האם החינוך בימינו זקוק לשקרים קדושים?

בוגי,

דווקא שמעתי אמרה בהקשר ליל חג המצות כאשר מתמלאים הפיות בכזיתות המצה עד כדי ניפוח ובליעה זללנית, אז אומר הקב"ה 'נצחוני בניי, נצחוני בניי'

אקדמאי,

הדיון על מה שקרה בראשו של אברהם אבינו בפרשת העקידה, אינו דומה לדיון על מניעי בלעם. הרי העקידה היא מונומנט עוצמתי של עם ישראל. כן, בעקידה ישנו מסר עוצמתי מאד המשפיע על החשיבה של עם ישראל. רב העוצמה מנעה העלאת אפשרויות שההתנהגות בעקידה אינה הולמת לדורות המתקדמים בחשיבה הדתית.
לכן חשוב הדיון. זו לא חטיטה פסיכולוגית רק כדי ללמוד "פשט" בכמה מפסוקי התורה.

בוגי

אני חוזר על הקביעה שלי:
אין צורך להיות אפיקורס כדי לחשוב.
זה מה שהתורה תובעת מאיתנו.
זה מה שאנו מנסים לעשות פה, אני מקווה



אקדמאי

גם אני איני אוהב את אלו שמייחסים מניעים פסיכולוגיים לאבות או לחז"ל. כפי שכתבתי כמה פעמים, ניתוחים כאלו מגלים על המנתחים יותר מאשר על המנותחים. אדם רואה מהירהורי ליבו, ובמקום שהוא נמצא שם נמצאים הירהוריו וניתוחיו.
אחרי הערת הסתייגות זו אני מרשה לעצמי להוסיף שבמצוות תלמוד תורה נכלל לדעתי מה שאנו עושים כאן לדמויות של האבות. נסיון להבין מה התורה רוצה לומר לנו בסיפור עליהם.
איני מתכוון להשליך מהפסיכולוגיה האישית שלי על אברהם אבינו. אבל אני כן שואל את עצמי, ומשתף אותך, מה בא סיפור העקידה ללמד?

איך ניתן לגשת בכלל לשאלה כזו? אני ניגש אליה בשתי טכניקות. ראשית, בטכניקה ספרותית. אני קורא את הפרשה כמו סיפור דברים. אני סבור שכך אנו אמורים באמת להתייחס אליה. התורה שבכתב ניתנה על מנת להיקרא בפורום כמו בית כנסת, פעם בשבוע כמו שמיוחס בתקנה מוקדמת למשה רבנו, ועל מנת שהציבור ידון בה בשבת שבה אין עושים מלאכה. אני מנסה לראות את עצמי כמי שעומד בתנאי הזה. ושואל את עצמי: מה המסר שבקריאה זו שאנו קוראים (שים לב שהתורה אמורה להישמע ולא להיקרא, וזה הבדל שאבד לנו. היום אנו מתחברים לטקסט באמצעות קריאה ולא באמצעות שמיעה).
זו בעיני הזמנה לניתוח ספרותי.

הטכניקה השניה היא לנסות להקיש ממה שאני יודע על בני אדם בכלל לגבי המעשה בחומש. כמובן, מתוך ההנחה הסבירה שהאבות לא היו אנשים קטנים, שמעשיהם לא נבעו משיקולים אישיים בלבד. איני סבור שאברהם אבינו חשב אי פעם שיהיה עם ישראל שיקראו עליו בתורה. גם אחרי שהשם הבטיח לו שיורשו הוא יצחק, אני סבור שהוא ראה את ישמעאל כיורש פוטנציאלי, והתפלל עליו. הוא אהב גם את ישמעאל, למרבה הצער של כולנו היום מסיבות פוליטיות וצבאיות...
אבל אברהם אבינו, כדעת הרמב"ם, רצה להפיץ דעת השם בעולם. את המוסר (נוסח וטו?). הוא לא היה קלינטון, או מוחמד.
קח לדוגמא את הסיפור המופלא והקצרצר על אברהם שלוקח את הגר לאשה. שרה אומרת לו שיקח אותה. הוא מסכים, למען שרה, תוך הכרה בקושי העצום שהיא עומדת בו כשהיא מכניסה צרה לביתה. אבל מעבר להסכמה העקרונית, הוא לא עושה מאומה עד ששרה באה וממש נותנת אותה בחיקו. השווה זאת ליעקב לאחר שרחל אמרה לו לקחת את שפחתה. אתה יכול להבחין בפסוקים הקצרצרים בהרבה יותר עדינות אצל אברהם (ולכן הוא בעיני המובחר באבות).
הדוגמא הזו יכולה להמחיש כיצד אני משתמש בכלים ספרותיים (נוסח נחמה לייבוביץ, בין השאר) כדי להבין את החומש.

