איננו תכונה. כוח הרצון מייחד את האדם משאר כל יצורי הקוסמוס בכך שהאדם מסוגל לפעול מרצונו כנגד טבעו, להיות לא כפי שנועד להיות.

אם החלטתי היום בבוקר לנסוע לירושלים - הרצון הזה היה מובנה בי? - למה לשפוט את הרוצח ל'מוות' אם הרצון לרצוח היה מובנה בו? אתה בעצם אומר שהרצון כפוי על האדם, ומה שמשתמע מדברייך, זה שלו היתה תודעה לאבן המתגלגלת מראש ההר למטה, היתה 'חושבת שהיא רוצה ליפול'

אמנם, "מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל"...אבל "הוא הבדיל אנוש מראש שיכירהו לעמוד מלפניו"

ובכלל עולה בי התהיה תוך כדי...איך זה שנביא שמנבא לרעה יתכן ונבואתו לא תתקיים מכיון שרצון האנשים החוטאים יהיה לחזור בתשובה. על סמך איזה עיקרון התורה קבעה כך את הדברים.




תוקן על ידי - riv - 05/05/2005 1:27:46

ריב,

אם קראת את דברי, הרי שראית שאני מסכים לגישתך.

אך אני רק טענתי שההגיון הלוגי מחייב גישה שדומה לגישה שאתה כופר בה.

(אני לא חושב שאי קבלת העקרון של בחירה חופשית, מחייב לומר שהרצון הוא תכונה. לאפשרות הביניים אני קראתי "אדם יכול לעשות כל מה שהוא רוצה" - הרצון לא נובע מהפעולה - אלא הפעולה נובעת מהרצון.

כלומר, אם לאבן היתה תודעה היא עדיין הייתה נופלת בלי לרצות ליפול, כיון שהיא נופלת אך ורק בגלל כח המשיכה (הרי גם אדם יכול ליפול בלי לרצות). אך אדם הוא יצור שמזיז את היד רק כאשר הוא רוצה ובגלל שהוא רוצה - ובכל זאת הוא רוצה להזיז את היד רק כאשר יש לפניו אוכל לאכול, וכדו'.)

הגישה הזו באמת תטען שאני לא מכניס את הרוצח למאסר כעונש על שהוא רצח - אלא רק כדי שמלכתחילה אנשים לא ירצחו כשידעו שהם עלולים להאסר.

על פי זה ניתן להבין שנביא מנבא לרעה רק כדי שהם יחזרו בתשובה. הוא מתכוון לומר להם מה היה ראוי לקרות לפי מצבם הרוחני הנוכחי, וכאילו מראש יש תנאי בדבר שאם יחזרו בתשובה לא תתקיים הנבואה.

(שכחתי לציין דבר מעניין בהודעה הקודמת. ר' חסדאי קרשקש - אחרי שהוא גומר לפרט את שיטתו המבטלת למעשה את המשמעות של הבחירה החופשית - כותב שאסור לפרסם את דבריו, כי אם ההמון ישמע אותם זה יגרום להם להפסיק להשתדל לקיים מצוות.)

- דו"ד

דו"ד

כתבת:

" אדם הוא יצור שמזיז את היד רק כאשר הוא רוצה ובגלל שהוא רוצה - ובכל זאת הוא רוצה להזיז את היד רק כאשר יש לפניו אוכל לאכול, וכדו'.)

אני מסכימה איתך שהאדם הוא יצור המזיז את היד בגלל שהוא רוצה - אבל עובדה היא שבני אדם הם גם היצורים שמזיזים את היד גם כדי לתת, ולא רק כדי לקחת.


והרי תשובת הרמב"ם לר' קרשקש

ו [ד] אילו היה האל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים, או למדע מן המדעות, או לדעה מן הדעות, או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מליבם הטיפשים הוברי שמיים--היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו. ומה מקום היה לכל התורה כולה, ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק--"השופט כל הארץ, לא יעשה משפט" (בראשית יח,כה).

http://kodesh.snunit.k12.il/i/1505.htm

ריב,

הרי זו בדיוק השאלה שנשאלה בתחילת האשכול. השואל טען שבעצם גם כשאדם מושיט את היד כדי לתת, הוא בעצם רק עושה את זה כדי לקחת. הוא עושה את זה כדי לקחת סיפוק, או כדי לקחת קיום רצון ה', וכו'. במילים אחרות - הוא עשה את זה כי ככה מובנה ברצון שלו, מכל סיבה שהיא.

ר' חסדאי קרשקש הכיר את דברי הרמב"ם - הוא חי כמה מאות שנים אחריו. הוא היה מודע לשאלות האלו, והוא פתר אותם בדרכו שלו.

כבר הסברתי, שגישה זו איננה כופרת בהשפעת הנסיבות החיצוניות על האדם. דבר ברור הוא שטבע האדם הוא כזה שהוא מרצונו נשמע לציויים אלוקיים, ובפרט כאשר הם מחוזקים על ידי שכר ועונש.

זאת הסיבה שה' ציוה אותו: "עשה כך או אל תעשה כך" - משום שלולי שה' היה מצוה אותו, הוא באמת לא היה עושה כך. אבל עכשיו שה' ציוה אותו, אין הוא עושה את זה בגלל שהוא בחר לעשות כך, אלא בגלל שזהו הטבע של רצונו, לרצות לקיים את מה שה' ציווה.

- דו"ד

דו"ד

את השאלה שנשאלה הבנתי, ועליה עניתי שרצונו של האדם לתת או לקבל אינם קשורים למשמעת הציווים לקיים את רצון האל.
ברצונו האדם מחליט אם לקבל עליו את הציווים, או אם ללכת אחר תאוותיו ולצפצף על אלוהים.

ר' חסדאי קראקש הכיר וקיבל עליו עקרונית את רעיונותיו העיוניים של הרמב"ם, אך בהיותו דטרמיניסט ששלל את חופש הבחירה, הוא שאף להעמיד כנגדו אלטרנטיבה - אגב, בין עיקריו נימנים:

השפעת הקמיעות
השדים
הגילגול
וכו'

הסיבה שה' ציוה אותו: "עשה כך או אל תעשה כך" - משום שלולי שה' היה מצוה אותו, הוא באמת בדרך כלל לא היה עושה כך.[ היו כמה כאלה ש"עשו כך או לא עשו אחרת", עד מתן תורה בסיני] אבל עכשיו שה' ציוה אותו, הוא מתגבר על יצריו, כמאמר על ה'שמעיות': "אפשי ואפשי, אך מה אעשה שה' גזר עלי" אין הוא עושה את זה בגלל שהוא בחר לעשות כך, אלא בגלל שהוא מכריע כל פעם מחדש מרצונו, לרצות לקיים את מה שה' ציווה. העובדה שבני האדם מועדים וחוטאים, ואפילו צדיקים גדולים, מוכיחה שהרצון אינו מובנה - וזה לא בגלל הטבע של רצונו לרצות לקיים.
קניית מעלה/תכונה נפשית, איננה דבר שהושג, אלא דבר שמושג על ידי עבודה עצמית, בתירגול יום יומי, בבחינת "אל תאמן בעצמך עד יום מותך"

וכמו שהבאתי מהמו"נ החסד/ הנתינה האמיתי, מתקיים מעבר ליחס ההוגן- לציויי, ובהרבה מקרים גם אצל בני אדם שאינם מקבלים עליהם "עשה כך או אחרת"



תוקן על ידי - riv - 06/05/2005 2:07:13

ריב,

אני מתלבט האם אתה לא מבין את מה שאני אומר, או שאתה מבין ולא מסכים.

האם הבנת את שאלתו של סמדיה בתחילת האשכול? ראית את השאלה שהציקה לו? ישנה בעיה לוגית בעקרון הבחירה החופשית, ואני לא מבין איך אתה מתמודד איתה.

אתה כתבת:
"ברצונו הוא מחליט אם לקבל עליו את הציווים, או אם ללכת אחר תאוותיו ולצפצף על אלוהים... אין הוא עושה את זה בגלל שהוא בחר לעשות כך, אלא בגלל שהוא מכריע כל פעם מרצונו, לרצות לקיים את מה שה' ציווה. "

זו בדיוק הבעיה - שהאדם מחליט "ברצונו". רצונו הוא הקובע מה הוא יעשה. אך מדוע שאדם יענש או יקבל שכר על מה שרצונו רצה? מי קבע מה רצונו ירצה?

(אני לא יודע מה הקשר כרגע לדעותיו של ר' חסדאי קרשקש בנושאים אחרים. אני מעלה פה את עמדתו בשאלה זו, ומציג את טיעוניו, שבאופן לוגי נראים לי משכנעים.)


- דו"ד

דו"ד,

ה' טבע במין האדם "רצון" על מנת שיכריע ברצונו אם להיות כפי שנועד להיות, או אם להתעלות ולפעול ברצונו כנגד טבעו ולהיות צדיק - נטיית טבע נפשו של האדם היא להיות רשע.
אם היה רוצה לקבוע את רצונו של האדם היה בורא אותו באופן אחר יש להניח.

ריב,

הפעם דומני שאני מסכים לשאלתך: מדוע ה' ברא לאדם רצון אם לא כדי שתהיה לו בחירה חופשית?

אך קשה לבסס את כל האמונה בבחירה חופשית על הוכחה שכזו בדרך השלילה, שיש לתרץ אותה בדוחק ולהסביר באופנים שונים מדוע ה' ברא לנו רצון. בכלל, הרבה דברים אנחנו לא יודעים למה ה' ברא, וזה יכול להיות עוד אחד מהם. אנחנו גם לא מבינים למה הוא בכלל ברא את העולם, ולמה הוא רוצה שנקיים את מצוותיו.

כך שאני לא הייתי מתרגש יותר מדי מהקושיה שלך, כשהיא עומדת מול בעיה לוגית יסודית.

- דו"ד