לאחר המחשת שיטתי, אני מציג את השאלה: אדם גדול כמו אברהם, איך הוא הגיע לעקידה? הצעתי תשובה, ואני ממתין להצעות נוספות. (אם אתה מכיר את קירקגור, אין לי אלא לחזור על הבקשה שתסכם את דבריו, אם ניתן ללמוד ממנו).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

במונחים של מחזיקי ה'פלומבה' החותמת 'אפיקורס', הרי חותמת זו מופעלת עליך אוטומטית ברגע שאתה מביע מחשבות בלתי מקובלות במה שהם מחשיבים לעיקרים.

שמעתי לא מזמן בשם תיאורטיקן שלהם, שמה שהתלמידי החכמים הקונבנציונליים חושבים, זה התורה וממילא זו האמת וכיון שישנה הבטחה 'שלא תישכח' הרי לא יכולות הדעות הבלתי קונבנציונליות בתורה להיות אמת עד שלא תהפוכנה לקונבנציונליות.

לפי זה אני מפרשת שדברי הרמב"ם והרמח"ל שלא היו מקובלים בתחילת פרסומם, היו שקר ורק כשנהיו מקובלים, הם הפכו ריטרואקטיבית לאמת.

לצחוק או לבכות?

יענטע,

דווקא עם התרגיל הזה, ניתן לי להסתדר. אם רעיונות הרמב"ם היו נכונים כאידיאל מיוחל, אבל עדיין לא מתאימים לבני הדור כאשר הביע אותם לראשונה ורק אחר כך, הרי אם כי היו אמת תיאורטית, הפכו לאמת יישומית רק מאוחר יותר.

יענטע ובוגי,

התרגיל הזה מזכיר את ה"סייעתא דשמיא" החסידית שברגע שאדם נבחר לאדמו"ר חל עליו הכלל של "תומת ישרים תנחם" שהשם לא היה מטעה אותנו.
הרעיון מוצדק רק כהטייה פסיכולוגית, אך לא כמשהו שניתן לסמוך עליו.
לא ניתן לאדם לסמוך על מי שאינו מכיר [ראה אשכול "ראשונים כמלאכים".

*העתקה מאשכול נפרד שנפתח בנושא

גארטעל:

מהי ההגדרה של אפיקורוס?

האם מישהו מוכן להתמודד עם הנושא?

ספי:

יש כמה הגדרות בהלכות תשובה ברמב"ם
יש חמישה סוגי מינים, ועוד כמה סוגי אפיקורסים.
כעיקרון, זה כופר בתורה ובנבואה מישראל, או מי שמבזה תלמידי חכמים.

מיימוני:

באשכול "עיקרי אמונה" ניסיתי לאסוף את העיקרים החדשים שהפכו לדוגמות שמי שאינו מכיר בהן נקרא אפיקורוס ברמה כזו או אחרת. עיין שם.

אני מפנה גם לספרו של יעקב הלל מירושלים. הוא מקובל, ראש ישיבת מקובלים, שעוסק בהוצאת ספרי קדמונים, ויש לו גם שו"ת משלו, "תמים תהיה". שם נדמה לי הוא כותב שמי שאינו מאמין בקבלה נקרא אפיקורוס ואינו מצטרף למנין.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו